ביטול מכרז שירותי גרירה

פסק דין 1. העותרת, חברה בע"מ, מלינה כנגד החלטת משיבה 1, היא עיריית אילת (להלן: "העירייה"), לפיה ביטלה את מכרז מס' 36/2004 בו נותרה הצעה יחידה מטעם העותרת. נושא המכרז הוא ביצוע פינוי כלי רכב מחניות אסורות. ארבעה גורמים הגישו הצעות למכרז. למעט הצעת העותרת, כל ההצעות נפסלו בשל אי עמידה בתנאי הסף. העירייה הודיעה לעותרת כי הוחלט שלא לקבל את הצעתה. העירייה פתחה במכרז חדש. נעתרתי לבקשת העותרת להוציא צו ביניים המונע מהעירייה לקיים הליכים או להמשיך בהליכים במסגרת המכרז החדש. הצדדים שהתייצבו לדיון בפני - העותרת והעירייה - הגיעו להסכם דיוני לפיו יסכמו את טענותיהם בתיק העתירה המנהלית. העירייה העלתה טענת סף בדבר שיהוי הגשת העתירה. נראה שאין טעם בהעלאת טענה זו. בתאריך 01/12/04 שלחה העירייה לעותרת פרוטוקול מישיבת ועדת המכרזים, בה החליטה שלא לקבל את הצעת העותרת. מוסכם גם על העירייה שמכתב השגה מטעם העותרת התקבל בלשכת העירייה כחמישה ימים לאחר מכן. ודוק, הפרוטוקול רק נשלח ב- 01/12/04, וכמובן התקבל על ידי העותרת במועד מאוחר יותר. העירייה לא השיבה לפניית העותרת ובתאריך 09/12/04 פורסם מכרז חדש. העירייה מסבירה שלא עלה בידה להשיב לפניית העותרת הואיל ועובדיה יצאו לחופשת חנוכה מרוכזת עד לתאריך 19/12/04. העתירה וצו הביניים הוגשו לבית משפט זה בתאריך 16/12/04. בנסיבות אלו תמהני האם העירייה אכן מתכוונת לטענת השיהוי. כידוע נושא השיהוי נמדד על פי מטבע של ימים ולא על פי מטבע של שעות. 2. המפתח להכרעה בעתירה הינו המסגרת הנורמטיבית של הצעה יחידה במכרז שמתקיים מכוח תקנות העיריות (מכרזים) התשמ"ח - 1987. סעיף 22(ו) קובע: "לא תמליץ הועדה, דרך כלל, על הצעה אם היתה זו ההצעה היחידה שהוגשה, או שנותרה יחידה לדיון בפני הועדה; המליצה הועדה כאמור, תרשום בפרוטוקול את הנימוקים להחלטה". קריאה ראשונה של התקנה, ואף קריאה שניה, מצביעה על כך שהכלל הוא שאין לקבל הצעה יחידה שהוגשה או שנותרה יחידה לדיון, כפי שאירע בענייננו. ואולם, המסגרת הנורמטיבית היטלטלה. כב' השופט ד"ר ביין תיאר את המצב המשפטי במילים אלו: "הפסיקה ביטלה, למעשה, את הדרך שקבע מחוקק המשנה, והפכה את הכלל על פיו. במקום שפסילת הצעה יחידה תהיה הכלל, וקבלתה חריג, נפסק שהכלל יהיה קבלת הצעה יחידה, ופסילתה תהיה חריג" (ה"פ 360/98 אוסאמה הנדסה בע"מ נ' מועצה מקומית נחף (עמ' 7). נראה לי שיהיה מדויק יותר להציג את הדברים באור מעט שונה. התקנה עומדת בתוקפה, אך עסקינן במשפט המנהלי ועל כן ישום התקנה כפוף לכללי המשפט המנהלי לרבות הגינות, יושר והעדר שרירותיות. בשורה של פסקי דין אומץ מיזוג זה על ידי בית המשפט העליון. בפסק דין מנורה נ' מדינת ישראל (ע"א 6283/94 פ"ד נא(1) 21, 27) קבעה כב' השופטת דורנר שיש לפרש את התקנה האמורה על פי עקרונות השוויון וההגינות, וכי בהעדר חשש "שהמחיר המוצע עולה על מחיר השוק, או כי ההצעה הוגשה כהצעה יחידה עקב קנוניה בין המציעים - נסיבות שהוכחתן מוטלת על הרשות הציבורית - יש לקבל הצעה למרות היותה יחידה". כב' הנשיא ברק קבע שכלל זה אומץ על ידי הפסיקה (ראה: עע"מ 1966/02 המועצה המקומית מג'אר נ' אבראהים, פ"ד נז(3) 505, 516). 3. האמור מקים משוכה קשה לקבלת עמדת העירייה במקרה דנא. בפרוטוקול הדיון הרלוונטי של העירייה צויין: "הועדה ממליצה שלא לקבל את ההצעה היחידה שנותרה לדיון נוכח האמור בתקנות העיריות מכרזים לפיהם נותרה הצעה יחידה לדיון לא תמליץ הועדה על הצעה זו אלא מנימוקים שירשמו". משתמע שהעירייה התעלמה מפרשנות הפסיקה באשר לדרך יישום התקנה. העירייה הגנה על עמדתה בנימוק - אשר נטען לראשונה במסגרת הליך זה - לפיו סיבת פסילת הצעת העותרת נבעה מחשש לקנוניה בין המעורבים. באשר לשאלה מדוע הנימוק נטען לראשונה במסגרת ההליך המשפטי ולא בפרוטוקול העירייה, משיבה העירייה שלא רצתה להסתכן בתביעת לשון הרע. קו זה מצביע על חולשה דיונית ומהותית כאחת. דיונית הכיצד? הלכה היא שיש להעלות את הבסיס להחלטת הרשות לפסול הצעה במסגרת הדיון במהלכו מוחלט להורות על הפסילה. הווה אומר, הנימוק צריך להיות הגורם להחלטה ולא התולדה שלה. ההיגיון המנהלי דורש שבחינת החלטת הרשות תיעשה על פי הנימוקים שהיוו את הגורם להחלטה הלכה למעשה, ולא על פי נימוקים בדיעבד. כב' השופט חשין עמד על חשיבות העקרון האמור בלשון זו: "בהליכי המנהל הציבורי נתקלים אנו, לעיתים, בתופעה שאינה משובבת נפש זו, שבמגעיה עם האזרח אין הרשות מנמקת כיאות החלטת סירוב שהיא עושה, ואילו בבית משפט נמצאים לה לפתע ק"ן טעמים להסבר, לפירוש ולביאור... וכבר נפסק, ולא אחת, כי בית המשפט יבחן בחשדנות יתרה טעם שנולד לראשונה בהליכים לפניו, ואין זה אלא לשון המעטה וכל מתחיל יבין" (ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ, פ"ד מז(1) 667, 678). אכן ההליך השיפוטי נועד לערוך ביקורת מנהלית על התנהלות הרשות ולא למתן הזדמנות למקצה שיפורים בהנמקה. הנקודה ברורה במיוחד כאשר אין אנו עוסקים בעובדה שהתגלתה באיחור. מכאן מגיעים לטענת העירייה ששמרה על זכות השתיקה בכדי למנוע תביעת לשון הרע. הגנה זו אכן מקורית ולא בכדי. ברי, כפי שציינה העותרת, רשאית, או לשם הדיוק חייבת, העירייה לציין את נימוקיה, בשל האינטרס הציבורי ולשם מילוי תפקידה. אומר זאת בצורה אחרת: לו סברה העירייה שקיים בסיס מספק לחשד לקנוניה, היה עליה לציין זאת. הרי אין זה מתפקידה להרשיע את המעורבים. אם אכן היא מאמינה בטענה וסבורה שהטענה מבוססת, מה החשש מפני תביעה? אגב, ומבלי לקבוע מסמרות בסוגייה המשפטית בדבר תביעת לשון הרע שלא הוגשה, שכן אין זה נחוץ, הייתי מפנה לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965, סעיפים 13-15 - בעניין הגנות שונות שעומדות לרשות הפועלת בתום לב. הנמקה מטעם הרשות אינה מותרות, אלא לחם חוקה. הסתתרות מאחורי חשש מפני תביעת לשון הרע תפתח פתח להעצמת הרשות המנהלית לפעול ללא דין וללא דיין, קרי ללא חובת הנמקה ומבלי שיתאפשר לצד שנפגע לבחון את צעדיו. מהותית הכיצד? העירייה טוענת שהקנוניה נלמדת מכך שחרף מעורבותה של משיבה 2 בנושא המכרז - שכן הגישה עתירה קודמת לקיים מכרז, ולטענת העירייה התעניינה מאד בהליכי המכרז - צירפה להצעתה צ'ק אישי במקום ערבות בנקאית כנדרש. לדעת העירייה טעות בהיקף כזה, על ידי גורם מנוסה שהשתתף במכרזים בעבר, מצביעה מניה וביה על קנוניה. עם כל הכבוד טענה זו אינה משכנעת. אף אם אסכים שהטעות מפתיעה, בכל מקרה נטל רובץ על הרשות להוכיח שידה של העותרת במעל. לא די בכך שהעירייה מעלה סימני שאלה לגבי התנהגותה של משיבה 2, אלא עליה להתמקד בראיות המבססות את המסקנה שהעותרת קשרה קשר פסול עם גורם אחר. במובן זה החסר בטענת הקנוניה אינו רק שהחשד לא מבוסס באורח כללי, אלא גם שאינו מופנה כלפי הגורם הרלוונטי - הוא העותרת. ניסיון העירייה לטעון שחיזוק לעמדתה מצוי בכך שמשיבים 3 ו-4 לא מילאו את הדרישות גם הם, לא יצלח. קבלת טענה כזו עלולה ליצור חזקה לפיה כאשר נותרה הצעה יחידה מדובר בקנוניה. באשר להצעת המחיר של העותרת אציין כי היא אף נדיבה יותר מהערכת העירייה. העירייה מדגישה שהצעת העותרת נדיבה פחות מהצעותיהם של משיבים 3 ו-4. ואולם, המדד הוא אומדן העירייה (בדרך זו הלך כב' הנשיא ברק בעניין מג'אר שהובא לעיל, עמ' 615 מול האות ב', וראה תקנה 22(ב) לתקנות הנ"ל וכן ראה ה"פ 30127/97 ש.נ.י. חברה בע"מ נ' עיריית קרית-ים, מפי כב' השופט ד"ר ביין). אוסיף שלא רק שהצעת המחיר של העותרת עומדת יפה ביחס לאומדן העירייה אלא שגם לא כך פני הדברים לגבי משיבה 2. טענה אחרונה של העירייה הינה כי אין זה מתפקידו של בית המשפט המנהלי להכנס אל נעלי ועדת המכרזים של העירייה ולשבת כועדת על. האמור נכון רק במובן זה שאל לו לבית משפט להפעיל שיקול דעת כאילו הוא רשות מנהלית. ברם, משנהגה הרשות בניגוד להוראות הדין וכללי המנהל המחייבים, וכאשר החלטתה לפסול את הצעת העותרת מבוססת על פרשנות משפטית מצומצמת ושגויה, הרי שעל בית המשפט המנהלי להורות על התוצאה אליה היתה צריכה הרשות להגיע, לו פעלה כדין במסגרת שיקוליה. 4. סוף דבר. דין העתירה להתקבל. הנני קובע כי החלטת העירייה להורות על ביטול מכרז מס' 36/2004 בטלה, וכי העותרת הינה הזוכה במכרז. צו הביניים בדבר הקפאת המשך ההליכים במכרז החדש יהפוך לצו סופי. העירייה תשא בהוצאות העותרת בהליך זה בסך 25,000 ש"ח להיום. מכרזגרירת רכבביטול מכרז