להלן החלטה בסוגיית כתב אישום בגין אי בניית תא שירותים לעסק: החלטה השאלה העומדת לדיון היא האם יש לבטל את כתב האישום מחובת הצדק. כללי: ביום 26.8.02 הגישה המאשימה כתב אישום כנגד הנאשם בו האשימה אותו כי ביום 17.7.02 נמצא הנאשם מפר את תנאי הרשיון שניתן לו ביום 27.2.2000, כמתואר במכתבים שצורפו לכתב האישום. מן המכתבים עולה כי ההפרה היתה אי בניה של תא שירותים לעסקו של הנאשם. הנאשם טען כי יש לבטל את כתב האישום מחובת הצדק. המאשימה, בשלב מסוים, ביקשה שאפסול את עצמי מלשבת בדין, אך דחיתי את בקשתה. בכל אופן, לא הוגש ערעור על החלטתי זו לנשיא בית המשפט העליון, ועל כן המשכתי לדון בתיק זה. בישיבת יום 11.5.03 הסכימו הצדדים, בהמלצתי, להגיש מסמכים לעניין הטענה של סעד מן הצדק, ולסכם את טיעוניהם על פי מסמכים אלו. העובדות הנלמדות מהמסמכים שהוגשו בהסכמה: מוצג נ1/ כולל שני חוזי שכירות מוגנים. האחד חוזה שכירות מוגנת מיום 19.8.98 עליו חתמה החברה הכלכלית לפיתוח חולון בע"מ (להלן-"החברה") עם מר משה לאויאן, והשני, חוזה שכירות בלתי מוגנת מחודש אוגוסט 1999. תקופת השכירות החוזית היתה מיום 1.9.98 ועד ליום 31.8.99. בהתאם לחוזה השכירות משנת 1998 השכירה החברה למר לאויאן קיוסק בשטח 19.60 מ"ר הנמצא ברחוב שנקר 4 בחולון (להלן-"הקיוסק"). בהתאם לחוזה זה נתנה עיריית חולון למר לאויאן ביום 20.10.98 רשיון לניהול עסק בקיוסק, כאשר תוקף הרשיון היה לצמיתות. הרשיון הוגש וסומן נ2/. ממכתב גב' ר. חמצני, מנהלת מחלקת רישוי עסקים בעירית חולון, מיום 27.1.2000 (אשר צורף לכתב האישום) עולה כי מר לאויאן הגיש תכנית לבניית תא שירותים לקיוסק, אך תא השירותים נבנה באופן לא תקני, דהיינו, ללא גג וללא קירות (להלן-"השירותים"). בחודש אוגוסט 1999 נחתם חוזה שכירות מוגנת בין הנאשם לבין החברה, לפיו השכירה לו החברה את הקיוסק בשכירות מוגנת, תוך שהנאשם משלם לחברה דמי מפתח. תקופת השכירות החוזית היתה מיום 1.9.99 ועד ליום 31.8.2000. לא הובהר במסמכים כיצד הועברה השכירות ממר לאויאן לנאשם, אך יש להניח שמדובר בהעברת שכירות מוגנת ממר לאויאן לנאשם בהסכמת החברה. הנאשם הגיש בקשה לקבלת רשיון לניהול עסקו, אך העובדה שהשירותים בקיוסק נבנו ע"י מר לאויאן באופן לא תקני עמדו לנאשם למכשול בקבלת הרשיון. כאמור, ביום 27.1.2000 כתבה גב' חמצני מכתב למנכ"ל החברה בקשר למתן רשיון לניהול עסק לנאשם, ובמכתב זה תיארה את מהלך העניינים בכל הקשור לשירותים, וכי העובדה שהשירותים נבנו על ידי מר לאויאן כפי שנבנו, מהווה מכשול בפני הנאשם לקבל רשיון לניהול עסקו. בפיסקה האחרונה של המכתב כותבת גב' חמצני כדלקמן: "אי לכך, ומפני שאיננו רוצים לפגוע בבעל העסק, שקיבל הנכס במצב זה, הרי שלאחר קבלת שאר האישורים מנותני האישור הרלוונטיים על פי החוק, נשקול מתן רשיון לבעל עסק זה בלבד, ובתנאי שיוסדר נושא השירותים בינכם, כבעלי הנכס, לבין מינהל ההנדסה, ע"י הוצאת היתר כחוק ובניית שירותים תקניים (גג, קירות וכיור) בתוך שנה ממתן הרשיון, ובתנאי שהנכס לא יושכר לאדם אחר עד לסידור כל הנושא במינהל ההנדסה. תנאי זה ייכתב על גבי טופס הרשיון עצמו." ניתן היה לחשוב שתנאי זה שייכתב ברשיון העסק יתייחס לבעל הנכס. אך ברשיון העסק שניתן לנאשם ביום 27.2.2000 (מוצג נ/6) נכתב כי תוקף הרשיון מותנה בבניית שירותים תקניים בתוך שנה מתאריך מתן הרשיון, בלי שהרשיון קובע מי יבנה את השירותים, למרות שבמכתב גב' חמצני נכתב במפורש שהמדובר בעניין שבין החברה לבין מינהל ההנדסה שבעירית חולון. השירותים לא ניבנו בתוך שנה, וניתנה ארכה נוספת של שלושה חודשים לבניית השירותים, אך אלו לא ניבנו. על כן, הגישה המאשימה את כתב האישום כנגד הנאשם. המאשימה ביקשה את תגובתו של מנכ"ל החברה לטענת הנאשם, והמנכ"ל השיב שבהתאם לסעיף 6 לתנאים הכלליים לחוזה השכירות על הנאשם לדאוג לקבל רשיון לניהול עסקו, ואין לחברה כל אחריות לכך. למי שייך הקיוסק: במבוא להסכמי השכירות נכתב כדלקמן: "הואיל: והחברה הוסמכה על ידי עיריית חולון לנהל ולטפל בנכסיה, לרבות השכרתם וכיוצא בזה; והואיל: והנכס בגוש 7165 חלקה 4 שנמצא ברחוב שנקר 4 בחולון, הינו בחזקת העירייה ובטיפולה;" כשמחברים את דברים אלו עם האמור במכתבה של גב' חמצני מים 27.1.2000 בו כתוב כי נושא השירותים צריך שיוסדר בין החברה כבעלי הנכס לבין מינהל ההנדסה, נובעת המסקנה כי הבעלים של הקיוסק נושא הדיון היא עיריית חולון, אשר נותנת את הרשיונות לניהול העסקים. כבעלים של הנכס בודאי ידעה עיריית חולון מה הן הדרישות לצורך קבלת רשיון לניהול עסק, ועל משמעות ידיעה זו אעמוד להלן. חובת הנאמנות של מנהלי החברה: בדרך כלל נושא משרה בחברה חב חובת אמונים לחברה. ראה לעניין זה סעיף 96כז לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג1983- וסעיף 254 לחוק החברות , תשנ"ט1999-. לעומת זאת, בתאגיד עירוני קובע סעיף 249א(2) לפקודת העיריות [נוסח חדש] כי : "חובת נציגי העירייה להקפיד על כך שפעולות התאגיד העירוני יהיו במסגרת סמכויות העירייה ותפקידיה; חובת האמון שהם חבים לעירייה לעולם תהיה עדיפה על חובתם כלפי התאגיד." משמע מסעיף זה שהתאגיד העירוני הוא ידה הארוכה של העירייה, ודבר זה אף מצא את ביטויו בשינוי כלל מדיני החברות, בכך שחובת האמון של נציג העירייה בתאגיד כלפי העיריה לעולם תהיה עדיפה על חובתם כלפי התאגיד. אם נוסיף לכך את העובדה שהחברה היא שליחה של העירייה לצורך השכרת הקיוסק לנאשם (כפי העולה מהמבוא להסכם השכירות), יוצא לנו שמכל נקודת מבט שנסתכל על העיסקה, מדובר בעיסקה שבין העירייה לבין הנאשם, וכל ידיעה שהיתה למנהל החברה או לפקיד מפקידיה כמוה כידיעת העירייה. ידיעת העירייה אודות הקיוסק עובר להשכרתו לנאשם: כפי העולה ממכתבה של גב' חמצני מיום 27.1.2000 מר לאויאן בנה את השירותים ללא קירות וללא גג. בעת השכרת הקיוסק לנאשם המצב העובדתי שעמד לפני הנאשם היה שהשירותים קיימים כפי שבנה אותם מר לאויאן כאשר בידיו היה רשיון לצמיתות. החברה לא התריעה בפני הנאשם כי השירותים אינם תקניים, למרות שהיה עליה לעשות זאת. משידעה החברה על מצב עניינים זה, ממילא ידעה העירייה על מצב עובדתי זה. על רקע זה יש להבין את האמור במכתבה של גב' חמצני מיום 27.1.2000 הקובע כי את הסדרת בניית השירותים על מנכ"ל החברה להסדיר עם מינהל ההנדסה. גב' חמצני במכתבה ביטאה את הגישה הראויה בה היתה צריכה לנקוט העירייה באמצעות החברה. פרשנות הוראות חוזה השכירות: החברה מנסה להטיל את בניית השירותים התקניים על הנאשם מכוח הוראות סעיף 6 לתנאים הכלליים של הסכם השכירות. בסעיף זה נכתב כי: "השוכר מתחייב לדאוג להשגת רשיון לנהל את העסק כדין מהרשויות המוסכמות (!) בהתאם להוראות החוק, מודגש בזה כי לחברה לא תהא חבות ו/או אחריות בעניין זה." מנגד, טוען הנאשם, כי בסעיף 12 לתנאים הכלליים לחוזה השכירות נאסר על הנאשם לבצע כל שינוי במבנה ללא הסכמת החברה מראש ובכתב, ואם ייעשה שינוי, גם בהסכמת החברה, יחשבו שינויים כרכושה של החברה, גם אם הם ייעשו על חשבונו של הנאשם. סבור אני כי טועות החברה והמאשימה בפרשנות סעיף 6 הנ"ל. סבור אני כי פרשנותו של סעיף זה היא שעל הנאשם לדאוג לקבל רשיון לניהול עסקו ולעשות כל אשר ידרשו ממנו הרשויות, ככל שהדבר נוגע בו באופן אישי. כאשר הרשות נותנת הרשיון, שהיא במקרה זה עיריית חולון, דורשת ממנו התקנת שירותים, ומצד שני היא משכירת הנכס אשר בו אין שירותים, ושירותים אלו לבסוף יהיו נכס מנכסיה, למרות שאת ההשקעות הכספיות משקיע הנאשם, סבור אני שעל העירייה באמצעות החברה, שהיא ידה הארוכה, לבנות את השירותים. סוף דבר: מכל האמור לעיל עולה כי העירייה הביאה את הנאשם למצב בלתי נסבל. מצד אחד השכירה לו את המבנה של העסק, באמצעות החברה, ללא שירותים תקניים. מצד שני, כמי שמטפל במתן רשיון עסק דורשת היא ממנו לבנות שירותים תקניים. מצד שלישי, דורשת היא שהנאשם יבנה את השירותים על חשבונו, אשר בסופו של דבר יהפכו לרכושה של העירייה, למרות שלא השקיעה בהם מאומה ודרשה את בנייתם תוך שימוש בסמכותה על פי חוק רישוי עסקים. מצב זה טומן בחובו סכנה רבה לפעולה כנגד האזרח, כפי שאכן קרה במקרה שלפנינו. סבור אני שבנסיבות אלו עומדת לנאשם הגנה מן הצדק, ואני מורה על ביטול כתב האישום כנגד הנאשם מחובת הצדק. ברצוני להבהיר כי החלטתי זו תקפה כל עוד המניעה היחידה למתן רשיון לניהול עסק לנאשם היא אי בניית השירותים התקניים. אם יש מניעה אחרת לאי מתן רשיון לניהול עסק לנאשם, לא תחול לגביה החלטתי זו. משפט פליליחובת הצדקבניהביטול כתב אישום