תביעת מזונות אישה

להלן דוגמא לתביעת מזונות אישה: פסק-דין 1. התובעת הגישה ביום 5.3.97 תביעת מזונות נגד בעלה. 2. בני הזוג נישאו ביום 4.9.95. הם גרו בדירת הורי האשה ביחד עם הורי האשה ומאז 2.2.97 הנתבע עזב ולא חזר יותר לגור עם האשה. 3. לשני בה"ז בעיות בריאות, לתובעת נכות נפשית בשעור 75% (יציבה) ולנתבע נכות בשיעור 75% (יציבה) עקב עוורון חלקי. 4. התובעת טוענת בכתב התביעה כי צרכיה מסתכמים בסך 4,690 ש"ח בחודש. בתצהיר האם נאמר כי התובעת זקוקה לסך של 4,156 ש"ח בחודש. 5. התובעת לא הוכיחה כי צרכיה מגיעים לסכום הנ"ל. במיוחד לא הוכיחה את תביעתה עבור ביגוד והנעלה בסך 1,500 ש"ח בחודש. האשה גרה עם הוריה ואמה שמסרה עדות במקומה, העידה, כי צרכיהם של שלושתם, האשה ושני הוריה ביחד, מסתכמים בסך של כ- 4,500 ש"ח עד 5,000 ש"ח בחודש. אם נחלק את הסך של 5,000 ש"ח בין התובעת והוריה מתקבל סכום של 1,670 ש"ח לצרכי התובעת וסכום זה כנראה כולל מזון, חומרי ניקוי והחזקת הבית. אם נוסיף לסכום זה את צרכי התובעת עבור מספרה, דמי כיס, נסיעות ומתנות בסכומים שתבעה בסך 920 ש"ח (שבגינם לא המציאה כל קבלה) ואם נוסיף לכך את צרכיה על ביגוד והנעלה בסכום של 500 ש"ח בחודש (גם זה סכום מופרז); התוצאה המתקבלת, היא כי התובעת זקוקה למזונותיה לסך של 3,090 ש"ח בלבד. 6. התובעת מקבלת קצבת נכות בסך 1,570 ש"ח בחודש. עפ"י ההלכה שנפסקה בע"א 13/78 ספורטה נ' ספורטה פד"י לב (2) 709 ושאושרה בע"א 463/84 זרכוביאן נ' זרכוביאן פד"י לט (2) 449 - קיצבת נכות שמקבלת אשה, מהווה את מעשי ידיה לצורך המזונות. 7. לתובעת דירה אולם במקום להשכירה היא מאפשרת לאחותה לגור בה. ניתן להעריך את דמי השכירות בסך של 600 דולר בחודש, דהיינו 2,460 ש"ח בחודש. 8. דהיינו לפי שני החישובים של צרכי התובעת בסך 3,090 ש"ח בחודש או 4,000 ש"ח בחודש, יש בידה לכסות את צרכיה אלה מקצבת הנכות בסך 1,570 ש"ח בחודש ומהשכרת דירתה בסך 2,460 ש"ח בחודש. 9. השאלה אם הבעל זכאי להביא בחשבון את האפשרות שיש לאשה לקבל הכנסות מנכסיה, היינו פירות נכסי המלוג, הוכרעה בפרשת לוי חקק (ע"א 596/86 לוי חקק נ' לוי חקק פד"י מה (4) 749). בענין לוי חקק מדובר היה בסכום כסף שהאשה היתה אמורה לקבל בגין חלקה בדירת מגורים, במידה והדירה תימכר. בית המשפט המחוזי קבע, כי כאשר הדירה תמכר, תהיה האשה זכאית לתשלום בגין מדורה, בסך 380 דולר לחודש. בית המשפט העליון קיבל את ערעור הבעל וקבע כי, כאשר האשה תקבל את סכום הכסף, במידה והדירה תימכר, יהיה הבעל זכאי להפחית ממזונותיה, את הפירות שהיא תקבל מהשקעת הקרן. אלה דברי הנשיא שמגר, אליו הצטרפו ארבעת השופטים האחרים (לגבי התוצאה): "... ואם מיישמים את ההוראה האמור למקרה שלפנינו, הרי מגיעים לכלל מסקנה שאם תהיה בידי האשה קרן של כ- 70,000 דולר שהוא חלקה בתמורה בעקבות מכירת הדירה, תוכל לשאוב את הכספים הדרושים לה לשכירת דיור אחר מן הפירות שיתקבלו בידיה מן הקרן האמורה, והבעל לא יהיה חייב בתוספת של 380 דולר לחודש לכיסוי הוצאות המדור...". לעומת פסק הדין שניתן בפרשת לוי חקק ע"י 5 שופטים שכאמור, קבעו, כי הבעל רשאי לקזז מהמזונות שהוא חייב לאשתו את הכנסתה הפוטנציאלית מפירות נכסי מלוג - קבע השופט י. טירקל עמדה שונה בפרשת פלולי (ע"א 4316/96 פלולי נ' פלולי, דינים עליון). השופט טירקל קבע בפרשת פלולי כי "אין להביא בחשבון את הפירות "הפוטנציאליים" שיכלה האשה להפיק מנכסי המילוג שלה... מכאן המסקנה כי בקביעת שיעור המזונות אין להביא בחשבון הכנסות פוטנציאליות אלה. זאת ועוד, מכיוון שנכסים אלה הם בבעלותה הבלעדית של האשה, זכאית היא שלא להשתמש בהם לצורך הפקת פירות. אם תשמש בהם, וכתוצאה מכך לא תזכה בפירות, ואולי אף תפסיד חלק מן הקרן, לא ישא הבעל בהפסד, שייפול רק על כתפיה. אין הצדקה לחייב את האשה לעשות בנכסיה, כאשר הרווח הצפוי לא יהיה שלה משום ש"יבלע" בחישוב המזונות ואילו ההפסד יהיה כולו שלה" (ר' ע"א 4316/96, דינים עליון, עמ' 4, 5). מקריאת פסק הדין לא ברור מהם אותם נכסי מלוג שהאשה עלולה להפסיד אם תשמש בהם להפקת פירות. אם המדובר שם בהשקעת כספים, הרי הדבר כבר הוכרע באופן שונה בפרשת לוי חקק, אם מדובר בהשקעה אחרת שבה קיים סיכון להפסד לעומת סיכוי להפיק רווחים, הרי אין הדבר דומה לעניינינו. בעניינינו מדובר על השכרת דירה וכידוע אין כל הפסד בכך. יש לציין כי לפסק הדין של השופט טירקל בפרשת פלולי צורפה חוות דעתה של השופטת ד. בייניש שהסיכמה לתוצאה אליה הגיעה השופט י. טירקל "בנסיבות המקרה דנן" אך השאירה בצריך עיון את האפשרות "להתחשב, במסגרת קביעת שיעור המזונות, בפירות שביכולתה של האשה להפיק מנכסיה, להבדיל מהכנסה בפועל". השופטת ט. שטרסברג-כהן הצטרפה לפסק דינו של השופט טירקל ולהערותיה של השופטת בייניש. 10. סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים (חלק כללי) קובע: "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים, גם על הפעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה". 11. האם יש להחיל את עקרון תום הלב על תביעת מזונות? השופט אלון קבע לגבי עקרון תום הלב "כי מצודתו פרושה... על כלל המערכת המשפטית בישראל" (ר' ע"א 700/81 פז נ' פז פד"י (לח) 736, 742). השופט ברק (כתוארו אז) קבע, כי ..."עקרונות יסוד כגון תום לב, זהירות יושר. עקרונות יסוד אלה נמצאים בהתפחות מתמדת" (ר' בג"צ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל פד"י מא (2) 449 ודינים עליון בעמ' 9). בבג"צ 59/80 קבע השופט ברק (כתוארו אז) כי "כאשר "תום הלב" אינו מופיע בהקשר של העדפת זכותו של האחד על פני האחר, אלא בהקשר של התנהגות ראויה לביצוע של זכות קיימת. כאן הדרישה היא להתנהגות שתעשה ביושר, בהגינות ובאמון ביחסים שבין בעלי החוזה בינם לבין עצמם... מטען הערכי הניתן ליושר אמון והגינות אינו יכול להיות תלוי בשיקולים סוביקטיבים אלה, אלא הוא נקבע ע"י הסטנדרטים הערכיים הראויים של החברה הישראלית, כפי שבית המשפט מבין אותם מעת לעת. מכאן התפקיד הנכבד המוטל על הרשות השופטת, החייבת מחד גיסא לגבש את הסטנדרטים של התנהגות בתום לב והצריכה מאידך גיסא להפעילם מדי פעם, על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה, תוך התחשבנות בטיבו וסוגו של היחס החוזי (ר' ראבילו, פרקים בדיני חיובים (1977) עמ' 178)" (ר' בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים ב"ש נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פד"י לה (1) 828 ודינים עליון בעמ' 5). המשנה לנשיא מ. בן פורת קבעה בבג"צ 221/86: "חוק החוזים והפסיקה לא קבעו רשימה סגורה או אף מנחה של מקרים ה"מתאימים לענין" כלשון סעיף 61 (ב) לחוק החוזים. ניתן לומר שהסעיף מכיל מבחן גמיש המאפשר החלתם של עקרונות החוק בכל מקרה בו החלתם מתאימה ורצויה היא. בכך מוענק שיקול דעת רחב לבית המשפט בבואו לקבוע, בהסתמך על חוש מומחיותו, עמדה במקרה נתון ואכן ראינו כי בית משפט זה החיל את עקרונות חוק החוזים על קשת רחבה ומגוונת של נושאים". (ר' בג"צ 221/86 כנפי נ' ביה"ד הארצי לעבודה פד"י מא (1) 469, דינים עליון בעמ' 5). מכח סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), הוחלה חובת תום הלב שבסעיף 39 לחוק הנ"ל גם על כל פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה. (ר' החלת חובת תום הלב על דיני עבודה בג"צ 566/76 פד"י לא (2) 197 ובג"צ 59/80 הנ"ל; על צוואה ע"א 5654/92 בורשטין נ' לזר פד"י מט (5) 461, דינים עליון בעמ' 6 וע"א 245/51 פד"י מג (1) 772; על תקנות סדר הדין בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי פד"י לה (3) 449, 461; על המשפט המנהלי ע"א 402/76 אזרניקוב נ' מדינת ישראל פד"י לא (1) 270 ובג"צ 135/75 פד"י ל' (1) 673; על יחסי שכנות בבית משותף (ר' ע"א 2896/90 טרוצקי נ' דיין פד"י מו (5) 454, דינים עליון עמ' 5, בג"צ 294/75 בן חיים נ' מנהל מקרקעי ישראל פד"י ל (1) 412 ובג"צ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת פד"י לו (2) 449, 465; על השמעת טענת חוסר סמכות ר' בג"צ 566/81 עמרני נ' ביה"ד הרבני הגדול פד"י לז (2) 1, דינים עליון עמ' 6 וע"א 1915/91 יעקב וקנובלר, פד"י מט (3) 529; על הרשות הציבורית ביחסים מסחריים ושלטוניים שבינה לבין האזרחים וגם על הסכמים פוליטים, בג"צ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה פד"י מה (1) 749, דינים עליון בעמ' 31, 32; על ריבית והצמדה, ע"א 789/82 עזרא נ' מוגרבי, פד"י לז (4) 565 ודינים עליון בעמ' 4 (ור' ג. שלו, דיני חוזים, מה' 2, עמ' 77-41). השופט אלון (כתוארו אז) החיל את חובת התום הלב גם בסוגיית הכריכה לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג - 1953 ר' ע"א 700/81 פז נ' פז פד"י לח (2) 736, דינים עליון בעמ' 5'). גם הזכות למזונות נבדקה עם בית המשפט העליון עפ"י הוראות סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) ובית המשפט העליון קבע, כי אין אשה זכאית למזונות על סמך טקס נישואין פרטי והחלתו של סעיף זה על הוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) וכך קובע השופט אלון: "אך נראה כי אליבא דכולי עלמא חלה הוראת סעיף 61 (ב) על חיוב מזונות, שאם כי הוא חיוב מן הדין הרי הוא בעל אופי חוזי, ויסודו של חיוב המזונות הוא בקשר הנישואין, שאף הוא במהותו וביסודו, קשר חוזי כפי שראינו לעיל. טכס הנישואין הפרטי סותר את תקנת הציבור ומבחינת הדין האזרחי כל החיובים הנובעים ממנו בטלים" (ר' ע"א 32/81 צונן נ' שטל פד"י לז (2) 761, דינים עליון בעמ' 9). על בית המשפט הקובע את החלת עקרון תום הלב להנחות את עצמו בדברי השופט אלון (כתוארו אז) בע"א 147/77: "לדעתי צריך שדרכי השמוש בעקרון תום הלב יקבעו בזהירות מירבית, לא בדרך הכללת כללים מראש אלא מן הפרט אל הפרט, עד אשר בבוא הזמן יתגבשו, אולי מספר הנחיות וכללים באופן שימושו של עקרון זה. שאם אין אתה עושה כן, יבולע ליציבות המשפטית ואין אדם - אף תם לב - יודע תום לב מהו ועד היכן הוא מגיע" (ר' ע"א 48/77 רוט נ' ישופה בניה בע"מ פד"י לג (1) 617, 629 דינים עליון בעמ' 10). בע"א 391/80 קובע השופט אלון (כתוארו אז): "וזהירות מירבית זו רובצת היא לפתחה של הרשות השופטת אשר לה מסרה רשות המחוקקת למלא תוכן ולקבוע כללים וסייגים למכשיר רב עצמה - ומתוך כך גם רב אחריות - זה של עקרון תום הלב". (ר' ע"א 391/80 לסרסון נ' שכון עובדים פד"י לח (2) 237 ודינים עליון עמ' 18). השופט אלון (כתוארו אז) הציע שלא לקבוע הגדרה כוללנית ומחייבת למושג "פעולה משפטית" שנזכר גם בסעיף 61 (ב) הנ"ל. "מוטב שמושג זה יתבאר בדרך ההליכה מן הפרט אל הפרט, היינו על ידי פתרונה של כל שאלה מסויימת העומדת בפנינו לגופה של שאלה זו, כשמתוך הפתרונות לפרטים השונים תעלה בידינו, כך יש לקוות, במשך הזמן, הגדרה כללית ומחייבת" (ר' ע"א 166/77 דדון נ' אברהם פד"י לג (3) 365 ודינים עליון בעמ' 4). שרשבסקי קובע בספרו, כי החיובים של הבעל כלפי אשתו לרבות חובת המזונות הם חיובים שמקורם בדין ולא בהסכם ו"הם קיימים בתוקף אקט הנישואין... דהיינו עצם אקט הנישואין הוא היוצר את החיובים והזכויות ואין אלה תלויים לשם תקפם בכל הסכם בין הצדדים" (ר' שרשבסקי, שם, בעמ' 97), אך ראה גם את דבריו של השופט אלון שהובאו לעיל, כי החיוב למרות שהוא מן הדין, הוא בעל אופי חוזי (ע"א 32/81). 12. אני סבור, כי המנעותה של התובעת מלהשכיר את דירתה ותביעתה מהנתבע שיזון אותה כאשר היא יכולה לקבל הכנסה מהשכרת דירתה, נגועה בחוסר תום לב ומהווה שימוש שלא בתום לב בזכותה העקרונית לקבל מזונות מהנתבע. 13. כאשר לנגד עיני הנחיותיהם של השופטים אלון (כתוארו אז) ברק (כתוארו אז) והמשנה לנשיא מ. בן פורת, שהובאו בסעיף 11 דלעיל, אני קובע כי הואיל ותביעת המזונות של האשה נגועה בחוסר תום לב בסיסי, כפי שתואר לעיל, עלי להמנע מלאכוף את החיוב על הנתבע בהיות התביעה בלתי צודקת, עפ"י הוראות סעיף 3 (4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970. ההסדר אותו קבע המחוקק כהסדר צודק בענין המזונות (לגבי מי שאין לו דין אישי), נקבע בסעיף 5 (2) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט - 1959 (להלן: חוק המזונות) לפיו "אין אדם חייב לספק מזונות לבן משפחה... אלא במידה שנתקיימו שלוש אלה" (1) יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו... (2) אותו בן משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה מנכסיו או ממקור אחר; (3) ... " למרות שסעיף 5 לחוק המזונות אינו חל על הצדדים, הואיל ולהם יש דין אישי (לפי הוראות סעיף 2 (א) לחוק המזונות), יש בהוראה זו לשמש אמת מידה להעדר תום לב, כאשר האשה יכולה לספק את צרכיה מעבודתה והיא נמנעת מלעשות זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו. (על אי אכיפת זכות לפירוק שיתוף בדירה בגין חוסר תום לבו של הבעל ר' ת"א 223/88 ות"א 298/90 שנדונו בע"א 1915/91; 2084/91 ו- 3208/91 יעקובי נ' יעקובי וקנובלר נ' קנובלר פד"י מט (3) 529 ור' רוזן צבי, דיני משפחה, עמ' 465 - 468). סעיף 2 א' לחוק המזונות משלים בענין זה את הוראות סעיף 2 א' לחוק המזונות הקובע: "על אף האמור בחוק שיווי זכויות האשה, התשי"א - 1951 בקביעת מידת המזונות שאדם חייב לספק לבן זוגו רשאי בית המשפט להתחשב בהכנסותיו של בן הזוג מעבודה ומנכסים ואם ראה לנכון - גם מכל מקור אחר". 14. לפיכך אני קובע כי לתובעת אפשרות לקבל את מלוא צרכיה מקצבת הנכות ומשכר הדירה שהיא יכולה לקבל מהשכרת דירתה, אף אם תושכר בסכום של 500 דולר בחודש. 15. ב"כ הצדדים התייחסו בסיכומיהם לשאלות שונות כגון, מדוע בני הזוג אינם חיים ביחד ומי אשם בכך, או מהי הכנסותו של הנתבע, אולם, כאמור כאשר לתובעת אפשרות להיזון מהכנסתה בפועל והפוטנציאלית, לא ניתן לחייב את בעלה לזון אותה, אלא אם יסרב לגרשה (הנתבע מוכן להתגרש). 16. לפיכך אני דוחה את התביעה. 17. הואיל והנתבע הסכים לשלם מזונות זמניים לאשה ובסכום זה הוא חויב, לפיכך אני פוטר את התובעת מלהחזיר לנתבע את הסכומים שקיבלה ממנו עפ"י ההחלטה למזונות זמניים. 18. כל צד ישא בהוצאותיו. מזונות