הוצאות גביה סבירות

האם הרשאית עירייה על פי דין לדרוש דמי הוצאות גבייה סבירות בגין דו"ח חנייה עירוני ? סעיף 12ט לחוק העונשין קובע כי הסרבן יישא בהוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי האכיפה ובלבד שאמצעי האכיפה נדרש באופן סביר בנסיבות העניין לשם גביית המס. להלן פסק דין בנושא הוצאות גביה סבירות: פסק דין 1. הרשאית עירייה על פי דין לדרוש דמי הוצאות גבייה בגין דו"ח חנייה עירוני? שאלה זו היא הטעונה הכרעה בבקשה שבפני. המשיב הגיש תביעה כספית לבימ"ש לתביעות קטנות נגד עיריית אשקלון. הוא תבע, בין היתר, החזר בגין דו"ח חנייה בסך 343 ₪ והוצאות גבייה בסך 360 ₪. באשר לדו"ח, קבע בימ"ש קמא כי במקרה זה מדובר בפסק דין חלוט ועל כן דין סעד זה להדחות. בעניין הוצאות הגבייה, הגיע בימ"ש קמא למסקנה אחרת והורה לעירייה להחזיר למשיב את הסכום האמור. על קביעה זו עותרת המבקשת להרשות לה לערער. להשלמת התמונה העובדתית, יובהר כי לאחר שהמשיב לא שילם את דו"ח החנייה, הגיעו לביתו נציגים מטעם המשיבה הפורמלית תוך כוונה להטיל עיקול מטלטלין או אז, שילם המשיב את חובו לרבות הוצאות הגבייה בגין פעולת העיקול עד לאותו שלב. בימ"ש קמא הסתמך על פס"ד של כב' השופטת פלפל בעניין טיומקין (בש"א 55854/99 בת.א. 2328/99). המבקשת מפנה לפס"ד של כב' השופטת חיות שניתן בבימ"ש מחוזי ת"א בעניין דון (בש"א 30958/00 בת.א. 3071/00). באותו עניין הבהירה כב' השופטת חיות מדוע דעתה שונה מחברתה כב' השופטת פלפל. ראייה זו של הדברים מחייבת את בית משפט זה לקבוע עמדה, האם להעדיף פס"ד אחד של בימ"ש מחוזי בת"א על פני רעהו. ואולם, כפי שיובהר, התפתחות חקיקתית לאחר מתן שני פסה"ד האמורים, מקלה על ההכרעה בענייננו. אבהיר דברי. 2. כב' השופטת פלפל בהחלטתה האמורה, התייחסה לסעיף 70 לחוק העונשין הקובע: "קנס שלא שולם במועדו, יחולו על גבייתו הוראות פקודת המיסים (גבייה), כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה". ברי, כי הסעיף האמור מקנה זכות לרשות לגבות קנסות על פי פקודת המיסים (גבייה). אך מה דינם של אמצעי גבייה - בדבר הוצאות של העירייה בפעולת גביית הקנסות? סעיף 12ה לפקודה מסמיך את הרשות לנקוט אמצעי אכיפה מיוחדים. כב' השופטת פלפל שמה דגש על אופיו של חוק העונשין ועל האמור בסעיף 12 ה המתייחס ל: "חוק מס - חיקוק הדן בהטלת מס או תשלום חובה ששר האוצר ממונה על ביצועו או על הגבייה לפיו". קנס בהגדרתו הינו עונש. חוק העונשין אינו עונה על הדרישות המקדמיות של סעיף 12ה לפקודה מאחר ואינו חוק מס ובוודאי ששר האוצר אינו ממונה על ביצועו. על בסיס האמור נסללה הדרך למסקנה שהמטריה של פקודת המיסים (גבייה) אינה מכסה פעולות גבייה בגין אי תשלום דו"ח חנייה. העירייה העניקה משקל לכך שהחלטתה של כב' השופטת פלפל בוטלה בביהמ"ש העליון (ראה רע"א 4171/00 עיריית ת"א נ' טיומקין). לדעתי, אין בכך כדי לשכנע. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וביטל את החלטת כב' השופטת פלפל לפיה, אושרה תביעת טיומקין כתביעה ייצוגית ונקבע שיש לדון בה כתביעה אישית. זאת בהסכמת הצדדים ולנוכח הנפסק בהלכת א.ש.ת (דנ"א 5161/03). עם זאת, ציין ביהמ"ש העליון בפסק דינו - והוא החשוב בענייננו - "אין בכך כדי להביע כל עמדה באשר לעילת התביעה האישית של המשיב". לעומת עמדת כב' השופטת פלפל, הגיעה כב' השופטת חיות כאמור למסקנה אחרת. אין היא חולקת על מסקנת כב' השופטת פלפל לפיה חוק העונשין אינו חוק מס או חוק ששר האוצר ממונה על ביצועו. עם זאת, לגישתה, סעיף 12ה (ד) - שעניינו הוצאות הגביה - הינו כללי ובמובן מסוים עצמאי והתנאים המקדמיים שבסעיף 12ה אינם חלים עליו. על כן, הוצאות אלה ניתן לגבותם גם אם מדובר בחוק שאינו חוק מס או ששר האוצר אינו ממונה עליו, כגון חוק העונשין. 3. המחלוקת בין שתי הפוסקות ברורה. נתבקשתי ע"י עיריית אשקלון להביע עמדתי בנדון. ואולם, אין צורך בכך. שכן, כאמור, שינוי חקיקתי מייתר את ההכרעה בדרך זו. כוונתי לתיקון משנת 2004 כאשר פסה"ד של השופטות חיות ופלפל ניתנו כשלוש שנים לפני כן ואילו פעולות המשיבה הפורמלית בתיק דנא התבצעו בשנת 2006, כשנתיים לאחר מכן. תיקון מס' 5 משנת תשס"ד - 2004, הורה על ביטול סעיף 12ה(ד). תחת זאת הוסף סעיף 12ט וזה לשונו: "הסרבן יישא בהוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי האכיפה ובלבד שאמצעי האכיפה נדרש באופן סביר בנסיבות העניין לשם גביית המס". צא ולמד שהמגבלות של סעיף 12ה אינן חלות על 12ט שעתה הינו סעיף בפני עצמו. התנאים של חוק מס או חוק ששר האוצר ממונה עליו לא נקלטו בסעיף 12ט. אף ייתכן שהתיקון בוצע כדי למנוע אי בהירות בנושא וליישם הלכה למעשה את גישת כב' השופטת חיות שסברה שיש להפריד בין תתי הסעיפים בסעיף 12ה לפקודת הגבייה. לנוכח האמור ועל סמך טענות הצדדים בהליך קמא וכי עסקינן בבקשה שהוגשה ע"י העירייה בלבד, דין הבקשה להתקבל. 4. לאחר עיון בתגובות הצדדים החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. אינני מתעלם מכך שהבקשה נסובה סביב מחלוקת בשיעור של פחות מ- 400 ש"ח. ואולם, הסוגייה עקרונית ועשוייה להשתקף במקרים רבים במחלוקת כספית בשיעור הנתון לסמכותו של ביהמ"ש לתביעות קטנות. הנני מורה על ביטול הוראת בימ"ש קמא לפיה על העירייה להחזיר למשיב את הוצאות הגבייה. בהעדר דיון בפני ולאור נימוקי, החלטתי כי יתר הוראות פסק הדין של בימ"ש קמא, לרבות קביעת החיוב בהוצאות תישארנה על כנם, אך אין צו להוצאות בהליך זה. הוצאות גביה