פירוק שיתוף בדירת מגורים

להלן החלטה בסוגיית פירוק שיתוף בדירת מגורים: החלטה א. ההליך בפני תביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים, אשר הוגשה על ידי אשה, התובעת, כנגד בעלה, הנתבע. ביום 23.6.98 התקיים קדם משפט. לאחר שלא עלה בידי לסייע לצדדים להגיע להסכמה נקבעה ישיבת הוכחות ובהחלטה נקבע על ידי, בין השאר, כי הצדדים יגישו את העדויות הראשיות של העדים, אשר בכוונתם להעיד בתצהירים. לתצהיר העדות הראשית שהגישה מטעמה, צירפה התובעת נסח רישום מקרקעין וכן . תסקיר אשר ניתן על ידי פקידת הסעד מהלשכה לשירותים חברתיים בעיריית נתניה לבית הדין הרבני בנתניה. פרט למסמכים אלו לא צורף לתצהיר התובעת כל מסמך. גם במהלך ישיבת ההוכחות -לא נתבקש ביהמ"ש להתיר הגשת מסמכים נוספים. בנסיבות אלה, לא ברור מכח איזה דין צירפה התובעת מסמכים נוספיס לכתב הסיכומים שהוגש על ידה. - בשורה ארוכה של פסקי דין נפסק, כי נוהג זה, דהיינו, להגיש מסמכים ללא רשות ביחד עם סיכומי הצדדים, הינו נוהג נפסד ויש לגנותו. (ראה, למשל, ע"א 5080/90 קפלן ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נצרת, פ"ד מו(א 561, 570 ; ע"א 4481/90 אהרן נ' ג. פרץ-מ. בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ ואח', פ"ד מז(3) 427, 439). יתר על כן, כפי שטען בצדק הנתבע בסיכומיו, לכל אורך כתב סיכומיה, מתייחסת התובעת לעובדות, אשר זכרן לא בא בכתב התביעה, בתצהיר העדות הראשית ובחקירות הצדדים בפני (למשל, החלטת בית הדין הרבני מיום 11.3.98 שעל הצדדים להתגרש). רקע עובדתי 1. התובעת והנתבע הינם בני זוג, אשר נישאולזל"ז כדמו"י בים 19.2.85. 2. מנישואיהם נולדו לבני הזוג שני ילדים, קטינים, אריק, יליד 1983, ומור, ילידת 20.9.85. 3. הצדדים הינם בעלי זכויות בדירה בת 3 חדרים, הנמצאת ברח' לוי אשכול 17/11, אזורים, נתניה, הידועה כחלקה 330/10 בגוש 7932 (להלן - "הדירה"). 4. על זכויות הצדדים בדירה רובצת משכנתא לטובת בנק לפיתוח ולמשכנתאות בע"מ, להבטחת הלוואה שנלקחה על ידם למימון תמורת הזכויות בדירה (להלן - "המשכנתא"). 5. בחיי הנישואין של הצדדים ארע קרע ומזה מספר שנים הם אמנם מתגוררים תחת קורת גג אחת אך מנהלים חיים נפרדים. 6. לטענת התובעת, הרקע למשבר נעוץ, בין השאר, באלימות שנקט כלפיה הנתבע. בגין ארועי האלימות הוגש נגד הנתבע כתב אישום. 7. בשנת 1996 הגישה התובעת כנגד הנתבע תביעה למזונות הילדים ומשמורתם בתמ"ש 7030/96. הנתבע לא הגיש כתב הגנה, למרות שניתנה לו ארכה לעשות כן, וניתן כנגדו פס"ד בהעדר הגנה. 8. כפי שעולה מתסקירה של פקידת הסעד, אשר צורף לתצהיר התובעת (להלן - "התסקיר"), נראה, שאין כל סיכוי לשיקום חיי הנישואין ופניהם של הצדדים לגירושין. דיון 1. סוגיית פירוק השיתוף במקרקעין מוסדרת בסעיפים 37 - 45 לחוק המקרקעין, 2. סעיף 37 לחוק קובע : "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש את פירוק השיתוף" בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי כשישנם שני שותפים בלבד לנכס, ואחד מהם דורש פירוק השיתוף, אין השותף האחר יכול לדרוש שהשיתוף יקויים למרות רצון שותפו לפרקו. בעובדה שהמדובר בבני זוג אין כדי להשפיע על הזכות לפירוק השיתוף (ראה, למשל, ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3) 205, 210). 3. לענין הדרך בה יבוצע פירוק השיתוף קובע החוק מספר חלופות : (א) חלוקה בעין ; י) רישום כבית משותף ; (ג) מכירה. 4. סעיף 39 לחוק, קובע : "במקרקעין הניתנים לחלוקה יהיה פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין". וכעולה מלשון סעיף 40 לחוק, האפשרות המועדפת על פי החוק היא של חלוקה בעין ורק "במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה -בעין, וכן אם נוכח בית המשפט כי. חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה הפירוק בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון". (ראה ע"א 725/82 ריינר נ. ל.ד. קומייר, עו"ד, פ"ד לז(3) 131 (להלן - "פרשת ריינר")). 5. בכתב התביעה (סעיף 7) ובתצהירה (סעיף 7) טענה התובעת, כי הדירה אינה ניתנת לחלוקה בעין. א. בכתב ההגנה (סעיף 6) הכחיש הנתבע טענת התובעת וטען, כי-מזה מספר שנים הצדדים חיים בדירה באופן בו לכל אחד מהם חדר נפרד משלו. לא למותר לציין, שאין בדברים אלו כדי להוות משום תשובה לטענת התובעת, שהרי אין החוק מכוון לחלוקת השימוש אלא לחלוקה של הדירה לשתי דירות או שני נכסי מקרקעין ברי קיום כיחידות נפרדות כשלעצמן. בתצהירו לא חזר הנתבע על טענה זו. ב. לטענת הנתבע נטל ההוכחה, כי אין הדירה ניתנת לחלוקה בעין מוטל על שכמי התובעת ואכן מלשון החוק נראה כי הצדק עמו. כך פסק גם כב' השופט (כתוארו אז) ח. כהן_בע"א 587/78 רוטשילד ואח' נ' פרנק, פ"ד לג(3) 33 בפיסקה 5 לפסק דינו) : "ואולם, ראשית, הטוען שמקרקעין אינם ניתנים לחלוקה, או הטוען כי חלוקה בעין תגרום למי מן השותפים הפסד עליו הראייה. הכלל הוא ששיתוף במקרקעין מתפרק בדרך של חלוקה בעין; כל דרך אחרת של פירוק היא בגדר של יוצא מן הכלל". לטענת הנתבע, התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה בענין זה (ראה לענין זה פרשת ריינר). 7ג. במהלך הדיון חקר ב"כ הנתבע את התובעת אודות הצהרתה האמורה. אין ספק שהתובעת לא הבינה את משמעות הביטוי "חלוקה בעין" - בתצהירה ואף לא את משמעות השאלה (ראה עמ' 8, ש' 15 - 28). ד. לטענת התובעת (סעיף ג' לכתב סיכומיה), הנתבע לא טען כל טענה בדבר הדרך האפשרית לחלוקה בעין של הדירה וזאת מהטעם הברור שמדובר בקשיים הכרוכים בכך ובין השאר תיקון צו רישום בית משותף, התנגדות רשויות התכנון, שכנים ואח'. לא ברור על מה השעינה התובעת טענות אלו, באשרבפני ביהמ"ש לא הובאה על ידה ולו ראשית ראייה לקשיים הנטענים. לכאורה, הצדק עם הנתבע ומשהכחיש הנתבע את טענת התובעת לענין זה, היה עליה להגיש חוות דעת התומכת בטענתה, כי פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין אינו אפשרי ו/או כדברי סיפת סעיף 40(א) לחוק, שחלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם. שהרי, כאמור, הלכה פסוקה היא, כי נטל הראייה להוכיח הטענה מוטל על שכמה. ה. אולם, בשים לב לכלליות טענת הנתבע ולעובדה, שצויינה על ידי לעיל, כי בטענתו בכתב ההגנה לא התייחס הנתבע לחלוקה בעין עליה מדבר החוק (יצירת שתי דירות כדין), אלא על חלוקת שימוש בלבד (ראה סעיף 111 ו' וסעיף דו 1 לסיכומיו), נראה לי שאין כל ממש בטענתו וכי מטרתה לפירוק השיתוף. (לענין תחולת עקרון תום הלב על שימוש בטענה משפטית ראה ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736, 742 ; בג"צ 566/81 עמרני נ' ביה"ד הרבני הגדול, פ"ד לז(2) ובר"ע 305/80 שילה נ' רצקוביקי, פ"ד לה(3) 449). ו. עם זאת, בשים לב לכך, שאכן נטל ההוכחה בענין זה מוטל, כאמור, על התובעת והיא לא הביאה ראיות כלשהן להוכחת טענותיה, הרי מכח סמכותי לפי סעיף 8(א) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, תשנ"ה - 1995, בכוונתי לקבוע מועד בו יביאו הצדדים את ראיותיהם לענין טענה זו ולגביה בלבד. מאחר שכאמור בכוונתי להגביל הראיות לשאלת האפשרות להורות על פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין ועל-מנת לייעל הדיון, אבחן גם את טענותיהם הנוספות של הצדדים. 6. בהתייחסם לפירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה, הביעו שני הצדדים משאלה, כי תינתן להם זכות קדימה לרכוש את חלקו של הצד השני. גם כאן, אמנם צודק הנתבע-בטענתו, כי בכתב התביעה ובתצהירה לא טענה התובעת דבר לענין מתן זכות קדימה. אולם, עיון בכתבי הטענות, אשר הוגשו טענותיו. לגופם של דברים, השאלה שיש לבחון היא, האם אכן מוקנית לשותף במקרקעין זכות קדימה לרכוש את חלקו של השותף האחר. ס' 101 לחוק, קובע : "מקרקעין שהם בבעלות משותפת של בני זוג, והם.. .דירה המשמשת להם מגורים, לא יהיה בן זוג זכאי להעביר את חלקו לאחר אלא אם הציע אותו תחילה לבן זוגו." - כלומר, לכל אחד מבני הזוג, השותפים, מוקנת זכות קדימה לרכוש את חלקו של בן הזוג האחר ולאף אחד מהם אין זכות עדיפה על משנהו לענין זה. מובן, שזכות זו שמורה לשני בני הזוג במסגרת הליכי הכינוס. יודגש, כי סעיף 40א' לחוק אינו מקנה לתובעת זכות קדימה לרכוש את הדירה מעבר לזכות הקדימה המוקנית בסעיף 101 לחוק. 7 אשר לטענות הנתבע, לפיהן על התובעת לבסס תשתית ראייתית רצינית ליכולתה להבטיח את קיום הוראות סעיף 40א' לחוק. סעיף 40א' לחוק, קובע : "החליט בית המשפט על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני הזוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ובן הזוג - המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר מתאים לצורכיהם" כבר נפסק, כי אין בהוראת סעיף 40א' כדי להקנות לבן הזוג, השותף במקרקעין, זכות למדור ספציפי, אלא הזכות המוקנית על פיו הינה לעיכוב פירוק השיתוף עד למציאת הסדר מגורים חלופי. זכות זו מוקנית "... לילדי הזוג הקטינים ובן הזוג המחזיק בהם.... " יאה עע"מ 25/97 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)). מעיון בתיק ביהמ"ש נראה, שעוד ביום 19.6.96 ניתן על ידי כב' השופטת ד. אבי-גיא פס"ד בתמ"ש 7030/96, בו נקבע, בין השאר, כי משמורתם של הילדים בידי האם (עמ' 6). כפי שעולה מהתסקיר, הרי, למרות הירידה שמצאה פקידת הסעד במעורבות התובעת בחיים בבית, המליצה פקידת הסעד, כי המשמורת של הילדים תהיה בידי התובעת, בציינה את הקשיים האוביקטיביים הקיימים במסירת המשמורת לידי הנתבע, כמפורט בעמ' 3 לתסקיר. יודגש, כי סוגיית מקום המגורים לא היוותה שיקול לשלילת האפשרות שהמשמורת תועבר לידי הנתבע. אכן, בפועל, בשל המגורים המשותפים של בני הזוג בדירה, לא בוצע פסק הדין בנושא המשמורת ושני ההורים המשיכו לתפקד כמשמורנים. עם זאת, לדעתי, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לגרוע מתוקפו של פסק הדין לענין משמורת של הילדים עם פירוק השיתוף. יתר על כן, במצב זה איני השיתוף. (ראה לענין זה ע"א 1692/97 גולדברג נ' גולדברג, תקדין עליון 2(97) 524). אשר לטענת הנתבע, כי בשים לב להוראת סעיף 43 לחוק (לפיה : "בית המשפט יתחשב ככל האפשר, בדרישת מקצת השותפים לקיים את השיתוף ו/או לעכבו...") ן למצבו המיוחד של הנתבע וטובת הילדים, כמפורט בכתב ההגנה ובסיכומיו (סעיף av אין לפרק השיתוף. אין ספק שבענייננו הגיעו חייהם המשותפים של בני הזוג לקיצם. גם הנתבע אינו חולק על עובדה זו (ראה, למשל, סעיף 11 לתצהירו, סעיפים 5-9 לכתב ההגנה, והסכם הגירושין הנספח לו, וכן תסקיר פקידת הסעד, המדגיש, כי אף שהנתבע מתקשה להשלים עם הרעיון של גירושין, הריהו "מבין כי אין דרך להחזיר אותם לחיות כזוג נשוי"). בנסיבות אלה אך מובן מאליו שאין להשתמש בסעיף 43 לחוק וליתן תוקף למשאלתו של הנתבע לקיים השיתוף בין בני הזוג בדירה, שמשמעותה הנצחת הסכסוך שבין בני הזוג. 398 - 399) וכי תביעה לפירוק שיתוף לא חייבים לעכב אפילו אם אחד הצדדים סבור שיש סיכוי לשלום בית ומתן החלטה כאמור תפגע בם (ראה ע"א חיפה 222/83 אלון נ' אלון, פס"מ תשמ"ה (3) 06א. 9. לאור כל האמור לעיל הנני מורה כדלקמן : א. הנתבע יודיע לבית המשפט, תוך 15 יום מיום שתומצא לו החלטה זו, האם הוא עומד על טענתו, שהדירה ניתנת לחלוקה בעין או שמא הוא חוזר בו ממנה. היה והנתבע יודיע, כי אינו חוזר בו מטענתו האמורה, ייקבע מועד להוכחות. במועד זה ישמעו הוכרוות בשאלה האם הדירה ניתנת לחלוקה בעין ובשאלה זו בלבד. הצדדים יגישו את העדויות לענין זה תוך 30 יום מיום שתוגש לתיק הודעת הנתבע. הודעת הנתבע תומצא לתיק ביהמ"ש וישירות לתובעת. ב. היה והנתבע יודיע, כי הוא חוזר בו מטענתו האמורה או אם לא תוגש כל הודעה מטעמו במועד שצויין לעיל, יינתן צו לפירוק השיתוף בדירה, בדרך של מכירתה כפנויה בשוק חופשי, ממוכר מרצון, לקונה מרצון כשזכויות הצדדים בה נקיות מכל עיקול ו/או שיעבוד ו/או זכות אחת לטובת צד ג' כלשהו. ג. תמורת מכירת הדירה, בניכוי הוצאות המכירה, תחולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם. ד. - הנני ממנה את ב"כ הצדדים, עוה"ד י. הולנדר ומ. יורק, ככונסי נכסים לצורך מכירת הדירה. אולם, מינויים ייכנס לתוקף עם מתן החלטה המורה על כך. החלטה כאמור תיתנן לבקשת מי מהצדדים, ללא צורך בתגובת הצד שכנגד. ה. באם תוך 3 חודשים לא תימכר הדירה, רשאי כל צד לפנות בבקשה מתאימה ואזי ימונה כונס נכסים נייטרלי לצורך מכירת הדירה, מטעם בית המשפט. כונסי הנכסים רשאים לפנות לביהמ"ש למתן הוראות במידת הצורך, ויגישו את הסכם המכר שיחתם על ידם לאישור בית המשפט. ז. נקבע למעקב פנימי, לבחון את עמדת הנתבע בענין האמור סעיף 1 לעיל, ליום 10.11.98. ח. נקבע להוכחות, אם וככל שידרש ליום 29.12.98 בשעה 12.30. ט. בשל צירוף המסמכים .לסיכומי התובעת שלא כדין, בשלב זה, איני מחייבת את הנתבע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. פירוק שיתוף במקרקעיןפירוק שיתוף