ערבות לתשלום מזונות

פסק דין ההליך בפניי ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ מיום 27.5.98 והחלטת ראש ההוצל"פ, כב' הרשם, מיום 3.12.98. החלטות הנ"ל מתייחסות להליכי הוצאה לפועל, ביניהם הוצאת פקודות מאסר, שננקטו נגד המערער. המערער הינו אביו של [פלמוני], בעלה לשעבר של המשיבה. בני הזוג חתמו על הסכם גירושין ביום 4.12.95, בו קבעו, בין היתר, כי על הבעל לשלם מזונות עבור הילדים הקטינים של בני הזוג. כחודש לאחר התאריך הנ"ל, ביקש הבעל לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהיה אז בתוקף נגדו, וראש ההוצאה לפועל הסכים לבטלו בתמורה לכך שאביו המערער יחתום על כתב ערבות שבו יקבל על עצמו את תשלום חיוביו של החייב, ושיינתן צו עיכוב יציאה נגד האב. ביום 28.1.96 חתם המערער על כתב ערבות כאמור, ולהלן לשונו: לשכת ההוצאה לפועל בירושלים תיק הוצל"פ מס' 8/94 כתב ערבות אני הח"מ: שם ערבים בזאת ביחד ולחוד כלפי הזוכה בתיק ההוצל"פ הנ"ל כדלקמן: לשלם לזוכה את מלוא החובות לרבות כל ההוצאות המגיעים ו/או שיגיע לזוכה מאת החייב [פלמוני] בין עפ"י פסה"ד ולרבות החלטות וצווים המתבצעים בתיק זה ובין עפ"י פס"ד אחר אם יהיו כאלה בעתיד וזאת מיד עם דרישתו הראשונה של הזוכה. ידוע לנו היקף החיובים של החייב וכי יש ביכולתנו לשלם את החיובים הנ"ל ואנו מוותרים על חקירת היכולת. אנו מסכימים בזה כי יינתן נגדו [כך במקור; נראה כי צ"ל "נגדנו" -ב.צ.ג.] צו עיכוב יציאה מן הארץ למשך כל תקופת היעדרותו של החייב מן הארץ וכי הצו שיוצא כנגנו [כך במקור; נראה כי גם כאן צ"ל "כנגדנו" -ב.צ.ג.] יבוטל לאחר שניתן צו לעיכוב יציאה מן הארץ של החייב. אנו מסכימים כי תינתן נגדו [כך במקור; נראה שוב כי צ"ל "נגדנו" -ב.צ.ג.] החלטה למימוש הערובה ו/או הערבות הזו וידוע לנו שניתן יהיה לבצעה כאילו הייתה פסק דין שניתן נגדנו. ולראיה בנו על החתום מרצוננו הטוב והחופשי היום. [פלוני] 4. בעקבות חתימתו של המערער על כתב הערבות הנ"ל, בוטל צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד החייב [פלמוני], והוא אמנם יצא מן הארץ בסמוך לאחר מכן. החייב ככל הידוע נמצא בחו"ל גם כעת. 5. כיון שהחייב לא עמד בחובת תשלום המזונות, ננקטו הליכי הוצאה לפועל נגד אביו, הלא הוא הערב, ללא חקירת יכולת, ואף הוצאו נגדו פקודות מאסר, הכל על פי סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: החוק), בו נקבע בין היתר כדלהלן: 74. (א) נבע החוב הפסוק ממזונות המגיעים מן החייב לבן-זוגו, לילדו הקטין או הנכה או להורו, רשאי ראש ההוצאה לפועל לתת, לפי בקשת הזוכה, צו מאסר נגד החייב לתקופה שלא תעלה על 21 ימים אף בלי להיזקק לחקירת יכולת או לתצהיר לפי סעיף 68. (ב) הוראות סעיפים 7א, 69ג עד 69יג ו - 70 לא יחולו על חוב כאמור בסעיף קטן (א)... טענות המערער 6. המערער מעלה שלש טענות עיקריות נגד עמדתו של ראש הוצאה לפועל: א. לא מדובר כלל בחוב ל"מזונות", כיון שחובו של הבעל נובע מההסכם שנחתם בין הבעל לבין האישה, שהקטינים כמובן אינם צד לו, ועל כן במהות מדובר בהחזר הוצאות ולא במזונות. לאור הנ"ל, אין להחיל על הערב את ההוראות המיוחדות של סעיף 74 לחוק, אשר אמורות לחול רק בקשר לחוב למזונות. ב. גם אם אופיו של החוב הינו חוב למזונות, הרי שחובו של הערב - בניגוד לחובו של הבעל החתום על ההסכם - הינו חוב כספי אזרחי רגיל, ואופיו המיוחד של החוב כחוב למזונות אינו רלוונטי אלא לחייב עצמו, בעוד שהערב לא קיבל על עצמו חוב לתשלום מזונות אלא חוב כספי במקום חובו של החייב. טענה זו מבוססת על שלשה עקרונות: (1) ראשית, אופייה הכללי של הערבות בדין הישראלי, אשר על פי סעיף 1(א) לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967, אינה אלא "התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי", ומקורה של חובת הערב לקיים את חיובו זו של החייב נובע איפוא מהוראות חוק הערבות ומהתחייבותו של הערב ולא מההסכם שבו קיבל החייב על עצמו לשלם "מזונות". (2) שנית, טוען ב"כ המערער: "ההנמקה המרכזית והראשונה לפיה נקבע כי אין נדרשת חקירת יכולת ואין בודקים יכולתו של החייב לשלם את החוב המוטל עליו קודם להוצאת פקודת מאסר כאשר מדובר בחוב מזונות לאותם בני משפחה המנויים בסעיף [74] הינה כי: "החובה לתשלום מזונות, וגובה המזונות, מקורה בהחלטה שיפוטית, שקדם לה דיון בו מובאים חשבון היכולת של מי שנתחייב בהם והאמצעים העומדים לרשותו לסיפוק המזונות." בג"צ 5304/92 עמותת פרח 1992 נגד שר המשפטים, פ"ד מז(4) 720, בעמ' 731." נימוק הנ"ל, טוען ב"כ המערער, הרי כוחו יפה רק לגבי החייב עצמו, שבדיון השיפוטי הקודם לקביעת המזונות מובאים בחשבון יכולתו של החייב והאמצעים העומדים לרשותו למילוי חובתו. ברם, לא כן הדבר בקשר לערב; יכולתו שלו אינה עוברת ביקורת שיפוטית כלשהי, ועל כן אין להעמידו בתנאים המחמירים של החייב במזונות, אלא בתנאים הרגילים החלים על כל חייב חוב כספי לפי חוק ההוצאה לפועל, אשר על פיהם יש לחקור את יכולתו של החייב טרם נקיטת הליכים נגדו. בהקשר זה, מעלה ב"כ המערער את הטענה העובדתית שמאז חתימתו על כתב הערבות חלו שינויים דרסטיים ברמת יכולתו של הערב לפרוע את חובות בנו: בעוד שבעת החתימה התפרנס הערב בכבוד במשכורת נאותה, ולכן היה מוכן אף להכריז בכתב הערבות כי "ידוע לנו היקף החיובים של החייב וכי יש ביכולתנו לשלם את החיובים הנ"ל ואנו מוותרים על חקירת היכולת", הרי שבסמוך לאחר מכן עבר תאונת עבודה קשה, שבעקבותיה היה מוכרח לעזוב את מקום עבודתו, וכעת אין לו מקורות פרנסה אשר יאפשרו לו לשאת בנטל של תשלומי המזונות. על כן גם לא תצמח למשיבה ולילדים כל תועלת מביצוע פקודת המאסר, כיון שאין ביכולתה של פקודת מאסר ליצור כספים חדשים יש מאין. (3) שלישית, מציין ב"כ המערער, הרי סעיף 74 עצמו קובע כי יחול רק כשהחוב הינו "מן החייב לבן-זוגו, לילדו הקטין או הנכה או להורו". על בסיס קביעה זו שבחוק, נפסק בבית המשפט העליון כי מדובר ב"זכות אישית של קרובי החייב הנזכרים בו ושהוא חל רק כשהנושה הוא "בן זוגו, ילדו הקטין או הנכה או הורו" של החייב" (רע"א 4445/96 ברנוי שאול נגד המוסד לביטוח הלאומי, פ"ד נא(4) עמ' 571), ועל כן, כיון שבמקרה דנן הנושה/המשיבה וילדיה אינם בין המנויים בקבוצה המצומצמת הנ"ל, ביחס לערב, הרי שסעיף 74 לא יחול על הערב. ג. טענה שלישית בפיו של ב"כ המערער והיא שגם אם יש להחיל את סעיף 74 על הערב כדין החייב עצמו, הרי ערבותו הוגבלה ליציאת החייב מהארץ באותו מועד בו ניתנה הערבות, בעוד שהחייב חזר ארצה ושהה בארץ תקופה ארוכה לאחר מתן כתב הערבות ואחר כך יצא שוב, ועל פי רע"א 5828/91 אמר נ' לוי (לא פורסם) לא תחול ערבות מהסוג הזה על מספר יציאות מהארץ ללא התנייה מפורשת בערבות. 7. באשר לשתי הטענות הראשונות, מסתמך ב"כ המערער במידה ניכרת בטיעוניו על פסק דין שניתן על ידי השופט גייפמן, תמ"ש 17992/96, שפורסם בעמ' 589 של ספרו של השופט גייפמן, "דיני המשפחה בישראל בעידן בית המשפט לענייני משפחה". בפס"ד זה עלתה השאלה האם חל סעיף 74 על חובת החייב ע"פ הסכם גירושין לשלם "מזונות" לגרושתו. גם במקרה ההוא הועלו הטענות שמדובר בחוב כספי רגיל של החייב ולא חוב למזונות (כיון שאין בדין הישראלי מושג של "מזונות" לאישה לאחר הגירושין), והטענה הנוספת שמדובר ב"בן זוג לשעבר" אשר - בניגוד ל"בן זוג" - אינו כלול ברשימה המצומצמת של קרובים אשר בגינם ניתן להחיל את תנאי סעיף 74 לחוק. בפס"ד קבע השופט גייפמן כי ההחמרות שבסעיף 74 פוגעות בחופש הפרט וכי יש לפרש את הסעיף הנ"ל על דרך הצמצום, ועל כן אין לכלול את חובת התשלומים לגרושתו של החייב במסגרתם של תשלומי "מזונות", אלא החוב הוא חוב כספי רגיל, ואין גם להרחיב את פירושו של המונח "בן זוג" מעבר למובנו הרגיל, ואין איפוא לכלול בו גם "בן זוג לשעבר". אי לכך, מתבקשת המסקנה לדבריו שיש לנקוט נגד החייב רק בהליכים הרגילים שבחוק הוצאה לפועל החלים על חייב רגיל ולא אלה המנויים בסעיף 74 לחוק. באותה מידה, ובבחינת קל וחומר, טוען ב"כ המערער שאם יש לפרש את סעיף 74 על דרך הצמצום, הרי שאם בפס"ד הנ"ל לא הוחל סעיף 74 על החייב עצמו, וזאת על פי הנימוקים שחוב הקבוע בהסכם אינו חוב למזונות, ושהתובעת אינה כלולה במפורש ברשימת הקרובים שבסעיף, ברור כי אין להחיל את הסעיף על הערב של חייב על פי הסכם, מה עוד שהוא אינו מוזכר כלל בסעיף הנ"ל. 8. כב' השופט גייפמן מרחיב את היריעה בנדון בפסק דינו הנ"ל, אבל לא אפרט מעבר לאמור כיון שעל פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר התקבל בפס"ד עע"מ 17/97 (ת"א), דינים מחוזי לב(2) 90, מפרי עטו של כב' השופט חיים פורת, ושם נקבעו הלכות שונות לחלוטין מאלו שנקבעו על ידי השופט גייפמן: אופיו של חוב על פי הסכם כחוב "למזונות" א. באשר לשאלה האם התשלומים שחייב הבעל לשלם ע"פ הסכם גירושין הינם תשלומים "למזונות", קובע השופט פורת: "בחוק המזונות אין הגדרה מה הם "מזונות". ישנם סעיפים אשר קובעים חיובים של אנשים לשלם מזונות לאנשים אחרים, אך לכאורה אין זו רשימה קונקלוסיבית וודאי שכך לאור הגיוון של פסקי מזונות וחיובי מזונות כפי שאדגים בהמשך הדברים. ברור כי ב"מזונות", הכוונה לחיוב שמטרתו לספק אמצעי מחיה לנזקק ממי שחב לו בסיפוק אמצעים למחייתו, או מוכן לספק אמצעים כאלה גם ללא חובה, או חיוב, לעשות כן (למשל נוכח פטור מן החבות בנסיבות אלו ואחרות). אם נעשה הסכם על דבר מזונות ובימ"ש אשרו - הרי האישור הוא פסק מזונות לכל דבר ועניין… משכך, עינינו הרואות כי "מזונות" הם קשת רחבה של חיובים אשר המשותף לכולם הוא שהם מיועדים לספק מחייה וקיום לזכאים אשר מצויים בדרגת קרבה מסוימת לחייב במזונותיהם… חוק ההוצל"פ אמור להיות המכשיר והכלי שבעזרתו ייגבו כל אותם סוגי מזונות. לכן בסעיף 74 יש לתת למונח "מזונות" פרוש אשר יכלול כל סוג של מזונות אשר מהווה מזונות מבחינה רעיונית ורציונלית… משמע, חיוב המיועד לספק מחיה וקיום לנצרך להם." על פי דברים ברורים אלה, הרי שיש להגדיר כ"מזונות" גם את הסכומים שחויב הבעל לשלם במקרה דנן על אף שמקור החיוב בהסכם הגירושין. הגישה הפרשנית הראויה לסעיף 74 לחוק הוצאה לפועל ב. בהמשך דבריו קובע השופט פורת כי יש לפרש את סעיף 74 דווקא באופן מרחיב, ולא בדרך הצמצום, על מנת למקסם את הגנת מצבם הכלכלי של הזכאים, וכי במאזן האינטרסים של שמירה על חופש הפרט מול שמירה על מצבם הכלכלי של הזכאים כאמור - ידם של הזכאים על העליונה: לא נראית לי המסקנה אליה הגיע בימ"ש קמא באומרו שסעיף 74 טעון פרוש מצמצם על מנת להגן על חירות הפרט ולכן אין לכלול אישה גרושה במניין הזכאים להפעיל את הסעיף 74. היפוכו של דבר, אגיע למסקנה שהסעיף מחייב פרוש מרחיב על מנת לכסות אפשרויות רבות... בודאי שיש לכבד את חרות הפרט שהיא כיום זכות חוקתית עפ"י חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אולם כנגד זכות חוקתית זו קיימת אף הזכות החוקתית של אישה שלא להיחשף "למחסור ורעב [שגם] הם בגדר פגיעה בכבוד האדם", זכות שקודשה אף היא באותו חוק יסוד (ע"א 7038/93, לא פורסם, ראה בתקדין עליון 95 (3) 551). החשיבות בתשלום מזונות בדייקנות ובמהירות היא שהכתיבה דרכי גביה מיוחדים, השאלה היחידה היא אלו חיובי מזונות נכללים באותו סעיף 74 ולצורך זה אין צורך לצמצם או להרחיב בפרוש אלא יש לפרש את הסעיף אל נכון ובראש ובראשונה לפי לשונו ותכליתו...לצורך מציאת הפרוש והפתרון אלך בדרך שונה מזו שבה הלך בימ"ש קמא, כאשר נקודת המוצא שלי היא מהות החיוב ולא זהות המופיעים בלשכת ההוצאה לפועל בזמן זה או אחר… לאור הנחיה זו, על פיה מצווה עלינו לפרש את סעיף 74 בהרחבה, כאשר נקודת המוצא אמורה להיות "מהות החיוב ולא זהות המופיעים בלשכת ההוצאה לפועל בזמן זה או אחר...", הרי שבמקרה דנן, כמו בפס"ד, מהות החיוב הינו חיוב מזונות, ואם ניתן לפרש את הסעיף, על פי מטרתו וכוונתו, בדרך שתביא להחלת תנאיו המחמירים אף על ערב של החייב, וכך להגן על הזכאים - הרי ששומה עלינו לעשות כך. 8. כאמור לעיל, טוען ב"כ המערער כי ההנמקה המרכזית להפעלת סנקציות מחמירות נגד החייב במזונות ללא חקירת יכולת הינה שבדיון השיפוטי שקדם להחלטה נבדקה יכולתו של החייב לשאת בנטל המזונות ברמה שנקבע, בעוד שהערב לא זכה לבדיקה מקדמית כזו (ראה לעיל סעיף 6ב(2)). טענה זו מבוססת על האמור בפס"ד פר"ח, בג"צ 5304/92 עמותת פר"ח 1992 נגד שר המשפטים, פ"ד מז(4) 720, שם נאמר כדלהלן: "הויתור על הצורך בחקירת יכולת של החייב במזונות לפני הוצאת צו מאסר, יסודו בשלושה נימוקים עיקריים: א. החובה לתשלום מזונות, וגובה המזונות, מקורה בהחלטה שיפוטית, שקדם לה דיון בו מובאים חשבון היכולת של מי שנתחייב בהם והאמצעים העומדים לרשותו לסיפוק המזונות. ב. מצבם המיוחד ורגישותם של הזוכים במזונות - בן זוג, ילדים קטינים, נכים או הורים, שמחייתם וחייהם היומיומיים תלויים בהם. ג. פסק דין בעניין מזונות אינו סופי, ובכל עת, כשהנסיבות משתנות ומצדיקות זאת, רשאי החייב בהם לחזור ולפנות לבית המשפט אשר יחזור וידון בעניין חיובם וגובהם. ואם אמנם ראינו שהנימוק שבסעיף קטן 'ב' - "מצבם המיוחד ורגישותם של הזוכים במזונות" - חל באותה מידה גם על החייב וגם על הערב, בכל זאת טוען ב"כ המערער שהנימוקים 'א' ו - 'ג' - חקירת היכולת של החייב הקודמת לקביעת החוב, ואפשרותו של החייב לחזור לבית המשפט לקביעה חדשה בעקבות שינוי נסיבות - נימוקים אלה אינם שייכים לערב, כיון שלא עבר חקירת יכולת לפני שחתם על כתב הערבות, וטענת שינוי נסיבות אף היא אינה עומדת לרשותו. אי לכך, טוען ב"כ המערער, יש לפרש את סעיף 74 לחוק באופן שהערב לא ייכלל בו. ברם, טענה זו הועלתה אף היא בפס"ד ונדחתה על ידי השופט פורת: "בית המשפט קמא למד כפי הנראה מדברי ההסבר לתיקוני חוק ההוצל"פ בשנת 1994 (הצעות חוק 2251 התשנ"ד 302) בעקבות בג"צ פר"ח - בג"צ 5304/92 פ"ד מז (4) 715, שם נאמר כי התיקונים המוצעים לצמצום מאסר חייבים לא יחולו על מזונות מכיוון שאלה נקבעים בפס"ד של בימ"ש לאחר בדיקה של יכולת החייב, ואם נשתנה מצבו הכלכלי של מי שחייב במזונות - עליו לחזור לבית המשפט כדי לשנות את פסק הדין. נכון שהיסטוריה חקיקתית יכולה להוות מקור לפרשנות החוק, אולם לאו דווקא מן העקרים והראשונים לצרכי הפרשנות. נוסח החוק ותכלית החוק הם מקור פרשני הקודם להיזקקות להיסטוריה החקיקתית. יתר על כן, הדברים שבהצעת החוק למעשה אינם מדויקים: אחוז ניכר מפסקי המזונות הם פרי הסכם וביהמ"ש כלל אינו בודק אם החייב מסוגל או אינו מסוגל לשלם את המזונות. כך היה אף בנדונינו, הן למזונות הילדים והן למזונות האשה. זאת ועוד, האפשרות לחזור לביהמ"ש כדי לשנות את חיוב המזונות אף הוא אינו עקרון זהה ושווה לכל המצבים, ובשלב זה אסתפק בהסבת תשומת הלב לכך כי מזונות ילדים, דרך משל, שנקבעים לפי הסכמת הצדדים לרגלי גירושין, קשה יותר לשנות ממזונות שנפסקים ע"י ביהמ"ש לאחר דיון ודווקא מאחר והם פרי הסכם (ע"א 259/75 שטראוס נ' שטראוס פ"ד ל(2) 358; ע"א 442/83 קם נ' קם פ"ד לח (1) 768, 771; ד"ר בן ציון שרשבסקי - דיני משפחה - מהדורה רביעית מורחבת, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1993 עמ' 288-9), ובכל זאת חל סעיף 74 בחוק הוצל"פ אף על מזונות כאלה. לפני כשנה ב- 18.9.97 הכיר אף ביהמ"ש העליון כי המאפיינים הנ"ל של חיובי מזונות אינם מתקיימים בכל מקרה ובכל זאת חל סעיף 74 (ע"א 4445/96 בר נוי שאול נ' המוסד לביטוח לאומי ובר נוי עליזה - משיבה פורמלית) (אם כי ההקלה בגביית מזונות לפי סעיף 74 אינה עומדת למוסד לביטוח לאומי אלא רק לזכאים אשר מפורטים בסעיף)." עינינו הרואות, איפוא, שההנמקה המרכזית להחמרה בחוק המאפשרת נקיטת אמצעי גבייה ללא חקירת יכולת, איננה קשורה למצבו של החייב, ואינה תלויה בעובדה שעבר כבר בדיקת יכולת שיפוטית, והראיה לכך, שלא תמיד מתבצעת בדיקה כזו וגם אז חל סעיף 74. ההחמרה מבוססת דווקא על צורכיהם של הנזקקים, מקבלי המזונות, ועל הכרעת המחוקק, במקבילית הכוחות בין צרכים אלה לבין חירותו של הפרט, לתת עדיפות מיוחדת בגביית חוב המזונות לטובתם של הזכאים. על כן, אין לערב ליהנות מהטענה האמורה, ואף אם לא עבר הערב חקירת יכולת בשלב כלשהו, וגם אם לטענתו אין ביכולתו לשאת כעת בעול המזונות ולא תצמח כל תועלת מהליכי הגבייה שבסעיף 74 - אין בכך כדי למנוע מלהגדיר את חובתו כחוב מזונות אשר עליו יחולו תנאי סעיף 74. חלות סעיף 74 על ערב 9. נשאר לנו להתמודד עם שתי טענות של המערער הקשורות לעובדה שמדובר לא בחייב עצמו אלא בערב: א. החוק עצמו מגביל את היקף ההחמרה לקבוצה מצומצמת ביותר: רק אם "נבע החוב הפסוק ממזונות המגיעים מן החייב לבן-זוגו, לילדו הקטין או הנכה או להורו", רק אז יחול סעיף 74, והרי הנושים במקרה דנן הם אשת בנו של הערב ונכדיו, אשר לכל הדעות אינם כלולים בקבוצה הנ"ל. ב. גם אם על פי מדיניותו של החוק יש להחמיר עם החייב על פי הסכם גירושין, ויש להתייחס אל חובו כאל חוב מזונות לכל דבר, הרי שאופיו של החוב כחוב למזונות אינו עובר לערב, ואין הערב חייב אלא חוב כספי אזרחי רגיל. 10. בהקשר זה יש להזכיר שוב את פס"ד בר-נוי (רע"א 4445/96, פ"ד נא(4) 571) שהוזכר על ידי השופט פורת, שם ביקש המוסד לביטוח לאומי שתינתן פקודת מאסר נגד החייב במזונות על פי סעיף 74 ללא חקירת יכולת. אמנם הוחלט בפסק דין הנ"ל כי סעיף 74 אינו חל כשהמוסד לביטוח בלאומי הוא ה"נושה" התובע את החייב, אבל יש לשים לב לנימוקו של בית המשפט העליון. ההחלטה הנ"ל לא התבססה על העובדה שהמוסד לביטוח לאומי אינו אחד מהזכאים המופיעים בסעיף 74, למרות שזאת עובדה אשר אין עליה עוררים. גם לא הוחלט נגד המוסד על סמך הטענה שאופיו של חובת החייב למוסד אינו חובת "מזונות" אלא חוב כספי רגיל. המוסד טען כי זכותו לתבוע את החייב היא זכות תחלוף (סברוגציה) מלאה, וזאת על פי סעיף 14(ב) לחוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב - 1972 (להלן: חוק המזונות), בו נקבע כי: "פסק הדין למזונות יבוצע בדרך האמורה בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, כאילו ניתן לזכות המוסד...". פירושו של דבר, אם סעיף 74 לחוק קובע הליכי גביית מזונות מיוחדים כשהנושה הוא בן-זוגו, ילדו הקטין או נכה או הורו של החייב, הרי שהמוסד לביטוח לאומי עומד בנעליהם לאור הסברוגציה, והוראות החוק החלות לגביהם חלות גם לגבי המוסד, למרות שהוא אינו מופיע ישירות ברשימה ולמרות שהחוב למוסד אינו חוב ל"מזונות". למרות הנ"ל, טענת המוסד נדחתה, וזאת כיון שהנחת המוסד שהוא עומד לגמרי במקומו של הנושה לכל דבר ועניין, "... אינה הנחה חלוטה הואיל ומוכרות לנו נסיבות שבהן דין הקובע זכויות תחלוף נתון לסייגים, כגון כשמדובר בזכויות אישיות גרידא: ע"א 357/79 פ"ד לה(1) 393, או כשקיימים שיקולים מיוחדים להבחין בין ה"נושה" המקורי לבין מי שבא במקומו...". באשר למוסד לביטוח לאומי, בית המשפט העליון לא דחה את הרעיון העקרוני שהסברוגציה יכולה להביא למסקנה שהמוסד יעמוד במקום הנושה המקורי וכי סעיף 74 יחול גם לגביו. החלטת בית המשפט העליון התבססה רק על כך שבמקרה שבפניו אמנם קיים שיקול מיוחד להבחנה בין הנושה המקורי - קרי, האישה והילדים - לבין המוסד: בעוד שבמאזן השיקולים של הפגיעה בחופש הפרט מול האינטרס של הזכאים למזונות - ידם של הזכאים על העליונה, כמבואר לעיל, לא כן הדבר כשהזכאים אינם התובעים/הנושים. כשהמוסד הוא התובע, לא מדובר בנזקקים אלא במוסד ממשלתי, ועל כן אין כל סיבה מיוחדת להעדיפו על פני כל נושה רגיל אחר ואין מקום להחלת ההוראות המיוחדות והמחמירות של סעיף 74. 11. במקרה דנן, שונה המצב, כיון שהתובעים/הנושים הם הם הזכאים המפורטים בסעיף 74; התחליף כאן אינו בצד של הנושים, אלא בצד של החייב, כיון שהתביעה כעת איננה נגד החייב המקורי אלא נגד מחליפו הערב. התשלומים אשר בגינם ננקטים הליכי הגבייה מיועדים ישירות לכיסוי צורכיהם של האישה והילדים, ובנסיבות אלו - הרי מגמת החוק להעדיף את האינטרסים של הזכאים - שרירה וקיימת. אופייה של ערבות לתשלום מזונות 12. א. מגמה זו חייבת להשפיע באופן מכריע על השאלה הקריטית הנשארת, היינו, האם עומד הערב בנעליו של החייב באופן מלא, כך שנפרש את המונח "חייב" שבסעיף 74 כאילו נאמר "החייב או הערב לחייב" (בדומה לטענת המוסד לביטוח לאומי שיש לפרש את האמור בסעיף הנ"ל "מזונות המגיעים מן החייב לבן-זוגו, לילדו הקטין או הנכה או להורו", כאילו שהיה נאמר "מזונות המגיעים מן החייב לבן-זוגו, לילדו הקטין או הנכה או להורו, או למחליפם בזכות הסברוגציה"), שאז יחולו הליכי הגבייה המיוחדים שבחוק הוצאה לפועל גם על הערב; או, שמא אין חובו של הערב אלא ככל חוב כספי אחר, ואין לראותו כמחליפו של החייב במסגרתו של סעיף 74. ב. אמנם, אין בחוק קביעה לגבי ערב הדומה לזו שבסעיף 14(ב) לחוק המזונות לגבי המוסד לביטוח לאומי, לא בחוק הערבות ולא בחוק הוצאה לפועל. עם זאת, מבין שתי הגישות האמורות, נראית לי הגישה הראשונה. ג. העמדה הבסיסית של הדין הישראלי, שחובו של הערב אינו אלא חוב כספי אזרחי רגיל, ואינו לובש את אופיו המיוחד של החוב הספציפי של החייב, אינה אלא תורה-שבעל-פה המשקפת את הפרשנות הרווחת של סעיף 1(א) לחוק הערבות, בו נקבע כי הערבות היא "התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי". מעולם לא נקבעה הגדרה אקסקלוסיבית הקובעת באופן מקיף וכולל מהו אופיו של חוב זה או אחר בידי הערב, והתעוררו שאלות לא אחת בפסיקה לגבי פרט זה או אחר, האם כלול בחוב הערב או לא. ד. כפי שהעיר השופט ברק (כתוארו דאז) בפס"ד קוט, ד"נ 4/82 קוט יהושע נ' דניאל קוט (קטין) ואח', פ"ד לח(3) 197: "…הערבות עצמה היא מוסד סבוך…ואפשריים מצבי ביניים רבים, שהגדרתם קשה. ההכרעה צריכה ליפול, בסופו של דבר, על פי שיקולים דוגמטיים ופרגמטיים גם יחד". אמנם, דבריו של כב' הנשיא נאמרו בהקשר של שאלה אחרת מזו העומדת בפנינו, היינו, האם נובע מאופייה המשני והטפל של הערבות, שדחיית ביצוע חובת השיפוי על ידי האישה "עד שתעשיר" גוררת אחריה גם דחיית ביצוע חובת הערב כלפי הנושה. עם זאת, נראה לי כי הערותיו האמורות של כב' הנשיא משקפות נאמנה את אופייה המשפטי של מוסד הערבות במובנו הרחב והעקרוני. הערבות אינה מושג מוצק ונוקשה בכל הוריאציות שבהן היא משחקת תפקיד מול הנושה, ובנסיבות שונות יכולות להיווצר גם תוצאות שונות. ה. על מנת להגיע למסקנה המשפטית הנכונה בשאלה שבפנינו, האם הערב עומד באופן מלא בנעליו של החייב גם לצורכי סעיף 74, יש לשאול בראש ובראשונה מהי המדיניות השיפוטית הרצויה. לדעתי, המדיניות המתבקשת חייבת לשקף גם את מימושה האופטימלי של מטרת החקיקה, מצד אחד, ואת הציפיות הסבירות של הצדדים, מצד שני (ראה פס"ד קוט הנ"ל, סעיפים 23 - 24). כפי שראינו, מטרת המחוקק לדאוג מעל לכל להבטחת האינטרס הכלכלי של הזכאים למזונות מחייבת את המסקנה כי יש להתייחס לערב כאל מחליף מלא של החייב, אחרת ייווצר מצב המנוגד באופן מוחלט למטרת המחוקק, שבו יביא ביטול עיכוב יציאתו מן הארץ של החייב על סמך העמדת ערב במקומו להחלשה משמעותית ביכולת הגבייה של דמי המזונות. ו. גם הצדדים מבינים ככה את הערבות המוגשת לצורך שחרורו של החייב מצו עיכוב יציאה: מטרתו העיקרית של הערבות במקרים מהסוג הזה הינה להחליף את החייב בערב באופן מלא, כך שביטחונם של מקבלי המזונות לא יורע בכל צורה שהיא בעקבות שחרורו כאמור. כפי שהעיר כב' הנשיא בפס"ד קוט: "יהא זה בניגוד לציפיות הסבירות של הצדדים, לשחרר את הערב דווקא כאשר מתרחש האירוע שבגינו ניתנה הערבות". כפי שטוען ב"כ המשיבה, ציפיית הצדדים כי הערב יהיה כפוף לאותם הליכי גבייה ממש החלים על החייב עצמו כה חזקה וכה חד-משמעית, שאם יתברר שלא כך פני הדברים, סביר להניח שמכאן ולהבא לא יסכימו זכאים למזונות לשחרור חייב מצו עיכוב יציאה בתמורה להעמדת ערב, ופרקטיקה זו עלולה להיפסק כליל. ז. זאת ועוד. אם ניעזר שוב בניתוחו של כב' הנשיא בפס"ד קוט, הרי שבמקרה דנן, כמו שבפס"ד קוט, "הביטוי הפורמלי לתפיסה זו הוא בהסכם משתמע בין הבעל-הנושה לבין הערב…כפי שראינו, הוראותיו של חוק הערבות הן בעיקרן דיספוזיטיביות (סעיף 18 לחוק הערבות, וגנוסר, שם, ע' 76), והצדדים יכולים להגיע להסדרים משלהם. הסדרים אלה יכול שיהיו מפורשים ויכול שיהיו משתמעים. במקרה המיוחד שלפנינו קיימת בודאי הסכמה משתמעת כזו." גם כאן, העובדות המיוחדות של המקרה מצביעות על הסכם משתמע כי הערב יחליף את החייב באופן מלא. הסכמה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בנוסח כתב הערבות, שבו מצהיר הערב: "2. ידוע לנו היקף החיובים של החייב וכי יש ביכולתנו לשלם את החיובים הנ"ל ואנו מוותרים על חקירת היכולת... 4. אנו מסכימים כי תינתן נגדו [כך במקור; נראה שוב כי צ"ל "נגדנו" -ב.צ.ג.] החלטה למימוש הערובה ו/או הערבות הזו וידוע לנו שניתן יהיה לבצעה כאילו הייתה פסק דין שניתן נגדנו." אני מסכים עם טענת ב"כ המערער כי הוראות סעיף 74 הינן קוגנטיות, והערב אינו יכול לקבל על עצמו חומרות הסעיף הנ"ל אם הסעיף עצמו אינו מחיל אותן עליו. אבל לא זה הוא תוכן הסכמתו. הסכמתו של הערב הינה במסגרת חוק הערבות, שהוא - בניגוד לסעיף 74 - חוק דיספוזיטיבי, ובהסכם המשתמע יש משום שינוי באופייה של הערבות. גם סעיף 4 לכתב הערבות קובע, במקביל לקביעה שבסעיף 14(ב) לחוק המזונות באשר למוסד לביטוח לאומי, כי הערב מסכים לכך שהחוב לתשלום המזונות שנקבע בהסכם ייחשב כאילו שהוטל ישירות עליו בפסק דין נגדו. אופיו המיוחד של ערבות זו אמנם משליך על היקף החלות של סעיף 74, אבל המחוקק הוא אשר קובע בחוק הוצאה לפועל שאם קיימת ערבות מהסוג הזה, יחול עליה סעיף 74 כאילו שמדובר בחייב עצמו, כיון שבמקרה זה - הערב והחייב, חד הם. ח. גם במשפט העברי יש למצוא תימוכין למסקנה האמורה, שבמסגרת חוב המזונות עומד הערב בנעליו של החייב באופן מלא. אנו מוצאים שחז"ל החמירו בחייב במזונות בהשוואה לחייב רגיל: בעוד שחייב רגיל יכול לטעון טענת פרעתי שלא בפני עדים, לא תישמע טענה זו מצדו אם הוא מעלה אותה כהגנה לפירעון חובת מזונותיהם של האישה והילדים. בלשון התלמוד: "הטוען אחר מעשה בית דין - לא אמר כלום." (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא דף י"ז עמוד א). משמעות הכלל הזה מפורשת בדברי רש"י, שם: "דבר שהוא תנאי בית דין, כגון כתובה ומזון האישה והבנות, הטוען ואמר פרעתי שלא בעדים לא אמר כלום". נשאלת השאלה, האם בתביעה למזונות המופנית נגד הערב של הבעל, יכול הערב לטעון טענת פרעתי כפי שיכול לטעון בכל חוב רגיל, או שמא יש להחמיר גם עם הערב, ולמנוע אף ממנו מלטעון טענת הגנה הנ"ל לאור מגמת הדין - "מעשה בית דין" - להבטיח את מצבם הכלכלי של האישה והבנות. בתשובתם של הרמב"ן (בחידושיו לבבא מציעא דף י"ז עמוד ב') והר"ן (על הרי"ף, כתובות דף מט עמוד א' בדפי הרי"ף) לשאלה זו, קובעים השניים שטענה זו לא תתקבל מפיו של הערב, כפי שלא תתקבל מהחייב עצמו, ועל פי ההסבר שבספר עיניים למשפט (בבא בתרא דף קע"ג עמוד ב'), קביעה זו של הרמב"ן והר"ן מבוססת על המסקנה שבערבות לחובות מהסוג הזה, אנו מתייחסים לערב כאל מחליפו המלא של החייב, וזאת כיון שאחרת הרי ש"מעשה בית הדין" בקובעו את תנאי הכתובה היה נעשה פלסטר. אמנם, יש להבין מדברי תוספות, בבא מציעא דף י"ז עמוד ב', שדעתם של בעלי התוספות שונה, וכי הערב אינו מוגבל כחייב עצמו בהעלאת טענת פרעתי, אבל די לנו בשיטתם של הרמב"ן והר"ן להסיק את העיקרון כי קיים בסיס להתייחס אחרת לאופייה של ערבות הניתנת במסגרת חובת הכתובה והמזונות, וכי מדיניות ההחמרה בהבטחת תשלומים אלו מחייבת כי הערב יועמד באותן מגבלות והחמרות שנקבעו כנגד החייב עצמו, על מנת להבטיח כי מקבלי תשלומי המזונות לא ייפגעו מעצם החלפת החייב בערב. 13. מן המקובץ עולה שעל מנת לשמור על מגמת המחוקק בסעיף 74, שומה עלינו לפרש את הסעיף הנ"ל באופן שאם מדובר בחוב מזונות, ואם הנושה הינו בן-זוגו, ילדו הקטין או הנכה או הורו של החייב, יחולו הוראות הסעיף לא רק על החייב עצמו אלא גם על הערב של החייב. תוקפו של כתב הערבות לאחר חזרת החייב ארצה ויציאתו שנית 14. נשאר לנו לדון רק בטענת המערער האחרונה שהערבות מוגבלת ליציאה אחת מן הארץ, בעוד שהחייב שב ארצה לאחר חתימת הערבות ויצא שוב; ב"כ המערער מסתמך על פסק דין רע"א 5828/91 אמר נ' לוי (לא פורסם). מעיון בפסק דין זה עולה כי אין לקבוע הלכה אחידה בשאלה הנ"ל, וכי המסקנה המשפטית במקרה נתון תהיה תלויה בנוסחו של כתב הערבות. בכתב הערבות שעמד בפני בית המשפט העליון נאמר שצו עיכוב היציאה מן הארץ נגד הערב "יבוטל לאחר שובו של החייב ארצה", ועל כן הסיק בית המשפט את המסקנה שעם שובו ארצה של החייב בפעם הראשונה - פקע תוקפו של כתב הערבות. אם נעיין עתה בכתב הערבות שבפנינו, הרי ניסוחו שונה לחלוטין: "3. אנו מסכימים בזה כי יינתן נגדו [כך במקור; נראה כי צ"ל "נגדנו" -ב.צ.ג.] צו עיכוב יציאה מן הארץ למשך כל תקופת היעדרותו של החייב מן הארץ וכי הצו שיוצא כנגנו [כך במקור; נראה כי גם כאן צ"ל "כנגדנו" -ב.צ.ג.] יבוטל לאחר שניתן צו לעיכוב יציאה מן הארץ של החייב." עינינו הרואות כי כתב הערבות שבנדון אינו מתלה את חלותו בחזרתו של החייב ארצה, והוא נשאר בתוקף ל"כל תקופת היעדרותו של החייב מן הארץ" ולא יבוטל עד "לאחר שניתן צו לעיכוב יציאה מן הארץ של החייב". ברור, איפוא, במקרה דנן, שחזרת החייב ארצה לא הביאה לביטול כתב הערבות, כיון שלא הוצא נגדו צו עיכוב יציאה חדש, ועל כן נשארה הערבות בתוקף גם לאחר מכן. 15. לאור כל האמור, דין הערעור להידחות. המערער ישא בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ש"ח. מזונותערבות