שאלה המרכזית הטעונה הכרעה היא האם מתן היתר להקמת תחנת דלק טעונה, במקרה זה, אישור הועדה המחוזית ? פסק דין 1. בעתירה שבפני תוקפות העותרות את החלטת המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") ליתן היתר בניה להקמת תחנה לתדלוק ושרותי דרך למשיבה 2 (להלן: "מ.ש.ס"), בשטח הידוע כחלקה 88 גוש 6058 הנמצא באור יהודה. על החלטת המשיבה ביקשו העותרות לערער בפני ועדת הערר לתכנון ובניה, אך נדחו, בהחלטה מנומקת של יו"ר הועדה מיום 8.1.06, בה נקבע כי לא עומדת לעותרות זכות לערעור על החלטת המשיבה. משכך, פנו העותרות לבית המשפט בעתירה שבפני. 2. העותרת 1 מפעילה (באמצעות העותרת 2) תחנת תדלוק הממוקמת סמוך למגרש עליו מבקשת מ.ש.ס להקים תחנת תדלוק מתחרה. על רקע זה, ובשל חששן של העותרות כי הענקת היתר הבניה והקמת תחנת תדלוק בסמוך, תפגע בהן מבחינה כלכלית (ראה סעיף 4 לעתירה), עותרות הן לביטול היתר הבניה, תוך שהן מעלות שורה של טענות המצדיקות לדעתן היענות לעתירה. המשיבות, כל אחת מטעמה ומנימוקיה, מתנגדות לעתירה, על פי שורה של טעמים שפורטו בתשובותיהן. נסיונות הצדדים להגיע להסדר לא צלחו, על אף שלבקשתם נדחה המועד להגשת התגובות. משכך, ומשהוגשו התגובות והתשובות (הצדדים ותרו על הגשת כתבי סיכומים), הגיעה עת ההכרעה. 3. טוענת העותרת כי מתן היתר להקמת תחנת תדלוק טעונה אישור הועדה המחוזית, על אף שמדובר בהקמת תחנת תדלוק בשטח שיעודו לתעשיה, לפי ת.ב.ע החלה על האזור. מוסיפה ומצביעה העותרת על פגמים בהליכים שקדמו להוצאת ההיתר, כמו העדר חתימת בעלי הקרקע על הבקשה והעדר חוות דעת של גורמים מוסמכים ומומחים בטרם הוצאת ההיתר, כנדרש וכמתחייב. מוסיפות ומצביעות העותרות על קיומה של חריגה ניכרת מהמותר בשטח הבנוי שהותר לבנות במסגרת ההיתר, ועל פגמים תכנוניים שונים במבנה התחנה ובדרכי הגישה אליה. אף "הבהילות", או זריזות היתר, באישור הבקשה והענקת ההיתר (תוך 4 ימים, לטענתה), מצביעה על התנהלות בלתי תקינה של המשיבה בענין זה. המשיבה דוחה טענות העותרות ומבהירה כי ההיתר ניתן על ידה לאחר קבלת כל האישורים הנדרשים ממשרד הבריאות ואיכות הסביבה ומרשות כבוי האש. אף הסדרת דרכי הגישה לתחנה ותנועת כלי הרכב במקום נבדקו. מוסיפה וטוענת המשיבה כי במקרה זה אין צורך באישור הועדה המחוזית לשם מתן ההיתר ואף לא בחתימתו של בעל המקרקעין. די בחתימת בעל זכות החכירה לצורך זה. מ.ש.ס, אשר לה ניתן היתר הבניה, מתנגדת אף היא לעתירה ומעלה בתגובתה טענות בדבר חוסר תום לב ונקיון כפיים מצד העותרות, אשר המניע האמיתי לעתירתן נעוץ ברצונן למנוע תחרות הוגנת בין שתי תחנות תדלוק סמוכות. היא כמובן סומכת ידה על החלטת ועדת הערר. 4. דיון השאלה המרכזית הטעונה הכרעה היא האם מתן היתר להקמת תחנת תדלוק ע"י המשיבה טעונה, במקרה זה, אישור הועדה המחוזית. משהגעתי למסקנה כי אכן דרוש אישור כזה, כפי שטוענות העותרות, מתייתר הצורך להתייחס לשאר טענותיהן, אשר רובן ככולן אינן מבוססות מבחינה עובדתית ואינן מצדיקות הענות לעתירה. על השטח הרלבנטי חלות שלוש תכניות בניה: ת.מ.א 18, שהיא תכנית המתאר הארצית לתחנות תדלוק (תיקון מס' 2 מ-1996) ותכניות המתאר המקומיות: מ.א.א/7 ו-מ.מ.א/100. תכנית מ.א.א/7 קבעה את יעוד הקרקע הרלונטית לתעשיה, הכולל בין השאר, הקמת שרותי סיכה ותדלוק "באישור הועדה המחוזית" (סעיף 19 ברשימת התכליות של אזור התעשיה בתכנית). תכנית מ.א.א/100 קובעת ברשימת התכליות של התכנית, שייעדה את השטח כאזור תעשיה (חלק ט' של התכנית סעיף 8.י"ט), כי באזור ניתן להקים: "שרותי מכוניות, כולל תיקונים, סיכה, תדלוק וכו'. האישור ייקבע באישור הועדה המחוזית". הוראות ספציפיות אלה, המופיעות ברשימת התכליות של שתי התוכניות, קובעות כי לשם הקמת תחנות תדלוק יש צורך באישור הועדה המחוזית, אף אם אלה מותרות להקמה באזורי התעשיה הכלולים בתכניות הנ"ל. לציין כי לצורך הקמת עסקים אחרים באזור התעשיה, המנויים ברשימת התכליות, אין דרישה בתוכניות הנ"ל לאישור הועדה המחוזית. טוענות באי המשיבה כי אמנם כך קובעות התכניות המקומיות, אלא שתיקון או שינוי מס' 2 של תכנית המתאר הארצית ת.מ.א 18, שקיבל תוקף מאוחר יותר, מייתר דרישה זו. 5. סעיף 9.1 לתכנית ת.מ.א 18 (שינוי מס' 2) קובע: "9.1(א) בכפוף לאמור בסעיף 9.2 לא תוקם תחנת תדלוק אלא על פי תכנית הכוללת הוראות של תכנית מפורטת..." סעיף 9.2 לתכנית קובע: "הקמת תחנה על פי תכנית קיימת א. מקום שבתוכנית מקומית ייעדו מקרקעין לתעשיה או לתעשיה, משרדים ומסחר, או למרכזי תחבורה, יהיה גם תחנות דלק במשמע, גם אם לא נאמר כך במפורש והוא כשאין בתכנית מקומית כוונה אחרת משתמעת. ב. מקום שתוכנית מקומית, כאמור בסעיף 9.2 (א) כוללת הוראות של תכנית מפורשת תותר הקמת תחנת תדלוק". ההוראות הנ"ל שתוקנו ב-1996, שנים לאחר כניסתן לתוקף של תכניות המתאר המקומיות הנ"ל, מבטלת את הצורך, כך לטענת ב"כ המשיבה, באישור הועדה המחוזית להקמת תחנות דלק, שכן שינוי מס' 2 לת.מ.א 18 הנ"ל התיר, או הכליל, הקמתן של תחנות תדלוק באזורים לגביהם קיימות בתכניות מפורטות שיועדו לתעשיה, או לתעשיה לבנייני משרדים ומסחר, ובתנאי שאלה תוקמנה במסגרת תכנית מפורטת. 6. אין דעתי כדעת המשיבה. סעיף 9.2 הנ"ל איפשר, אמנם, הקמת תחנות תדלוק באזורים בהם יועדו שטחים לאזורי תעשיה, או מרכזי תחבורה, מסחר וכו', על פי תכנית מפורטת, ואולם שינוי מס' 2 של ת.מ.א 18 לא שלל ולא ייתר את הצורך או החובה על פי התכנית המקומית לקבל את אישורה של הועדה המחוזית לשם קבלת היתר הבניה. סעיף 9.2(א) סיפא מכפיף במפורש את מתן ההיתר שניתן להקמת תחנות תדלוק באזורי תעשיה, לתכניות המקומיות, בקבעו כי תחנות הדלק יוקמו, כאמור, "כשאין בתכנית מקומית כוונה אחרת משתמעת". התכניות המקומיות הנ"ל דורשות, כאמור, במפורש ובאופן ספציפי אישור הועדה המחוזית לצורך הקמת תחנות תדלוק. (אין דרישה כזו לגבי עסקים אחרים המנויים ברשימת התכליות). לא ניתן, איפוא, לטעון כי שינוי מס' 2 של תכנית המתאר הארצית 18, ייתרה החובה לקבל אישור כזה. לא ברור לי כלל מדוע טוענות כך המשיבות. העובדה שתכנית המתאר הארצית היא במעמד נורמטיבי בכיר יותר מתכנית מקומית, אינה שוללת, או מאיינת, את הדרישה הנ"ל בהעדר הוראה מפורשת. נהפוך הוא, וכאמור: שינוי מס' 2 הכפיף את הקמת תחנות התדלוק להוראות התכניות המקומיות, כל עוד כוונה אחרת משתמעת מהן, לרבות הכוונה המפורשת לקבל את אישור הועדה המחוזית. אישור כזה לא ניתן ע"י הועדה המחוזית. על כך אין חולק. לפיכך, היתר הבניה להקמת תחנת תדלוק ע"י מ.ש.ס הוצא שלא כדין ודינו להתבטל. 7. העתירה מתקבלת. בהעדר אישורה של הועדה המחוזית לתכנון ובניה, למתן היתר הבניה להקמת תחנת תדלוק ושרותי דרך (מסוג ב') שניתן למ.ש.ס (בשטח הידוע כחלקה 88 גוש 6058 - אור יהודה), היתר בניה זה בטל ומבוטל. המשיבות תשלמנה לעותרות (לשתיהן ביחד) את הוצאותיהן ושכר טרחתן בסכום של -.20,000 ₪ בצרוף מע"מ, ע"י כל אחת מהמשיבות. בניהתחנת דלקדלק