פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. בפנינו סיבוב נוסף במערכה נמשכת, ושמא נאמר אין סופית, בין רוב למיעוט בלשכת עורכי הדין (להלן - הלשכה). העותרים, הנימנים עם קבוצת המיעוט, טוענים כי המשיב 1, ראש הלשכה, אינו מקיים פסקי דין שניתנו בבית משפט זה ואשר מחייבים התקנת נוהל שיסדיר העלאת נושאים על סדר היום של הוועד המרכזי של הלשכה על פי בקשות של המיעוט. עוד נטען, כי ראש הלשכה, העומד בראש הוועד המרכזי, מתעלם מבקשות המיעוט להעלות נושאים על סדר יומו של הוועד המרכזי. 2. המאבק בין רוב למיעוט בלשכה הגיע לדיון במסגרת עתירות שהונחו בפני בית משפט זה בשנת 1997. אותן עתירות הוגשו על-ידי מי שהיו אותה עת חברי הוועד המרכזי, ונימנו עם המיעוט דאז. העותר הראשון באותן עתירות הינו ראש הלשכה דהיום. העותר 3 בעתירות משנת 1997 הוא העותר 4 בעתירה דנא. בפסק הדין שניתן בשלוש העתירות משנת 1997 כתב השופט מ' חשין, כי "רוחות רעות מנשבות בה בלשכת עורכי הדין" וכי "צר לנו שהוטלה עלינו המעמסה להכריע בעתירות אלו שלפנינו - במעט רצון טוב יכולים היו עותרים ומשיבים להגיע לעמק-השווה..." (בג"ץ 954/97, בג"ץ 1917/97, בג"ץ 3000/97 עו"ד ד"ר שלמה כהן נ' ראש לשכת עורכי הדין, פ"ד נב (3) 486, 490, 491 (עתירות אלה יכונו להלן - הבג"ץ הראשון)). דומה שדבר לא השתנה מאז - הרוחות הרעות ממשיכות לנשוב ובית משפט זה נדרש שוב ושוב להכריע במחלוקות שניתן היה, וצריך היה, לפותרן על דרך שיתוף פעולה ורצון טוב בין המעורבים (ראו לאחרונה בג"ץ 11483/04 ועד מחוז תל אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין נ' המועצה הארצית של לשכת ערכי הדין בישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 13.3.06)). באומרנו שדבר לא השתנה לא דייקנו לגמרי. כאמור, ראש הלשכה לעת הזו הינו מי שהיה העותר הראשון בשנת 1997. כפי שנראה, הסוגיה של העלאת נושאים, לפי בקשת המיעוט, על סדר יומו של הוועד המרכזי באה בפני בית משפט זה גם בעתירה שהוגשה בשנת 2004, אף היא על ידי העותרים דכאן (בג"ץ 6091/04 פסטינגר ואח' נ' שלמה כהן (טרם פורסם) (להלן - הבג"ץ השני)). 3. בבג"ץ הראשון טענו העותרים דשם, כי ראש הלשכה נמנע מהעלות נושאים על סדר יומו של הוועד המרכזי כאשר המיעוט מבקש לדון בהם. הנושא של רוב ומיעוט והעלאת נושאים על סדר היום של הוועד המרכזי נדון בהרחבה בבג"ץ הראשון, ואין לנו אלא להפנות לאמור שם. בסופו של יום קבע בית המשפט, כי חובה על ראש הלשכה ועל הוועד המרכזי "לקבוע הסדר לעניין זכותם של יחידי הוועד להעלות נושאים על סדר יומן של ישיבות הוועד; וההסדר שייקבע, למותר לומר, חייב שישמור על זכויות היחידים" (הבג"ץ הראשון, שם, עמ' 511). 4. כאמור, ארבעת העותרים שבפנינו הגישו בשנת 2004 את הבג"ץ השני. בגדרו הם העלו טענות שונות, ובין היתר קבלו על כך שראש הלשכה אינו מעלה לדיון בפני הוועד המרכזי נושאים שהם מבקשים להעלותם. בפסק הדין, שניתן ביום 2.6.05, על ידי הרכב זהה להרכב הדן בתיק הנוכחי, נקבע כי על ראש הלשכה, הוועד המרכזי והמועצה הארצית של הלשכה, לפעול על מנת שיותקן נוהל שיסדיר את אופן העלאתם של נושאים על סדר יומו של הוועד המרכזי, זאת כמתחייב מן הבג"ץ הראשון. בעתירה דנא נטען, כי חרף פסק הדין בבג"ץ השני, נמנעו מוסדות הלשכה מלקבוע נוהל כאמור. במילים אחרות, הטענה היא כי הלשכה לא קיימה את שחויבה לעשותו בבג"ץ הראשון בכל הנוגע לנוהל המסדיר העלאת נושאים על סדר היום של הוועד המרכזי. בצד זאת נטען, כאמור, שראש הלשכה אינו מעלה על סדר היום של הוועד המרכזי נושאים שונים שהוא נדרש להעלותם ושחובה הייתה להביאם בפני הוועד המרכזי. 5. מתברר, כי נוהל העבודה של הוועד המרכזי (המסומן 01-101) תוקן בשנת 1998, בעקבות הבג"ץ הראשון. עובדה זו לא הובאה לתשומת ליבנו בדוננו בבג"ץ השני. בתיקון של הנוהל (תוספת סעיף 4א) נקבע כי בכל ישיבה של הוועד המרכזי תיוחד מחצית השעה לדיון בהצעות של חברי הוועד להוסיף נושאים לסדר היום. כמו כן נקבע, כי לסדר היום שקבע ראש הלשכה תתווספנה שתי הצעות לסדר מתוך אלה שהוגשו על ידי חברי הוועד. אף נקבעה הוראה למקרה שהוגשו יותר משתי הצעות כאמור. התיקון לנוהל אף הורה כי מציע הצעה לסדר רשאי לנמק הצעתו במשך עשר דקות, כי יישמעו נימוקי התנגדות, ולאחר מכן תיערך הצבעה בשאלה האם הנושא המסוים ייכלל בסדר היום. נראה לנו כי התיקון האמור לנוהל אכן מקיים את הציווי שהושת בבג"ץ הראשון. התיקון מאפשר למיעוט להציג עמדתו בכל הנוגע לשאלה אלו נושאים יונחו על שולחן הדיונים של הוועד המרכזי. אין ספק שאילו היו בעלי הדין מפנים אותנו לתיקון האמור, לא היינו מורים בבג"ץ השני למוסדות הלשכה להסדיר את הנושא, שהרי הוא כבר הוסדר. 6. העותרים מצביעים על מקרים שונים בהם הם ביקשו להעלות נושאים על סדר יומו של הוועד המרכזי אך הדבר לא נעשה. ראש הלשכה מצביע מצידו הוא על דוגמאות שונות למקרים בהם נושאים שהבאתם נתבקשה על ידי העותרים אכן באו בפני הוועד המרכזי. עוד הוא מביא נתונים במטרה להוכיח שדברי אנשי המיעוט נשמעים במשך זמן העולה על כוחם היחסי בוועד המרכזי. הוא אף מפנה לכך שלעיתים קרובות רשימת הנושאים האמורה לעלות על סדר היום ארוכה מאד ולא ניתן להתייחס לכל נושא ונושא בישיבה הקרובה. על כן, אין מנוס מהעברת נושאים מישיבה לישיבה. עיינו בטענות העותרים ולא מצאנו שנוכל להתערב. 7. בית משפט זה, ולמעשה בית משפט כלשהו, אינו יכול לשמש כ"יושב-ראש על" של הוועד המרכזי. לוּ קיבלנו את העתירה בהיבט האמור שלה היינו צריכים לקבוע, כך נראה, מידי התכנסות של הוועד המרכזי מהם הנושאים שיש להעלותם לדיון בפניו. ברור שאין זה מתפקידנו. אין לנו אלא להצר על כך שעורכי דין מנוסים ומיומנים אינם מצליחים לקיים דיונים מאורגנים, סדירים ומסודרים באורגן שהינו אולי החשוב ביותר בלשכת עורכי הדין - הוועד המרכזי. הדבר מצער כפל כפליים כאשר אנו מגלים, כי אלו שנימנו עם המיעוט בעבר הינם הרוב הנוכחי, ואלה שהשתייכו לרוב בעבר הינם חלק מן המיעוט היום, ובכל זאת דבר לא השתנה. מטבעה של הדמוקרטיה שהרוב והמיעוט מחליפים מקומותיהם מעת לעת. הגלגל מסתובב ואלה שנימנו עם הרוב יכולים למצוא עצמם לאחר זמן לא רב במיעוט, וכן להיפך. על הרוב שבנקודת זמן מסוימת לזכור כי יבוא יום והוא יהיה בצד השני של המיתרס. אותו סיבוב של הגלגל אמור להבטיח כי הרוב העכשווי יקיים כללי דיון וניהול מסוימים שעה שהוא מחזיק בהגה השלטון. מצער הדבר שדווקא בלשכת עורכי הדין לא משכילים להבין זאת. 8. העתירה נדחית ללא צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: ב-בג"צ 6091/04 לא טרחו שני הצדדים להציג לפנינו את הנוהל המתוקן (ראו שם, פסקאות 14-12 לפסק דינו של חברי השופט לוי, פסקה 2 לפסק דיני). אם היו לעותרים טענות בעניין ישום הנוהל שתוקן עוד בתקופה בה הם היו הרוב, צריכים היו הם להצביע על הניגוד בין הנוהל ובין ישומו בפועל. כך לא נעשה, ויש לדחות את העתירה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט גרוניס. עורך דיןלשכת עורכי הדין