התחייבות כלפי צד שלישי בהסכם גירושין

להלן פסק דין בנושא התחייבות כלפי צד שלישי בהסכם גירושין: פסק דין 1. ביום 1.3.98 נחתם בין התובעת והנתבע (להלן שניהם: "הצדדים") הסכם גירושין (להלן: "ההסכם"). ההסכם , על כל הוראותיו, אושר ביום 4.3.98 ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה כהסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973 ועל פי כל דין ואף ניתן לו, לבקשת הצדדים, תוקף של פסק דין לפי ס' 3(ג) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה , התשנ"ה- 1995. 2. א. בסעיף 16א' להסכם הסכימו והצהירו הצדדים, כי: "... פרט לקבוע בהסכם זה ובכפוף למילויו אין ולא תהיינה להם האחד כלפי משנהו, תביעות, טענות ו/או דרישות מכל מין וסוג שהוא וכי גיבשו במסגרת הסכם זה סופית כל זכויותיהם ו/או חובותיהם האחד כלפי השני .כל התביעות של צד מהצדדים נגד רעהו יידחו.... וגו'". ב. בהמשך לסעיף 16(א), בס' 16(ב) להסכם, הוסכם בין הצדדים, כי הם: ".... יוכלו ליתן זכויות ורכוש לצדדים שלישיים ע"י התחייבויות בכתב שלא במסגרת הסכם זה". 3. א. שני סעיפים אלה נפרדים הם ואין בקיומו של השני כדי לסייג את הראשון. ב. ס' 16(א) להסכם ממצה את כל זכויותיהם ו/או חובותיהם של הנתבע והתובעת האחד כלפי משנהו. ס' 16(ב) להסכם מתייחס ליכולתו של מי מהצדדים ליתן זכויות ורכוש לצדדים שלישיים ע"י התחייבויות בכתב שלא במסגרת ההסכם. ג. לצדדים שלישיים נאמר בס' 16(ב) ולא למי מהצדדים עצמם. כל פרשנות אחרת לשני סעיפים אלה עומדת בסתירה ללשון ההסכם ואף לכוונת הצדדים אשר ביקשו, בכל הנוגע למערכת היחסים ביניהם להביאה לידי סוף. אשר לצדדים שלישיים נאמר מפורשות שהקניית הרכוש ו/או הזכויות תיעשה כלפיהם שלישיים "ע"י התחייבויות בכתב" שלא במסגרת הסכם זה. (הדגשה שלי: ש.ש.). 4. נשוא התובענה - 'כתב התחייבות בלתי חוזר' נושא תאריך 1.3.98 עליו חתום הנתבע והמופנה אל התובעת. בס' 1 לכתב ההתחייבות, אשר נתקבל וסומן ת1/ ,התחייב הנתבע בלשון זו: "אני הח"מ מתחייב בזה לשלם לך 7,000 ש"ח לחודש החל מיום 1.9.98 לצורך מימון הוצאותיה של אימך". בס' 2 לת1/ נקבע המועד בו יבוצע התשלום בכל חודש ובס' 3 נקבע, כי ההתחייבות הינה בלתי חוזרת. בס' 4 לת1/ נקבע, כי התשלומים הללו יפסקו לאחר אריכות ימיה של אם התובעת. מהות התשלום ומטרתו - מימון הוצאותיה של אם התובעת, אשה בת 96 השוהה בבית אבות במצב סיעודי, לאחר אירוע מוחי קשה. 5. א. הנתבע אינו מתכחש להתחייבותו על פי ת1/ התחייבות שנחתמה במעמד חתימת ההסכם - 1.3.98. ב. בישיבת יום 15.11.99 אישר הנתבע בחקירה נגדית את חתימתו על ת1/ וחזר ואמר, כי מכיר הוא בהתחייבותו על פיה כפי שהכיר בה בעבר בכתב בחתימתו על ת2/ ות11/. 6. נחה דעתי כי ת1/ נחתם ביום 1.3.98 ולא ביום 1.2.98 (הספרה 2 תוקנה ל- 3 בכתב יד). אין לי ספק, כי הצהרת הצדדים והסכמתם בס' 16(ב) כוונה לת1/ וגם לת10/ שנחתם אף הוא ביום 1.3.98 בו התחייב הנתבע ליתן לשתי נכדותיו סכום כסף בהגיע כל אחת מהן לגיל 21 וכן להעביר מחצית מניותיו המתיחסות למקרקעין של חברת אופלטקא בע"מ למכותבים שם בחלקים שווים. יש לדחות מכל וכל את נסיונו של הנתבע לטעון שלא היו כל התחייבויות לפי ס' 16(ב) להסכם ,שלא זכור לו שהיו הסכמים חיצוניים וכי ת1/ ות10/ אינם קשורים לס' 16(ב) להסכם. דבריו אלה עומדים בסתירה להכרתו בהתחייבויותיו אלה כפי שבאה לידי ביטוי בת2/ ובת11/. זאת ועוד, אין כל משמעות לס' 16(ב) להסכם אילמלא ת1/ ות10/. הצדדים יכולים ליתן זכויות ורכוש לצדדים שלישיים גם בלי שהיו כותבים את ס' 16(ב). ככל שהיתה ציפיה לנתינה בעתיד לא היה כל צורך בס' 16(ב). ההצדקה לקיומו של ס' 16(ב) נעוצה בת1/ ובת10/ שנחתמו במעמד חתימת ההסכם - 1.3.98. גם עו"ד הבר, ב"כ של הנתבע, מאשר, כי ביום 1.3.98 ,במעמד חתימת ההסכם נחתמו ת1/ ומסמך נוסף ע"י הנתבע וכי הוא שאישר את חתימת הנתבע עליהם. 7. בפועל הנתבע לא עמד בהתחייבות שנטל על עצמו בת1/, התחייבות שהוא הכיר ומכיר בה כאמור והוא מעיד על עצמו בחקירתו הנגדית "לא זכור ששילמתי תשלום כלשהו לאשתי עבור אמה. לא זוכר אם שילמתי את הכסף". 8. א. את הגנתו כנגד התובענה מבסס הנתבע בהתייחס לשני מצבים הנגזרים מעצם העובדה שיריבתו המשפטית היא התובעת ולא אמה, הצד השלישי. ב. לטענתו, - אם ההתחייבות ת1/ הינה התחייבות שניתנה כלפי התובעת הרי שאין להורות על אכיפתה הן משום שעומדת היא בסתירה לס' 16(א) להסכם הקובע את מיצוי הזכויות והחובות של הצדדים האחד כלפי רעהו והן משום שמדובר בהתחייבות ממונית חיצונית להסכם שלא היתה חלק מהסכם הממון ולא זכתה לאישור כנדרש וככזו חסרת תוקף היא. הנתבע מוסיף ואומר, כי התובעת עצמה ראתה בהתחייבות זו חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהסכם הממון, דבר העולה מתצהיר עדות ראשית שלה ומסיכומי בא כוחה (ס' 21, 25, 29 לסיכומים) ומכל מקום גם אם אין היא חלק מהסכם הממון הרי שיש לסווגה כהתחייבות ממונית ומשלא אושרה חסרת תוקף היא. - אם ההתחייבות ניתנה במישרין כלפי אם התובעת, וזו טענתו העיקרית של הנתבע, הרי שזכות התביעה עומדת לאם ולא לתובעת. התובעת אינה צד ראוי ונכון לתובענה משום שההתחייבות אינה מקימה בידה עילת תביעה אלא לאמה בלבד. 9. א. עם כל הכבוד לטענותיו המשפטיות של הנתבע (ותשובותיו בחקירה נגדית כוונו אליהן), אין בהן אלא נסיון להתחמק מהתחייבות ברורה שנטל על עצמו לממן את הוצאות שהייתה של אם התובעת בבית אבות, התחייבות שהוא נטל על עצמו אגב, גם ישירות כלפי בית האבות בהסכם מיום 16.1.89 שצורף כנספח לכתב התביעה. ב. הנתבע הכיר בהתחייבותו זו ולגבי דידו, מה לו אם ההתחייבות היתה כלפי התובעת ישירות או כלפי אמה. סוגיה זו כלל לא העסיקה אותו והראיה לכך ת2/ ות11/ שם מאשר הנתבע: ת2/ - שהתחייבויותיו כלפי התובעת ואמה שלה ..... בתוקף מיד עם קבלת הגט. ת11/ - "אני הח"מ מתחייב תוך חודשיים לשלם לך יתרת חוב העבר אם התובעת", התחייבות עליה חתם הנתבע כלפי התובעת עצמה חודשים מספר לאחר חתימת ת1/ וההסכם עצמו. ג. במקום להתייצב בביהמ"ש ולהצהיר על נכונותו למלא אחר התחייבותו זו בחר הנתבע להתפתל על דוכן העדים בתשובותיו לענין ההתחייבות, כלפי מי ניתנה, מתי נחתמה, האם קשורה היא לס' 16(ב) להסכם אם לאו וכיוצ"ב (ר' דברי בענין זה לעיל) והוא אף הגדיל לעשות באומרו בעמ' 14 ש' 19: "ההתחייבות הזאת היא לאם התובעת שהיא תתבע אותי אני אראה מה לעשות". (ההדגשה שלי. ש.ש.) מה לעשות? הכל, ובלבד שלא לשלם! 10. א. מסכים אני, כי ההתחייבות בת1/ הינה בגדר הקניית זכות לאם התובעת כצד ג' כלשון ס' 16(ב) להסכם. הזכות - תשלום חודשי בסך של 7,000 ש"ח לחודש. העובדה שההתחייבות מוענה לתובעת אינה משנה את זהותו של בעל הזכות ואינה הופכת את התובעת לבעלת הזכות. גם העובדה שבס' 1 לת1/ ההתחייבות היא לשלם לתובעת את הסכום אין בה יותר מאשר שימוש בתובעת כצינור להעברת התשלום. ב. פרשנות זו מתחייבת מעצם כוונת הצדדים שעמדה מאחורי ת1/ + ס' 16(ב) להסכם ומייתרת כמובן את הדיון בסוגית טיבה של ההתחייבות כהתחייבות ממונית הטעונה אישור אם לאו, שכן אין היא כלפי בת זוגו של הנתבע. ג. יחד עם זאת גם אם נקבל את טענתו האחרת של ב"כ הנתבע לפיה ההתחייבות בת1/ הינה כלפי התובעת ישירות עדיין אין בס' 16(א) להסכם כדי לעמוד לרועץ לתובעת. הטעם לכך הוא בעובדת חתימת ההסכם ות1/ באותו יום ובאותו מועד. עובדה זו מלמדת, כי כוונת הצדדים כולל הנתבע, היתה שלא יהא בס' 16(א) כדי לחסום את התובעת מלעמוד על קיום הזכות המוענקת בת1/ שהרי אין לסבור שצדדים להסכם חותמים על שני מסמכים הסותרים זה את זה באותו מועד. אילו היה ת1/ נחתם לפני וללא קשר להסכם יתכן שניתן היה לטעון שס' 16(א) מבטל אותו. מכאן ניתן להבין את נסיונות ההתחמקות של הנתבע מלאשר, כי ת1/ נחתם במעמד חתימת ההסכם ונסיונו לטעון כי הוא נחתם ביום 1.2.98, נסיון הנגוע בחוסר תום לב. משנחתמו שני המסמכים, ההסכם ות1/ באותו מעמד, פשיטא הוא שעומדים הם זה לצד זה ואין באחד (בהסכם ובס' 16(א) שבו) כדי לסייג את השני. לענין זה מוסיף ב"כ הנתבע וטוען שגם אם ס' 16(א) אינו חוסם את התובעת עדיין מנועה היא מלתבוע על פי ת1/ שכן ההתחייבות הכלולה בו כהתחייבות ממונית לא אושרה כהסכם ממון. גם טענה אינה יכולה לעמוד. ראשית, מאחר וטובת ההנאה הנובעת מההתחייבות מכוונת כלפי צד ג' אין מדובר בהתחייבות ממונית כלפי התובעת במובן המחייב אשורה כהסכם ממון. שנית, גם אם בהתחייבות ממונית כלפי התובעת עסקינן מוכן אני לראות באשור שניתן להוראת ס' 16(ב), במסגרת האישור שניתן להסכם כולו, אישור גם לת1/ שכן אין מחלוקת כאמור, שס' 16(ב) כוון לת1/ והצדדים להסכם ידעו על כך והבינו את ההתחייבות הגלומה בו התחייבות שהנתבע הכיר בה ומכיר גם כיום, מה גם שהיה טעם לכך שת1/ לא צורף להסכם ועתה הנתבע מנסה בחוסר תום לב לנצל זאת לטובתו. 11. אשר לשאלה אם יכולה היתה התובעת להגיש את התובענה ואף לזכות בה לטובת אמה או שמא היה על האם להגיש את התובענה כצד נכון וראוי לה - כטענת הנתבע. 12. אודה ולא אבוש, תחושת הצדק דורשת ומחייבת לדחות את טענתו זו של הנתבע שכל כולה נועדה לסייע לו להתחמק ממילוי התחייבות ברורה שנטל על עצמו, התחייבות שהוא עצמו כאמור הכיר ומכיר בתוקפה, ולענין זה די אם אפנה לס' 46, 47 לסיכומי בא כוחו. 13. א. ס' 34 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 קובע: "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן: "המוטב") מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". ס' 38 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי: "שמירת זכותו של המוטב אינה גורעת מזכותו של הנושה לדרוש מן החייב את קיום החיוב לטובת המוטב". ב. משני סעיפים אלה למדים אנו שחוזה לטובת אדם שלישי יוצר שתי זכויות מקבילות, המושתתות על אותה מערכת נסיבות, נובעות מאותו חוזה ואף תוכנן זהה - קיום החיוב לטובת המוטב. זכויות אלה, של המוטב ושל הנושה, קיימות אמנם זו לצד זו, אולם הן נפרדות זו מזו, ובהיות כל אחת מהן מוחזקת בידי אדם אחר, הן מגינות אינטרסים שונים: אינטרס הנושה בקיום החיוב המובטח כלפי המוטב ואינטרס המוטב בקיום החיוב כלפיו. (ר' גבריאלה שלו, דיני חוזים, פרק 21 עמ' 464-465). אינטרס הנושה בולט במיוחד כאשר המוטב הוא מוטב בתמורה ומטרת החוזה לשחרר את הנושה מחיובו כלפי המוטב. אך גם כאשר המוטב הוא מוטב חינם יש לנושה אינטרס בקיום החיוב לטובת המוטב. אינטרס זה יכול להיות נעוץ ביחסי רעות, משפחה או קיומה אחרים - כמו במקרה שלנו. 14. ללא כחל וסרק - זהו המקרה שבפנינו. התובעת דורשת מן החייב, הנתבע לקיים את החיוב לטובת האם/ המוטב. הגדרת התובעת כנושה במקרה זה אינה מכניסה אותה תחת כנפיו של ס' 16(א) להסכם שכן החיוב העיקרי לא ניתן עבורה, אלא עבור צד שלישי כאמור בס' 16(ב). אין ולא יכול להיות ספק שגם ההתחייבות עצמה בנוסף לטובת ההנאה, מכוונת כאן כלפי האם, הצד השלישי ור' לענין זה ע"א 253/82 ,חושי נ' הטכניון לח(1), בעמ' 643. האם, אשה קשישה המאושפזת במוסד סיעודי, זקוקה לתשלומים הללו להמשך קיומה והם בשבילה כאויר לנשימה. אין בדעתי לשים בפניה מכשול כלשהו כפי שהנתבע עושה ומתכוון לעשות, מה גם שלעניות דעתי אין כל מכשול בפני קבלת התובענה כפי שהיא. 15. א. בס' 41 לסיכומיו מכיר ב"כ הנתבע בקיומו של ס' 38 לחוק החוזים (חלק כללי) גם במקרה שלפנינו אלא שלטענתו בנסיבותיו המשפטיות של המקרה אין התובעת בגדר נושה. בתמיכה לטענתו זו מפנה הוא את ביהמ"ש לע"א 1981/90, אהרון נ' אהרון, מד(4), 877 עמ' 880 ד'-ה'. ב. עם הכבוד, אין הנידון דומה לראייה. בענין אהרון התחייב האב כלפי בנו, בהסכם שלום בית ויחסי ממון שנחתם בינו ובין האם, לשלם מזונותיו מגיל 18 שנה ועד הגיעו לגיל 21 שנה. מעבר להתחייבות זו לא מצאנו בהסכם ו/או בהתחייבות חיצונית לו הכרה באם כנושה לקבלת המזונות עבור הבן וגם אם היה בס' 12 להסכם משום הכרה שכזו משלא אושר ס' זה ע"י ביהמ"ש לפי ס' 2 לחוק יחסי ממון, בין בני זוג, תשל"ג- 1973 אין האם בגדר נושה. במקרה עסקינן ס' 16(ב) להסכם שאושר כהסכם ממון (ככל שהיה צורך בכלל באישורו שהרי פניו הן לצד ג'), הכיר באפשרות של מי מהצדדים להתחייב כספית כלפי צד שלישי באמצעות התחייבות חיצונית להסכם. על פי ס' זה, שאושר כאמור כהסכם ממון, התחייב הנתבע לשלם לאם התובעת את התשלום החודשי והכיר בתובעת כנושה לצורך תשלום זה ולא כנושה שנכנסת בגדר 16(א). בהתאם לע"א 253/82 חושי נ' הטכניון הנ"ל אין לנו כאן התחייבות כלפי התובעת כשטובת ההנאה לאם היא תוצאה של ביצוע אותה התחייבות אלא גם ההתחייבות עצמה בנוסף לטובת ההנאה מכוונת כלפי האם כצד שלישי דבר הנלמד מס' 16(ב) להסכם מת1/ עצמו, ממכתבי הנתבע ת2/, ת11/, ומדבריו בישיבת ההוכחות "ההתחייבות הזאת היא לאם התובעת...". 16. סוף דבר א. דין התובענה להתקבל, בין אם נקבל את גירסת הנתבע כי מדובר בהתחייבות כלפי התובעת ובין אם נקבל את גירסתו כי מדובר בהתחייבות כלפי אם התובעת כצד ג'. ב. אני מורה על אכיפת התחייבותו של הנתבע כלפי אם התובעת כאמור בס' 16(ב) להסכם ובת1/ ומחייב אותו לשלם לתובעת, עבור אמה, את הסך של 7,000 ש"ח לחודש החל מיום 1.1.98 ובכל 1 לחודש וזאת עד לאריכות ימים ושנים של אם התובעת. כל סכום וסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שנקבע לתשלומו ועד התשלום בפועל. ד. איני רואה כל מקום שלא ליתן פסק דין בתביעה שבפני משום טענת הקיזוז שטען ב"כ הנתבע שכן התחייבותו כאן הינה כלפי צד ג' שאינו קשור ליחסיו עם התובעת. ד. הנתבע ישלם את הוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד צמודים ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל בסך של 7,500 ש"ח + מע"מ. ה. פסה"ד יהיה בר מימוש לאחר תשלום האגרה כנדרש וכמתחייב על פי החוק. חוזהגירושיןהסכם גירושין