פסק דין לפני תביעת אשה למזונות מבעלה. עובדות א. הצדדים נישאו זל"ז בנישואי פרגוואי, על ידי משלוח מסמכים מתאימים לרשות רושמת הנישואין בפרגוואי. הצדדים לא יצאו את הארץ ולא התייצבו בפני הסמכות המתאימה בפרגוואי. הנישואין קבלו תוקף ביום 27.2.96 . ב. הצדדים הם יהודים , אזרחי מדינת ישראל ותושביה. ג. המבקשת עזבה את הדירה בה התגוררה עם המשיב. טענות המבקשת א. עזבתי את הבית לאור הגילויים המזעזעים שנתגלו לי אודות המשיב, נפלתי קורבן לנוכל וסוטה מין שהוליך אותי שולל, וניצל את האמון שנתתי בו. ב. המשיב העלים חפצים השייכים לי, התנהגותו הכניסה אותי להוצאות מרובות. ג. במקצועי אני אחות מוסמכת , בעלת תואר אקדמאי, והשתכרתי 5,000 ש"ח. ד. בחודש יוני 97 פוטרתי מעבודתי ומאז לא מצאתי עבודה, עד חודש ינואר 98 קבלתי דמי אבטלה בממוצע 3,750 ש"ח. ה. עקב הגילויים המזעזעים על בעלי נקלעתי למצב נפשי ירוד אשר מקשה עלי לחזור לתפקוד תקין. ו. המשיב הינו רוקח במקצועו בעל תפקיד בכיר, המשיב השתכר בעת הגשת התביעה סך של כ- 7,500 ש"ח נטו בלבד לחודש. ז. בבעלותי דירה אשר נרכשה ע"י הורי, וכן רכב מסוג רנו 19 שנת יצור 92, הן הדירה והן המכונית נרכשו טרם נישואי. בבעלות המשיב דירת גג שנרכשה בשנת 1994 עליה רבצה משכנתא שסולקה על ידי. תגובת המשיב: א. על פי הדין החל בארץ, זוג נחשב כבעל ואשה אך ורק לאחר שנישאו על פי הדין הדתי היהודי. ב. נישואי פרגאווי אינם מטילים חבות במזונות על הבעל. ג. היה בינינו קשר מזדמן שהאשה יזמה את ביטולו מסיבותיה הבלתי כשרות, לכן לא חלה עלי, חובת מזונות של הבעל כלפי אשתו. השאלה שבמחלוקת האם יש חבות של בעל יהודי במזונות אשתו היהודיה, להינשא בנישואי פרגוואי ? ה כ ר ע ה א. האם בני הזוג נישאו בפרגוואי? ב"כ הנתבע טוען כי אין תוקף לנישואין שערכו בני הזוג בפרגוואי ותומך טיעונו במכתב שהתקבל מעו"ד מאיר סרגובי מיום 4.12.1997 ובו נאמר: "עורך דין העובד עמי בבירת פרגוואי הודיעני כי לא נמצא העתק הרשום בספר השני לרישום נישואין שהרשמים שולחים למירשם הנישואין המרכזי באסונסיון". עוד הוא טוען כי הצדדים התכוונו להנשא בנישואי פרגוואי אולם בשל הליכי נישואין בלתי תקינים, הם לא ביצעו אקט תקין וכל מעשיהם היו כלא היו, כאמור לעיל, באישור עורך דין, אשר בדק את תקינות ההליך ולא מצא אסמכתא לאישור הנישואין בחו"ל כדין. לכתב התביעה צורפה תעודת הנישואין של בני הזוג (התובעת והנתבע) בתרגום לעברית ובאישור הנוטריון יוסף בן מנשה. מקום עריכת הנישואין של בני הזוג מצויין אנקאראסיון אשר במדינת פרגוואי ותאריך רישום הנישואין ה- 27.2.1996. לא נראה לי, שהמסמך שהציג ב"כ הנתבע יש בו כדי לסתור את הראיה שהביאה התובעת לרישום הנישואים האזרחיים שנערכו בפרגוואי, במיוחד לאור העובדה שבמסמך שצירף ב"כ הנתבע נכתב בסעיף 2 ו- 3: "2. אמנם יש מקרים בהם הרשמים המקומיים מאחרים ושולחים את הספר השני לבירה באיחור רב, אך עליהם להעבירו בסוף כל שנה ושנה. 3. רושם הנישואין רושם הנישואין בספרים כפולים שאחד נשמר אצלו והשני (כשהוא זהה לראשון מועבר לרשם המרכזי בבירה)". מכאן, שלא נסתרה התעודה שהציגה התובעת, בדבר נשואי הצדדים בנישואים אזרחיים בפרגוואי. על כן נשאר לבדוק את תוקף נישואיהם בישראל. ב. משמעות רישום נשואין במשרד הפנים בית המשפט העליון דן בעבר בסוגייה של רישום נישואין אזרחיים וקבע שאין זה מתפקידו של פקיד הרישום לעורר את השאלה הסבוכה, אם נישואין כאלה תופסים, אלא עליו להסתפק בראיה לכאורה שנערך טכס נישואין. הטעם הוא שתפקידו של פקיד הרישום הוא תפקיד מינהלי ולא ניתנה לו סמכות שיפוטית. כלומר, אין לגזור מהוראה מינהלית זו הכרה במוסד הנישואין האזרחיים. (בג"צ 143/62, עמ' 252; ע"א 373/72; גבי טפר ואח' נ' מ"י, פד"י כח(2), עמ' 16-17) . בדחיית העתירה, שהוגשה לבג"ץ, למנות פקיד שיערוך נישואין אזרחיים במקרים מיוחדים, אמר כב' הנשיא ברק : "פקודת הנישואין והגירושין (רישום) אינה קובעת דין מהותי. היא עוסקת בדין דיוני. היא מנחה את "הרשות הרושמת" - המוסמכת לערוך נישואין מכוח דין שהוא חיצוני לה - כיצד לרשום את הנישואין. היא נועדה לקיים פיקוח על נישואין הנערכים כדין בישראל (ראה ע"פ 208/53, גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ח, 833, 838). אין כל אפשרות לגזור מהוראה מינהלית זו הכרה במוסד הנישואין האזרחיים". (בג"ץ 4058/95 בן מנשה נ' שר הדתות, תקדין עליון כרך 97(3) עמ' 167). הווה אומר, החלטה זו אינה קובעת דין מהותי אלא קובעת רק שהרשות הרושמת תרשום, אך אין היא מעניקה לנישואין האזרחיים תוקף. בעבר נדרשתי לשאלה: האם לאשר הסכם ממון שנערך בין בני זוג יהודים ואזרחי מדינת ישראל שנישאו זה לזה בנישואים אזרחיים בקפריסין. שם החלטתי [תמ"ש 51950/96, מיום 12.1.97, עמ' 12, בהסתמך על פסק דין של בית המשפט העליון (ע"א 640/82, כהן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י לט(1) 673, עמ' 689] לענין אישור ההסכם כדלקמן: "עדיף ליתן אישור הסכם על פי בקשת הצדדים, גם אם יתברר לאחר מכן שאינם בני זוג, מאשר לסרב ליתן אישור להסכם עפ"י בקשתם של צדדים, אם קיים חשש כי יתברר לאחר מכן כי הם בני זוג". במקרה ההוא לא היה צורך, איפוא, לעסוק בדין המהותי ולכן לא נזקקתי לבדוק את תוקף הנישואין לגופם. לעומת זאת, במקרה דנן, מדובר בתביעת מזונות שאדניה הדין המהותי. על כן יש צורך לבדוק את תוקף הנישואין. ג. תוקפם של הנישואין תוקפם של נשואין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה נקבע לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג - 1953 (סעיף 1) לאמור: "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים". כאשר בית משפט אזרחי נדרש לבדוק תוקפם של נישואין עליו לברר מה היתה אזרחותם של בני הזוג בזמן עריכת הנישואין, ובהתאם לכך להחיל עליהם את הדין האישי המתאים (מ. שאוה, הדין האישי בישראל, כרך שני, מסדה, 1991, עמ' 539). השאלה היא על פי איזה דין יבדוק בית משפט אזרחי בישראל תוקפם של נישואין אזרחיים, שנערכו בחוץ - לארץ, בין בני-זוג יהודים, בהיותם אזרחי המדינה? כלום יבדוק אותם על פי הדין העברי? על פי דין מקום עריכת הנישואין? או אולי על פי דין אחר? כאמור, הסיטואציה העומדת לבדיקה, במקרה דנן, היא: בני זוג יהודים, אזרחי המדינה ותושביה, אשר בהיותם פיזית בישראל ערכו נישואין אזרחיים בחו"ל, התקפים לפי דין מקום עריכתם, ע"י משלוח מסמכים לפרגוואי ("נישואי פרגוואי"). השאלה היא: על פי איזה דין יבדוק בית המשפט את תוקף הנישואים האלה? בהנחה שהנישואים תקפים, על פי איזה דין יבדוק בית המשפט את שאלת החיוב ואופן החיוב של הבעל במזונות האשה. (א) ב"כ התובעת מסתמך על חוות דעתו של פרופ' פ. שיפמן, אשר אומר: "עצם חובת המזונות תידון לפי הדין האישי, ואילו שאלת תוקף הנישואין עשויה להידון לפי דין זר. עמד על כך הנשיא ברק בע"א 566/81, שמואל נ' שמואל, פ"ד ל"ט(4) 399, 404 - 403, בקובעו שבית המשפט האזרחי מרכיב את הוראות הדין האישי המחייב אדם במזונות אישתו, על כללי המשפט הבינלאומי הפרטי המחילים דין זר, אשר לפיו ניתן תוקף לנישואין, אף על פי שהדין האישי איננו מכיר בנישואין אלה" (חוות דעת המצורפת לבקשה). "התוצאה היא... "מעשה מרכבה": בית המשפט... מרכיב את הדין הזר הרואה את הנישואין כתקפים על הדין הדתי המחייב בעל לשלם מזונות לאשתו שלה נישא בנישואין תקפים . ההליך הננקט הוא של התאמת הדין הדתי כדי שידור בכפיפה אחת כביכול עם הדין הזר" (פ. שיפמן, דיני המשפחה בישראל, כרך א', 1995, 377-378). פרופ' שיפמן מגיע למסקנה זו, כאשר הוא מסתמך על פסקי דין שנפסקו בבית המשפט העליון: ע"א 191/51, סקורניק נ' סקורניק, פ"ד ח 141, ע"א 173/69 בכר נ' בכר - גולדברג, פ"ד כג(1) 665, ע"א 566/81, שמואל נ' שמואל, פ"ד ל"ט(4) 399 . לדעתי, לא ראי זה כראי זה: בפרשות בכר וסקורניק , נישאו בני הזוג בחו"ל בהיותם אזרחי המדינה ההיא, שם, לפי חוקיה. בפרשת שמואל נישאו הצדדים בהודו, כאשר הבעל אזרח ותושב המקום. הוה אומר, בית המשפט העליון הכיר בנישואין שנערכו בחו"ל, כאשר בני הזוג לא היו אזרחי מדינת ישראל או תושביה. במקרים אלה מצא לנכון בית המשפט להכיר בתוקף הנישואין לפי הדין שחל על בני הזוג בעת עריכת הנישואין. (ב) הטעם שלא להנשא על פי דין תורה במקרה דנן, היו בני הזוג, ששניהם יהודים, אזרחי המדינה ותושביה, מצויים פיזית בישראל בעת עריכת הנישואין. הדרך לנישואין על פי דין תורה היתה פתוחה בפניהם ובכל זאת העדיפו להינשא בנישואי פרגוואי. כב' השופט ויתקון מצא לנכון להבחין בין בני זוג שנישאו בניגוד לדין תורה, מתוך שהיתה מניעה להינשא לפי דין תורה, לבין המקרה שלא היתה מניעה לכך, וכך אמר: "סירב בית המשפט להכיר בטכס פרטי שנערך בין יהודים, כשלא היתה כל מניעה לבוא בברית נישואין בדרך המותווית בחוק, דהיינו, לפני הרשות הרבנית. מאידך גיסא הכיר בית המשפט בתוקף נישואין שנכרתו בטכס פרטי, כשנבצר מבני הזוג היהודיים להנשא לפני רבנים או להשיג את הכרתם בנישואיהם והנישואין כשלעצמם היו (או היו עשויים להיות) תופסים לפי דין תורה..." (בע"א 373/72, גבי טפר ואח' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) עמ' 9-10). פרופ' שיפמן מציין בחוות דעתו (המצורפת לבקשה למזונות) "איש איננו יכול לטעון ברצינות שמי שמבקר לשעה, כאורח הנוטה ללון באי השכן, קונה זיקה של ממש לקפריסין, ולכן הוא עדיף על מי שהשיג את תעודת הנישואין באמצעות הדואר. בשני המקרים, המשפט הישראלי, הסתפק בכך שנישואין ייחשבו כתקפים בישראל אם דין זר העניק להם תוקף, לפחות כשמדובר בשאלת כשרותם הצורנית של הנישואין." ההשוואה בין נישואי קפריסין לנשואי פרגוואי, שיצאה מתחת ידו של פרופ' שיפמן, אפשר שהיא נכונה ואפשר שאיננה נכונה (ויאמר, לא ראי נוכחות פיזית במדינה הזרה והתייצבות פיזית בפני עורך הנישואין שם, כראי השארות פיזית במדינת ישראל ומשלוח ניירות בדואר למדינה הזרה). בכל מקרה, לטעמי, ניתן להמליץ על ההשוואה את האימרה "על הראשונים אנו מצטערים ואתה מוסיף עלינו את החדשים". מסקנתו, על כל פנים, היא, איפוא, שאם לנישואין יש תוקף לפי דיני אותה מדינה, הרי שהם נחשבים ככשרים ותקפים גם לפי דיני מדינת ישראל. לכן, לשיטתו, לא ניתן לעלות את הטענה שאין לנישואין תוקף לפי חוקי מדינת ישראל. אין דעתי כדעתו של פרופ' שיפמן וטעמי עמי: 1. הואיל ובמקרה דנן מעורב אלמנט זר, באשר הנישואים נערכו מחוץ לישראל, נקודת המוצא תהיה פניה לסעיף 17 (א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט - 1959, שלשונו: "משפט בין לאומי פרטי (א)על חובת מזונות בין בני-זוג יחול דין מקום מושבם של בני הזוג, ואם אין להם מושב משותף, דין מקום מושבו של החייב". הביטוי "מקום מושב" פורש כמתייחס לדין מקום מושבם הנוכחי של בני הזוג בעת הדיון המשפטי ולא לדין מקום מושבם קודם לכן, בעת נישואיהם. כיוון שבמקרה דנן, מקום מושבם של בני הזוג היה ונשאר במדינת ישראל, פונים אנו לסעיף 2 (א) לחוק המזונות, הדן במזונות בן הזוג במישור הפנים מדינתי, בקובעו: "אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". משמעות הביטוי "דין אישי" בסעיף זה, היא הדין האישי במישור הפנים מדינתי, דהיינו לדין אישי דתי בלבד, ולעניננו "דין תורה". כך נקבע בפסק הדין בענין פורר: "הזכות למזונות נקבעת, אם כן, לפי הדין האישי, שלגבי יהודי אזרח ותושב ישראל הוא דין תורה (ע"א 536/60 ומאמרו של פרופ' מ' שאוה, "האם בעניני מזונות חל עקרון האזרחות או עקרון המושב?" הפרקליט כט (תשל"ד-ל"ה) 138-137 ,126). דעתו של המחבר המלומד (שם) היא, כי "הדין האישי" לצורך סעיפים 2 (א) ו-3 (א) של חוק המזונות הוא הדין האישי במישור הפנים-מדינתי ולא במישור הבינלאומי הפרטי, וכי סעיפים אלה אינם עוסקים בסיטואציות זרות אלא רק בפנימיות. גם אם, בשל עובדת עריכת הנישואין באיטליה, נבחן את המצב על-פי הוראת סעיף 17 של חוק המזונות, הרי זה מחזירנו לדין מקום מושבם של בני הזוג. מקום מושבם היה ונשאר ישראל, וכך חוזרים אנו לדין האישי, דין תורה. להבדיל ממזונות ילדים, שאם הדין האישי אינו מחייבם, קמה החובה מכוח חוק המזונות (סעיף 3 (ב)), אין חוק המזונות מזכה בן-זוג במזונות, כאשר הדין האישי אינו מכיר בזכות כזו. חובתו של בעל לזון את אשתו "מוכרעת אך ורק על-פי הדין האישי ורק על-פיו, ולאורו קמות או נעלמות חובתו של הבעל וזכותה של האשה" (מדברי השופט שמגר (כתוארו אז) ב ע"א 731/78, בעמ' 175 ). סעיף 19 (ב) אינו מלמד אחרת. נאמר שם, כי "חוק זה בא להוסיף על זכויות המזונות הנתונות על פי כל דין שבית-דין דתי דן לפיו ועל פי הדין האישי החל על הצדדים, ואינו בא לגרוע מזכויות אלה". כך הדבר לעניין המזונות, שמורה עליהם חוק המזונות מעבר לזכויות או החובות המוכרות בדין האישי, כגון בסעיף 3 ( ב) או בסעיף 3 א לגבי ילדים או בסעיף 4 לגבי קרובים אחרים, אך לא כך לגבי בני-זוג, שעליהם חל סעיף 2(א), שבו נאמר במפורש: "והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". במלים אחרות, חוק המזונות בא להוסיף על זכויות המזונות, הנתונות על-פי הדין האישי, אך זאת רק כשהוא חל. "אבל כשאינו חל, מחמת שהוא נדחה מפני הדין האישי, אין הוא יכול גם להוסיף זכויות הנתונות בדין האישי..." (מדברי השופט ח' כהן כתוארו אז ב ע"א 132/62 , בעמ' 1527). (ע"א 592/83 פד"י לח(3) עמ' 573). לפיכך, הואיל והבעל, הנתבע במקרה דנן, הוא יהודי, שדינו האישי הוא הדין העברי, יחולו על חיובו במזונות אשתו הוראות הדין העברי. 2. תוקפם של נישואים אזרחיים שנערכו בחו"ל בין בני זוג יהודים אזרחי המדינה ותושביה יחתך על פי סימן 47 לדבר המלך במועצה - 1922, "המסמיך את בית המשפט האזרחי, בבואו לדון בענייני המעמד האישי, לפסוק - בהתאם "לכל חוק, פקודה או תקנה שיחוקקו או שיוחלו ובכפוף לכך בהתאם לדין החל". הואיל ולא נחקקו בארץ משנת 1922 כל "חוק פקודה או תקנה" בענייני נישואין, שעל פיהם ניתן לבדוק את תוקפם של נישואין בסיטואציה בה דנים אנו, שומה על בית משפט אזרחי לבדוק תוקפם (=של הנשואין) כמצוות סימן 47 לדבר המלך - על פי הדין האישי של הצדדים. סימן 47 לדבר המלך מבטא כלל מכללי המשפט הבין לאומי הפרטי המקומיים, בקובעו עיקרון כללי, כי בענייני המעמד האישי (שבהם לא נקבע הסדר אחר בחוק כמו עניני נישואין וגירושין )יחול "הדין האישי" של הצדדים..." (פרופ' שאוה, שם, עמ' 554-555). מכאן, הדין האישי של יהודי אזרח המדינה הוא הדין העברי, שעל פיו יש לבדוק את תוקף הנישואין, בין אם נישואין אלה נערכו בישראל, ובין אם נערכו מחוצה לה... ובצורה קולעת ביטא זאת פרופ' לבונטין באומרו: "כשמורה הדין היהודי כי אין יהודי יכול להנשא אלא בדרכים מסויימות - חלה עליו ההוראה בין אם נישא 'כאן ' או 'שם' (שם, עמ' 556)". ואני הייתי מוסיף ובין אם נישא ,שם' תוך כדי היותו 'כאן'. פרופ' שאוה מתנגד לטענה (ואני מסכים עמו עם כל הכבוד) כי סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הקובע כי: "נישואין וגירושין של יהודים יערכו בישראל על פי דין תורה", מלמד שאם הנישואין נערכו מחוץ לישראל, לא יחול דין תורה, בבחינת מכלל "הן" אתה שומע את "הלאו". לדעתו, אין לדעה זו כל יסוד. טענה זו מתעלמת מקיומו של סימן 47 לדבר המלך (שם, עמ' 556). לכן, כאשר נערכים הנישואין בישראל יחול עליהם הדין העברי מכח ס' 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, המרחיב את הוראת סימן 47 לדבר המלך. גם כאשר נערכים הנישואין מחוץ לישראל, ובני הזוג יהודים והיו אזרחי המדינה, יחול אף עליהם הדין העברי ( שם, עמ' 557). כך משתמע גם מדברי כב' השופטת בן פורת בבג"צ 51/80, כהן נ' בית הדין הרבני: "יודגש, כי בכל הנוגע לענייני נישואין הערת האגב שלי בבג"צ 573/77 בעינה עומדת, אך אין לי צורך לקבוע עמדה סופית בשאלה זו במסגרת העתירה המונחת בפנינו. אין בכך משום הבעת דעה, כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה היה בכלל קשר נישואין תקף אפילו בעיני בית המשפט". (פורסם בפ"ד, כרך לה, חלק שני, תשמ"א/תשמ"ב 1981 עמ' 16/17ב). "... שאלת תוקפם של נישואין אזרחיים שנערכו בחו"ל בין יהודים אזרחי המדינה, טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון" (פרופ' שאווה, שם, עמ' 541). את תוקפם של נישואי בני הזוג דנן יש לבדוק על פי הדין העברי בהיותו הדין האישי שלהם. כלומר, אין זה הגיוני ואין זה מתקבל על הדעת שבני זוג שערכו נישואים ללא יציאה לחו"ל אלא על ידי משלוח ניירות בדואר יוכלו להתנער מדין תורה שהוא הדין האישי החל עליהם. לפיכך, אין הצדקה, לדעת פרופ' שאווה, לתת תוקף לנישואין שנערכו בחו"ל, ע"י אזרח ישראלי, כשאינם תקפים על פי הדין האישי שלו (פרופ' שאווה, הדין האישי בישראל, מהדורה שלישית מורחבת, כרך שני, עמ' 572 - 573). הכרה בנישואין מסוג הנישואין שערכו בני הזוג דנן, תיגרור תוצאה בלתי נסבלת של "פיצול הסטטוס", דהיינו, אנשים שהם "נישואים" בבית המשפט האזרחי ופנויים בבית הדין הרבני (פרופ' שאווה, שם, שם). הנישואין נערכו בחו"ל, בהיות בני הזוג דנן אזרחי המדינה ותושביה. אין תוקף חוקי לנישואים על פי הדין האישי הדתי, למרות שהם חיו יחד כבעל ואשה זמן מה. גם אם השקפה זו אינה מקובלת על כל אזרחי המדינה, זאת מצוות המחוקק, כפי שקבעה כב' השופטת בן פורת בפסק דין פורר", שם נידון חיוב במזונות של כהן שנשא גרושה, לאמור: "לאור כל זאת, אין לדעתי, מנוס מדחיית הערעור. התוצאה היא, שלאחר נישואין אלה שהבעל נשא את האישה בידיעת האיסור ובניגוד לו, יוצאת האשה, המחויבת בגירושין, ללא זכות למזונות ועם פיצוי פעוט בלבד, שגם הוא נפסק לה לא בזכות אלא בחסד. תוצאה זו היא בלתי נסבלת מבחינת השקפתו של האדם החילוני, אך היא בלתי נמנעת על-פי דין תורה, וחזקה עלינו מצוות המחוקק, כי דין תורה הוא הקובע לענין זכות המזונות" (ע"א 592/83 פורסם בפ"ד, כרך לח(3),ע מ' 573-574 - הדגשה שלי ג' גרמן). 3. בית המשפט העליון, בהכירו בנשואים אזרחיים של יהודים שנערכו בחו"ל, אפילו בנשואי קפריסין, עשה זאת כאשר הוברר לו ש"דין תורה" החל על בני הזוג איננו מאפשר להם להנשא כלל (=למשל, כאשר מדובר בכהן וגרושה). אכן, יש חולקים אף על גישה זו, המאפשרת עקיפת החוק במדינת ישראל, והכוונה לסעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג - 1953. אך לא זו התשתית העובדתית שבפנינו. על פי הראיות שבפני לא היתה שום מניעה שמנעה מבני הזוג דנן להנשא כדמו"י, כמצוות חוק שיפוט בתי דין רבניים. אפשר, משום מה, שנשואים כדמו"י לא נראו לבני הזוג דנן, אם מחמת השקפת עולמם ואם מטעם אחר נסתר מפני. יהיה טעמם, של הצדדים דנן, שלא להנשא כדמו"י, אשר יהיה. אין הוא מצדיק משפטית לעשות פלסתר את חוקי המדינה. בית המשפט לא יתן תוקף לנשואים שלא נערכו כחוק. "נשואי פרגוואי", במקרה דנן, ועל פי התשתית העובדתית, שבמקרה דנן, בטלים מעיקרם. יפים, כאמור, לענינינו דברי כב' השופטת בן פורת בענין פורר (אם אכן השקפת עולם חילונית הנחתה את בני הזוג דנן להנשא בנשואי פרגוואי). אם גם במקרה דנן ניתן לנשואי פרגוואי לגבור על חוק שיפוט בתי דין רבניים הנ"ל, יהפוך סעיף 2 לחוק לאות מתה שלא יחול בשום מקרה. בוודאי שלא לתכלית זו ולתפארת המליצה נחקק החוק. כב' השופט ברק התייחס לשאלת הנהגתם של נישואים אזרחיים בין בני זוג חסרי עדה דתית או לבני זוג המשתייכים לעדות שונות (בג"צ בן מנשה, שם). הנשיא ברק מצטט את דברי כב' השופט זילברג ולאחריו את דברי כב' השופט ויתקון ולאחריו את כב' השופט עציוני והדברים יפים מקל וחומר לנישואים אזרחיים של בני זוג יהודים אזרחי המדינה ותושביה. ואלה הדברים: "במצב דברים זה נראה לכאורה כי המוסד הראוי לטיפול ולהסדרת הנושא היא הכנסת ולא בית המשפט. עמד על כך השופט זילברג לפני למעלה משלושים שנה בציינו: 'בית משפט זה לא על האולימפוס, אלא בקרב עמו הוא יושב. ידועה לנו יפה המחלוקת הנטושה בישראל בין מחייבי הנישואין הדתיים ומחייבי הנישואין האזרחיים. ואין אנו עוצמים עין או אוטמים אוזן בפני הטרוניות ההדדיות של שני המחנות. אבל הבעיה היא: נכבדה מדי, עדינה מדי, רבת פנים מדי, ועוורי צבעים דאלטוניסטים הרואים את הכל ב'שחור-לבן' - או ב'לבן-שחור' - לא יפתרוה לעולם. כי בתחומי בעיה זו, כמו אצל כל השאלות החברתיות הגדולות של מדינתנו הצעירה ועמנו העתיק, פועלים גורמים מגורמים שונים: שיקולי דת, מוסר, תרבות, נימוסין, 'למה יאמרו'; סולידריות בין-לאומית ואחריות לאומית; מסורת וקידמה, עם ומדינה, גולה ומולדת - כל אלה ערכים היוליים אשר רק מחוקק כל רואה, הסוקר את כולם סקירה אחת, יוכל ליצוק מהם מטבעות של משפט. על כל פנים לא באמצעים פרטיזניים מחתרתיים תיפתר הבעיה, ולא בלהטוטי-משפט של 'הבה נתחכמה' ייושרו ההדורין הגורליים שבה" (ההדגשה שלי ג"ג) (בג"ץ 80/63 גורפינקל וחקלאי נ' שר הפנים, פ"ד יז 2060 , 2048). ולפני למעלה מעשרים שנה חזר בית המשפט העליון וציין - בגדרי ערעור אזרחי אשר ביקש להכיר ב- - "common law marriage " כי פתרון הבעיה צריך להימצא על ידי המחוקק. וכך כתב השופט ויתקון: 'מאבקם של המערערים והחוגים החושבים כמוהם על זכותם להינשא שלא במסגרת דתית, כבודו במקומו מונח, אך עליהם להפנות את תביעתם אל הנמען הנכון, הוא המחוקק. אין פתרון לבעייתם אלא בדרך של נישואין אזרחיים הנערכים מטעם המדינה ללא התחשבות בהשתייכותם (או חוסר השתייכותם) הדתית של הצדדים. אין לבקש מבית המשפט לפתור את הבעיה, ולא-כל-שכן בדרך שאינה מוסיפה כבוד לא למשפט ולא למאבק המערערים" ( ע"א 373/72 טפר נ' מדינת ישראל פד"י כח(2), 7, עמ' 13). ברוח דומה פסק השופט עציוני: 'לא כן הדבר כשמדובר בהנהגת מוסד משפטי חדש כנישואין אזרחיים בארץ. כאן לא בהיסח הדעת החסיר המחוקק את הנוסח הזה מספר החוקים. ברור לכל מי שעוקב אחרי עבודת הכנסת ודעות המפלגות השונות שעניין זה הוא סלע מחלוקת חריף בציבור הישראלי וכי עדיין לא נפלה ההכרעה להנהגת נישואין אזרחיים, הכרעה שתקבל צורה משפטית נאותה. ומה לנו בתור שופטים, המצווים להתרחק מכל פולמוס וריב פוליטי, לבוא במקום המחוקק ולהכריע בשאלה שמפלגת את הציבור? ואם היינו עושים זאת האם לא היו שואלים אותנו בצדק, 'מי שמכם' ומי הסמיך אתכם להסיג את גבולו של המחוקק... הגיעה לכן השעה כי הפרקליטים המלומדים, או אלה העומדים מאחוריהם, יבינו כי את התיקון, למה שנראה להם כמצב הפוגע בזכויות האדם, יש לחפש במישור הפוליטי הפרלמנטרי ולא בבית המשפט, וכי אין זה ביכולתנו ואף לא מתפקידנו להכריע במקום שנחוצה הכרעת הכנסת' (שם, עמ' 15-16). ולפני למעלה משש שנים כתבתי באחת הפרשות: 'פתרון חד משמעי לבעיית הידועים בציבור אינו בידי בית המשפט. אין בעניין זה קונסנסוס בחברה הישראלית, ואין לצפות מבית המשפט כי יכריע באופן מובהק לכיוון זה או אחר... הכרעות חד-משמעיות בסוגיה רגישה זו יכולות לבוא אך מגורמים לבר-שיפוטיים. יש הסבורים, כי פתרון הבעיה הוא בהנהגת נישואין אזרחיים... אחרים סבורים, כי הפתרון יימצא בתחומי המשפט העברי עצמו... כך או כך, בית המשפט עצמו אינו יכול ואינו צריך לפתור את הבעיה בבסיסה. אין לצפות מבית המשפט, כי יורה על קיומם של נישואין אזרחיים, ובית המשפט סירב לכך בעקביות" ( בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז( 749 (1) , (789).' ואם יורשה לי, אביא דברים שכתבתי לפני עשר שנים מחוץ לפסק דין, והנוגע לענייננו: 'דעתי היא, כי על השופט להביא בחשבון שיקוליו את מידת ההסכמה או אי ההסכמה החברתית לערכים החברתיים ולנורמות המשפטיות הנגזרות מהם. על השופט לשאוף לאותו פתרון העולה בקנה אחד עם ההסכמה החברתית, או לפחות אינו סותר אותה. לדעתי, רצוי להימנע מבחירתה של אופציה העומדת בניגוד חריף לתפיסות היסוד של הציבור. כך, למשל, מוצדקת התאפקות שיפוטית בכל הנוגע לנישואין אזרחיים, שכן עניין זה שנוי במחלוקת חריפה בציבור. הטעם לגישה זו נעוץ בשיקולים הדמוקרטיים, בשיקולי הפרדת הרשויות ובצורך להבטיח את אמון הציבור" (א. ברק, שיקול דעת שיפוטי 1987) 289 ))." (שם, עמ' 168-169). עד כאן מדברי כב' השופט ברק ומציטוטיו. בעתירה נוספת שהוגשה לבג"ץ ביקשה העותרת, האגודה ההומניסטית החילונית, שיוכרז עליה כעל עדה דתית מוכרת. העותרת יוצאת כנגד הדין החל בענייני נישואין וגירושין. אומר בית המשפט (כב' השופט אור): "אכן, למרות חופש המצפון המובטח לה, יוצאת העותרת כנגד הדין החל בענייני נישואין וגירושין, ומדגישה כי להשקפתה העדה ההומניסטית החילונית "נמצאת זה עשרות שנים שקועה בביצה טובענית של כפיה דתית, שנכפתה עליה מכוח הסכמים קואליציוניים-מדיניים אשר רוב הציבור אינו משלים עימה". בכתב העתירה מביעה העותרת את שאיפתה "לספק לחבריה שירותים אזרחיים על פי השקפותיה". אולם, כידוע לא רק חברי העותרת, שהם הומניסטים חילונים, רואים את עצמם נפגעים מהמצב המשפטי בנוגע לסמכות השיפוט ולדין החל בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל. השיפוט בעניינים אלה מצוי בסמכותו היחודית של בית הדין היהודי הדתי, השייך לזרם האורתודוקסי. כך, יהודים חילוניים שאינם מזדהים עם זרם זה רואים עצמם נפגעים מן הכפיפות לשיפוט האמור, ואף יהודים הרואים עצמם שייכים לזרם הרפורמי, הקונסרבטיבי או הרקונסטרוקטיבי, רואים בכפיפות זו פגיעה בחופש מצפונם. אולם, המצב המשפטי בישראל, אף שהוא פוגע, לכאורה, בחופש המצפון, הוא תוצאה של הוראת חוק מפורשת הקבועה בסעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג - 1953. הוראה זו חלה על כל יהודי, בלי כל קשר לקיומה או אי-קיומה של "עדה יהודית" במובן דבר המלך. באופן דומה חל הדין המוסלמי על מוסלמים, והדין הדרוזי חל על דרוזים, מכוח חקיקה מפורשת של הכנסת, ולא בשל היותם שייכים לעדה דתית מוכרת כמשמעה בדבר המלך. על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים , הדין היהודי הדתי אינו חל על שומרי מצוות בלבד, אלא על כל אדם הנחשב יהודי לפי ההלכה היהודית "יהיו אשר יהיו השקפותיו הדתיות או הלא דתיות" (בג"צ שטרייט נ' הרב הראשי לישראל, פ"ד יח(1) 598, 629). בעניין בג"צ 450/70 רוגוז'ינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו (1) 129, הדגיש השופט ברנזון כי סימן 83 לדבר המלך המבטיח חופש מצפון לעדות דתיות מוכרות, והעקרון הכללי של חופש המצפון הקבוע בהצהרת העצמאות נסוגים בפני חקיקתה המפורשת של הכנסת. בעמוד 135, ציין השופט ברנזון כדלקמן: "... חוק המדינה אשר מסר את ענייני הנישואין והגרושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה ותושביה, לשיפוטם של בתי הדין הרבניים, והורה שנישואין וגירושין כאלה יערכו לפי דין תורה, עדיף על עקרון חופש המצפון...". אפילו תאמר שהוראת סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין ), תשי"ג 1953 , יש עמה פגיעה בחופש הדת והמצפון, וכי פגיעה כזו כמוה כפגיעה בזכותו של האדם לכבוד (ראה א' ברק, "פרשנות במשפט", כרך ג' בעמוד 430 ) - מבלי שיש צורך שאכריע בכך - סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משמר את הדין כפי שהיה קודם חקיקת חוק היסוד. עולה מכך, כי על פי הדין הקיים, הכרה בעותרת כעדה דתית לא תשנה דבר לענין הבטחת חופש המצפון וחופש הפולחן של העותרת וחבריה. גם אם תוכר העותרת כעדה דתית, יהיו חבריה כפופים להוראות סעיף 2 לחוק בתי דין רבניים. מתן ההצהרה המבוקשת על ידי העותרת לא ימנע איפוא את הפגיעה בחופש המצפון, אשר לקיומה היא טוענת" (בג"ץ 6168/92 - האגוד ההומניסטית-חילונית נ' ממשלת ישראל תקדין עליון, כרך 97 (3), עמ'156-157 ). ה"אמצעים הפרטיזנים המחתרתיים" ו"להטוטי-המשפט של 'הבה נתחכמה לו', כלשונו של כב' השופט זילברג בפרשת גורפינקל וחקלאי, שנקטו הצדדים דנן, בהנשאם בנשואי פרגוואי, כאשר אין להם שום מניעה משפטית להנשא בישראל כדמו"י, עפ"י החוק האישי החל עליהם, לא יקבלו את תמיכתו ועדודו של בית משפט זה. המורם מהמוטעם והמקובץ שבני הזוג דנן אינם נשואים על פי משפט מדינת ישראל. תביעת האשה למזונות נדחית. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות. נישואין / חתונהנישואים אזרחייםמזונות