להלן פסק דין בשאלת סמכות ועד מקומי לגבות ארנונה. פסק דין 1. התובע הוא ועד מקומי שהוקם ביישוב בצרה לפי צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) תשי"ח - 1958 (להלן: "הצו"). 2. הנתבעים הם בעלי נכסים בתחומי היישוב בצרה. 3. בשנים 1999 - 2000 הטיל התובע מסים מסוג ארנונה בגין נכסים שבתחומיו לפי סעיף 133 (א) לצו, והמועצה האזורית אישרה זאת - הכל כמפורט במוצגים במ/1 - במ/2, וכמוסכם בפרוטוקול יום 29.10.01 (עמ' 2 שורות 12 - 14). 4. הארנונות שהוטלו על הנתבעים הסתכמו בסכום התביעה: 19,659 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, 4.1.01. הנתבעים לא חלקו על כך, ומכל מקום כאשר צמצמו הגנתם בישיבת יום 29.10.01 - לא נותרה כל טענת הגנה בקשר לסכום. 5. הצדדים הסכימו בישיבת יום 29.10.01, כי המחלוקת היחידה ביניהם היא בשאלה, האם לתובע יש זכות תביעה והאם הוא רשאי לגבות את סכומי הארנונה נשוא התביעה - או שמא נתונה זכות זו אך ורק למועצה האזורית. עוד הסכימו הצדדים שם, כי שורש המחלוקת נעוץ בפרשנותו של סעיף 133 לצו. כיוון שכך, ובהעדר מחלוקת עובדתית - הסכימו הצדדים לסכם בשאלה משפטית זו, וכי על יסוד זה יינתן פסה"ד. 6. עם הגשת הסיכומים, ניסו הנתבעים לשנות ולהרחיב מהחזית המוסכמת דלעיל. הם ביקשו לטעון, כי התובע איננו ועד מקומי כמשמעותו בצו, וכי הוא לא הוכיח זאת ע"י הצגת אסמכתא להקמתו ולכינונו כחוק. עוד ביקשו לטעון לפעולות לא כשרות (לטענתם) של התובע, באמצעות אגודה שיתופית .עוד ביקשו לשוב ולקזז נזקים - דבר שויתרו עליו מפורשות בפרוטוקול הישיבה הנזכרת. אין בדעתי לאפשר זאת. גדר המחלוקת הוגדר חד-משמעית, ואין להרחיבו. השאלה היא, כאמור - האם התובע זכאי לתבוע ורשאי לגבות את הארנונות שהטיל לפי סעיף 133 לצו? הא ותו לא. 7. מה מורה לנו, איפוא, סעיף 133 לצו? ההוראות הנוגעות לענייננו הן אלו שבס"ק (א) (א1) (ג) (ז) , ואביא אותן כלשונן (בחלקים הרלוונטים): "(א) ועד מקומי רשאי להטיל בתחום הנהלתו כל מס או ארנונה כללית שהמועצה רשאית להטילם ... ובלבד שהועד יקבל לכל פעולה כזו את אישור המועצה. (א1) הוטלה ארנונה כללית כאמור בסעיף קטן (א), תיגבה הארנונה, על פי הצעת הועד, בידי המועצה, יחד עם הארנונה שהוטלה בידי המועצה, ותועבר לועד המקומי בניכוי הוצאות הגביה החלות עליה, ובלבד שהתקבלה לכך החלטת המועצה. (ג) דיני גבייתם של מסי המועצה יחולו, בשינויים המחוייבים לפי העניין, על גבייתם של מסי ועד מקומי... (ז) נוכחה המועצה שאין ועד מקומי גובה את המסים המגיעים לו או מתרשל בגבייתם, רשאית המועצה, לאחר שהתרתה בועד ובאישור הממונה על המחוז, לגבות את המסים במקום הועד המקומי ולהשתמש בהם בהתאם לתקציבה. לצורך זה יהיו למועצה הסמכויות שיש לועד מקומי לפי סעיף קטן (א)". 8. סעיף זה דן במיסי הועד המקומי, וכך גם כותרתו. ההסדר שנקבע בו הוא ההסדר של מיקרוקוסמוס אוטונומי - הועד המקומי בתחומיו הוא כמועצה האזורית בתחומיה. אך ההסדר הוא גם הסדר של כפיפות - הועד יונק מכוחה של המועצה, והיא ברצותה נותנת וברצותה לוקחת. כך לימדנו ביהמ"ש העליון עוד בבג"צ 265/77 ועד מקומי סביון נ. שר הפנים ואח' פ"ד ל"ב (1) 566, 571 - וכך , ולאור קו מנחה זה, יש לפרש את סעיף 133, וכל סוגיה שבגידרו. 9. ס"ק (א) קבע את העקרון והמסגרת הכללית של הטלת מסים ע"י הועד המקומי - הועד רשאי להטיל מסים שהמועצה רשאית להטילם, כפוף לאישורה. ס"ק (ג) הסדיר את העקרון הכללי של גביית מסי הועד המקומי - שהועד יגבה את מסיו כשם המועצה גובה את מסיה, ושסמכויותיו כסמכויותיה, בשינויים המחוייבים. וס"ק (ז) ו - (א1) הסדירו שתי סיטואציות מיוחדות מתחום הגבייה, כחריגים להסדר הגביה הכללי - ובהן חוזרות סמכויות הגביה של הועד לידי המועצה. 10. אם נבחן הוראות אלו במשולב, ולאור המתכונת הכללית שהיתווה לנו ביהמ"ש העליון בפרשת סביון - הרי שניתן לראות קו ברור ועקבי , של יישום הדואליות ביחסים שבין הועד לבין המועצה לפי מהות הענין. בעניינים מהותיים - ניתן דגש רב יותר לכפיפות למועצה. ובעניינים טכניים - ניתן דגש רב יותר לאוטונומיה של הועד. בהטלת המסים בולט אלמנט הכפיפות. הועד מטיל מסים, אך הוא זקוק לאישור המועצה. זוהי המסננת והביקורת. זהו הרסן והפיקוח . והדבר גם מובן לפי טיבו של שלב זה - עצם הטלת המס היא סמכות מהותית ביותר, לחוקק חקיקת משנה ולקבוע את שיעור והיקף הפגיעה בקניינם של האזרחים. בגביית המסים, לעומת זאת, בולט אלמנט העצמאות. הועד גובה. הוא אינו צריך אישור לכך. ורק בנסיבות מסויימות מופעלת מסננת השליטה - ע"י נטילת הסמכות בחזרה ע"י המועצה. וגם זה מובן לפי טיבם של דברים - סמכות הגביה היא טכנית במהותה, ולכן אין צורך בפיקוח הדוק ובהשגחה צמודה של הועד, ודי "בשליטה מרחוק", למקרים מיוחדים. אפשר להציג את מעורבות המועצה בפעילות הועד בתחומי המסים במונחים השאובים מעולם החוזים: בתחום הטלת המס מדובר בתנאי מתלה, ובתחום הגביה מדובר בתנאי מפסיק. 11. ומן הכלל אל הפרט: כדי להטיל את המס, צריך היה הועד לקבל אישור המועצה - אך זאת קיבל הועד התובע, כפי שראינו במוצגים במ/1, במ/2. ואילו כדי לגבות - אין הוא צריך עוד דבר, וחופשי הוא לעשות זאת בעצמו ללא כל תנאי - אלא אם ניטלה ממנו הסמכות, דבר שלא הוכח ואף לא נטען. וגביה כיצד ? הועד יגבה את מסיו כמו שמועצה מקומית גובה את מסיה, וכמו שעיריה גובה את מסיה. ובכלל זה, כמובן, גם הגשת תביעה. לענין אחרון זה, ראה גם ההוראה התואמת בחקיקה הראשית המסמיכה - סעיף 19 לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש). 12. ב"כ הנתבעים טוענת, כי ס"ק 133 (א1) לצו, קבע דין מיוחד ומאוחר - ושינה בזאת מהסדר הגביה העצמי של הועד. לטענתה, משמעותו של ס"ק 133 (א1) היא, שהמועצה תגבה את מסיה ביחד עם מסי הועד, ואז תפריש לועד את חלקו בניכוי הוצאת גביה. לטענתה, זהו כעת הסדר הגביה הכללי, שחל על מסי ועד מקומי. בכל הכבוד, אין כל יסוד לדברים אלו, ויש בהם משום קריאה טועה ומטעה של הוראות הצו. 13. הסדר הגביה הכללי הוא, כאמור, זה שנקבע בס"ק 133 (ג) לצו: גביה עצמית. הועד גובה את מסיו בעצמו, כשם שהמועצה גובה את מסיה בעצמה. אמת, לכלל האמור נקבעו גם חריגים, הקובעים אימתי תתערב הרשות הבכירה (המועצה) ותיטול את הגביה לידיה. חריג אחד נקבע עוד בנוסחו המקורי של סעיף 133 - בס"ק (ז). שם נקבע, כי כאשר הועד המקומי אינו ממלא את תפקידו וסמכותו לגבות מסים - והוא אינו גובה או מתרשל בגביה - או אז יכולה המועצה, אחרי התראה ואחרי קבלת אישור הממונה על המחוז, ליטול את סמכויות הגביה לידיה. וחריג אחר נקבע בתיקון לצו - בס"ק 133 (א1). שם נקבע, כי מקום שהועד עצמו רוצה להשתחרר מסמכויות הגביה, והוא מבקש את המועצה ליטול לידיה את סמכויותיו - או אז תוכל המועצה לעשות כן ולגבות במקומו של הועד, וגם זאת רק אחרי שהחליטה לעשות כן כאמור בסיפא לאותו ס"ק. החריג הראשון הוא, איפוא, חריג כפוי - של הפעלת סנקצית הפיקוח של המועצה כלפי הועד. החריג השני הוא, לעומת זאת, חריג וולנטרי - מיוזמת הועד. החריג הראשון נובע מהקונספציה הבסיסית והמקורית של הצו: מבנה רשויות הירארכי, ומתח בין האוטונומיה של הועד לבין הכפיפות למועצה. בתחום הגביה ניתנה, כאמור, הבכורה לאוטונומיה (וזהו הכלל) - אך נשמרו הבלמים המרסנים כאופציה של המועצה (וזהו החריג). החריג השני, לעומת זאת, מאוחר יותר. הוא בא לעולם כתוצאה מניסיון השנים ביישום הצו. המציאות לימדה את המחוקק, שלא כל הוועדים המקומיים גדולים די הצורך להפעיל מנגנון גביה, ולא כולם רוצים באותה אוטונומיה (הכלל) - ולכן נקבע נתיב מילוט וולונטרי, אם כי גם הוא מותנה בהסכמת המועצה (וזהו החריג). אך בכל מקרה - גם ס"ק (ז) והחריג הכפוי שלו, וגם ס"ק (א1) והחריג הוולונטרי שלו, שניהם חריגים בלבד ; והכלל נותר על כנו - כלל הגביה העצמית. 14. מכל מקום, אפילו מבחינת התנאים הפנימיים - לא ניתן לטעון לתחולתו של ס"ק 133 (א1) בתיק שבפני. הועד המקומי כלל לא ביקש שהמועצה תיטול ממנו את סמכויות הגביה ותגבה את המסים עבור הועד. ואף המועצה לא החליטה לקבל בקשה כזו של הועד, שכלל לא הוגשה. לכן לא התקיימו התנאים "על פי הצעת הועד" ו"בלבד שהתקבלה לכך החלטת המועצה", הקבועים בס"ק (א1) האמור. 15. סוף דבר - התובע זכאי היה להטיל ולגבות בעצמו את מסי הארנונה מהנתבעים, והוא זכאי לתבוע זאת בעצמו. אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, את מלוא סכום התביעה בסך 19,659 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (הפרשי הצמדה וריבית) התש"מ - 1980, מיום הגשת התביעה, 4.1.01, ועד התשלום המלא בפועל. 16. באשר להוצאות - הכלל הנוהג כיום הוא, שהזוכה במשפט זכאי לסיימו ללא חסרון כיס , ויש לפסוק הוצאות ריאליות בכפוף למבחני הסבירות. שני הצדדים צרפו את הסכמי שכה"ט שלהם לסיכומיהם - וזו אכן הפרקטיקה הראויה, וראה: זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהד' 7, 545. ב"כ התובע סיכם עם מרשו שכ"ט של 3,500 $ + מע"מ. ב"כ הנתבעים סיכמה עם מרשיה שכ"ט של 3,000$ + מע"מ ועוד בנוסף מה שיפסוק ביהמ"ש כשכ"ט. נראה, איפוא, ששני הצדדים ראו עין בעין את סדרי הגודל האמורים כסכומים סבירים - ואף אני סבור כך. אמנם אלו סכומים ניכרים ביחס לסכום התביעה, אך הם מבטאים במידה צנועה את העבודה המשפטית לה נדרשו ב"כ הצדדים. אשר על כן, ומשזכה התובע בדין - אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ + מע"מ בצירוף הצמדה וריבית כחוק מהיום, וכן אגרה בסך 407 ₪ בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 4.1.01, הכל עד התשלום המלא בפועל. ועד מקומיארנונה