להלן פסק דין בנושא הבטחה להסדיר אשרת שהייה בתשלום: פסק דין כללי 1. תביעה ע"ס 20,000 ₪. תמצית טענות התובעת 2. התובעת הינה אזרחית רוסיה שהגיעה לישראל ביום 10.9.99, בעקבות בעלה שעלה ארצה קודם לכן. בישראל , החליט הבעל להתגרש מן התובעת ועל כן נדחתה בקשתה לקבלת מעמד חוקי בארץ. 3. בתאריך 8/03 הציע הנתבע לתובעת להשיג לה מעמד חוקי בישראל וביקש תמורת זאת 8,000$. ביום 7.8.03 שילמה התובעת לנתבע מקדמה בסך 2,500$ . בהמשך שילמה התובעת לנתבע, ע"י חבר מטעמה, סך של 3,500 ₪. 4. בפועל, לא נקט הנתבע בכל פעולה. התובעת נעצרה בגין שהייה שלא כדין בישראל והוצאו נגדה צווי משמורת והרחקה. 5. התובעת מבקשת לחייב את הנתבע בתשלום סכום התביעה בעילה חוזית של הפרת החובה לנהוג בתום לב, ובהצגת מצג שווא, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, ובעילות נזקיות של גזל ותרמית. התובעת דורשת את החזר הכספים ששילמה וכן פיצוי בגין עוגמת נפש. תמצית טענות הנתבע 6. הנתבע מאשר שקיבל מהנתבעת כספים. 7. לטענתו, הבטיח לתובעת להעביר את עניינה לטיפולו של עו"ד וכך אמר לה . 8. העניין הועבר לטיפולו של עו"ד מחאמיד ואולם התובעת לא שיתפה פעולה וסירבה להפגש עימו כדי לחתום על ייפוי כח , זאת מאחר וחששה לצאת מביתה בשל אשרת כניסה מזויפת . 9. התובעת מעולם לא ביקשה להפסיק את הטיפול שהתחיל ע"י עו"ד מחאמיד ולא ביקשה להחזיר לה את כספה מאחר שידעה שהבעיה נעוצה בה ולא בנתבע. דיון ומסקנות 10. כתב ההגנה מטעמו של הנתבע הוא סתמי וכללי ולמעט הכחשה של שלושה סעיפים בכתב התביעה, אין בו מאומה. בהתאם לתקנות סדר הדין (תקנות 86-85 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984), מחובתו של הנתבע היה לדון במפורש בכל טענה שבעובדה שאין הוא מודה באמיתותה ולא היה עליו לעשות זאת בדרך של התחמקות כפי שעשה . מחדל נוסף בהתנהלות הנתבע בא לידי ביטוי בתצהיר העדות הראשית מיום 4.6.06, כאשר הוסיף טיעונים עובדתיים חדשים אשר זיכרם לא בא בכתב הגנתו. ניתן היה לדחות את הטענות המהוות הרחבת חזית ואולם בהתחשב בכך שהנתבע אינו מיוצג, אבחן את גירסתו לגופה. 11. אין מחלוקת כי התובעת שילמה לנתבע סך של 2,500$ וכן סך של 3,500 ₪ . הנתבע הודה בקבלת סכומים. עיקר טענתו של הנתבע היא כי העביר את עניינה של התובעת לעו"ד מחאמיד וכי לא ניתן היה לקדם את הטיפול בשל העדר שיתוף פעולה מצד התובעת. לגירסתו: "סבטלנה היא בעצמה שהכשילה את הטיפול בתיק ,לאחר שכל פעם מצאה סיבה אחרת לא לפגוש את עו"ד מחאמיד וכל זאת מאחר והיא פחדה לצאת מהבית בגלל שהיתה לה אשרה מזויפת ולא היתה לה ויזה בתוקף" (סעיף 14 לתצהירו). 12. לא נתתי אמון בגירסתו של הנתבע. לא התרשמתי מכנות עדותו ולא מצאתי מקום לקבלה. גרסת הנתבע היתה רצופה סתירות ואי התאמות. 13. מלכתחילה, בכתב הגנתו, הכחיש הנתבע את קבלת התשלום בסך 3,500 ₪ הנטען בסעיף 7 לכתב התביעה. ההכחשה בולטת במיוחד בשים לב לדלותו של כתב ההגנה אשר כלל שורות ספורות בלבד (כפי שצויין לעיל). על אף שהנתבע הגיש כתב הגנה קצר בתמצית, מצא הוא לנכון, להתייחס לסעיף 7 לכתב התביעה בו טענה התובעת כי שילמה לנתבע סך של 3,500 ₪, ולהכחישו. מאחר שהנתבע הכחיש את קבלת התשלום , הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית מטעמו של מר אריה רייכמן אשר העביר את התשלום לנתבע . לאחר הגשת התצהיר ורק במסגרת שמיעת הראיות חזר בו הנתבע ואישר כי קיבל גם את הסך של 3,500 ₪ בנוסף למקדמה ע"ס 2,500$. 14. גם לעניין שיעור המקדמה, השתנתה גירסתו של הנתבע וצברה תאוצה במהלך הדיון. מלכתחילה, בכתב ההגנה לא התייחס הנתבע לתשלום זה ולא הודה בו. בהמשך בתצהיר העדות הראשית הצהיר כי קיבל 2,000$ . במועד שמיעת הראיות , תיקן הנתבע את גירסתו ואישר כי קיבל 2,500$. התירוץ אותו העלה הנתבע , כאילו בעת עריכת התצהיר, נשכח הסכום מזכרונו, אינו מסייע לו בהתחשב בכך שהתצהיר נחתם ביום 4.6.06 ואילו הדיון התקיים למחרת, ביום 5.6.06 והדברים מדברים בעד עצמם. 15. הנתבע תולה את יהבו בטענתו לפיה סירבה התובעת לשתף פעולה עם עו"ד מחאמיד, ולא חתמה בפניו על ייפוי כוח. הדעת נותנת כי כאשר הגנתו של הנתבע, מבוססת רובה ככולה, על הפעולות שנקט עו"ד מחאמיד , יצרף תצהיר מטעמו. הימנעותו של הנתבע מלהעיד מטעמו את עו"ד מחאמיד , עומדת לחובתו ומבססת את המסקנה כי אילו הובאה עדותו , היה בה כדי לחזק את עמדת הצד שכנגד. (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד, פד"י מד' (1)239 , עא' 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פד"י מה' (4) 651). הנתבע לא נתן כל הסבר למחדלו להעיד את עו"ד מחאמיד ומחדלו מקבל משנה תוקף בשים לב לעובדה כי עו"ד מחאמיד הוא שאימת ואישר את תצהיר העדות הראשית עליו חתם הנתבע ביום 4.6.06. מכאן, שהנתבע היה בקשר עם עו"ד מחאמיד בעניין התביעה הנדונה ולא היתה כל מניעה להגשת תצהיר גם מטעמו. בהעדר עדותו של עו"ד מחאמיד , אין לי אלא להסיק כי לא היה בעדותו כדי לסייע לנתבע. 16. הנתבע טוען כי העביר את כל הכספים שקיבל מהתובעת לעו"ד מחאמיד , כאשר הוא לא היה אמור לקבל דבר, וגם לא קיבל בפועל. טענה זו, על פניה אינה סבירה ואינה מתקבלת על הדעת. אין זה הגיוני כי הנתבע נתן לתובעת שירותים של מקשר (כך לטענתו) בלא לקבל כל שכר . הכחשתו הגורפת של הנתבע בדבר אי קבלת תשלום בגין פעולותיו , מעלה תמיהה רבתי. ומכל מקום, גם בסוגיה זו עומדת לחובתו הימנעותו מלהעיד את עו"ד מחאמיד. 17. בניסיון ליתן הסבר לתמורה שניתנה כנגד התשלום ששילמה התובעת, טוען הנתבע כי הסדיר לתובעת ייצוג משפטי ודאג לשחרורה ממשמורת. לא מצאתי כי יש בהסבר זה כדי להביא לדחיית התביעה. הריני מאמינה לעדות התובעת לפיה, תמורת הסכומים ששילמה לנתבע , התחייב הוא להסדיר עבורה מעמד חוקי בישראל, דהיינו להשיג עבורה אשרה חוקית. מכאן שמחובתו של הנתבע היה לפעול בהתאם להתחייבותו ובטענתו כי פעל לשחרור התובעת ממעצר , אין כדי להעיד על ביצוע הנדרש. מן הנסיבות עולה, כי מחדלו של הנתבע לקיים את התחייבותו בזמן סביר , הוא שגרם למעצרה של התובעת . יתר על כן, הנתבע לא הוכיח את טענתו לפיה פעל עם עו"ד מחאמיד לשחרורה של התובעת ממעצרה . טענתו גם אינה מתיישבת עם העובדה לפיה התובעת לא נתנה ייפוי כוח לעו"ד מחאמיד. בהעדר ייפוי כוח , ממילא לא הוסמך עו"ד מחאמיד לפעול בשמה של התובעת. בחקירתה העידה התובעת כי מי ששיחרר אותה בפועל היה בא כוחה הנוכחי - עו"ד ולדימיר מיסיוק. 18. מקובלת עליי גירסתה של התובעת לפיה, סיפר לה הנתבע כי יש לו קשרים טובים במשרד הפנים ולא גילה לה כי הוא משמש רק כמקשר בינה לבין עו"ד מחאמיד. אילו חפצה התובעת בייצוג משפטי, היתה פונה ישירות לעו"ד כפי שאכן עשתה. התובעת העידה כי פנתה תחילה לעו"ד מיסיוק , ואולם הוא הסביר לה כי לא ניתן יהיה להסדיר את שהייתה בארץ. (עמ' 7 לפרוטוקול) בכך יש כדי ללמד מדוע פנתה התובעת דווקא לנתבע והסכימה לשלם לו את אשר דרש. 19. בפיו של הנתבע לא היה הסבר ממשי לשאלה מדוע לא הוחזרו הכספים לתובעת לאחר שהובהר לו כי לא ניתן לקדם את עניינה . בתשובה לשאלה בעניין זה , השיב הנתבע תשובה מתחמקת לפיה : "היא אף פעם לא ביקשה ממני החזר של כסף... היא לא אמרה לי אף פעם תחזיר את הכסף , או תעצור את הטיפול בענייני כדי להחזיר לה את הכסף. הבנתי כי עליי להמשיך לה בטיפול והיא תבוא לחתום בבוא היום." (עמ' 11 לפרוטוקול). תשובתו של הנתבע, לבד מהיותה מתחמקת, מלמדת אף היא כי אכן התחייבותו היתה להסדיר אשרת שהייה לתובעת, כפי שנטען על ידה. 20. סקירת הראיות מעלה, כי הנתבע הבטיח לתובעת כי יסדיר את שהייתה בארץ ונטל ממנה כספים לצורך כך הגם שידע או היה עליו לדעת כי אין ביכולתו לקיים את התחייבותו. הנתבע הפר את התחייבותו כלפי התובעת ולא הסדיר את שהייתה בארץ חרף התחייבותו. במעשיו ומחדליו פעל הנתבע בחוסר תום לב, הטעה את התובעת והציג בפניה מצג כוזב אשר היה מכוון להטעותה. התובעת פעלה על סמך המצג וסבלה ע"י כך נזק ממון. אף בהנחה, המקלה עם הנתבע, כי לא התכוון מלכתחילה לרמות או להטעות את התובעת, הרי משלא ביצע את התחייבותו, הפר בהפרה יסודית את ההסכם עם התובעת . בנסיבות אלה זכאית התובעת לבטל את ההסכם ולדרוש השבה ופיצויים, כפי שעשתה הלכה למעשה בהגשת תביעתה. (בהקשר לכך יצויין כי הגשת התביעה והדרישה לפיצויים עשויות להחשב כהודעת ביטול מספקת. ראה: ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב, פד' מ(4) 533, 545). הנתבע מחוייב להשיב לתובעת את כספה ולפצותה הן מכח דיני הנזיקין והן מכח דיני החוזים. 21. אשר על כן, התביעה מתקבלת. על הנתבע להשיב לתובעת את הכספים ששילמה לו ולפצותה, בסך כולל של 20,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. בנוסף, ישלם הנתבע הוצאות ושכ"ט בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת שהייה