כריכת רכוש בגירושין

להלן החלטה בסוגיית כריכת רכוש בגירושין: החלטה מהות הבקשה 1. א. בפני בקשה לדחייה ו/או למחיקה על הסף של תביעת המשיב בתמ"ש 80191/98 על כל עתירותיה - תביעה רכושית אותה הגיש הוא כנגד אשתו, המבקשת. ב. לחלופין, מתבקש ביהמ"ש להורות על מחיקת העתירות המפורטות בסעיפים 27 (א); 27 (ד) ו - 27 (ה) לכתב התביעה. העובדות הצריכות לענין 2. א. המבקשת והמשיב, בני זוג יהודים ישראליים, נישאו זל"ז בחו"ק וכדמו"י בשנת 1975. (להלן שניהם: "בני הזוג"). ב. מנישואין אלה נולדו לבני הזוג שני ילדים, שניהם בגירים. 3. א. ביום 8.8.85 הגיש המשיב לביה"ד הרבני תביעת גירושין בה כרך גם את עניני הרכוש של בני הזוג, נספח 2 לבקשה. ב. ביום 12.1.86 נתקיים דיון בתובענה וביה"ד פסק: "פסק דין: אחרי ששמענו טו"מ הצדדים וב"כ פסקנו: לא מצאנו עילה לחייב את האשה בקבלת גט. ביה"ד ממליץ שוב שיפנו ליועץ נישואין". פסק הדין נחתם ע"י שני דיינים. ג. ביום 1.3.93 הגיש המשיב תביעת גירושין חדשה, נספח 11-12 לבקשה. בתביעה זו בחר המשיב לכרוך את שאלת מזונות האשה אך לא את ענייני הרכוש. ד. ביום 21.10.93 הגישה המבקשת תביעה לביה"ד הרבני. בתביעתה, נספח 15 לבקשה, עתרה היא למזונות ולמדור וכן למתן הכרעה בעניינים הכרוכים בתביעה לגירושין אותה הגיש המשיב לביה"ד, עניינים אותם 'סינפה' היא לתביעתו שלו. בס' 24 לכתב התביעה שהגישה המבקשת היא עתרה מלפני ביה"ד לדון ולפסוק בעניינים הכרוכים בגירושין ופירטה את כל ענייני הרכוש בהם היא מבקשת את הכרעתו. ה. ביום 2.11.93 ניתן ע"י ביה"ד פסק דין בתביעות החדשות שהוגשו בפניו (זו של המשיב לגירושין מיום 1.3.93 וזו של המבקשת למזונות ולעניינים האחרים הכרוכים בגירושין מיום 21.10.93). בפסק הדין, נספח 16 לבקשה, חזר ביה"ד על פסק דינו הקודם שאין לחייב את המבקשת בגירושין וכי על בני הזוג לנהל מו"מ ביניהם ונקבעה תזכורת לענין זה למועד מאוחר יותר. ו. על פסק דין זה הוגש ערעור ע"י ב"כ המשיב. ז. על הארועים שארעו לאחר הגשת הערעור ניתן ללמוד מס' 11-17 לבקשה ואין בדעתי לחזור עליהם משום חוסר הרלבנטיות שלהם לנשוא הבקשה שבפני. ח. סופו של דבר הוא, שבעקבות בקשה של ב"כ המבקשת מביה"ד לחזור ולקבוע דיון בענייניה (נספח 24 לבקשה) , לאור פסק דינו של ביה"ד הגדול בערעור, קבע ביה"ד דיון ליום 21.12.99 שנדחה ליום 9.2.00. ביום 2.3.00 ניתן פסק דינו של ביה"ד בשתי התובענות הנ"ל בו נקבע, כי מאחר ומאז מתן פסק הדין ע"י ביה"ד האזורי (מיום 2.11.93) לא נתחדש דבר, אי לכך חוזרים על עקרונות פסה"ד הנ"ל לפיו אין לחייב את האשה בגירושין ועל הצדדים לנהל מו"מ להגיע להסכם. 4. העולה מהמקובץ הוא שפסה"ד שניתנו ע"י ביה"ד הרבני ביום 2.11.93 וביום 2.3.00 ניתנו בתובענתו של המשיב לגירושין אשר הוגשה ביום 1.3.93 (תיק 51 / נ"ג) ובתביעת המבקשת למזונות ולמדור על העניינים שנכרכו על ידה בתביעת הגירושין של המשיב (תיק 142 / נ"ד) אותה הגישה ביום 21.10.93. וזאת יש לזכור - בתביעת המשיב לגירושין מיום 2.11.93 לא נכרכו ענייני הרכוש ע"י המשיב מגיש התובענה. ענייני הרכוש נכרכו בתביעת הנגד שהגישה המבקשת בתביעתה שלה מיום 21.10.93. בשתי תביעות אלה ניתנו פסה"ד מיום 2.11.93 ומיום 2.3.00. דיון 5. טרחתי ובררתי מתוך בליל העובדות המפורטות בבקשה את אותן עובדות רלבנטיות לסעד המבוקש בה כדי להבהיר את הטעם לבקשה לגירסת ב"כ המבקשת: * ענייני הרכוש היו והינם גם כיום בסמכותו של ביה"ד הרבני האזורי מכוח כריכתם בתביעת הגירושין הראשונה מיום 8.8.85 בתיק 16749 /מ"ה ולחילופין מכוח כריכתם בתביעה הנגדית שהגישה המבקשת לתביעתו השנייה של המשיב לגירושין זו מיום 1.3.93 (תיק 51 / נ"ג) אותה תביעה שהגישה ביום 21.10.93 (תיק 142 / נ"ד). 6. דין טענתו זו של ב"כ המבקשת להידחות על שני חלקיה. 7. א. תביעת הגירושין הראשונה שהוגשה ע"י המשיב כנגד המבקשת לפני למעלה מ- 15 שנה נסתיימה לה עם מתן פסק הדין של ביה"ד הרבני ביום 12.1.86 לפיו לא נמצאה כל עילה לחייב את המבקשת בקבלת הגט. ב. נוסחו של פסק הדין מיום 12.1.86 אינו יכול להיות אלה דחייתה של תביעת הגירושין שהגיש המשיב. אילו סבר ביה"ד הרבני כי יש מקום לפסוק גירושין היה פוסק על כך בלשון "מצווה" או "בלשון המלצה" או בכל לשון אחר ולפחות היה ממליץ לבני הזוג שינהלו מו"מ לגירושין. ביה"ד בפסק דינו לא רק שקבע, כי אין מקום לחייב את המבקשת בקבלת גט, כפי שביקש המשיב בתביעתו, אלא הפנה את הצדדים דווקא ליועץ נישואין. הכיצד ניתן לומר אם כן שתביעת הגירושין נותרה תלויה ועומדת? ביה"ד לא קבע מועד נוסף לדיון או לפחות לתזכורת, דבר שיכול היה ללמד, לפחות מבחינת ביה"ד, שהדיון טרם הגיע לסיומו. ג. בנסיבות אלה משלא פסק ביה"ד גירושין ולמעשה דחה את התובענה, גם אם לא נקט בלשון זו, ממילא חדלה הסמכות שהוקנתה לו לדון בעניינים הכרוכים בגירושין מלהתקיים. ההלכה בענין זה ידועה וברורה עד כי אינה צריכה ראייה. ד. ברע"א 2782/91 ,חורש נ' חורש, מו(4), 387 בעמ' 389 מתייחס כב' השופט ברק (כתוארו אז) לשאלת הסמכות המקבילה של ביהמ"ש וביה"ד הרבני: "בין בתיהמ"ש הרגילים לבין בתיה"ד המיוחדים קיימים יחסי גומלין. ביסוד יחסים אלה עומד העקרון של כבוד הדדי וכיבוד סמכויות השפיטה: אין תחרות בין המערכות, ואין "חטיפה" בין המערכות. כל מערכת היא אורגן ממלכתי המעניק שירותי משפט למצויים בישראל, תוך שביהמ"ש הגבוה לצדק מפקח על גבולות הסמכות של בתיהמ"ש ושל בתיה"ד. במסגרת זו הקו המנחה הינו , כי כל עוד עניין נתון לסמכותו הייחודית של ביה"ד, ואין טענה לחריגה בולטת מהסמכות, אין ביהמ"ש האזרחי (בעל הסמכות הכללית) דן בעניין. משנסתיים הדיון במערכת בתיה"ד המיוחדים... קמה על מכונה הסמכות הכללית של ביהמ"ש האזרחי". הדברים אמורים בענין תלוי ועומד. בענייננו תם הדיון בתביעת הגירושין שהגיש המשיב ובעניינים הכרוכים לה עם מתן פסה"ד. בני הזוג פנו ליועץ נישואין וחידשו נישואיהם לטוב או לרע, עד למשבר הבא שפרץ בשנת 1993. או אז חזר המשיב וחידש פנייתו לגירושין לביה"ד בתביעה חדשה שהגיש (51 / נ"ג), בה לא כרך כאמור את ענייני הרכוש. ה. בניגוד לנטען בבקשה ובסיכומי ב"כ המבקשת, ביה"ד הרבני דן בתביעת הגירושין החדשה משנת 1993 במסגרת התיק החדש שנפתח ולא במסגרת התיק משנת 1985. בקשתה של המבקשת לאיחוד התיק החדש עם התיק הישן, גם אם היתה נענית ע"י ביה"ד (מה שכנראה לא קרה) אינה אלא בקשה טכנית ואין בה כדי להחיות את התובענה משנת 1985 שנידונה ונסתיימה בפסק דין. יתירה מזו, ביום 2.11.93 חזר ביה"ד ונתן פסק דין בתיק נ"ד/ 142 , התיק בו נפתחה תביעת הנגד של המבקשת לתביעת הגירושין החדשה שהגיש המשיב בתיק 51 / נ"ג (זו משנת 1993). פסה"ד אמנם ניתן מבחינת מיספורו בתיק נ"ד/ 142 אבל סעיף א' שבו מלמד שהוא ניתן גם בתביעת הבעל לגירושין, זו בתיק 51 / נ"ג. בסעיף א' זה שוב לא פסק ביה"ד גירושין וכל שאמר הוא שהוא חוזר על פסק דינו הקודם - לאמור, זה שניתן כנראה בשנת 1985. זוהי ההתייחסות היחידה לאותו תיק ישן נושן, התייחסות טכנית ולא עניינית שבאה ללמד, כמו אז בתביעה הראשונה כך גם היום בתביעה החדשה - אין גירושין. זאת ותו לא. אין בכך כדי לרמוז אפילו שהתובענה הראשונה משנת 1985 תלויה ועומדת. ו. אשר לטענתו של ב"כ המבקשת, כי פסק הדין משנת 1985 נחתם ע"י שני דיינים, מוטב היה שלא היתה מועלית. יש בהעלאת טענה זו כיום, 15 שנה אחרי שניתן פסה"ד, יותר מאשר חוסר תום לב. 15 שנה ישבה המבקשת בחיבוק ידיים ולא טענה לבטלותו של פסה"ד כל עוד שירת את מטרותיה בעצם דחיית תביעתו של המשיב לגירושין. זוהי חוצפה ועזות מצח לטעון היום לבטלות פסק הדין של אותה ערכאה עליה היא תולה את יהבה לקבלת הבקשה נשוא דיוננו זה. 8. א. תביעת הגירושין השנייה הוגשה ע"י המשיב ביום 1.3.93. בתביעה זו לא כרך המשיב את ענייני הרכוש. הוא בחר לכרוך אך ורק את סוגית המזונות. ב. בסיכומיו טען ב"כ המבקשת לסמכות ביה"ד הרבני מכוח כריכת ענייני הרכוש בתביעת הגירושין שהגיש המשיב, במסגרת תביעת הנגד שהגישה המבקשת. ג. אין בדעתי להכנס לסוגיה נכבדה זו לאור פסק דינו של ביה"ד הרבני האזורי מיום 2.3.00 אשר שב ופסק, כי אין לחייב את האשה בגירושין ועל הצדדים לנהל מו"מ להגיע להסכם. ד. כבר הבעתי את דעתי כי פסק דין שכזה כמוהו כדחיית תביעת הגירושין ור' נימוקי לענין זה לעיל. אוסיף ואומר, כי אילו סבר ביה"ד שלא כך הם פני הדברים וכי הוא פסק גירושין למעשה, היה קובע דיון נוסף לעניינים הכרוכים בגירושין אותם עניינים ש'סונפו' ע"י המבקשת בתביעתה שלה לתביעת המשיב לגירושין. ה. מעבר לכל יש לעניות דעתי בטענותיה של המבקשת ובהתנהגותה לאורך כל הדרך משום חוסר תום ונסיון לרתום את ביה"ד הרבני ואת החלטותיו למטרתה האחת - להנציח מצב של לא שלום ולא גירושין. טוב לה מחד עם פסק דין הדוחה את תביעת המשיב לחייבה בגירושין שהרי אם היה ניתן פסק דין שכזה עלולה היתה הזכות שהוענקה לה בביה"ד למדור ספציפי (בפסה"ד ביום 2.11.93 עליו חזר ביה"ד בפסק דינו האחרון) להישלל. מאידך פסק דין כגון זה שניתן, אשר לא פוסק גירושין, לא נוח מבחינתה שכן יש בו כדי לסלול את הדרך לניהול תביעתו הרכושית של המשיב בביהמ"ש. לכן מבקשת היא להחזיק במקל בשתי קצותיו, גם שלא יפסוק ביה"ד גירושין וגם שישאיר אצלו את ענייני הרכוש. ו. זאת ועוד, על רצונה של המבקשת ליהנות מכל העולמות תלמד העובדה, כי מאז מתן פסה"ד ע"י ביה"ד הרבני האזורי ב- 2.11.93 ועד להגשת התובענה הרכושית כאן עברו למעלה מחמש וחצי שנים. על פסק דין זה לא הגישה היא ערעור לביה"ד ואף לא טרחה לפנות אליו ולבקש ממנו לדון באותם ענייני רכוש שהיא עצמה כרכה וסינפה לתביעת הגירושין שהגיש המשיב. אין צורך להסביר מדוע לא עשתה כן! פשוט לא היה לה ענין בכך. מתי היא נזכרה לפנות לביה"ד ולבקש לחדש את הדיון? - מייד לאחר שהוגשה התביעה הרכושית, זו שבפני, ע"י המשיב. רק אז, מדגיש ב"כ המבקשת בס' 15 לבקשתו, פנה הוא ועשה מאמצים לאתר את התיק וביקש באוקטובר 99 לקיים דיון (נספח 24 לבקשה). תוצאות הדיון הם אותו פסק דין מיום 2.3.00. ז. אשר על כן, לאור פסק דינו של ביה"ד הרבני מיום 2.3.00 אין לו יותר סמכות לדון בענייני הרכוש של בני הזוג גם אם קנה הוא סמכות לדון בהם מכוח 'כריכתם' ע"י המבקשת באותה תביעת נגד שהגישה. הוצאות 9. אין לי אלא להביע את מורת רוחי מהתנהגותה של המבקשת על דרך של הטלת הוצאות. הטעם להטלת ההוצאות נעוץ בשניים: א. בקשה כגון זו שבפני הוגשה ע"י המבקשת בפני כב' הש' דותן בבימ"ש השלום בתל אביב יפו, לפחות בכל הנוגע לטענות הנוגעות לתביעת הגירושין הראשונה, וזאת במסגרת תביעה לפירוק השיתוף בדירת המגורים אותה הגיש המשיב כנגדה. הבקשה נדחתה לא הוגש ערעור על ההחלטה, והיא חזרה ונידונה בפני וזכתה לדיון מעמיק ומפורט. ב. חוסר תום הלב של המבקשת ונסיונה לרתום לטובתה את ביה"ד הרבני כמפורט בהחלטתי לעיל. העתירה החלופית 10. א. בס' 27 (א) לכה"ת עתר המשיב למתן פסק דין המצהיר, כי הוא והמבקשת שותפים בחלקים שווים בכל הזכויות ו/או הנכסים מכל מין וסוג ו/או חל עקרון "איזון המשאבים" בכל הזכויות לרבות .... וגו'. ב. בס' 27 (ד) לכה"ת נתבקש בימ"ש להורות על פירוק שיתוף וחלוקת הרכוש והזכויות בבוא העת. ג. בס' 27 (ה) לכה"ת נתבקש בימ"ש לחייב את המבקשת בדמי שכירות בסכום הנקוב שם בגין השימוש שעושה המבקשת בדירת המגורים המשותפת. 11. א. בעתירתו החלופית טוען ב"כ המבקשת, כי מאחר ובני הזוג נישאו במאי 1975 חלות עליהם הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 ועל כן אין מקום לסעד הצהרתי כמבוקש בס' 27 (א) לכה"ת וממילא לחלוקת הרכוש כמבוקש בס' 27 (ד) לכה"ת טרם פקיעת הנישואין. ב. אשר לסעד הנדרש בס' 27 (ה) לכה"ת טוען ב"כ המבקשת, כי יש לדחות אותו על הסף משום שביה"ד הרבני הכיר, בפסקי הדין שנתן, בזכותה של המבקשת למדור ספציפי בדירה וממילא אין מקום לחייבה בדמי שכירות ו/או שימוש ראויים בגין אותו שימוש בלעדי שהיא עושה בדירה מכוח אותם פסקי דין. 12. ראשון ראשון ואחרון אחרון - א. בע"א 335/78 שאלתיאל ואח' נ' שני ואח', פ"ד לו(2) 151 (פיסקה 3) סיכם כב' השופט ד. לוין את ההלכה בנושא מחיקת או דחיית תביעה על הסף כדלקמן: "המדובר בסעד מרחיק לכת מאד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו (ע"א 109/49). דחייה של תביעה על הסף תיעשה רק כאשר בית המשפט משוכנע, שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחד היה דינו - להידחות (ע"א 716/75)... יתרה מזו, באשר למצב העובדתי והמשפטי ,כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על ידי בעלי הדין, יש פנים לכאן ולכאן, וישנו סיכוי כלשהו אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף (ע"א 788/76). בית המשפט לא ידחה תביעה על הסף אפילו במקרים שעל פי כתבי הטענות כמות שהם היה מקום לעשות כן, אם ניתן לרפא את כתב הטענות על ידי הוספת פרטים בדרך של תיקון (ע"א 716/75 הנ"ל). בכלל יאמר, כי דחיית תביעה על הסף מסורה, בדרך כלל, לשיקול דעתו של השופט, הדן במשפט (ע"א 197/57)". יש לבחון איפוא טענות הצדדים לאורם של עקרונות אלו. ב. מעיון בכה"ת עולה, כי המשיב מבסס את עתירתו לסעד המפורט בס' 27 (א) לכה"ת ובעקבותיו זה המפורט בס' 27 (ד) לכה"ת, על כוונת שיתוף כללית (ס' 14, 15 לכה"ת) ולחילופין על כוונת שיתוף ספציפית מכוח הדין הכללי (ס' 17 לכה"ת) ומכוון לדיני הנאמנות/ שליחות מעבר להסכמה מפורשת ו/או מכללא בדבר שיתוף המתייחסת לכל נכס ונכס נשוא התובענה "מכורח העובדות ו/או הדין", (לשון המשיב בבקשתו). (ר' לענין זה ע"א 1915/91, 2084, 3208 יעקובי נ' יעקובי, קנובלר נ' קנובלר, מט(3), 529). ג. הנכסים נשוא התובענה מפורטים בס' 16 לכה"ת וכל כולם נכסים כספיים ו/או זכויות סוציאליות שנצברו ע"י המבקשת במקום עבודתה. לגבי נכסים אלה יש לאפשר למשיב להוכיח את זכותו לקבל את הסעד המבוקש בס' 27(א) לכה"ת שאיננו מבוסס אך ורק על 'חזקת השיתוף' כפי שהובהר לעיל, ובוודאי את קיומה של כוונת שיתוף ספציפית שהוכחתה דומה להוכחת חזקת השיתוף כפי שהיתה במתכונתה בתחילת דרכה. (ר' יעקובי שם). ד. זאת ועוד, דווקא משום טיבם של הנכסים נשוא התובענה יש מקום ליתן למשיב את יומו ולא לסלק אותו ממפתנו של ביהמ"ש על הסף, ואבהיר את דברי. כלל הראיות הצריכות להוכחת כוונת שיתוף ספציפית, הן מבחינה 'כמותית' והן מבחינה 'איכותית' שונות במהותן בהתאם לסוג וטיב הנכסים שבמחלוקת. כך למשל קשה יותר ההוכחה לגבי זכויות קניניות בנכסי מקרקעין זכויות קנייניות במטלטלין, ובפרט מטלטלי הבית, ובכספים הנמצאים בחשבונות בנקים שונים ואף בזכויות כספיות הנובעות מתנאים סוציאליים במקום העבודה. על אבחנה זו למדים אנו בעניין יעקובי הנ"ל הן מפיו של כב' הנשיא (כתוארו אז) השופט שמגר בעמ' 561 וכן בדברי השופט מצא באותו עניין בעמ' 635-634 . וכך אומר הש' מצא: "הדינמיקה של חיי נישואין תקינים מצמיחה גם שיתוף ברכוש. כך למשל הבעלות על חפצים ומוצרים שונים, הנרכשים לצורך השימוש השוטף של המשפחה, נתפסת כמשותפת, ללא תלות בשאלה מי מבני הזוג רכש אותם ... מקובל עלי, כי הוכחת קיומם של חיים משותפים וניהולו של משק בית משותף אפשר שיהיו ראיות לכאורה לקיום שיתוף באותם נכסים שמדרכם של בני זוג לרוכשם בשיתוף לצורכי השימוש השוטף של המשפחה וכחלק מניהולו של משק הבית המשותף. רהיטים, כלים וחפצי בית הם, כמצופה הדוגמאות הבולטות בתחום זה". גם השופט טל מבהיר, כי כאשר מדובר בנכס שהוא בבעלות שני בני זוג רשאי אחד מבני הזוג לקבל הצהרה על בעלותו בנכס זה לדוגמא מטלטלין שנקנים מהכנסתם המשותפת של בני הזוג, וזאת ללא קשר לשאלת חזקת השיתוף ואיזון המשאבים. מסכם את האבחנה פרופ' שיפמן במאמרו "ועל פי כן - שיתוף נכסים" משפטים כ"ד 399: נראה איפוא שגם לפי שופטים אלה (בתחום צר, במיוחד מטלטלי משק הבית המשותף, אפילו לדעת השופט מצא עדיין יפה כוחה של חזקת השיתוף כהשערה עובדתית ..." (עמ' 406 - 405 ). אומנם, נאמרו הדברים בהתייחס למטלטלין המשמשים את המשפחה שימוש שוטף ולגביהם החזקה היא, כי הם בבעלות משותפת של בני זוג. ואולם אותו הגיון שהביא לייחס אבחנה זו למטלטלי משק הבית יכול בהחלט להביא לייחוסה גם לגבי כספים בחשבונות עו"ש, בתוכניות חסכון ו/או כספים שנצברו בזכויות סוציאליות אם הם שימשו גם הם בתקופות שונות לניהול משק הבית המשותף, ולרכישת נכסים למשק הבית המשותף. אם הכרה יש בקיומו של שיתוף במיטלטל מסויים שנרכש ע"י בני הזוג במהלך החיים המשותפים מדוע לא תהא הכרה בקיומו של שיתוף באותו חשבון ממנו נרכש אותו מיטלטל? ואם במהלך החיים המשותפים נפרעו כספים מזכויות סוציאליות כלשהן ושימשו לרכישת נכס מסויים למשק הבית או שימשו לניהול אחר של משק הבית המשותף מדוע לא נייחס כוונת שיתוף לשאר הזכויות הסוציאליות? בדברי אלה אין משום קביעה כלשהי לתובענה שבפני. הם נועדו כדי להבהיר, כי גם משום טיב הנכסים נשוא התביעה והשנויים במחלוקת, ומהותם, אין מקום להורות על מחיקתה של התביעה ויש לאפשר למשיב להוכיח אותה. (ר' לענין זה פסק דינו של סגן הנשיא, כב' השופט פורת בע"מ 1099/98, חג'בי נ' חג'בי (טרם פורסם). ה. אשר לתביעה לדמי שכירות ו/או דמי שימוש ראויים - גם טענה זו דינה להידחות. מול קביעתו של ביה"ד בדבר מדור ספציפי עומדת לה החלטתו של בימ"ש השלום בתל-אביב - יפו בדבר פירוק השיתוף בדירת המגורים, הגם שהפירוק עוכב בשל אותה קביעה של ביה"ד הרבני. זאת ועוד, ביה"ד רבני אומנם קבע, כי יש למבקשת זכות מדור ספציפית בדירה. זכות מגורים זו הינה זכות חיובית, חלשה יותר מזכותו הקניינית של המשיב בדירה. שאלה היא אם יש בכוחה של קביעת ביה"ד כדי לשלול מהמשיב, לבד מזכותו לפירוק השיתוף, גם זכויות אחרות נלוות הנובעות מזכותו הקניינית וביניהן הזכות לדרוש דמי שכירות ו/או דמי שימוש ראויים ממי שעושה שימוש בקניינו. אין בדעתי ליתן תשובה לשאלה זו בשלב זה , אך די בהעלאתה כדי לדחות את הבקשה לדחות את העתירה המפורטת בס' 27 (ה) לכה"ת על הסף. 12. סוף דבר א. הבקשה נדחית על כל עתירותיה. ב. המבקשת תשלם למשיב הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ש"ח + מע"מ צמודים ונושאים ריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. כריכה (גירושין)גירושין