תביעה לשכר ראוי נגד גרושה

פסק דין (חלקי) 1. הענין נסוב סביב תביעה לשכר ראוי שהתובע, מר הגיש נגד הנתבעת - גרושתו, גב'-- ובעלה הנוכחי, הנתבע 2 - מר -- 2. התובע תבע מהנתבעים סילוק יד מדירה ושכר ראוי בגין השימוש בה; ביום 14.1.98, נקבע בהסכמת הצדדים, כי קודם כל תוכרע השאלה האם חלה על הנתבעים חובה לשלם שכר ראוי לתובע בגין השימוש בחלקו בדירה שברח' נתיב הל"ה 10 רחובות (להלן: דירה א'). 3. התובע והנתבעת 1 התגרשו זה מזו ביום 13.8.96. הם חתמו על הסכם גירושין, אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני ברחובות ביום 28.1.96. ביום סידור הגט , 13.8.96, חתמו בני הזוג על הסכם נוסף שלא קיבל תוקף של פסק דין עקב סירובו של בית הדין הרבני בירושלים לאשרו בטענה שבסמכותו מצוי רק סידור הגט, ואילו הסמכות לאשר הסכם נוסף השונה ממה שכבר נחתם בין הצדדים, מצויה בידי בית הדין הרבני ברחובות בלבד. 4. בבעלות התובע ונתבעת 1, היו 3 דירות מגורים: האחת, דירה א', דירת קוטג' בת 6 חדרים, לגביה הוחלט בהסכם שאושר כפסק דין, כי היא תישאר לשימושה של הנתבעת והילדים לתקופה של עד 7 שנים מיום מתן הגט, ולאחר מכן תימכר "ואולם בהסכמת הצדדים ובכתב יאורך או יקוצר פרק הזמן האמור" (סעיף 3 להסכם המאושר, נספח ב' לכתב התביעה). השניה, דירת בת 3.5 חדרים ברח' רמז 36 רחובות בה גר התובע (להלן: דירה ב'). השלישית, דירת בת 3.5 חדרים ברח' דרך יבנה 52 ברחובות (להלן: דירה ג'). ביחס לשתי הדירות האחרונות נקבע באותו הסכם, כי חלוקתן בפועל וחתימה על מסמכי ויתור בעניינן יבוצע בעתיד, ע"י עו"ד איז'ו אקסל. 5. בהסכם המאוחר, שנערך ונחתם ביום 13.8.96 שלא אושר ושלא קיבל תוקף של פסק דין, שונו בעיקר הסעיפים הנוגעים למשמורת הילדים ולגובה המזונות שישולמו בגין הילדים. בענין המקרקעין המשותפים הוסכם, בנוסף על כך, כי בדירה ב' יתגורר התובע והיא תועבר לחזקתו ולבעלותו המיידית ללא תמורה, וערכה חושב כמגיע לסך של 150,000$. עוד נקבע באותו הסכם, כי שתי הדירות א' ו- ג', תמכרנה לצד שלישי כלשהוא ונקבעו הסדרים לענין חלוקת התמורה. כמו כן הוסכם כי הנתבעת תתגורר בדירת הקוטג' עד לשעת מכירתה. 6. עד לעצם יום הגשת התביעה בתמ"ש 42550/97 לא נמכרה דירה א'. יתרה מזאת, הנתבעת ואחת הבנות הקטינות של בני הזוג, ממשיכות להתגורר שם כל העת, ביחד עם בעלה השני של הנתבעת, ד' ח. (נתבע 2), לו נישאה בחודש דצמבר 1996. 7. התובע טוען כי ההסכם/פסק הדין כולל תניה (מכללא) לפיה האשה הסכימה כי בדירה א' יגורו אך ורק האשה והילדים והוא לא הסכים כי בעלה של הנתבעת 1 (נתבע 2) יגור בדירה. התובע טוען, כי באפשרה לבעלה לגור בדירה, הנתבעת 1 הפרה את התחייבותה כי רק היא והילדים ישתמשו בבית ולכן הוא עותר "לביטול הסכמתו להשאירה בבית עד המכירה" (ר' סעיף 8 ב' לכתב התביעה). כמו כן, התובע עותר לסילוק ידו של נתבע 2 מהדירה "אשר עושה שימוש בחלקו של התובע בבית ללא רשות וללא תמורה". 8. כמו כן, התובע טוען, כי הנסיבות השתנו, בכך שהוסכם כי האשה תגור בדירה עם שלושת הילדים והיא מתגוררת בה, רק עם ילדה אחת. 9. התובע מעלה מספר טענות ובקשות חילופיות: א. סילוק ידה של האשה מן הבית לאור שינוי הנסיבות הנ"ל. ב. בקשה לביטול הסכמתו להשארת האשה בדירה א' עד למכירתה, לנוכח העובדה שנתבע 2 מתגורר בדירה א'. ג. התובע אינו יכול למכור את הדירה א' כאשר האשה נמצאת בה ואינו יכול לדעת את מצב התחזוקה הנוכחי של הדירה. רק לאחר פינוי האשה מן הדירה א' הוא יוכל לבצע את הכתוב בהסכם המאוחר, קרי - מכירת דירה א'. ד. סילוק ידו של הנתבע 2, עקב העובדה שהוא עושה שימוש בחלקו של התובע ללא רשות וללא תמורה. ה. קבלת דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעושים הנתבעים בחלקו של התובע בבית - סך 400$ בחודש, שישולם מיום 28.1.98, מועד בו היפנה התובע מכתב לנתבעים ובו דרישה לסילוק ידם של הנתבעים מדירה א'. 10. את תביעותיו תומך התובע בהוראות סעיפים 30, 31 ו- 33 לחוק המקרקעין, הנוגעים לשימוש שותפים בנכס המשותף וחיובם בתשלום דמי שימוש ראויים לשותף המנוע מביצוע שימוש דומה. עפ"י הוראות סעיף 29 (ב) לחוק המקרקעין, הוראות סעיפים 36-30, יחולו רק במידה ואין הוראות אחרות בהסכם שיתוף, בדבר השימוש והניהול של המקרקעין המשותפים. ובענייננו נעשה הסכם וניתן לו תוקף של פסק דין. אולם ההסכם אינו כולל כל הוראה בדבר דמי שימוש של נתבעת 1 בדירה א' ואינו קובע כל הוראה לגבי בן זוגה של נתבעת 1. לפיכך השאלה היא אם יש לפסוק בענין דמי השימוש לפי סעיפים 33-30 לחוק המקרקעין או שמא בהסכם/פסק הדין גלום תנאי מכללא לגבי דמי השימוש של האשה ובעלה, לחיוב או לשלילה. 11. התובע ונתבעת 1 נישאו ביום 25.2.78 ולפיכך הם כפופים לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973. הסכם בדבר יחסי הממון בין בני זוג, לפי סעיפים 2,1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, או שינויו חייבים להעשות בכתב ולקבל את אישורו של בית המשפט או בית הדין הרבני. מאחר והסכם ממון מתאריך 28.1.96 אושר ע"י בית הדין הרבני ברחובות, אין יכולת לשנותו בלא שהשינוי יאושר ע"י ערכאה מוסמכת. הסכם ששנויו לא אושר כאמור, אינו מחייב את הצדדים לו. התובע לא ביקש לבטל את פסה"ד שאישר את ההסכם הראשון, ולפיכך ההסכם/פסק הדין עומד בעינו ואין תוקף להסכם אחר מלבדו. (ר' ע"א 169/83 שי נ' שי פד"י לט (3) 776, 781). לפיכך ההסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין שריר וקיים ולאשה יש זכות לגור בדירה א', במשך 7 שנים, ללא תשלום דמי שימוש; דהיינו, ההסכם השני שלא אושר, אינו יכול לשנות את ההסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין. לפיכך גם אין כל עילה לכאורה לסילוק ידה של נתבעת 1 מהדירה. מכאן שאין להתייחס כלל לסעיפים 33-30 לחוק המקרקעין הואיל ובין הצדדים קיים הסכם שיתוף. 12. בנוגע לתביעת סילוק היד שכנגד נתבע 2 - נראה, כי לכאורה, לא ניתן להתייחס לשימושו של הנתבע 2 במנותק משמושה של הנתבעת 1. לנתבעת 1 ניתנה הרשות, בהסכם שאושר כפס"ד להתגורר בדירה במשך 7 שנים. ההלכה הפסוקה קבעה כי לא יעלה על הדעת שייאסר על שוכר הדירה להושיב בה את בן זוגו ואת יתר בני ביתו. "אלה הם המקרים של שמוש במושכר שנוהג החברה רואה אותו כחלק מהנאתו הרגילה של שוכר, שהוא רשאי להפיק מהמושכר" (ר' סוגיות בדיני הגנת הדייר, דוד בר אופיר, עמ' 28). בע"א 611/96 (ת"א) רינדר נ' ויזלטיר (טרם פורסם), נקבע כי אם ברצונו של בעל בית למנוע את האפשרות לפיה תוענק רשות שימוש במושכר לבן זוג של הדייר, לרבות ידוע בציבור, צריך לעשות זאת בלשון ברורה ומפורשת אשר איננה משאירה מקום לספק. באם קיים ספק כלשהו בדבר מובנו של האיסור, יש לפרשו לטובת השוכר. אמנם, את התנגדותו הנחרצת הודיע התובע לנתבעים 1 , 2, אך מאחר ואיסור בדבר שימוש כזה לא נכלל בהסכם יחסי הממון שבין בני הזוג - אין לו תוקף מספיק לשלול יכולת שמוש כזו בנכס מנתבעת 1, ולפיכך גם לא מבעלה - מנתבע 2. הדברים שהובאו לעיל אמורים בשכירות מוגנת, ובענייננו אין כלל יחסי שכירות בין הצדדים, לא כל שכן מוגנת, אך נראה כי כשהדברים אמורים בשימוש בנכס ע"י מי שקיבל רשות בכתב לכך משותפו לנכס - ניתן להקיש מן האמור לעיל גם לענייננו. כך עולה גם מע"א 645/78 טישאואר נ' מלמן, פד"י לד (1) 375 - שם נקבע כי מניעת "שימוש סביר" בנכס שבבעלותו ממי שמוענקת לו זכות שימוש, צריכה להאמר ולבוא לידי ביטוי בצורה ברורה ומפורשת בחוזה המתיר זאת. אם הדבר לא נעשה כך - איסור זה יפורש בצמצום, אם בכלל יקרא לתוך ההסכם. לפיכך - טענת התובע כי הנתבע 2 משתמש בחלקו בנכס בלי רשות וללא תמורה - דינה להדחות, הואיל והרשות ניתנה לו ממי שבידו הכוח לתת רשות כזו - הנתבעת 1. 13. גם אם חל חיוב בתשלום דמי השמוש, הם היו מגיעים לאשה ולא לתובע וזאת מכח זכותה למגורים בלעדיים בדירה. מאחר ומדובר בבעל ובאשתו (נתבעים 2-1) אין לראות בכך יחסי שכירות או שאילת - משנה. אך גם אם היה מדובר בשאילה או שכירות - משנה של נתבע 1 כלפי אשתו, יש לראות בזכות השאילה כמעניקה לשואל את ההנאה הישירה מהשאילה, על כל מה שנלווה אליה, והוא רשאי להנות גם מפרותיו של הנכס - קרי, שכר הדירה, והכנסות אלו הן הכנסות ישירות של השואל. (ר' ראביליו, חוק המתנה, עמ' 61 ה"ש 3). 14. כאשר לתביעתו בדבר תשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעושים נתבעים 1-2 בחלקו של התובע בבית - טענה זו יכולה שתסמוך לכאורה על מספר מקורות - א. חוק עשיית עושר ולא במשפט. ב. תנאי מכללא בחוזה. נדון בכל אופציה כשלעצמה. 15. ס' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979 מכיר בזכותו של בעל נכס לשכר ראוי, כאשר נעשה בנכס שימוש שלא ברשותו. אולם, סעיף זה מציב שלושה תנאים להקמת זכות זו- 1. קיום יסוד של "התעשרות". אין ספק שגם חסכון בהוצאות (קרי - איון הצורך בשכירת דירה חלופית למגורי הנתבעים והבת הקטינה של התובע ונתבעת 1) מהווה התעשרות (ר' ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, עמ' 59 ס' 71). 2. ההתעשרות הינה "שלא על פי זכות שבדין". טענה זו אינה מתקיימת בנתבעת 1 מאחר והיא מבצעת שמוש בנכס לפי הסכם הממון המאושר, קרי - עפ"י זכות שבדין. גם נתבע 2 פועל מכוח "זכות שבדין" לאור הרשאת הנתבעת 2 - המוסמכת להרשות זאת למגוריו. 3. ההתעשרות הינה "על חשבון התובע". ברי כי תנאי זה אינו מתקיים לגבי הנתבעת 1, מאחר ובהסכם ממון לא ניתן לראות בצד אחד כמתעשר על חשבונו של הצד השני (ר' ד' פרידמן, שם, עמ' 53 ס' 62). אפילו אם מכוח ההסכם אחד הצדדים הרוויח והשני הפסיד - אין זכות להשבה כל עוד ההסכם תקף. לגבי נתבע 2 - גם אם זכותו לגור בדירה אינה על פי זכות שבדין וגם אם "התעשרותו" היא על חשבון התובע, הרי לבית המשפט ניתנה סמכות, עפ"י סעיף 2 לחוק, לפטור את הזוכה מחובת ההשבה "אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". מגוריו של נתבע 2 בדירה עם אשתו אינה כרוכה בחסרון התובע הואיל ובכל מקרה התובע הסכים לשימוש יחודי של האשה בדירה והוא אינו רשאי לגור בה או להשכיר אותה או את חלקה לאחר, עפ"י ההסכם/פסק הדין. כאמור לעיל מגוריו של הבעל עם אשתו בדירה שהיא בעלת מחצית הזכויות בה ושזכותה להתגורר בה ניתנה לה ע"י התובע עצמו, היא מאושיות החברה ולפיכך יהיה זה בלתי צודק לחייב את הנתבע 2 בתשלום שכר ראוי לתובע. 16. בהתירו (בהסכם) לנתבעת 1 להתגורר בדירה א' בהסכם הגירושין - ממילא ויתר התובע על שימוש זהה בנכס מצידו ולפיכך הוא גם אינו זכאי לשכר ראוי לפי סעיף 33 לחוק המקרקעין (ר' ע"א 1492/90 זארקא נ' פארס, פד"י כ"ח 268). 17. הבעייתיות בנוגע לשכר ראוי בגין מגורי נתבע 2 בדירה נובעת מחוסר התייחסות לכך בהסכם, שבין התובע לנתבעת 1; לכאורה, במקרה כזה, יש לקרוא תנאי מכללא לתוך ההסכם, לפי מבחן ה"טרדן המתערב" (ע"א 597/72 בן שחר נ' מחלב, פד"י כז (2) 449 מפי השופט כהן) אולם בפסיקה מרובה עולה הצורך להשתמש במבחן זה בצמצום ובזהירות, ורק כאשר ההסכם אינו יכול להתקיים ללא תנאי זה (ראה, למשל - ע"א 259/75 שטראוס נ' שטראוס, פד"י ל (2) 358). 18. בפס"ד (1491) LUXOR LTD. V. COOPER (שצוטט בפס"ד ע"א 463/72 ליכטנייר נ' ליכטנייר, פד"י כז (1) 197) נאמר כי: ..."חזקה היא, בדרך כלל, שאין להוסיף בחוזה תנאים שהצדדים בעצמם לא הזכירום במילים ברורות. אולם,... הואיל ומטבעם של בני אדם שלשונם פגומה ובלתי שלמה ודרכם להחסיר דברים בחוזה רק מפני שהם סבורים שציונם הוא מיותר בהחלט, הרי, אם התנאי הנדון הוא הכרחי ובלעדיו עשויה תכליתם הברורה של הצדדים להכשל, והחוזה יהיה חסר ערך כלשהו, במקרה זה, ורק במקרה זה, מותר להסיק שהצדדים רצו בתנאי האמור והתנוהו מכללא" (עמ' 25, שם). הואיל והסכם הגירושין השיג את מטרתם של שני הצדדים, אין לקרוא לתוכו תנאי מכללא לפיו על בעלה של האשה לשלם שכר ראוי בגין השימוש בדירה. 19. לאור עמדת התובע בתיק, נראה כי התביעה לשכר ראוי הינה שולית בעיניו וכל מטרתה להגיע לסילוק ידם של הנתבעים מדירת הקוטג'. כך גם מנתחת השופטת בן פורת בע"א 458/82 וילנר נ' גולני פד"י מב (1) 49 את הסעד של "שכר ראוי" במקרה כשלנו וקובעת כי הוא מוביל לתוצאה הקרובה לסילוק יד. כאמור, פסק דין זה, דן אך ורק בנושא השכר הראוי ושאלת סילוק היד תידון מאוחר יותר. 20. לפיכך אני דוחה את בקשת התובע לשכר ראוי, מנתבעים 2-1. 21. התובע ישלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. שכר טרחה ראוי