פסק דין ההליך בפני תביעה להחזרת ילדות, תאומות, הבת והבת (להלן - "הילדות") אשר הוגשה על ידי אביהן, פלוני, התובע, לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א - 1991, כנגד אמם, אלמונית, הנתבעת (להלן - "התביעה"). העובדות 1. התובע והנתבעת (להלן: "ההורים") הינם הורי הילדות. 2. התובע הינו נוצרי, יליד צרפת, בעל אזרחות צרפתית ומתגורר גם כיום בצרפת. 3. הנתבעת הינה יהודיה, ילידת צרפת וכיום בעלת אזרחות כפולה, צרפתית וישראלית. מאז חודש יולי 1998 מתגוררות הנתבעת והילדות בישראל. 4. ההורים הכירו זה את זו בשנת 1993. כתוצאה ממערכת יחסים אינטימית שהתקיימה ביניהם הרתה הנתבעת וביום 13.5.95 נולדו הילדות. התובע נרשם מיד כאביהן. הילדות נולדו בצרפת והינן כיום בעלות אזרחות כפולה, צרפתית וישראלית. 5. עובר ללידת הילדות אירע קרע בחיי ההורים והם נפרדו זה מזה. לאחר מכן שבו ההורים להתגורר יחד, אולם זמן קצר לאחר הלידה שוב פרצו ביניהם סכסוכים. ההורים נפרדו ומזה כ- 3 שנים מתנהלים ביניהם הליכים משפטיים בבית המשפט בצרפת בשאלת הסדרי הראיה שבין התובע לבין הילדות ותביעת התובע לסמכות הורית, כהגדרתה ב- CODE CIVIL. 6. במהלך ההליכים המשפטיים, ביום 23.7.98 נטלה הנתבעת את הילדות, עזבה את צרפת והגיעה עמן לישראל, לטענתה בכוונה לעלות לארץ. הנתבעת והילדות קיבלו אזרחות ישראלית (נספח ד2 לתביעה), הנתבעת שכרה דירה למגוריה ולמגורי הילדות בהרצליה, וכיום הילדות לומדות בגן ילדים במקום. יצויין, כי עד היום הנתבעת אינה עובדת ולטענתה מתקיימת מקצבת הביטוח הלאומי (עמ' 15, ש' 25-24 לפרוטוקול). 7. עובר לעזיבת צרפת, לא הודיעה הנתבעת לתובע על כוונתה לעלות לישראל (ראה עדותה עמ' 13, ש' 24-31 לפרוטוקול). רק ביום 27.7.98 הודיעה הנתבעת לתובע, כי עזבה את צרפת עם הילדות לישראל ואף מסרה לו את כתובתה, אם כי לטענת הנתבע לא דייקה בציון מספר הבית בו היא מתגוררת: הנתבעת הודיעה לתובע, לטענתו, שהיא מתגוררת ברח' חנה סנש 25, הרצליה בעוד היא מתגורת בבית מס' 26 (ראה לענין זה גם כתובת הנתבעת כפי שמצויינת בפסק הדין מיום 5.11.98 כהגדרתו להלן). 8. לאחר עזיבת הנתבעת המשיכו בעלי הדין בניהול ההליכים המשפטיים בצרפת, כפי שיורחב עוד להלן. 9. ביום 8.2.99 הוגשה התביעה קא עסקינן. 10. לאחר הגשת התביעה, ביום 25.2.99, הגישה הנתבעת תביעה להחזקת הילדות (תמ"ש 12751/99) ותביעה למזונות (תמ"ש 12752/99). ההליכים המשפטיים 11. כאמור לעיל, מזה כשלוש (3) שנים מתנהלים בין בעלי הדין הליכים משפטיים באשר למשמורתן של הילדות, הסדרי הראיה והביקור של התובע אצלן. מפאת חשיבות ההליכים וההחלטות אשר נתנו במסגרתם אסקור אותם טרם אדרש לדיון לגופם של דברים: א. ביום 19.1.96 הורה ביהמ"ש לענייני משפחה באקס אן פרובנס בצרפת (להלן - "ביהמ"ש לענייני משפחה בצרפת") על עריכת חקירה סוציאלית ונקבעו לתובע זכויות ביקור במקום מפגש ללא זכות לינה והוצאת הילדות ממקום המפגש בשל גילן הרך. החקירה הסוציאלית לא בוצעה בשל התנגדות ההורים. בין ההורים נערך הסכם, בו ניסו להסדיר את הביקורים והסדרי הראיה. אולם, ביצוע ההסכם עלה על שרטון, ככל הנראה בשל התנגדותה של הנתבעת לקשר שבין התובע לבין הילדות. לפיכך, ביום 24.9.97 הגיש התובע תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה בצרפת על מנת לדרוש חקירה סוציאלית, תפקוד משותף בתור הורים, קביעת זכות ביקור ואכסון והפחתת דמי מזונות. ב. ביום 9.1.98 הורה השופט בביהמ"ש לענייני משפחה בצרפת, לבקשת התובע, על עריכת חקירה סוציאלית והסדיר את נושא הביקורים. ג. בדו"ח, אשר הוגש על ידי השירות הסוציאלי להגנת הילד והנער, באיזור בוש די דון, מיום 18.5.98 (נספח ז' לתביעה), נסקר מצב הילדות וטענות ההורים (להלן - "הדו"ח"). הדו"ח הדגיש את התרכזותה של הנתבעת בגידול הילדות, תוך זניחת עיסוקיה האחרים, כמו, למשל, עבודתה, סירוב לשלוח הילדות לגן וכיו"ב וכן נסיונה למנוע קשר בין הילדות לבין האב, התובע, תוך העלאת טענות בדבר חוסר יכולתו לשמש כאב, העלאת השערה בדבר היותו הומוסקסואל וכדברי העובדת הסוציאלית "היא אפילו רומזת על התנהגות של פאדופיל". בסופו של ההליך היתה הנתבעת מוכנה להגיע להסכם לפיו יקבעו הסדרי ראיה הדרגתיים". יודגש, כי העובדת הסוציאלית ציינה בדו"ח שחקירות שנערכו על ידה לא הוכיחו דבר בענין האשמות אלו. בסיכום הדו"ח הומלץ, כי התובע יקבל את הילדות לביקורים, בסייג, כי תדירות הביקורים ומשכם יעלו בהדרגה, בשים לב לגילן של הילדות. וכן צויין כי: "...שנדמה לנו גם שלטובת הילדות הוא שהאב יקבל רשות הורית משותפת, גם אם הזכות הזאת קשה יהיה להפעיל אותה" (ההדגשה שלי - ח.ר.). ד. ביום 2.7.98 ניתן על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה בצרפת פסק-דין בתביעת התובע (נספח ח' לתביעה). בפסק הדין נקבע, כי בנסיבות המקרה אין ליתן לתובע סמכות הורית משותפת עם הנתבעת. אולם, לתובע הוענקה "זכות השגחה" וכן נקבעו לו הסדרי ראיה ואירוח של הילדות אצלו, תוך דחיית טענות הנתבעת שהתנגדה להענקתן (להלן: "פסק הדין"). ה. בתקופה שבין הגשת התביעה לבין מתן פסק הדין, הוגש כנגד הנתבעת, לביה"ד לעבירות קלות של ביהמ"ש באקס אן פרובנס (להלן - "בית הדין"), כתב אישום פלילי ובו הואשמה בעבירה של אי-הצגת ילד (ראה עמ' 2 לפסק הדין). כפי שעולה מחקירת הנתבעת בפני, ביום 5.3.98 וביום 25.6.98 התקיימו בעניין זה דיונים בפני בית הדין הדן בעניין והמועד למתן פסק הדין נקבע ליום 3.8.98. ו. הנתבעת ערערה על פסק הדין, אולם, עוד בטרם נשמע הערעור ואף טרם ניתן פסק הדין הפלילי, ביום 23.7.98, נטלה הנתבעת את הילדות והגיעה לישראל, מבלי שיידעה את התובע מראש על כוונתה זו. (ראה עדותה עמ' 13, ש' 24-31 לפרוטוקול). יוער, כי הערעור טרם נשמע עד היום. ז. ביום 3.8.98 ניתן על ידי בית הדין פסק דין, המרשיע את הנתבעת בעבירה וגוזר עליה שנת מאסר בפועל (נספח ט' לבקשה) (להלן: "פסק הדין הפלילי"). ח. לאחר עזיבת הנתבעת, פנה התובע לביהמ"ש לענייני משפחה בצרפת וביקש להעביר אליו את מלוא הסמכות ההורית, לקבוע את מקום מגורי הילדות כמקום מגוריו, הפחתת המזונות וכן צו עיכוב יציאת הנתבעת והילדות ביחד מגבולות צרפת. הנתבעת התגוננה כנגד התביעה. ט. ביום 5.11.98 ניתן פסק דין על פיו הועברו מלוא הסמכויות ההוריות לנתבע ומקום מגוריהן נקבע כמקום מגוריו (נספח י' לכתב התביעה) (להלן - "פסק הדין מיום 5.11.98"). י. ביום 3.12.98 פנה ב"כ התובע לרשות המרכזית בישראל והודיע על כוונתו להגיש תביעה להחזרת הילדות (נספח יב1 לכתב התביעה). בעקבות פנייתו אותרו הנתבעת והילדות על ידי משטרת ישראל (שכן, כאמור לעיל, הכתובת שמסרה הנתבעת לא היתה כתובתה המדוייקת) (נספחים יב2 ו- יב3 לכתב התביעה). יא. כאמור, ביום 8.2.99 הוגשה התביעה קא עסקינן ולאחריה הגישה הנתבעת לבית משפט זה תביעה להחזקת הילדות ותביעה למזונות. יב. להשלמת התמונה אוסיף ואציין, כי לפני חמישה ימים, ביום 20.4.99 הגישה הנתבעת שתי בקשות לעכב את מתן פסק הדין (להלן - "הבקשה לעיכוב מתן פסה"ד"). דיון: 12. על ההליכים המתנהלים בתביעה קא עסקינן חולשות הוראות האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים, שנחתמה בהאג ביום 25.10.80 (להלן - "אמנת האג" או "האמנה") ואשר מרבית סעיפיה אומצו למשפט הישראלי בתוספת לחוק אמנת האג, החזרת ילדים חטופים, התשנ"א - 1991, וקיבלו תוקף של חוק (להלן - "החוק"). 13. בשורה ארוכה של פסקי דין חזרו בתי המשפט והדגישו את מטרת ההליכים על פי האמנה כך, בע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי, פ"ד נא(2) 241 (להלן - "פרשת גבאי") קובע כב' הנשיא א. ברק (בעמ' 251): "ההסדרים המוסדיים, הדיוניים והמהותיים שבאמנת האג נועדו - כפי שנקבע בסעיף 1 לאמנת האג - "להבטיח את החזרתם המיידית של ילדים אשר שלא כדין הורחקו אל מדינה מתקשרת או לא הוחזרו ממנה", וכן "להבטיח כי זכויות משמורת וביקור על פי הדין של מדינה מתקשרת יכובדו ביעילות בשאר המדינות המתקשרות". אכן, אמנת האג נועדה להגשים את החזרתם המיידית של ילדים שנחטפו וכן להבטיח את זכויות המשמורת והביקור שנקבעו בעבר. הסעד הניתן במסגרתה הוא סעד של חירום במקרי חטיפה. הוא נועד להיות סעד מהיר דחוף ומיידי (ראה ע"א 473/93 ליבוביץ נ' ליבוביץ, פ"ד מז(2) 63, 71). הוא מעין "עזרה ראשונה" לשלילת תוצאות החטיפה. התרופה היא זו של החזרת המצב לקדמותו (ראה בש"א 1648/92 טורנה נ' משולם, פ"ד מו(3) 38, 45; ע"א 1372/95 סטגמן נ' בורק, פ"ד מט(2) 431, 437). אין קובעים בגדרה את שאלת המשמורת הקבועה של הילד (סעיף 19 לאמנת האג). מטרת האמנה היא להבטיח אמצעים מהירים ויעילים המחזירים על כנם את הסטטוס-קוו אשר שרר עובר למעשה החטיפה. האמנה קובעת "מסלול מהיר" להשבת ילד שנחטף למדינה ממנה הוצא שלא כדין, תוך שבמסגרתה שלה ניתן יהיה לברר את השאלות הקשורות במשמורת הקבועה (ראה ע"א 5532/93 גונזבורג נ' גרינוולד (טרם פורסם)". הרחקה או אי החזרה שלא כדין (חטיפה) 14. השאלה הראשונה שביהמ"ש אמור להכריע בה, בדיון בתביעה על פי האמנה, היא, האם בוצע מעשה חטיפה או, כלשון האמנה, "הרחקה שלא כדין", כהגדרתה בהוראות האמנה. 15. סעיף 3 לאמנה, קובע: "הרחקתו או אי החזרתו של ילד תחשב שלא כדין כאשר- (א) יש בהן הפרת זכויות המשמורת המוענקות לאדם, למוסד או לכל גוף אחר, בין במאוחר ובין בנפרד, על פי דין המדינה שבה היה מקום מגוריו הרגיל של הקטין לפני הרחקתו או אי החזרתו, וכן (ב) בעת ההרחקה או אי ההחזרה הופעלו אותן זכויות בפועל, בין במאוחד ובין בנפרד, או שהיו מופעלות כך אלמלא ההרחקה או אי ההחזרה. זכויות המשמורת הנזכרות בסעיף קטן (א) יכול שיקבעו במיוחד מכוח הדין, החלטה שיפוטית או מינהלית או הסכם בעל תוקף משפטי על פי דין אותה מדינה...". 16. בעניננו, אין מחלוקת, כי מקום מגוריהן של הילדות מאז לידתן ועד להבאתן לישראל היה בצרפת ולא יכולה גם להיות מחלוקת שהתובע הפעיל את זכותו כמפורט בהרחבה בדו"ח ובפסקי הדין, השאלה שיש לבחון היא, האם היתה לתובע "זכות משמורת" כהגדרתה באמנה והאם הופרה זכותו? "זכויות משמורת" לענין האמנה 17. סעיף 5 לאמנה מגדיר מהן "זכויות משמורת" לענין האמנה ולפיו: "(א) "זכויות משמורת" - לרבות זכויות המתייחסות לגוף הילד ובפרט הזכות לקבוע את מקום מגוריו של הילד". 18. בפסיקה נקבע, כי יש לפרש את הביטוי "זכויות משמורת", בהרחבה. כך, בע"א 5271/92 פוקסמן נ' פוקסמן, תקדין עליון כרך 92(3) תשנ"ב/תשנ"ג - 1992 (פיסקה 3ד), קבע כב' השופט ש. לוין: "מקובל עלינו שלצורך האמנה והחוק יש לפרש את הביטוי "זכויות משמורת" על דרך ההרחבה, כך שיחול על כל מקרה בו יש צורך בהסכמת אחד ההורים להוצאת ילדים מארץ אחת לארץ אחרת וכחטיפה יחשב כל מקרה של העברת ילדים ממדינה למדינה בניגוד להסכמתו של ההורה שלו הזכות להסכים או שלא להסכים לכך והסכמתו לכך לא ניתנה (ראה סעיף 5 לאמנה)". אולם, הודגש גם, כי אין בהפרת זכויות ביקור בלבד כדי להוות "הרחקה שלא כדין", המקנה זכות להחזרה מיידית של הילדים (ראה ע"א 870/94 ברבי נ' ברבי, תקדין עליון, כרך 94 (3), תשנ"ד/תשנ"ה - 1994) וכפי שקבעה כב' השופטת ט. שטרסברג-כהן באותו מקרה (פיסקה 10 לפסק הדין): "בתי משפט שונים בארצות שונות שהצטרפו לאמנה פרשו את סעיף 5 לאמנה באופן הקובע כי הורה משמורן רשאי לשנות מקום מגורי קטין ללא הסכמת ההורה האחר וכי זכות זו מוגבלת רק כאשר ישנה הוראה מפורשת בפסק הדין או הוראת חוק ברורה האוסרת על ההורה המשמורן להוציא את הקטין מארץ מגוריו ללא הסכמת ההורה השני". 19. בטרם אבחן את השאלה, האם הופרו או לא "זכויות משמורת" של התובע, כהגדרתן על פי האמנה, אציין, כי יש לענות על שאלה זו לאור המצב המשפטי ששרר ביום בו הוצאו הילדות על ידי הנתבעת מגבולות צרפת, דהיינו ביום 23.7.98, ולענין זה אין לייחס כל משקל לפסק הדין מיום 5.11.98 (ראה לענין זה לשון סעיפים 1 ו- 3 לאמנה). סופיות פסק הדין כתנאי להפעלת האמנה 20. יתר על כן, זה המקום להתייחס לטענת הנתבעת, בבקשה שהוגשה על ידה ביום 20.4.99, לעכב את מתן פסק הדין, בין השאר, מהטעם, כי משהוגש על פסק הדין ערעור, אשר טרם התברר, פסק הדין אינו סופי ולכן אין להורות על החזרת הילדות לצרפת על פיו. אף כי היה על הנתבעת לטעון הטענה בסיכומיה ומשלא נטענה, הרי שהיא נזנחה ואין להתייחס אליה, אולם, בשים לב לסוגייה בה עוסק פסק דין זה ורגישותה אתייחס לטענה. כאמור לעיל, זכות התביעה על פי האמנה קיימת בכל מקרה בו הופרו זכויות משמורת כהגדרתן באמנה. סעיפים 3 ו5- לאמנה, המגדיר את המונח "זכויות משמורת", אינם מגבילים את המקור המשפטי לזכות שהופרה. כפי שמציין פרופ' א. רוזן צבי ז"ל , בספר השנה של המשפט בישראל תשנ"א (הוצאה לאור ע"י ועד מחוז ת"א לשכת עוה"ד), בעמ' 191: "אין צורך בצו זר כדי להורות על השבת הילד, די בזכויות מכוח הדין הזר." יתר על כן, נוסחו של סעיף 3 לאמנה מצביע במפורש על כך שאין צורך שהזכות תנבע מפסק דין סופי ודי אפילו בהחלטה שיפוטית או מינהלית בלבד. לענין זה ניתן ללמוד מההבדל בין לשון האמנה לבין לשונו של חוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח - 1958, אשר קובע, כאחד התנאים לאכיפת פסק חוץ, את התנאי ש"הפסק אינו ניתן עוד לערעור". מכלל הן בחוק זה אנו למדים על הלאו לעניננו. בנסיבות אלה, לדעתי,משהוקנו לתובע "זכויות משמורת" בפסק הדין וכל עוד לא עוכב ביצועו של פסק הדין, אין בהגשת הערעור כדי לחייב המסקנה, כי יש לעכב את מתן פסק הדין בתביעה קא עסקינן עד לאחר מתן פסק הדין בערעור. "זכות ההשגחה" כ"כות משמורת"לעניין אמנת האג 21. כאמור לעיל, בפסק הדין הוענקו לתובע "זכות השגחה", כהגדרתה בסעיף 374(4) לקוד סיביל וכן זכויות ביקור. בפסק הדין קבע בית המשפט, בין השאר, כי: "הדו"ח של החקירה הסוציאלית מוכיח באופן ברור שטובת הילדים היא בהנהגת סמכות הורית משותפת על מנת שהוא (התובע - ח.ר.) יוכל להשתתף בהחלטות החשובות הקשורות לחי הילדים אם נקח בחשבון את היחס הנוכחי של האם ושל ההורים של האם..." עם זאת, כאמור לעיל, נמנע בית המשפט מלקבוע סמכות הורית משותפת והעניק לתובע "זכות השגחה" בלבד בקובעו: "לא הוכח באופן פורמלי שההורים חיו יחד בזמן שהם הכירו בילדות כל שאי אפשר לקחת בחשבון שהסמכות של ההורים היא נובעת מחוק החיים המשותפים. על בית המשפט הנוכחי אם כן להחליט על הבקשה שהגיש פלונילט. ברור שהסמכות המשותפת של שני ההורים יכולה להתבסס על דו-שיח בין ההורים שצריכים להגיע לעמק השווה בענין הבעיות הקשורות בעתיד הילדים שלהם. העובדה שקיים סכסוך קשה בין אלמונית ופלונילט מביאה לידי כך, שקשה לתאר אפשרות של דו-שיח כך שהסמכות המשותפת עלולה להגיע למצב של הקפאה. יוצא מכך, שבתנאים אלה עדיף לתת לפלונילט זכות השגחה בהתאם להוראות סעיף 374 פסקא 4 של החוק האזרחי, שתאפשר לו לדעת על החלטות חשובות של האם, להשיג מהסמכויות את המידע שירצה להשיג ולפנות לשופט בעניני משפחה במקרה של קשיים." 22. כפי שציינתי לעיל, אין בהפרת זכויות הביקור כדי להוות "חטיפה" ולהקנות לתובע זכות להחזרה מיידית של הילדות להבדיל מזכות להסדרת הביקורים (ראה סעיף 21 לאמנה; וכן "פרשת טורנה" פסקה 8 לפסק הדין; וכן פרופ' א. רוזן צבי ז"ל, שם, בעמ' 193-194). 23. השאלה העומדת לדיון היא, איפוא, האם "זכות ההשגחה", שהוקנתה לאב בפסק הדין, הינה בגדר "זכות משמורת" כהגדרתה באמנה. 24. "זכות השגחה" הינה יציר המשפט הצרפתי. סעיף 374 (4) לקוד סיביל קובע: "ביהמ"ש רשאי להעניק זכות השגחה להורה אם אינו מפעיל את הסמכות ההורית. הוא אינו רשאי לסרב להעניק לו זכות ביקור ואירוח אלא רק בשל נסיבות חמורות" כפי שפורט ע"י המשרד לסיוע משפטי בענינים אזרחיים ומסחריים בצרפת (להלן - "הרשות המרכזית בצרפת") במכתב ששלח אל הרשות המרכזית בארץ ביום 2.3.99 (להלן - "המכתב"), בסעיף 374 לקוד סיביל הרחיב המחוקק הצרפתי והחיל את זכות ההשגחה, שנקבעה בסעיף 288 לקוד סיביל לגבי הורים גרושים, גם על הורים שאינם נשואים. בסעיף 288 נקבע: "ההורה שאינו מחזיק במשמורת ההורית שומר על זכותו להשגיח על הטיפול והחינוך משום כך יש להודיע לו על ההחלטות החשובות הקשורות לחיי הילד". בהמשך המכתב הודגש, כי הנוהג המשפטי במשפט הצרפתי הוא, ש"זכות ההשגחה מחייבת מסירת הודעה מוקדמת להורה שהינו בעל הזכות ההורית..." (ההדגשה שלי - ח.ר.). 25. לכאורה, לא הוענקה איפוא לתובע זכות משמורת כהגדרתה באמנת האג, שהרי אין חולק שעל פי פסק הדין הסמכות ההורית, דהיינו הזכות להחליט בכל הקשור לעתיד הילדים, הוקנתה לנתבעת. אולם, עיון בפסה"ד מצביע על כך שזכות זו סוייגה, עת הוקנתה לתובע זכות ההשגחה, אשר מטרתה שהאב יוכל לקבל מידע על החלטות חשובות של האם, כדי שאם ירצה בכך יוכל לפנות לשופט בענייני משפחה במקרה של קשיים. 26. לדעתי, אין ספק, כי, בשים לב למטרת האמנה וההלכה, לפיה יש לפרש את סעיף 5 בהרחבה, המסקנה היחידה האפשרית היא, ששינוי מקום המגורים של הילדות מצרפת לישראל, שהינו שינוי מהותי בחייהן וקשריהן עם אביהן, היה בגדר החלטה שעל הנתבעת ליידע התובע אודותיה לפני ביצועה. לפיכך, שינוי כאמור, מבלי שהנתבעת יידעה את התובע, עובר להוצאת הילדות מחוץ לצרפת, עולה כדי הפרת זכות משמורת. שהרי, מובן שמטרת הזכות שהוענקה לתובע היא שהוא ידע על ההחלטות החשובות לחיי הילדות לפני ביצוע מעשים אשר יקבעו עובדות חדשות בשטח, כך שיוכל, במקרה בו הוא מתנגד להם, לעתור לביהמ"ש ולהעביר להחלטת ביהמ"ש את ההכרעה בשאלה מהי הדרך שיש לנקוט במקרה נתון. וכך קבעה כב' השופטת נתניהו בבש"א 1648/92 טורנה נ' משולם, פ"ד מו(3) 40, 47-48: "הזכות לקבוע את מקום המגורים של הילד היא זכות משמורת. לאב לא היתה זכות בלעדית כזאת ... רשאי היה (האב - ח.ר.) לסרב לתת הסכמתו למקום המגורים או לשינויו ... בכך התבטאה זכות המשמורת שלו". קו"ח שהדברים נכונים במקרה דנן, בו הסיבה היחידה שהשופט נמנע מליתן לנתבע סמכות הורית, כהגדרת מונח זה בחוק הצרפתי, היתה חוסר יכולת הידברות מוחלט בין ההורים. ואכן גם במכתב נאמר: "יש לזכור שזכות ההשגחה הנה חלק מזכות המשמורת בדומה לזכות ההורית (ובמה שנוגע לגב' ולנזה, זו לא היתה סופית). ולסיכום השופט הישראלי יצטרך להתבסס על סעיף 374 של החוק האזרחי ועל הנוהג המשפטי תוך הדגשה שזכות ההשגחה מחייבת מסירת הודעה מוקדמת להורה שהינו בעל הזכות ההורית, וזו לא נמסרה. ולקבוע בצורה זו שהגב' ולנזה הפרה את זכות ההשגחה של מר גואולט, זכות השייכת לזכות המשמורת במובנה של אמנת האג". קביעה שונה משמעה בעצם עשיית פלסתר את חובת ההודעה שהוטלה על הנתבעת בעת שהוענקה לתובע זכות ההשגחה (ראה לענין זה גם ע"א 5532/93 גונזברג נ. גרינוולד, פ"ד מט (3) 282, פיסקה 20 לפסק הדין). 27. עם זאת, נוכח העובדה שבכל זאת מדובר בזכות חריגה, שהינה פרי יצירתו של המשפט הצרפתי, וכי כעולה מהמסמכים שהוגשו לעיוני, לא נכללה בזכות ההשגחה במפורש הזכות לקבל את הסכמת התובע מראש לשינוי מקום המגורים, בשים לב לסעיף 15 לחוק, החלטתי ביום 7.3.99 כדלקמן: "... מבוקש בזה מהתובע להשיג מביהמ"ש המוסמך בצרפת החלטה לפיה, הרחקתן או אי החזרתן של הילדות למרות קיומה של זכות ההשגחה, אשר הוענקה לתובע בפסק דינו של ביהמ"ש בצרפת מיום 2.7.98, הינה בגדר "הרחקה או אי החזרה שלא כדין" כמשמעותו של ביטוי זה בסעיף 3 לאמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים. מבוקש בזה מהרשויות המרכזיות בישראל ובצרפת, לסייע לתובע להשיג החלטה או קביעה כאמור". בדיון שהתקיים ביום 14.3.99 הגיש ב"כ התובע החלטה, שניתנה על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה בצרפת ביום 12.3.98 (להלן - "ההחלטה"), בעקבות פנייה שנעשתה לביהמ"ש על ידי התובע בהתאם להחלטתי. ב"כ התובע ציין, כי הפנייה לביהמ"ש בצרפת, נעשתה על ידי ב"כ התובע בצרפת, באשר בשל העומס הקיים על הרשות המרכזית בצרפת נתקשה לטענתו להשיג את שיתוף הפעולה שלה בביצוע ההחלטה (עמ' 18 לפרוטוקול). בהחלטתו קבע ביהמ"ש לענייני משפחה בצרפת כדלקמן: "לנוכח הבקשה, נסיבותיה והנספחים המצורפים לה, מכח סעיף 15 לאמנת האג. מאשרים כי מר גואולט היה בעל זכות השגחה על שתי ילדותיו ז'והנה וויקטוריה גואולט בהתאם להחלטותינו מיום 2.7.1998 וכן בעל סמכות הורית בלעדית בהתאם להחלטה מיום 5.11.1998. אנו קובעים כי זכות ההשגחה קובעת כי יש ליתן הודעה מוקדמת לבעל הזכות באשר להחלטות החשובות בחיי הילד וביניהן קביעת מקום מגורים. אנו מאשרים כי, בנסיבות אלה, ההרחקה או אי ההחזרה של הילדות מהווה "הרחקה או אי החזרה בלתי חוקית" בהתאם להגדרת ביטוי זה בסעיף 3 לאמנת האג על ההיבטים האזרחיים של חטיפת ילדים בינלאומית. אנו קובעים כי ידווח לנו במקרה של קושי". (ההדגשה שלי - ח.ר.) יצויין, כי ההחלטה ניתנה על ידי כב' השופט קולומבאני, אשר דן בתביעות בעלי הדין, והוא זה אשר נתן את פסק הדין ופסק הדין מיום 5.11.98. סעיף 15 לאמנה 28. בנקודה זו נסטה מעט ממהלך הדברים ונבחן את הוראת סעיף 15 לאמנה ומשמעותה. סעיף 15 לאמנה, קובע: "הרשויות השיפוטיות או המינהליות של מדינה מתקשרת רשאיות, לפני הוצאת צו להחזרת הילד, לדרוש שהמבקש ישיג מרשויות המדינה שבה נמצא מקום מגוריו הרגיל של הילד, החלטה או קביעה אחרת שהרחקתו או אי החזרתו נעשתה שלא כדין כמשמעותן בסעיף 3 לאמנה, במידה שניתן להשיג החלטה או קביעה כאמור באותה מדינה. הרשויות המרכזיות של המדינות המתקשרות יסייעו עד כמה שאפשר למבקשים להשיג החלטה או קביעה כאמור" (ההדגשה שלי - ח.ר.). בעע"מ 70/97, 71/97 ובר"ע 107/97 שירלי דגן נ' טירן דגן (עמ' 48 לפסק הדין) (לא פורסם) (להלן - "פרשת דגן") קבע כב' סגן הנשיא השופט ח. פורת: "סעיף 15 באמנה מתייחס לאספקת ראיה על החטיפה מאחר וזו קשורה עם החובה להוכיח את המצב החוקי לפי משפט המדינה ממנה הורחק קטין על זכויות המשמורת, ומי כמו ביהמ"ש באותה מדינה יודע מהו המצב המשפטי שם אודות דיני המשמורת" (ההדגשה שלי - ח.ר). 29. בסיכומיה טענה הנתבעת שורה ארוכה של טענות כנגד דרך קבלת ההחלטה, סמכותו העניינית של ביהמ"ש בצרפת ליתן ההחלטה, חוקיותה, תרגומה וכן כנגד תוכן ההחלטה והשוואתו להחלטות קודמות. נוכח הטענות שהועלו בדבר חוקיות ההחלטה וסמכותו העניינית של ביהמ"ש לענייני משפחה בצרפת לתתה, החלטתי, ביום 11.4.99, כי אם ברצון הנתבעת לטעון כנגד תקפותה המשפטית של ההחלטה, עליה להגיש חוות דעת מומחה, המפרטת את הדין הצרפתי הרלוונטי, כטענתה ולתובע ניתנה האפשרות להגיש חוות דעת נגדית מטעמו. כמו כן, קבעתי מועד לחקירת המומחים, אם וככל שתדרש. בנסיבות אלה, הגישה הנתבעת חוות דעת של מומחה לדין הצרפתי, מר סרג' וולינר (להלן - "המומחה"). בחוות הדעת לא התייחס המומחה כלל לטענות הנתבעת בדבר חוקיות ההחלטה וסמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה בצרפת לתיתה, אלא סקר את הדין הצרפתי החל על הנושא וביקר את תוכן ההחלטה. התובע מצידו הגיש אף הוא חוות דעת מטעם הגב' ברג'יט אולמו - בלייח (להלן - "המומחית"). בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובע, התייחסה המומחית לסמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה בצרפת ליתן ההחלטה ולחוקיותה בלבד ולא התייחסה כלל לשאלה, האם צדק או לא צדק ביהמ"ש לענייני משפחה בצרפת בקובעו את שקבע. במהלך הדיון שהתקיים בפני בנוכחות המומחים, התברר שטענותיה הרבות של הנתבעת באשר להעדר סמכותו העניינית של ביהמ"ש לענייני משפחה ליתן ההחלטה (ראה עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 18.4.99 ש' 23), ובאשר לתרגום ההחלטה, הינן חסרות כל בסיס. אשר לנכונות ההחלטה, אין ספק שצודק ב"כ התובע בטענתו, כי יש להתעלם מטענות הנתבעת באשר לדין הצרפתי ולנכונותה של ההחלטה. כך נפסק בע"א 5532/93 גינזבורג נ' גרינוולד, תקדין עליון כרך 95 (3) 962, פיסקה 22 לפסק הדין: "אפילו שגה בית המשפט הזר אין זה ענינו של בית המשפט בישראל לתקן את שגיאותיו לא זו בלבד שחל כאן העקרון של כיבוד פסק-דין זרים (בג"צ 330/72, שם, 643; בג"צ 510/75 ליפובסקי נ' ליפובסקי, פ"ד ל(1) 619, 625), אלא שעל פי סעיף 3 לאמנה צו שיפוטי של בית-המשפט של המדינה שממנה הוצא הילד הוא אחד המקורות לקביעת זכות המשמורת". וכפי שציין כב' סגן הנשיא השופט ח. פורת בעע"מ 28/97 טלי פיקן נ' משה דולברג (לא פורסם) בעמ' 8: "פסק הדין האיטלקי הוא ראיה קבילה ומהימנה עפ"י סעיף 14 שבאמנת האג והסתמכותו של בימ"ש קמא על אותו פס"ד היא הסתמכות שאין להתערב בה". (וראה גם כב' השופט ח. פורת (כתוארו אז) בת.א. (ת"א) 1367/92 משולם נ. טורניי תקדין- מחוזי, כרך 92(1), תשנ"ב/תשנ"ג - 1992, 448 (פיסקה 11 לפסק הדין)). 30. הנתבעת לא הסתפקה בטענות הסרק שהועלו על ידה והופרכו, כאמור, בעת חקירת המומחים. לקראת סיום כתיבת פסק הדין הגיעה לעיוני הבקשה לעיכוב מתן פסק הדין. בבקשות התבקש בית המשפט לעכב את מתן פסק הדין עד למתן החלטה בבקשה אשר הוגשה על ידי הנתבעת לביהמ"ש בצרפת לביטול ההחלטה. הנתבעת לא סמכה את בקשתה בפסיקה או בספרות לפיה החלטה אשר ניתנה על ידי בית המשפט במדינה ממנה נחטף הקטין, בעקבות פניית בית המשפט במדינה בה מתנהלים הליכים לפי האמנה, ניתנת לתקיפה, באלו דרכים וכי בקיום הליכים כאמור, יש כדי לעכב את מתן פסק הדין. ספק בעיני אם יש אפשרות לערער על החלטה כאמור או לעתור לביטולה באשר, המדובר בעצם בחוו"ד על הדין הצרפתי. אולם, לדעתי, אין ספק כי אין בקיום הליכים כאמור כדי להוות עילה לעיכוב מתן פסק הדין. גישה שונה משמעה מתן אפשרות לחוטף להאריך ולסרבל ההליכים שלא לצורך דבר העומד בניגוד מוחלט למטרות האמנה ולדרכי הפעולה שהיתוותה. לענין זה ניתן ללמוד גם מדברי כב' השופט (כתוארו אז) ח. פורת בת"א (ת"א) 1367/92 משולם נ' טורניי, תקדין - מחוזי, כרך 92(1), תשנ"ב/תשנ"ג - 1992, פיסקה 11 לפסה"ד. לדבריו: "היה לי ספק מסויים איך להתייחס לפסק הצרפתי ממרץ 1992 והרי ניתן במעמד צד אחד, אולם ספק זה התפזר הן לאור האנלוגיה מהילכת פדידה נ' פדידה והן לאור טיעון שהעלה עו"ד וילנר לאור סעיף 15 באמנת האג, אשר מאפשר לקבל חוו"ד מן הערכאה הזרה על המצב המשפטי נוכח מעשה החטיפה. לו היתה מתבקשת חוו"ד שכזאת מצרפת, היא לבטח היתה ניתנת בדרך שניתן פסק הדין ממרץ 1992 ולא היתה שום סיבה להטיל בו ספק מאחר וניתן ע"י אותה שופטת אשר קודם לכן דנה בהליכים קודמים והיו בפניה ראיות על שני ההורים והילד כאחד" (ההדגשה שלי - ח.ר.). חזרה לזכות ההשגחה 31. בנסיבות אלה, משהוגשה ההחלטה של ביהמ"ש לענייני משפחה בצרפת אשר ניתנה לאור פנייתי בהתאם לסעיף 15 לאמנה ולפיה, משהופרה זכות ההשגחה יש במעשה האם חטיפה לעניין אמנת האג, אין עוד מקום שבימ"ש זה ידרש לבחינת הדין הצרפתי ויבחן האם טעה ביהמ"ש הצרפתי בפרשנות החוק הצרפתי אם לאו. עם זאת יודגש, כי גם אלמלא ההחלטה, הרי בשים לב למהות "זכות ההשגחה" כפי שהובהרה במכתב, וכעולה גם מפסק הדין מיום 5.11.98 ופסק הדין הפלילי המנתחים את הדין הצרפתי, לאור סעיף 14 לאמנה ולעקרון הכיבוד ההדדי של הערכאות, איני סבורה שהיה מקום לקביעה שונה. 32. לפיכך, הנני קובעת, כי הוצאת הילדות מחוץ לצרפת ללא הסכמת הנתבע ומבלי שהנתבעת יידעה את התובע מראש אודות כוונתה זו מהווה "הרחקה שלא כדין" לענין אמנת האג. חובת ההחזרה והחריגים לה 33. משהוכח, כי הילדות הורחקו שלא כדין מטילה האמנה חובה על ביהמ"ש להחזיר את הילדות לאלתר (סעיף 12 לאמנה). בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי חובה זו היא מוחלטת ולביהמ"ש אין שיקול דעת אלא אם נוכח שהתמלא אחד החריגים לחובת ההשבה הקבועים באמנה (ראה פרשת גבאי, עמ' 251; ראה ע"א 4391/96 רו נ' רו , פ"ד נ (5) 338 (להלן - "פרשת רו")). 34. בסיכומיה (פרק יד') טענה הנתבעת להחלתו של החריג הראשון הקבוע בסעיף 13(א) לאמנה דהיינו, כי התובע השלים עם מעשה החטיפה. יצויין כי בכתב ההגנה (לרבות, המסמך המתיימר להיות כתב הגנה אשר נשלח על ידי הנתבעת לביהמ"ש) לא נמצא כל זכר לטענה זו. 35. לטענת הנתבעת ההשלמה התבטאה בכך שהחל מחודש אוגוסט 98 ידע התובע כי היא נמצאת בישראל ואת כתובתה; שבמשך חודשים רבים התקיימו ביניהם שיחות טלפון בהן בקשה ממנו לבוא לבקר בישראל בחודש אוגוסט או ספטמבר; שהתובע הגיש תביעה בצרפת ובה ביקש סמכות הורית בלעדית / משמורת אולם, רק בחודש פברואר 1999, כלומר שישה וחצי חודשים לאחר ההרחקה הגיש התביעה קא עסקינן. 36. בפרשת גבאי קבע כב' הנשיא ברק, כי הנטל להוכיח קיומו של החריג מוטל על הטוען לו. יודגש, כי הנתבעת לא הוכיחה כלל , כי הנתבע הסכים להבאת הילדות לישראל. נהפוך הוא. 37. ראשית, עיון במסמכי התביעה קא עסקינן ילמדנו, כי פנייתו הראשונה של התובע לרשות המרכזית בישראל היתה ב- 4.12.98 (נספח יב1 לכתב התביעה) דהיינו, כ- ½ 4 חודשים לאחר החטיפה וגם בכך לא דייקה הנתבעת. שנית, דווקא דברי ביהמ"ש העליון בע"א 473/93 ליבוביץ נ' ליבוביץ, פ"ד מז(3) 63 אשר בהלכתו תמכה הנתבעת יתודותיה הם המלמדים, כי במקרה דנן לא נתקיים יסוד ההשלמה. כך קובע כב' המשנה לנשיא מ. אלון (שם, 72): "מקובל עלינו, כי כאשר מדובר בהשלמה, מן הראוי שבית המשפט יבחן קיומה של זו בזהירות, מתוך בדיקת כלל הנסיבות, אם אכן ניתן להפיק מכל אלה וויתור על הדרישה המיידית להחזרת הסטטוס-קוו כפי שהיה עובר לחטיפה... קיומה של ההשלמה נבחן איפוא לאור השאלה: האם התנהגותו של ההורה 'הנחטף' מתיישבת עם כוונתו לעמוד על זכויותיו באשר להשבת הסטטוס-קוו, היינו השבת הילד למקום מגוריו הרגיל שהימנו הורחק באופן מידי, או שמא הנסיבות והתנהגותו מלמדות על השלמה, עם שנוי הסטטוס-קוו, עם העברת הילד למקום החדש". וכפי שקבע כב' הנשיא א. ברק בפרשת גבאי (בעמ' 258): "ההשלמה היא החלטה מודעת לוותר על זכות ההחזרה המיידית הנתונה להורה 'הנחטף'". לא ברור כיצד מהינה הנתבעת לטעון-להשלמה כאשר די בעיון בפסק הדין שניתן על ידי ביהמ"ש בצרפת ביום 5.11.98 כדי ללמדנו, כי התובע לא השלים מעולם עם מעשה החטיפה. ההיפך, מיד לאחר שנודע לתובע על החטיפה פנה לביהמ"ש לענייני משפחה בצרפת. בבקשה עתר, לקבלת פס"ד לפיו תועברנה הילדות למשמורתו וכן עמד על זכותו להפעיל את זכויותיו כאב בתחומי צרפת. העובדה שהתובע לא נקט מיד בהליכים על פי אמנת האג אין בה כדי להעיד על השלמה. כך מציין כב' הנשיא א. ברק בפרשת גבאי, עמ' 258: "על בית המשפט "לפרש" את הנתונים המשתמעים השונים ברצף הזמן. תוך שעליו להשיב על השאלה, אם ניתן לראות בהתנהגות ההורה "הנחטף" ויתור על זכותו. עצם ההמנעות מפנייה לבית המשפט, היא כשלעצמה, אינה שקולה כנגד השלמה, יתכן שההורה "הנחטף" חיפש את ילדו ולא פנה לבית משפט כי לא ידע היכן מצוי הילד, יתכן וההורה "הנחטף" לא היה מודע לזכויותיו...". (ההדגשה שלי - ח.ר.). אין ספק שבעניננו לא ניתן ללמוד על השלמה מהתנהגות התובע. 38. עוד יצויין, כי בכתב ההגנה אזכרה הנתבעת בלשון רפה גם את ההגנה הקבועה בסעיף 13(ב) לאמנה לפיה ביהמ"ש לא יורה על החזרת ילד חטוף אם: "... קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל". הטענה לא פורטה אלא הנתבעת הוסיפה וציינה בכתב ההגנה טענות בדבר השתלבותן של הילדות בחברה הישראלית (בגן בו הן לומדות וכן טענות בדבר חוסר מסוגלותו ההורית של התובע). 39. כפי שכבר הודגש לעיל נטל ההוכחה לקיומה של ההגנה מוטל על שכמי הנתבעת וכדברי כב' השופט מ. חשין בפרשת רו הנטל הוא כבד. הנתבעת לא עשתה דבר להרים הנטל. יתר על כן, בסכומיה אף לא חזרה הנתבעת על הגנה זו. לפיכך, איני רואה צורך להרחיב בנקודה זו. עם זאת, וכנאמר שפטור בלא כלום לא ניתן, אציין כי: א. בע"א 1372/95 סטגמן נ. בורק, פ"ד מט(2) 431, נקבע (פיסקה 11 לפסק הדין), כי: "...לאור מטרתה של האמנה, לא די בהסתגלות גרידא של הילד לסביבתו החדשה. כדי שתוכח "השתלבות" על זו להצביע כי אכן קמה ההנחה האמורה, במובן זה שעקירת הילד מסביבתו החדשה אינה שקולה, מבחינת טובתו, כנגד החובה להחזירו למקומו. וכבר אמרנו, כי כל ספק פועל להחזרת הילד ולא להשארתו בידי חוטפו." בענייננו, לא הובאו כל ראיות בענין זה ואף לא נתבקשה הבאתן (ראה לענין זה דברי ב"כ הנתבעת בעמ' 12 ש' 30). יוער, כי התסקיר שהוזמן על ידי ביום 28.2.99 לא הגיע עד היום אולם, בכל מקרה ספק רב אם היה בו כדי לשנות מסקנותי. ב. לענין הטענות באשר לחוסר מסוגלתו ההורית של התובע מן הראוי לצטט את דברי כב' השופט (כתוארו אז) ח. פורת בתמ"א 2898/92 פוקסמן נ. פוקסמן, אשר אומצו על ידי כב' ביהמ"ש העליון ב"פרשת סטגמן" (פיסקה 8 בעמ' 438 לפסק הדין): "הדיון על פי חוק אמנת האג אינו דיון בעובדות כבהליך של משמורת. השיקולים מיהו הראוי להיות משמורן ומדוע ההורה האחר אינו מתאים להיות משמורן, כל אלה אינם שיקולים בהליך אשר כזה (ראה סעיף 17 לאמנה) אלא בהליך שאמור להתקיים במדינה ממנה הורחק הילד. ממילא השיקולים של 'טובת הילד' במובן המקובל והכללי אינם ישימים בהליכים אלה." ומן הראוי, ביחוד נוכח המחלוקת אשר נפלה בין השופטים בבית המשפט המחוזי ב"פרשת דגן", להוסיף ולהביא את דברי כב' השופט גולדברג מ"פרשת סטגמן" בהמשך הציטוט האמור(פיסקה 9, בעמ' 438 לפסק הדין): "אולם גם אם אמרנו כי טובת הילד גוברת בהתמודדות בין האינטרסים הרי שפועל יוצא מן היעדים שבבסיס האמנה, כי על ההורה החוטף המבקש לצאת נשכר ממעשהו, הנטל להוכיח את קיומו של החריג. משמע, הספק בקיומו של החריג פועל להחזקת הילד החטוף ולא להשארתו בידי חוטפו". (ראה בענין זה גם פרשת טורנה, פיסקה 9 לפסק הדין). 40. אף כי הנתבעת לא העלתה הטענה בסיכומיה לא ניתן להתעלם מהעובדה שכיום תלוי ועומד כנגד הנתבעת פסק הדין הפלילי בו נגזרה על התובעת שנת מאסר בפועל. לכאורה, אם ינתן פסק דין המורה על החזרת הילדות והתובעת תשוב עמן לצרפת יש חשש כי הנתבעת תאלץ לרצות את עונש המאסר שהושת עליה, מה שיגרום לנתק בינה לבין הילדות. בהיותי ערה למשמעות הדברים, ונוכח גילן הרך של הילדות, ניסיתי במהלך הדיון להביא הצדדים להסכמה במסגרתה תחזורנה הנתבעת והילדות לצרפת. ביצועו של פסה"ד הפלילי יעוכב או יבוטל, הילדות תשארנה במשמורתה של הנתבעת והמצב המשפטי יהיה המצב ששרר ביום עזיבת הנתבעת דהיינו, 23.7.98. התובע הסכים להצעה אולם, לדאבוני, הנתבעת דחתה ההצעה (עמ' 9-8 לפרוטוקול). כמו כן, בהחלטתי מיום 1.3.99 ביקשתי, כי הרשות המרכזית בישראל תברר באמצעות הרשות המרכזית בצרפת מהן הדרכים לביטולו של פסה"ד האמור, בין במסגרת של הסכמה בין הצדדים, בין במסגרת הסכמה בין הצדדים לבין פרקליטות צרפת או הגוף המתאים המטפל בנושא בצרפת, ובין במסגרת הסכמה בין הרשות המרכזית בישראל לבין הרשות המרכזית בצרפת. ביום 4.3.98 נשלחה תשובה ונביא הדברים בלשונם: "...כידוע לך בפסה"ד מיום 3.8.98, גזר בית המשפט הפלילי באקס אן פרובנס על הגב' ולנזה שנת מאסר בפועל עם צו מאסר בשל אי הצגת ילדים. גזר הדין היה קשוח מכיוון שגב' ולנזה לא התייצבה על פי ההזמנה של התובע הכללי. לאחר שהגב' הגישה ערעור, הלשכה ה - 13 של בית המשפט לערעורים באקס אן פרובנס תכריע בערעור זה בישיבתה ביום 5 למאי 1999 בשעה 8.00. ברור כי אך ורק שובה לצרפת של הגב' אלמונית יכול לשפר את המצב ולאפשר לביהמ"ש לעיין בעיון חוזר בגזר הדין ולבטל את צו המאסר. יחד עם זאת, נוכח העובדה כי פסק הדין אינו כולל בו הוצאה לפועל זמנית ומשהוגש ערעור, כעקרון אין לגב' ולנזה ממה לחשוש. ברם, באם הגב' אלמונית תמשיך להשאר מחוץ לצרפת, לא יהיה בכך אלא רק להחמיר את מצבה ומצבן של הילדות." נראה, איפוא, כי "טובת הילדות" בענין זה מסורה בידי הנתבעת וכי אם וככל שהנתבעת תשוב לצרפת לפני המועד שנקבע לשמיעת ערעורה רב הסיכוי שגזר הדין יבוטל. לענין זה יפים דברי כב' השופט חשין בפרשת רו (עמ' 18 פסקה 24): "אין לנו אלא לחזור על דברי בית המשפט באנגליה בפרשת Re M: (Abdluction: Undertakings) [1995] 1 FLR 1021, J. 1027 (per Butler-Sloss, LJ) We respectfully endorse what Waite LJ has said that this court must trust the Israeli judge, who will soon be dealing with this case’ to do what is right for these children so that they would not be harmed by the return to Israel. We have no reason to think other than that the Israeli court will deal with these children as we would hope our courts would deal with similar cases. מדינות האמנה הן כמדינה אחת, ואנו רוחשים כבוד רב לבית המשפט האנגלי כי יעשה את הטוב והישר." 41. אשר לפסק הדין מיום 5.11.98 . כאמור לעיל, בפסק דין זה קבע בית המשפט לענייני משפחה בצרפת כי המשמורת על הילדות תעבור לתובע. בין השאר נקבע, כי: "...במצב זה שהוא בניגוד לטובת הילדות וכל זמן שאלמונית לא תוכיח את נכונותה להסכים שקיים אב לילדות ולהרשות לאלה לפתח קשרים סדירים ושקטים איתו נראה שנחוץ , על אף הקשיים שעלולים להופיע, לסייע באופן חוקי לבקשות פלונילט אשר מצידו לא הכחיש במעמד בית המשפט שבמקרה שתחזור הנוגעת בדבר לתחום צרפת הוא ישנה את דרישותיו." (ההדגשה השלי - ח.ר.). 42. בנסיבות אלה, הנני סבורה שיש להורות על החזרת הילדות לצרפת, שם תתברר שאלת משמורתן והסדרי הביקור שבין ההורה הלא משמורן לבין הילדות. אולם, זאת, בכפוף לתנאי המפורט להלן, המתחייב לדעתי בשל גילן של הילדות, והוא, כי ביצועו של פסק הדין מיום 5.11.98 יעוכב. בשלב זה הילדות תשארנה במשמורתה של הנתבעת ודמי המזונות אשר נקבעו בפסק הדין ישולמו כסדרם ובמועדם וזאת עד לדיון מחודש בבית המשפט לענייני משפחה בתביעת התובע . (לענין התנאת החזרה בתנאים ראה, למשל, פרשת רו, (פסקה 25)). לסיכום 43. בטרם אסיים בחרתי להביא את דברי המשנה לנשיא מ. בן פורת ע"א 493/85 מ. פדידה (ואן דאלן) נ' י.פדידה, פ"ד לט(3), 578, 585-586: "חטיפת ילדים היא תופעה פסולה, בחינת רעה חולה הפוגעת בחברה של כל מדינה באשר היא: בג"צ 76/71 [15], בעמ' 272-270; בג"צ 444/81 (13), בעמ' 664 מול אותיות השוליים א'-ב'; בג"צ 250/72 (16); בג"צ 367/76 (3); בג"צ 805/80 (4);, בעמ' 528 מול אות השוליים ז'. נתק פתאומי מאחד ההורים חוויה טראומטית, המותירה מן הסתם צלקת בנפש הרכה. אומר על כך השופט ויתקון בבג"צ 76/71 (15), בעמ' 274 מול אות השוליים א': "הנזק נגרם לילדים עצמם ובנפשם. כל יום וכל שבוע העובר והילד בידי החוטף יוצר עובדה מוגמרת. הילד מתרגל למצבו החדש, והשפעה זו אין למחוק מנפשו. זה הוא, למעשה, חשבונו הנפסד של החוטף. הוא סומך על איטיות התהליך המשפטי, ויודע, שאף אילו היה מפסיד בדינו מייד לאחר החטיפה, ברבות הימים יבואו מומחים לתורת הנפש והחינוך ויוכיחו לנו באותות ובמופתים, שכעת התרגל כבר הילד לסביבתו החדשה בארץ ושאין לעקור אותו ממנה. ומי פתי יאמין שבמשך הזמן הנגזל בהליכי המשפט לא יצליח החוטף לקנות את לבו של הילד ולעורר בו רגשי רתיעה נגד ההורה שממנו חטף אותו?" וכפי שנאמר בבג"צ 672/84 (9) הנ"ל, (בעמ' 65 מול אות השוליים ה): "אין לעודד, דווקא מטעמי צדק וסדר צבורי טוב, הפיכת סדר החיים של התא המשפחתי על פיו מצד הורה (אם או אב), המחליט במפתיע לא לחזור למקום מושבו". הערה: בשולי הדברים אעיר, כי פסק הדין ניתן באיחור של כחמישה שבועות מהמועד הקבוע בתקנה 295יג'(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, בשל עיכוב מינהלי בהעברת התיק לקביעת מועד לדיון בפני, פגרת הפסח וטענות הנתבעת בסיכומיה באשר לתקפות ההחלטה, אשר בשל הנסיבות שפורטו במהלך פסק הדין הצריכו לדעתי ישיבה נוספת לפני מתן פסק הדין. אשר על כן נפסק כדלקמן: א. על הנתבעת להחזיר מיד את הילדות לצרפת. אם הנתבעת תחזיר את הילדות תשארנה הילדות בשלב זה במשמורתה עד לדיון אשר יתקיים בפני בית המשפט בצרפת. ב. בשים לב לצו האמור בסעיף (א) לעיל נמחקות בזה תביעות הנתבעת להחזקת הילדים ולמזונות בתמ"ש 12751/98 ו-תמ"ש 12752/98 . ג. צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן כנגד הילדות לבקשת הנתבעת בבשא 3982/99 מבוטל בזה. ד. צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן כנגד הילדות והנתבעת לבקשת התובע בבשא 3812/98 ישאר בתקופו. ה. דרכוני הילדות אשר הופקדו במשטרת ישראל ימסרו על ידי משטרת ישראל לב"כ התובע, אשר יהיה רשאי למנות מי מטעמו להחזיק בהם וללכת עם הנתבעת או מי מטעמה לרכוש כרטיסי טיסה לנתבעת ולילדות לצרפת. הדרכונים ימסרו לידי הנתבעת במשטרת הגבולות לאחר שיוכח, כי התובעת והילדות טסות לצרפת. התובע יהיה רשאי להילוות לנתבעת ולילדות בטיסה בין בעצמו ובין באמצעות מי מטעמו על-מנת להבטיח את שובן לצרפת. ו. צו עיכוב היציאה מן הארץ יבוטל עם הגשת בקשה מתאימה על ידי התובע אשר תוגש 48 שעות לפני מועד הטיסה. ז. אם הנתבעת לא תחזיר את הילדות לצרפת תוך שבעה (7) ימים מיום מתן פסק הדין הרי אז הנני מורה על מסירת הילדות לידי התובע לצורך החזרתן לצרפת. ח. מבוקש בזה ממשטרת ישראל ומהלשכה לשירותים חברתיים בעירית הרצליה לעשות את כל הדרוש כדי לסייע לתובע בביצוע פסק הדין תוך צמצום הפגיעה בילדות למינימום ההכרחי. ט. בשים לב להליכים אשר ננקטו על ידי התובע, לעובדה שהתובע נאלץ להגיע לישראל על מנת לנהל ההליכים האמורים ולשהות כאן ולהוצאות המשפטיות בהן היה עליו לשאת, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. היה והנתבעת לא תחזיר את הילדות לצרפת בעצמה יווספו לסך האמור הוצאות רכישת כרטיס טיסה לתובע מצרפת לישראל וחזרה וכרטיסי טיסה לילדות מישראל לצרפת. קטיניםחטיפת ילדים (אמנת האג)