להלן פסק דין בסוגיית הלכת השיתוף בין בני זוג: פסק דין העובדות הצריכות לענין 1. א. התובעת והנתבע, בני זוג יהודים ישראליים, נישאו זל"ז בחו"ק וכדמו"י ביום 21.3.61. ב. מנישואין אלה נולדה לבני הזוג בת אחת, בגירה ונשואה. 2. משבר פרץ בין בני הזוג - בקיץ 1998 נודע לבתם של הצדדים, כי הנתבע תרם סכום כספי גבוה למרכז הרפואי על שם "רבין", על דעת עצמו ומבלי לידע את בני משפחתו לרבות התובעת אשתו. עובדה זו, אשר הובאה לידיעת התובעת, בתוספת צוואה אותה ערך הנתבע בסמוך למועד התרומה, ובה ציווה את כל רכושו לאגודת הידידים של המרכז הרפואי על שם "רבין", הביאה את התובעת לפתוח בהליכים משפטיים כנגד הנתבע לשמירת זכויותיה למזונות (תמ"ש 70030/98) ולחלוקת רכוש (תמ"ש 70031/98) - לאחר 37 שנות נישואין משותפים עמו. התביעה הרכושית - תמ"ש 70031/98 3. בכתב התביעה הרכושי עתרה התובעת למתן פסק דין הצהרתי הקובע, כי היא הבעלים של מחצית רכושו של הנתבע מכל מין וסוג שהוא למעט דירת המגורים. 4. מעיון בכתבי הטענות של הצדדים ובמהלך ההוכחות נחשף לעיני ביהמ"ש רכושו של הנתבע: א. דירת המגורים בה מתגוררים הצדדים. ב. כספים המופקדים בחשבונות בנקים על שמו של הנתבע: - בנק הפועלים. - בנק לאומי. ג. פנסיה חודשית מ"מבטחים" - מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ. ד. כספי קרן השתלמות למהנדסים בבנק "יהב" בע"מ. ה. זכויות במכונית נוסעים מדגם פג'ו 205. 5. מבחינת מהות הרכוש של הנתבע ומקורו אין מחלוקת כי: א. דירת המגורים נרכשה ונרשמה על שם הנתבע לפני נישואיו עם התובעת (ס' 9 (א) לכתב התביעה) ואין התובעת עותרת למתן סעד כלשהו בנוגע אליה (ס' 12 (א) לכתב התביעה). ב. הכספים המופקדים בבנק הפועלים הם כספים שצבר הנתבע ממשכורות שלו מצ.ה.ל מאז שנת 1950 ועד שנת 1989 מועד פרישתו מעבודה . לבנק זה הופקדו גם כספי המענק שקבל עם פרישתו. (עדות הנתבע בח"נ פרוטוקול ישיבת יום 12.4.99 עמ' 8 ש' 10-12). ג. הכספים המופקדים בבנק לאומי הן ממטבע חוץ והן במטבע ישראלי (עקב המרת מט"ח) מקורם בכספי הרנטה שקבל ומקבל הנתבע מממשלת גרמניה בגין פגיעות גוף שנפגע במהלך השואה וכניצול שואה. גירסתו של הנתבע בענין זה לא הופרכה ואף קבלה חיזוק בעדותו של עד הגנה מס. 2, סגן מנהל הסניף בנק לאומי בו מתנהלים חשבונותיו של הנתבע. בעדותו אישר עד ההגנה כי החשבון הינו חשבון פת"מ פיצויים או פמ"ח פיצויים שהוא במהותו חשבון לפיצויים לפי חוק נרדפי הנאצים. לחשבון שכזה, כך בח"נ, יכולים להכנס אך ורק כספים במטבע זר כלשהו שמקורם בכספי פיצויים מגרמניה לפי חוק נפגעי הנאצים. כל העברה לחשבון הזה מבנק אחר חייבת להיות העברה של כספים שמקורם מפיצויים מגרמניה. לדבריו לא יכול להיות שנכנסו או ייכנסו לחשבון זה כספים שאינם כספי פיצויים. העד הוסיף והבהיר, כי לנתבע גם חשבון בשקלים בסניף בנק זה וכי הכספים הצבורים שם הינם כספים במטבע ישראלי שמקורם בהמרת כספים במטבע זר מחשבון הפיצויים. יחד עם זאת, לא שלל עד ההגנה את האפשרות, כי לחשבון בשקלים שיש לנתבע בבנק לאומי הופקדו ו/או הועברו כספים מבנקים אחרים. עדותו של עד ההגנה היתה ברורה ובהירה ולא נסתרה כלל בחקירה הנגדית. ר' ישיבת יום 13.7.99. ד. כספי הפנסיה ממבטחים בע"מ מקורם בעבודתו של הנתבע בצ.ה.ל והוא החל לקבל אותם עם פרישתו מהעבודה. ה. כספי הקרן ההשתלמות מקורם מכספים שנצברו על ידי הנתבע בקרן בתקופת עבודתו בצ.ה.ל. ו. מכונית הנוסעים נרכשה במהלך חיי הנישואין. לא ברור אם הזכויות כולן רשומות על שם הנתבע או רק מחצית בעוד המחצית האחרת רשומה על שם הבת. (ר' ס' 6 לתצהיר הבת מיום 24.3.99 ועדותה מיום 12.4.99 עמ' 6 ש' 23). 6. בני הזוג נישאו ביום 21.3.61. מכאן שהתביעה נסמכת על הילכת השיתוף בנכסים בין בני זוג כפי שנתפתחה בפסיקתו רבת השנים של בית המשפט העליון. 7. א. כדברי הש' חשין בע"א 45/90, עבאדה נ' עבאדה , מ"ח (2), 77 לא נכביר מילים על תוכנה של הלכה זו שניצניה בהמ' (ת"א) 2048/55, הורביץ נ' השריון ואח' פ"מ, י"ב 35, תחילתה בע"א 300/64, ברגר נ' מנהל עזבון , י"ט (2), 240 והמשכה בע"א 595/69, אפטה נ' אפטה כ"ה (1), 561 וברבים וטובים אחרים . סקירה יסודית וממצה של פסיקת ביהמ"ש בסוגיה נמצא אנו בספרו של פרופ' אריאל רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג, מיקרושור תשמ"ב עמ' 224-248. ב. הילכת שיתוף הנכסים בין בני זוג תתפוס בנישואים בני הזוג - להבדיל מהיקף תחולתה, סוגיה שייוחד לה פרק נרחב בפסק דיננו - וכלשונו של הש' חשין בענין עבאדה: "בין אם נייסד אותה על כוונה משוערת של בני הזוג (PRESUMED INTENTION) או על כוונה המיוחסת להם (IMPUTED INTENTION), בין אם נעגן אותה בחזקה (פרזומציה) החלה על חיי נישואין משותפים, בין אם מקורה בדוקטרינה של 'המאמץ המשותף' (או 'הקופה המשותפת'), בין אם תתקע יתד בשיווי זכויות האשה ובשיוויון בין בני הזוג, ובין אם נמצא אותה בכל דרך אחרת". זאת ועוד, הילכת השיתוף, כקונסטרוקציה הסכמית המהווה חלק מתחום דיני החוזים, ניתנת לביסוס כיום על עקרון תום הלב הקבוע בס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 כמשלים את החסר שבהסכם בין הצדדים, מקום והנחות היסוד הסוביקטיביות של הצדדים אינן מועילות וזאת באמצעות עקרונות יסוד של המשפט הישראלי כמו עקרון השוויון, על מנת להגיע לצדק חברתי. הנשיא ברק בדנ"א 1558/94, נפיסי נ' נפיסי נ' (3), 573, אשר הרחיב את התפיסה ההסכמית של הילכת השיתוף עד כדי ביסוסה על עקרון תוך הלב כאמור לעיל, מרחיק לכת עוד יותר וקובע כי: "בעתיד נוכל לעיין בענין זה מחדש, ולבחון אם אין מקום לבסס את הילכת השיתוף על כוחו הכללי של השופט הישראלי לפתח את המשפט בצד הדין החקוק בלא קשר לקונסטרוקציה ההסכמית". בדבריו אלה מכוון הנשיא ברק להפוך את הילכת השיתוף למעין 'משפט מקובל ישראלי', למעין דין שהוא פרי של חקיקה שיפוטית ולהחילה על בני זוג בלא קשר לשאלה העובדתית מה היתה כוונתם המוכחת או המשוערת של בני הזוג. השופט טל בע"א 1915/91, יעקובי נ' יעקובי , מ"ט (3), 529, קובע אף הוא כי: "חזקת השיתוף אינה תלויה עוד בשאלה העובדתית מה היתה הכוונה המשוערת של בני הזוג, אלא היא תוצאה ערכית אידיאולוגית מהפכנית של מושגי השיוויון והצדק ..... אם בתחילת דרכה היתה חזקת השיתוף שייכת לתחום החוזים הרי שכיום היא דין מדיני המשפחה". אם כך הם פני הדברים לא ירחק היום שבו לא יהא כל צורך להוכיח תנאים עובדתיים מקדמיים כלשהם להחלתה של הילכת השיתוף. הילכת השיתוף תהפוך ל'משפט מקובל ישראלי' כלשון הנשיא ברק, למעין דין היוצר חזקה אפריורית בדבר קיומה והנטל לסתירתה יוטל מתחילה על שכמו של בן הזוג המבקש לשלול את תחולתה. בקבלת גישה זו ובאימוצה על ידי ביהמ"ש תוגשם המטרה החברתית העומדת בבסיס המכשיר המשפטי המתקרא הילכת השיתוף - להביא צדק חברתי, איזון ושיוויון בין המינים על בסיס התפיסה שהשיתוף הוא הערך היסודי של החיים המשותפים, ואלה, יחד עם הנסיון המשותף של בני הזוג במישור האישי, חייבים למצוא את ביטויים גם בתחומים המטריאליים של הרכוש שהושג ונצבר על ידם במהלך הנישואין. הנישואין הם שותפות בין בני הזוג ושותפות זו היא הבסיס העיוני לקביעת השיתוף הרכושי ביניהם. ר' לענין זה בג"צ 1000/92, בבלי נ' ביה"ד הרבני, מ"ח (2), 221, עמ' 229, 254. 8. דומה שלא יכולה להיות מחלוקת רצינית בשאלת תחולתה של הילכת השיתוף בבני הזוג שבפנינו. - בני הזוג נשואים כ - 40 שנה, מאז שנת 1961 ולהם ילדה אחת בגירה ונשואה. - בני הזוג מתוגררים מאז נשואיהם תחת קורת גג אחת, אותה קורת גג מאז ומתמיד. - חייהם של בני הזוג עברו עליהם, כל התקופה, באורח תקין ודי אם אפנה לדברי הנתבע עצמו בכתב הגנתו שאומת בתצהיר כנדרש: בס' 3 לכתב ההגנה לתביעה הרכושית מבהיר הנתבע, כי התובענה אינה ראויה ואינה במקומה מאחר והוא זן ופרנס את התובעת וכי: "הצדדים חיים משך עשרות שנים כבעל ואשה, מתוך שותפות (ההדגשה שלי ש.ש) הבנה והסכמה מלאה באשר לניהול הכספים ומתוך כורח המציאות בכל הקשור לניהול משק הבית המשותף". הוא ממשיך ומציין כי: "התובעת והנתבע חיים זמ"ז משך עשרות שנים חיים טובים" וכי הוא אינו מבין מדוע כעת, בערוב ימיהם, החליטה היא לתבוע אותו. הוא ממשיך ומציין בס' 7 לכתב ההגנה, כי הוא העניק לתובעת כספים וכי הם נהגו לערוך קניות של בגדים, הנעלה ואחרים יחדיו כבעל ואשה לשביעות רצון התובעת ואף נהגו לצאת לבילויים יחד באירועים משפחתיים וחברתיים. באשר לרמת החיים בה חיו מציין הנתבע, כי הרמה הממוצעת נעשתה מתוך "בחירה משותפת" (ההדגשה שלי ש.ש) של שניהם (ס' 8.3 לכתב ההגנה) וכי לא היה חסר לה מאומה. על כל דבריו אלה חוזר הנתבע גם בכתב הגנתו לתביעת המזונות. - לתובעת היתה זכות חתימה בחשבון הבנק של הנתבע בבנק הפועלים בע"מ (הסניף בו מופקדים הכספים שצבר הנתבע מעבודתו בצ.ה.ל ובעת פרישתו מעבודה זו). זכות חתימה זו ניתנה לתובעת על מנת שתוכל לפעול בחשבון ולנהוג בו מנהג בעלים - להוציא כספים בכל עת אם וכאשר יהיה לה צורך בכך. זכות חתימה זו בוטלה רק בסמוך לפרוץ המשבר ביניהם ועובר לפתיחת ההליכים המשפטיים. - לדברי הנתבע התובעת היתה מעורה במה שקורה בכספים שנצברו במהלך הנישואין. כך בס' 8.1 לכתב הגנתו. מעבר לכך כל ההחלטות בקשר להוצאות הכספים הללו, בהתאם לרמת החיים שנקבעה על ידם, נתקבלו במשותף. בס' 8.3 לכתב ההגנה לתביעה הרכושית ובס' 5.3 לכתב ההגנה לתביעת המזונות הצהיר הנתבע, כי שניהם יחד החליטו בהחלטה משותפת לחסוך כספים עבור ימים קשים. דבריו אלה באו כדי להסביר את רמת החיים הממוצעת לה הסכינו במהלך חייהם ואשר הביאה ליצירת חסכונות המגיעים כיום לכדי למעלה ממיליון וחצי ש"ח מכל המקורות הכספים שהיו למשפחה בתקופת הנישואין לרבות תשלומי הרנטה מגרמניה. - בחקירתו הנגדית אישר הנתבע, כי לתובעת היתה במשך כל השנים זכות חתימה בחשבונו בבנק הפועלים. - התובעת העידה בח"נ, כי תרומתה למשק הבית המשותף התבטאה בקניות, בישול, כביסה, גיהוץ, ניקיון, טיפול בילדה ובצרכיה ובכלל בכל. לדבריה היא טפלה בבת מקטנותה והיתה עובדת קשה עד שבלילה היתה נופלת "מתה" כלשונה על המיטה. התובעת הכחישה בחקירתה הנגדית כי היא אינה מנקה את הבית. היא טענה, כי בעלה והיא ניקו את הבית ביחד שכן הנתבע סרב לקחת עוזרת. התובעת אישרה בעדותה, כי היא סעדה את הנתבע בעת שהיה מאושפז בבית חולים בשל ניתוחי שבר שעבר. היא מציינת גם שבזמן מלחמת ההתשה, כשהנתבע היה בחו"ל, היא טיפלה בילדה במשך כל התקופה והסכימה שישאר בחו"ל עוד כמה ימים למרות הקשיים. טענותיה אלה של התובעת לא נסתרו כלל ויש להניח שנכונים הם שהרי הנתבע הוא שעבד במשך כל השנים כאזרח עובד צ.ה.ל ומי שהיתה 'צופייה הליכות ביתה' היתה התובעת והיא אשר נשאה בעול הטיפול בילדה ובעניני הבית. - דברי התובעת מקבלים חיזוק בתצהירה של הבת. בס' 7 (י"א) לתצהירה, עליו לא נחקרה כלל בח"נ, מכחישה היא בתוקף את טענת הנתבע כי התובעת, אמה, לא תרמה את חובתה בכל הקשור לניהול משק הבית וגידול הילדה וכי אביה ניהל את משק הבית לבדו. הבת הצהירה כי: "אמי עשתה מאז ומתמיד את כל עבודות הבית, בישול, הדחת כלים, כביסה, גיהוץ, ניקיון וכד'. לאחר התקפת הלב שעברה היא התקשתה בניקוי הבית אך המשיכה לסיע בכך ככל יכולתה". בחקירתה הנגדית הוסיפה הבת וסיפרה, כי לאסיפת הורים בבית ספר יסודי ליוותה אותה התובעת ובבית הספר התיכון ליווה אותה הנתבע. - גם בסיכומיו חוזר בא כוח הנתבע על עיקרי הדברים, מביע פליאתו על הגשת התביעות כנגד הנתבע ומצהיר בס' 3 כי: "אין כל גילויי מתח ו/או שנאה בין הצדדים". 9. א. חיי שלום בית והרמוניה היו לנו אם כן, גם לדברי הנתבע, אשר משתומם על מה ולמה בכלל פתחה התובעת בהליכים כנגדו. גם מאמץ משותף וחלוקת תפקידים היו לנו כאן, אותו רכיב אליו עבר מרכז הכובד על פי הפסיקה (ר' ע"א 234/80, גדסי נ' גדסי , ל"ו (2), 647, 654). הלכה פסוקה היא, כי המאמץ המשותף הנדרש הוא לאו דווקא השתתפות כספית של בן הזוג הטוען לשיתוף. ניהול משק הבית, חינוך הילדים וכיוצ"ב על ידי האשה הם מאמץ לא פחות ממאמציו של הבעל המשתכר בחוץ מעבודה או מנהל עסק. (ע"א 300/64, ברגר נ' מנהל מס עזבון י"ט (2), 240; ע"א 529/76, סבירסקי נ' סבירסקי ל"א (2), 233; ע"א 1937/92, קוטלר נ' קוטלר , מ"ט (2) 233; ע"א 5640/94, חסל נ' חסל נ' (4), 250; ע"א 26/84, ארגוב נ' ארגוב , מ"ד (1), 793). ב. זאת ועוד, המאמץ של בן הזוג הטוען לשיתוף נבחן על פי יכולתו ומצבו. תרומתו תחשב כמאמץ גם אם מבחינה כמותית או איכותית פחותה היא מזו של בן הזוג האחר (ר' ע"א 370/87, עזבון מדג'ר נ' עזבון מדג'ר מ"ד (1), 99). הכוונה במאמץ משותף שכל אחד מבני הזוג מילא את תפקידו במסגרת התא המשפחתי ותרם את תרומתו, מי פחות מי יותר ואין הכוונה לתרומה כספית/עסקית דווקא. טוען הנתבע, כי חשבונות הבנק היו נפרדים והראיה שלתובעת חשבון בנק נפרד אליו מועברת קצבת הזקנה של הביטוח הלאומי. ראשית לא מדויק.לתובעת היתה זכות חתימה בחשבון של הנתבע במשך עשרות שנים עד לביטולה על ידי הנתבע. בנוסף המבחן הוא השימוש שנעשה בכספים שהיו בחשבונות ואם השימוש היה לצרכים משותפים אין בהפרדה הטכנית של החשבונות כדי ללמד על הפרדה רכושית מבחינה מהותית. בבר"ע 964/92, אורון נ' אורון מ"ז (3), 258 קבע כב' שופט בך כי : ".......... הגם שחשבונות הבנק נשמרו בנפרד, הרי הכספים שהוצאו מן החשבונות שמשו לצורכיהם המשותפים של בני הזוג וילדיהם כגון תשלומי חשבונות והוצאות הבית. עינינו הרואות, כי על אף הפרדת חשבונות הבנק קיימו בני הזוג, במידה מסויימת, אף ביחס לכספים שברשותם וככול שהדבר נוגע להוצאות משפחתיות, מעין קופה משותפת רעיונית משותפת". (ר' גם ע"א 1937/92, קוטלר נ' קוטלר , שם). בע"א 276/78 (לא פורסם) אומר כב' השופט שמגר: "תשומת ליבו של ביהמ"ש צריכה להיות מופנית למכלול הנסיבות ובמרכזה עומדת השאלה אם בנה"ז עליהם מדובר יצרו מערכת אחידה ומשותפת של חיים בצוותא, בה נערך מאמץ משותף ואשר בו נוצרת חלוקת מטלות ומשימות הלכה למעשה. הווה אומר, עיקרם של חיים בשלום הוא בכך שנוצר תא משפחתי המתפקד בתור שכזה ואשר בו מוזרמים המשאבים למען הקיום בצוותא. העובדה, כי פלוני נוטה לקמץ בהוצאות או פלמוני נוהג במנהג, שאינו נדיר בחוגים מסויימים, לפיו הוא הרוכש את מוצרי המזון לבית לפי שיקולו אין בה כדי לשלול את המסקנה, כי נתקיימו חיי משפחה היוצרים את חזקת השיתוף ובעיקר כאשר מדובר מצד שני על אשה השוקדת בו זמנית על גדולם של ילדי המשפחה ועל הטיפול במשק הבית ומשלימה על ידי כך בפעולתה את יצירת המרכיבים החיוניים לקיומה של היחידה המשפחתית". ג. העובדה שהנתבע במקרה דנן, הקציב לתובעת סכום מסויים מדי חודש נבעה מחששו של הנתבע שהתובעת תבזבז כספים יותר משהם יכולים להרשות לעצמם, ואין להסיק מכאן מסקנה על כוונה לשמירת קו הפרדה בין נכסי בני הזוג, כפי שטוען הבעל, מה גם שבמקרה שלנו היתה לתובעת זכות חתימה בחשבון כאמור לעיל. ר' ע"א 724/83, בר נתן נ' בר נתן ל"ט (3), 551. בע"א 1937/92, קוטלר נ' קוטלר (שם) נקבע, כי הקצבת סכום כסף כל שבוע למשק הבית מלמדת דווקא לא על הפרדה רכושית אלא על נטילת חלק בניהול משק הבית, אשר מובילה למסקנה, כי בני הזוג ניהלו משק בית במאמץ משותף. הבעל שמר אומנם בחשבונותיו חלק ממשכורתו לצרכי חסכון אך אין להבין מכך שלא רצה בהכרח לשתף את משפחתו בחסכונות אלה ויתכן ששמר את הכספים דווקא לעת צרה ומצוקה. והרי זהו המקרה שלנו ויעידו על כך דברי הנתבע עצמו אשר אישר בכתב הגנתו כי הם חיו מתוך שותפות, כי רמת החיים הממוצעת נעשתה מתוך בחירה משותפת של שניהם, כי כל ההחלטות בקשר להוצאות נתקבלו במשותף והחשוב מכל - שניהם יחד החליטו בהחלטה משותפת לחסוך כספים לימים קשים. ד. לסיכום: עשיית האשה בביתה פנימה ועבודת הבעל ופעולתו בחוץ היו: "כשתי זרועות הפועלות יחדיו, החובקות את גזעו האיתן, של קן המשפחה על כל מרכיביו ומשתלבות זו בזו". הש' ד. לוין בע"א 630/79, ליברמן נ' ליברמן , ל"ה (4), 359. המסקנה הבלתי נמנעת היא שחזקת השיתוף מתקיימת כאן והנתבע לא הצליח להרים את נטל השכנוע המוטל עליו לסתור את תחולתה על מערכת הנישואין בינו ובין אשתו, התובעת. שוכנעתי, כי שני רכיביה של חזקת השיתוף התקיימו כאן, הן חיי שלום והרמוניה והן מאמץ משותף, ולענין זה אפנה לדעתה של כב' השופטת דורנר בע"א 3563/92, גיטלר נ' גיטלר מ"ח (5), 489 הסבורה כי אין מדובר ברכיבים מצטברים אלא חלופיים ודי בקיומו של רכיב אחד כדי להקים את החזקה. היקף תחולתה של הילכת השיתוף 10. כללי א. בחלק מן השיטות המשפטיות אומצה הגישה המרחיבה על פיה השיתוף הוא כולל, ופורש כנפיו הן על רכוש שנרכש במהלך הנישואין והן על רכוש שהוכנס לנישואין על ידי כל אחד מבני הזוג. כך בדנמרק ובשוודיה וכך גם בהולנד. רוב השיטות המשפטיות מייחסות את השיתוף רק לנכסים שהושגו תוך מאמץ משותף ובמהלך הנישואין. בחלק ניכר מן המדינות מתנה או ירושה שקיבל כל אחד מבני הזוג אינם נכללים במסגרת השיתוף. כן מוצאות מכלל השיתוף זכויות שאינן ניתנות להעברה כגון: פנסיה וקצבאות, או זכויות שהן אישיות מטבען, או נכסים המיועדים לשימוש אישי כגון: ביגוד מזכרות מיוחדות וכו'. אשר לפיצויי נזיקין בגין עוולות אישיות שנגרמו לבן הזוג או פגיעות אישיות שסבל מהן קיימות גישות שונות- בחלק מן המדינות מוצאת גם זכות זו מכלל השיתוף עקב אופיה האישי - כך למשל צרפת וקווייבק (L.N. BROWN “THE REFORM OF FRENCH (PROPERTY LAW”14 AM J. OF COM.L. (1965-6), 313 MATRIMONIAL וכן ארבע ממדינות השיתוף בארה"ב; לואיזנה, נבאדה, ניו מקסיקו וטקסס (ראה T.J WUESTER & J.D PAYNE ,”FAMILY PROPERTY PROPOSALS FOR REFORM (IN STUDIES ON FAMILY PROPERTY NOTE 25 AT 324 גם מדינת ניו יורק, מוציאה סוג זה של "נכסים" מכלל הרכוש העומד לחלוקה אך רק על פי שיקול דעת של ביהמ"ש. (ראה 2 .(DOMESTIC RELATION LAW & 236 PART B (D) מדינות אחרות, מכלילות את הזכות במסגרתה השיתוף - כך למשל ארבע המדינות האחרות של השיתוף בארה"ב; אריזונה, קליפורניה, איידהו, וושינגטון (ראה PAYNE, 324 & T.J WUESTER). ב. הנה כי כן, שאלת הרכוש שאין לכללו במסגרת השיתוף היא שאלה של מדיניות, היא משתנה ממקום למקום ובחלקה היא גם מותנית בגישתם של דינים אזרחיים ספציפיים למשל בקביעת מהות הזכות הנדונה כניתנת להעברה אם לאו מקום והחוק הוציא מכלל השיתוף זכויות שאינן ניתנות להעברה. (ר' לענין זה פרופ' אריאל רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג , הוצאת רמות, אונ' תל - אביב, תשנ"ה). ג. על המצב במדינת ישראל כותב פרופ' אריאל רוזן צבי בספרו "יחסי ממון בין בני זוג" (הוצ' רמות אונ' ת"א): "דעתנו היא, כי במסגרת קביעת ההסדרים החקוקים בעניני רכוש וממון לא התחשבה החקיקה הישראלית באופן מספק בפגיעותה של האשה בשני המובנים - הכלכלי והאישי. גם ביהמ"ש, אשר פעלו רבות לסגירת הפערים ולהגנת הצד החלש, לא תמיד היו ערים מספיק להשלכות של חולשת מצבה של האשה על תוצאות ההסדר המשפטי. כתוצאה מכך נחשפת האשה למצוקות חריפות". מוסיף וכותב פרופ' רוזן צבי - "על אחת כמה וכמה מורע מצבה של אשה שאינה עובדת. אשה שאינה עובדת חוששת לגורלה בעוד עתידו של הבעל מובטח, בדר"כ על ידי קרנות פנסיה, כספי פיצויים, ביטוח או תגמולים". משום כך, הטיבה הפסיקה של השנים האחרונות עם חזקת השיתוף בתחומים שונים, וזכויות בני הזוג מכוח החזקה הורחבו והתבססו במספר מישורים. ראשית הורחב היקף חזקת השיתוף מבחינת נכסית. חזקת השיתוף לא הצטמצמה בגבולות הנכסים המשפחתיים בלבד והורחבה גם לנכסים עסקיים. (ע"א 2280/91, אבולוף נ' אבולוף , מ"ז (3), 596; ע"א 12/83, בסיליאן נ' בסיליאן , מ' (1), 287). הילכת השיתוף 'נמתחה' ומכסה כיום, בנסיבות מסוימות, גם נכסים שנרכשו על ידי אחד מבן הזוג לפני הנישואין ור' ע"א 806/93, הדרי נ' הדרי מ"ח (3), 685 לגבי דירת מגורים בשלב זה ור' גם ע"א 45/90, עבאדה נ' עבאדה , (שם). הילכת השיתוף הורחבה וכינסה אל תוך כנפיה גם זכויות פנסיה וזכויות פרישה אחרות בין שגמלו ובין שטרם גמלו כחלק מנכסי העתודה הכלכלית של התא המשפחתי. ר' רע"א 964/92 אורון נ' אורון, שם פסק הש' בך שפיצויי פיטורין ופנסיה מהוונת הינם חלק מהרכוש המשותף של בני הזוג. ר' גם ע"א 6557/95, אבנרי נ' אבנרי , נ"א (3) 541 שם קבע השופט טל, שפיצויי הפרישה וזכויות הפנסיה, הן הזכויות המשתלמות באופן שוטף והן אותו חלק מן הפנסיה, שהוון על ידי המערער הם ברי שיתוף. בע"א 703/93, נפשי נ' נפשי (לא פורסם) פסק כב' הנשיא שמגר שהאשה זכאית למחצית הזכויות שקיבל ושיקבל הבעל עם פרישתו (כגון מענק פרישה, פדיון חופשה ופנסיה). בע"א 5640/94, חסל נ' חסל , נ' (4), 250 הרחיב הש' טירקל ופסק, כי מקום בו נעשתה ההשקעה העיקרית, כספית או אחרת בנכס משותף בתקופה שטרם תמה חזקת השיתוף, הפירות לאותה השקעה, ככל שניתן לייחס אותם להשקעה, יכללו בתחומיה של חזקת השיתוף וכמובן ע"א 809/90, לידאי נ' לידאי , מ"ו (1), 602 שאימץ את הילכת ע"א 841/87, רון נ' רון , מ"ה (3), 793 ביחס לזכויות פנסיה שטרם גמלו והחלת החזקה עליהם לעת גמילתם. לא מן הנמנע שבעתיד נכסי קריירה וכושר השתכרות יוכרו באופן ברור כהון אנושי וכבעל ערך כלכלי ויראו בהם חלק מהרכוש המשותף. כך בע"א 663/87, נתן נ' גריגר מ"ה (1), 104 יושמה הילכת השיתוף בין בני זוג לגבי מוניטין עסקיים. ר' לענין זה גם פרופ' אריאל רוזן צבי דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול, הוצאת פפירוס, 496-500. ד. הרחבתי בנושא זה כדי להבהיר שהפסיקה, במדינת ישראל בנוגע להילכת השיתוף, התפתחה בשני מישורים: האחד - הילכת השיתוף כ'משפט מקובל ישראל' יציר חקיקה שיפוטית ולא עוד יציר קונסטרוקציה הסכמית מכוח דיני החוזים. השני - הרחבת כנפיה של הילכת השיתוף מבחינת היקף הנכסים הנכללים בה. בשני המישורים ההתפתחות היא פרי התפיסה עליה עמדנו לעיל של 'צדק חברתי איזון ושוויון בין המינים'. שאלה היא אם חלוקת הנכסים באופן שווה בזמן הפירוד אכן מצליחה ליצור שוויון אמיתי בין המינים מבחינת מתן סיכוי שווה בעתיד לכל אחד מבני הזוג. כל עוד החלוקה היא שווה בשווה יש בה משום תגמול על מאמצי העבר. שאלה היא אם לא מן הראוי להסתכל על העתיד ולחלק את הנכסים באופן שיספק לכל אחד מבני הזוג סיכוי שווה בעתיד בבחינת 'שוויון הזדמנויות'.כל בן זוג לפי מצבו, נחיתותו או יתרונו, סיכויו וכיוצ"ב. כך למשל, חלוקה שווה בשווה של נכסי העתודה הכלכלית בין בני זוג שאחד מהם בעל קריירה מצליחה החופשי להמשיך ולפתח אותה והשני חסר השכלה ומחוסר עבודה, אינה חלוקה שוויונית מבחינת שוויון ההזדמנויות של כל אחד מבני הזוג ל'עמוד על הרגליים' אחרי הפירוד. בוודאי ניתן לומר זאת על בני זוג שאחד מהם נכה הזקוק לטיפולים רפואיים והשני בריא בנפשו וחזק בגופו. הסיכוי של הבריא והחזק לשרוד ולהתפתח גבוה לאין ערוך מזה החלש ורפה השכל או החולה. ומה על האשה שנשארת עם הילדים וסיכוייה לפתח קרירה משלה פחותים מאלה של בעלה? ומה על האשה שהקדישה עצמה לביתה בעוד בעלה מפתח את ה'הון האנושי' שלו? בכך פגעה היא בכושר ההשתכרות שלה לא רק להווה אלא גם לעתיד וגרמה לירידת ההון האנושי העצמי שלה. האם גם אז די בחלוקה שווה בשווה? שיטה משפטית המחלקת את הרכוש שווה בשווה מבלי שתיתן את המשקל הנכון למצבו של בן הזוג, לרבות נחיתותו האישית, כולל נטלים אישיים המוטלים על כתפיו לאחר הפירוד אינה מביאה לשוויון בתוצאות. ה. הפתרון לשאלה זו יכול לבוא בשינוי הקונספציה. לא עוד חלוקה שווה בשווה אלא חלוקה שוויונית של נכסי העתודה הכלכלית של בני הזוג במטרה להקנות לכל אחד מהם סיכוי שווה בעתיד. השוויון יעשה לא בחלוקה שווה של הנכסים אלא חלוקת הנכסים תעשה באופן שיקנה שוויון הזדמנויות לכל אחד מבני הזוג לבנות את עתידו. את השינוי הממשמש ובה בשאלת היישום של החלוקה השוויונית ניתן לחוש בבתי המשפט בניו-זילנד ובאוסטרליה. המשפטנית קרוליין ברידג' מניו זילנד בספרה FAMILY LAW - POLICY IN ZEALAND NEW מדגישה את הצורך בשינוי הגישה ומצרה על כך שהשינוי לא בא לידי ביטוי בחקיקה הניו זילנדית THE MATRIMONIAL PROPERTY ACT 1976 לדבריה: "המטרה של כלל החלוקה השווה היא לא לתת תגמול על מאמצי העבר על בסיס ההנחה שהתקיים שוויון במהלך הנישואין. הנישואין הסתיימו. חייבים להסתכל על פני העתיד, המטרה האמיתית של החלוקה השווה הינה לספק לבני הזוג סיכוי שווה בעתיד, להשיג תוצאה המתקרבת ככל שניתן לתוצאה שוויונית". בדבריו בקונגרס הבינלאומי לדיני משפחה ביולי 1993 הדגיש נשיא ביהמ"ש למשפחה בניו זילנד השופט פטריק מהוני: "העקרון הבסיסי של חלוקה שווה של רכוש הנישואין, הביא למידה רבה של וודאות לחוק, אולם יש חשש שהוא לא מביא לשוויון באותם מקרים בהם, למשל, מצד אחד נמנעת האפשרות לפתוח דף חדש בחייו האישיים בשל התחייבויות נמשכות לטיפול בילדים". (דברי המשפטנית ברידג' והשופט מהוני מתוך י. גייפמן, דיני המשפחה בישראל בעידן ביהמ"ש למשפחה , 127, 135-134). רוצה לומר, החלוקה של נכסי העתודה הכלכלית של בני הזוג בזמן פירוד, שווה בשווה, אינה לוקחת בחשבון את נחיתותו של בן הזוג, עם הסיכויים הפחות טובים להתפתח (אשה עם ילדים למשל) ולא מצליחה ליצור שוויון אמיתי ביניהם. לענין זה כדאי לתת את הדעת להוראת ס' 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 המעניקה לביהמ"ש סמכויות מיוחדות שיש בהן לעניות דעתי ל'עשות צדק' לרבות ס"ק (2) הקובעת: "לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע". ו. פתרון אחר, פחות רדיקלי בשאלת היישום של החלוקה השוויונית של העתודה הכלכלית של בני הזוג, ימצא בהרחבת מוטת הכנפיים של הילכת השיתוף והחלתה על כמה שיותר נכסים אשר שמשו את התא המשפחתי בעת אחדותו. המבחן יהא מבחן השימוש שנעשה בנכסים אלה גם אם במקורם לא היו ממש פרי 'מאמץ משותף' של בני הזוג. הבסיס העיוני לכך הוא כוונת הצדדים ביחס לשיוכו של אותו נכס כנכס עתודה כלכלי לכל המשפחה כלפי העתיד ולא רק לבן הזוג שהכניס אותו ו/או צבר אותו לתא המשפחתי, בלי ליתן חשיבות יתרה למקורו של אותו נכס. פתרון זה מכניס לגדר החלוקה יותר נכסים ולא רק את הנכסים המסורתיים הרגילים והמקובלים. בכך החלוקה השווה הופכת להיות לשווה יותר מבחינת השויוניות שבה כלפי בן הזוג הנחות יותר. ז. פתרון זה רחוק הוא משינוי הקונספציה משום שהוא בעיקרו עדיין תגמול על העבר ולא צפייה כלפי העתיד. יחד עם זאת, דומה שזהו הפתרון של המשפט הישראלי אשר הכניס תחת כנפיה של הילכת השיתוף נכסים שנרכשו לפני הנישואין, כמו דירת מגורים בשלב זה, אך לא מן הנמנע שההלכה תורחב בעתיד על נכסים נוספים עסקיים למשל (ר' לענין זה דברי הש' אור בע"א 1937/92, קוטלר נ' קוטלר , שם); נכסים עסקיים שנרכשו במהלך חיי הנישואין; זכויות סוציאליות למיניהם לרבות אלה שטרם גמלו, נכסי קריירה, מוניטין ועוד. פרופ' אריאל רוזן צבי בספרו, דיני המשפחה בישראל, בין קודש לחול , רואה בהרחבת מוטת הכנפיים של הילכת השיתוף על כמה שיותר נכסים לרבות נכסי קריירה ומוניטין משום מתן שיקול דעת שיפוטי לחלוקה אקוויטבילית (שוויונית) של נכסי העתודה הכלכלית להבדיל מחלוקה שווה. (עמ' 498-500). 11. ולמקרה עסקינן א. הרחבתי בנושא זה כחומר רקע לשאלת השאלות הצריכה הכרעה בתיק שבפני - כספי הרנטה מגרמניה - החסכון מכאן והתשלום החודשי מכאן. האם ראוי שיחשבו שניהם, או אחד מהם, בגדר נכס עתודה כלכלי של התא המשפחתי החוסה תחת כנפיה של חזקת השיתוף אם לאו?! ב. אין מחלוקת ולא יכולה להיות מחלוקת, כי משקבעתי שחזקת השיתוף חלה על בני הזוג תחול היא על זכויותיו של הנתבע בכספים שנצברו בבנק הפועלים המהווים חסכונות ממשכורת ומכספי פרישה מעבודתו בצ.ה.ל. לרבות המענק שקיבל, בגימלה החודשית המשולמת לו מ"מבטחים", בכספי קרן ההשתלמות ובמכונית. לתובעת עומדת הזכות למחצית מחסכונות הנתבע אשר נצברו מהכנסותיו שכן חסכונות אלה הם פירות ממשכורתו אשר נתקבלה במהלך הנישואין ובמסגרת המאמץ המשותף. אין גם כל מקום לאבחן בין חסכונות שנצברו ממקום העבודה טרם הנישואין לאלה שאחריהם שכן אלה נטמעו ונתמזגו בכספים רבים נוספים שהופרשו מהמשכורות שנתקבלו מעבודתו של הנתבע אחרי הנישואין ונחסכו באותו חשבון ממש בבנק הפועלים בו היתה לתובעת זכות משיכה. המכונית נרכשה במהלך חיי הנישואין ומכספים משותפים ולתובעת זכות במחצית זכויותיו של הנתבע בה בהיותה נכס משפחתי מובהק. לתובעת הזכות לקבל את מחצית תשלום הפנסיה החודשי שמקבל הנתבע מ"מבטחים". כך גם לגבי כספי 'קרן ההשתלמות' שניתנים למשיכה בכל עת והפכו לחסכון רגיל ולא לצורכי השתלמות לאור גילו של הנתבע. הרחבתי בענין זה 'וכל המוסיף גורע'. ג. במקרה שלפנינו, הרנטה אותה מקבל הנתבע, מקורה בהחלטה של בימ"ש בגרמניה מיום 20.11.56, אשר הכיר בתביעתו לפיצויים בשל נזקי גוף ובריאות שנגרמו לו בגין רדיפות הנאצים. יום תחילת גרימת הנזק נקבע ליום 1.5.45. בגין התקופה מיום גרימת הנזק ועד תחילת קבלת הרנטה החודשית (תחילת 1957), קיבל הנתבע סכום פיצוי חד פעמי כסכום הרנטות המצטברות בגין התקופה הנידונה. מאז תחילת 1957 ועד היום מקבל הנתבע רנטה חודשית שוטפת מממשלת גרמניה. ד. אין מחלוקת אם כן, שכספי הרנטה, הן התשלום החד פעמי והן התשלומים השוטפים, ניתנו וניתנים לנתבע כפיצוי בגין נזקי גוף ובריאות שנגרמו לו בשל רדיפות הנאצים. אין מחלוקת שהפיצוי הינו פיצוי אישי ולא ניתן להעברה לשארים גם לאחר מות. ה. אין גם מחלוקת, כי כספי הרנטה נחסכו, כולם או חלקם, בחשבון בנק על שם הנתבע בבנק לאומי. אין גם מחלוקת שההחלטה לחסוך את כספי הרנטה, כולם או חלקם, ולא לעשות בהם שימוש היתה משותפת של שני בני הזוג, הנתבע והתובעת. בס' 8.3 לכתב ההגנה הרכושית ובס' 5.3 לכתב ההגנה לתביעת המזונות, שאומתו בתצהיר, הצהיר הנתבע: "התובעת הורגלה לרמת חיים ממוצעת בתקופת נישואיה לנתבע מתוך בחירה משותפת של התובעת והנתבע גם יחד (הדגשה שלי ש.ש) מתוך הכרה, כי רמת החים הזאת מספקת את בני הזוג ועדיין מאפשרת להם הנאות בחיים. בנוסף החליטו התובעת והנתבע בהחלטה משותפת לחסוך כספים עבור ימים קשים, (הדגשה שלי ש.ש) וכן עבור בתם למועד בו תצטרך להקים משפחה עם ילדים". ו. אין גם מחלוקת שבפועל כך נהגו בני הזוג. מהעדויות שנשמעו בפני עולה, גם לדברי הנתבע, כי בזבוז לא היה שם. (ר' עמ' 9 לפרוטוקול שורות 1-7). הנתבע פיקח על ההוצאות עבור בני המשפחה, ונתן לתובעת סכומים כספיים מדי פעם על פי שיקול דעתו. כתוצאה מכך, החסכונות הלכו ותפחו ועומדים כיום על סכום המתקרב לשני מיליון ש"ח הן בבנק לאומי (רנטות) והן בבנק הפועלים (פנסיה ומענק וחסכון ממשכורות מעבודתו בצ.ה.ל). דרך חיים זו נבחרה על ידי שניהם. כך אומר הנתבע. רמת החיים היתה בחירה משותפת, כך בלשונו שלו, והיתה ביניהם הבנה והסכמה מלאה באשר לניהול זה של הכספים. וכל כך למה ולשם מה? לחסוך לימים קשים. לימים קשים של מי - של שניהם שהרי הכל נעשה מתוך 'בחירה משותפת'. ז. בערוב ימיהם, כשהתובעת בת 73 והנתבע בן 77 פרץ סכסוך ביניהם. ימים קשים עומדים בפניהם. הם לא הולכים והופכים לצעירים יותר הם הולכים ומתבגרים ומשפחה עניפה אין להם למעט בת בגירה ונשואה. הכסף שנחסך יועד לימים קשים אלה. ח. והנה, הנתבע אשר מחזיק בכל נכסי העתודה הכלכלית של המשפחה - הבית מלפני הנישואין רשום על שמו, הכספים בחסכונות הרשומים על שמו, המכונית על שמו (על שם בתו?) ועוד, מחליט באופן בלעדי לתרום חמישים אלף דולר ארה"ב ל'מרכז רפואי רבין', מאותם כספים שנחסכו בהחלטה ומבחירה משותפת, לימים קשים, ואף עושה צוואה המנשלת את התובעת לחלוטין מכל עזבונו והמעניק לה למצער זכות מגורים בדירה ואת הפנסיה החודשית ממבטחים למחייה. (הצוואה צורפה לכתבי הטענות של התובעת). שואל אני את הנתבע - כך נאה וכך יאה לעשות לאשה אשר חלקה עמך את חייה במשך קרוב ל - 40 שנה? אפילו אם חייכם לא היו 'גן של שושנים' גם אם היו בהם עליות ומורדות, גם אם לא ענתה היא על כל צפיותיך. החשבת מה יקרה אם לאחר מות תזקק אשתך לכספים שנחסכו על מנת לסיים את חייה בכבוד בבית אבות למשל? מניין יהיה לה הכסף לשלם עבור כך? אפילו דירת המגורים ששימשה לה קורת גג במשך 40 שנה תלקח על ידי 'אגודת ידידי המרכז הרפואי על שם רבין' או על ידי המרכז הרפואי, אותם גופים להם הנחלת את עזבונך. רשאי אתה הנתבע ואף זכאי לצוות את רכושך ככל העולה על רוחך כפוף למגבלות על פי החוק. את רכושך שלך אך לא את רכושה של אשתך ובענייננו את חלקה של אשתך ברכוש זה. ולא מדובר בסכומים קטנים אלא בסכומים נכבדים שיאפשרו לשניכם לחיות את מותר חייכם בכבוד וכל שנותר הוא לקוות ולאחל לשניכם בריאות טובה ואריכות ימים. ט. מבחינה משפטית חלה על יחסי הממון בין בני הזוג שלפנינו הילכת השיתוף. הוראת ס' 5 (א) (2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג אינה רלבנטית מבחינת תחולתה על בני הזוג. יכול ותהיה להוראה זו משמעות פרשנית על השאלה אם ראוי ונכון לכלול במסת נכסי העתודה הכלכלית של המשפחה - הרכוש המשותף - גם רנטה מגרמניה שנתקבלה בגין נזקי גוף?! י. התייחסות בפסיקה באשר לגורלם של פיצויים מגרמניה אנו מוצאים בפסק דינה של השופטת שצקי בת.א. (תל - אביב) 664/89, גיטלר נ' גיטלר , תקדין מחוזי, כרך 92 (1), תשנ"ב/תשנ"ג - 1992. בפסק דין זה שלל ביהמ"ש את זכותו של הנתבע בפיצויים מהטעם שהעילה לקבלת הפיצויים התגבשה טרם הנישואין ועל כן, לא ניתן לומר, כי מקור הרכוש במאמץ המשותף של בני הזוג. ביהמ"ש לומד לענין זה מהוראת ס' 5 (א) (2) לחוק יחסי ממון המוציא מגדר הנכסים ברי האיזון "... גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף, או מוות". לדברי ביהמ"ש, בהעדר הסכמה אחרת בין בני הזוג, לא ייכנסו כספיי פיצויים מגרמניה שמטרתם להטיב נזקי גוף, בגדר מסת הנכסים המשותפים. י"א. אם דעתי תשמע אין להקיש וללמוד בחוק יחסי ממון להילכת השיתוף. מדובר בשני משטרים שמטרתם להביא לשויוניות בחלוקת הרכוש המשותף של בני הזוג. שני המשטרים שונים הם. הילכת השיתוף שמקורה בהלכה הפסוקה, בלבושה הנוכחי, גורסת לשיתוף מלא בין בני הזוג בכל הרכוש - בין משפחתי ובין עסקי, בין זה שבמאמץ משותף ובין זה שהובא על מי מבני הזוג לפני הנישואין (ר' דברי לענין זה לעיל לגבי דירת מגורים ולעניות דעתי הרחבת ההלכה בעתיד לנכסים נוספים) ועוד. הלכה זו מבוססת כל כולה על כוונת הצדדים וככזו יכולות נסיבות מקרה אחד להכניס לגדר הרכוש המשותף גם נכסים שנתקבלו במהלך הנישואין, במתנה ובירושה על ידי אחד מבני הזוג. הסדר איזון המשאבים הינו הסדר חקיקתי יבש הקובע משטר של הפרדה ולא של שיתוף במהלך חיי הנישואין. במהלך הנישואין כל אחד מבני הזוג אדון לעצמו ולרכושו. ההסדר בחוק יחסי ממון מתעלם, כלשון ביהמ"ש בע"א 1915/94, יעקובי נ' יעקובי (שם), מן העובדה שלפנינו מרקם עדין של חיי נישואין משותפים וקובע בצורה ברורה מה נכלל ומה לא בגדר הנכסים ברי-האיזון. אין משקל לכוונת בני הזוג במשטר האמור. זהו משטר כופה שרק 'בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת' רשאי ביהמ"ש, לפי ס' 8 לחוק, לסטות ממנו וגם אז לא לרבות על הנכסים ברי איזון אלא דווקא להוסיף ולמעט (ס' 8 (1)). י"ב. הראיה הטובה ביותר שאין לעשות את ההיקש שנעשה בפס"ד גיטלר נמצאת דווקא בפסיקת ביהמ"ש העליון אשר הרחיבה את הילכת השותף ומתחה אותה גם על נכסים שהיו למי מבני הזוג לפני הנישואין. בשלב זה נעשה הדבר האמור לגבי דירת מגורים אך אין זה מן הנמנע ואף להיפך, שהלכה זו תורחב ותחול גם על נכסים אחרים. מדוע לא תחול הלכה זו למשל על נכס עסקי שהובא על ידי אחד מבני הזוג לנישואין ופרותיו שמשו למגורים בשכירות במשך כל שנות הנישואין? אומר על כך הנשיא שמגר (כתוארו אז) בע"א 806/93, הדרי נ' הדרי , (שם): "כשלעצמי ספק אם רצוי לבטל בשלב זה (הדגשה שלי ש.ש) באופן גורף את ההבחנה בין נכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין לבין נכסים שנרכשו על ידי שני בני הזוג לאחר הנישואין". "בשלב זה" נאמר והנשיא שמגר מעדיף לבסס את קביעתו בענין הדרי על העובדות שנפרשו לפניו. אילו נכון היה ללמוד מחוק יחסי ממון לענין זה הילכת הדרי לא היתה באה כלל לעולם שהרי ס' 5 (א) (1) לחוק מוציא מגדר הרכוש המשותף "נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין". ואכן עיון בפסק דין גיטלר הנ"ל, מלמד שהילכת הדרי לא היתה עת ניתן פסק הדין וההלכה הפסוקה ששרתה אז היתה שנכסים מלפני הנישואין לא נכללים ברכוש המשותף. מסקנתי זו, שאין להקיש מהחוק להילכת השיתוף, מקבלת חיזוק דווקא מס' 8 (1) לחוק. על פי סעיף זה יש סמכות לבימ"ש, בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בס' 5 ששווים לא יאוזן בין בני הזוג. ללמדך שאין סמכות לביהמ"ש במסגרת ס' 8 להכניס לגדר מסת הנכסים ברי-האיזון, בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, נכסים שהוצאו ממנה לפי ס' 5. על אף כל זאת לא היסס ביהמ"ש העליון להרחיב את תחולתה של הילכת השיתוף ולהחילה גם על נכסים שהיו למי מבני הזוג טרם הנישואין. י"ג. הטעם לכך הוא השוני בין שני המשטרים. הילכת שיתוף כביטוי למדיניות משפטית בנוגע לרצוי ולמקובל בין בני זוג בדרך כלל, במציאות החיים המודרנית בישראל, יוצרת את חזקת השיתוף המחמירה עם בן הזוג המבקש לסתור אותה מבחינת התנאים לסתירתה. בע"א 2280/91, אבולוף נ' אבולוף , מ"ז (5), 596 אומר ביהמ"ש, כי במצבים של נכסים מלפני הנישואין, מתנות או ירושות שמקבל אחד מבני הזוג במהלך הנישואין יש בדר"כ לצפות לכך שבן הזוג הנוגע בדבר יבהיר לבן הזוג האחר בשלב מוקדם, שאין בכוונתו לכלול נכסים מיוחדים אלה ברכוש המשותף. אם נמנע מלעשות זאת, יהיה עליו לספק הסבר סביר למחדל זה. במקרה שלפנינו לא רק שלא היתה הבהרה כזו, אלא הנתבע הוא שאישר כי החסכנות המופלגת בה נהגו, הוא והתובעת אשתו, בכספים שעמדו לרשותו, היתה על דעת שניהם בהסכמה, מתוך בחירה ומתוך מטרה שיעמדו לרשותם כספים לעיתות צרה ומצוקה. אמנם נכון שבחשבונות הכספיים בהם נצברו תשלומי הרנטה לא היתה לתובעת זכות חתימה, בניגוד לחשבון כספי הפנסיה בבנק הפועלים, אךאין בכך כדי לסתור את הכוונה של הצדדים, גם של הנתבע עצמו, לחסוך את הכספים עבור שניהם ולא לשמר אותם עבורו בלבד. על כוונה זו ניתן גם ללמוד מדברי הנתבע בס' 9.2 לכתב ההגנה שם הוא מאשר, כי בצוואתו הראשונה הוא הוריש את כל רכושו לתובעת ולבתו לרבות רכושם הדל של אחותו ואחיו נצולי שואה. י"ד. בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי (שם) נקבע: "נוצרה מציאות קשה. הכל תמימי דעים, כי הגשמת השוויון הרכושי בין בני הזוג מהווה תכלית חברתית חשובה וחיונית. לפני כשלושה עשורים, בכוחה של הילכת השיתוף, התחיל בימ"ש זה בהגשמתה של תכלית זו. אלא שחוק יחסי ממון, אשר נועד לפתח מגמה זו ולהתמיד בה, הפך כלי ריק, ובפועל מסכל החוק את תכליתו. המציאות החברתית, המונהגת על ידי החוק, טומנת מלכודת לזוגות נשואים רבים הנתונים לתחולתו, ומספרם של אלה הולך וגדל בהתמדה. הילכת השיתוף שהוכיחה את עצמה כנורמה משפטית צודקת ויעילה נדחקת והולכת ממרכז הזירה המשפטית אל השוליים. יש מידה של אירוניה בכך שבקרב האוכלוסיה היהודית, דווקא זוגות הבוחרים לחיות יחדיו ולהקים משפחה מבלי לבוא בברית הנישואין נחלצים מרעתו של החוק ונהנים מתחולתה של הילכת השיתוף. זו מציאות נורמטיבית פגומה, המשוועת לתיקון". ט"ו. במקרה דנן, בני הזוג נישאו זל"ז, בשנת 1961. ההסדר הנורמטיבי החל עליהם הינו הילכת השיתוף. מדוע אם כן, להחיל עליהם, על דרך של פרשנות, את הוראותיו של חוק יחסי ממון?! התוצאה אליה תוביל החלה זו של הוראת חוק על הילכת השיתוף מוטעית היא, שכן לא ניתן לשער, במקרה דנן, כי בני הזוג החילו על עצמם משטר של הפרדה כפי שגורס החוק. בעניננו נצבר הרכוש המשותף של בני הזוג במהלך השנים, כולל כספי הפיצויים מגרמניה שנחסכו על ידי שניהם גם אם הם ניתנו לנתבע, ולמטרה מסויימת. מטרת כספים אלה היתה והינה להטיב עם הנתבע ולפצותו על סבלו אולם ההטבה אינה מתבטאת בהשבת המצב לקדמותו כי אם הטבה באיכות חייו העתידים, יבחר בדרך אשר יבחר. במקרה דנן, בחר הנתבע לחיות חיי שיתוף עם התובעת. יכול היה, באם היה בוחר לחיות בגפו - לשמור על מלוא זכויותיו בכספים אלו. אולם, משבחר הנתבע לחיות חיי שיתוף חזקה עליו כי נתכוון להכניס אליהם את כל רכושו כולל זה שנצבר מכספי הרנטה. כיום, לאחר כארבעה עשורים של חיים משותפים, לא ניתן לעשות הפרדה "שלי-שלי", "שלך-שלך". תוצאה זו יוצרת עיוות ואין להסכים לה. י"ז. יהא מקורם של כספי הפיצויים אשר יהא (אם הם פיצויים המשתלמים לעובד שפוטר מעבודתו או פיצויים המשתלמים מחברת בטוח או פיצויים המשתלמים אף מכוח פס"ד), במערכת יחסים תקינה כפי שקיימת במקרה דנן, יכול ונסיבות המקרה תצבענה על כך שהם נטמעו עם השנים בין שאר נכסי המשפחה ומקום שהנחות היסוד של הצדדים אינן מועילות ניתן להשלימם מכוח עקרון תום הלב באמצעות אמות מידה אובייקטיביות כדוגמת עקרון השוויון והצדק החברתי. בערעור שהוגש על פסק דינה של כב' השופט שצקי בענין גיטלר, נמנע ביהמ"ש מלהקיש מהוראת ס' 5 (א) (2) לחוק יחסי ממון על הילכת השיתוף בכל הנוגע לכספי הרנטה מגרמניה ובחר לאשר את החלטת ביהמ"ש המחוזי בענין זה בהתבסס על כוונת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי במערכת היחסים שהיתה שם. בע"א 3563/92, עזבון גיטלר נ' גיטלר מ"ח (5), 489 קובע ביהמ"ש, כי התשובה לשאלה אם מקור הנכס כשלעצמו מוציא אותו מגדרה של חזקת השיתוף שנויה במחלוקת. על פי גישה אחת, בהעדר ראיות סותרות,חיים הרמונים של בני זוג במשך שנים מלמדים על מיזוג מלא של משאביהם, יהא מקורם אשר יהא ומפנה לע"א 253/65, בריקר נ' בריקר , כ' (ו), 589 ולע"א 75/79, אברהמי נ' אברהמי , ל"ד (2), 216. לפי גישה אחרת באין הוכחה סותרת אין חזקת השיתוף חלה על רכוש שלא נוצר במאמץ משותף ובכללו רכוש שנרכש לפני הנישואין. ביהמ"ש משאיר את השאלה בצריך עיון. מאז פסק דין זה לא רק שהשאלה לא נשארה בצריך עיון אלא זכתה לעיון מעמיק ולהכרעה ברורה לכיוון הגישה הראשונה ור' הילכת הדרי (שם) והילכת עבאדה (שם), המלמדים בבירור על כך שהגישה האחת היא השולטת כיום בכיפה. גישה זו נותנת משקל לא למקור הנכס אלא לשמוש שנעשה בו ולכוונת הצדדים באשר לשיוכו כחלק מנכסי העתודה הכלכלית של המשפחה לעתיד ומתיישבת יותר עם ערכי הצדק והשוויון עליהם אנו אמונים. י"ח. אשר על כך, רואה אני לנכון לקבוע, כי גם הכספים שנצברו בחשבונותיו של הנתבע בבנק לאומי, המהווים חסכון משותף של כספי הרנטה מגרמניה לעתיד, הם חלק מהרכוש המשותף של בני הזוג ולתובעת מגיע מחצית מהם. י"ט. שונה החלטתי בנוגע לתשלומי הרנטה השוטפים והמשולמים מדי חודש. תשלום זה סבור אני שצריך להשאיר בידי הנתבע. מה שנחסך נחסך עבור שניהם. מהיום והלאה ישמש התשלום החודשי של הרנטה לצרכיו של הנתבע בלבד. כ. אשר תרומה ל"מרכז הרפואי רבין" - בס' 7 (ב) לכתב התביעה דרשה התובעת לקבל לידיה את מחצית כספי התרומה בס"ך 50,000$ שתרם הנתבע ל"מרכז הרפואי רבין". לא הובאה בפני ראיה כלשהי מהו המקור לתרומה האם כספי הפנסיה או כספי הרנטה. בפועל אין לכך חשיבות שכן קבעתי שאלה גם אלה משותפים לנתבע ולתובעת. התוצאה המתבקשת של קביעתי זו היא שבמסגרת חלוקת הכספים צריך גם סכום זה להכלל בחשבון שכן התרומה נעשתה על דעת הנתבע בלבד. למרות זאת אין בדעתי להעתר לרכיב זה של התביעה. יש להבין ללבו של הנתבע, ניצול שואה אשר בקש להנציח את שמם של הוריו ויתר בני משפחתו והרים לשם כך תרומה נכבדה למטרה נעלה ל'מרכז הרפואי על שם רבין'. משוכנע אני שאילו הנתבע היה פונה לתובעת בענין זה היא לא היתה מתנגדת. אני סבור שהתרומה הנדונה, בנסיבות המיוחדות של הנתבע, ולאור כמות הכספים המהווה חלק מהרכוש המשותף, הינה סבירה בנסיבות הענין. ההחלטה בענין זה הינה ענין לשיקול דעתו של ביהמ"ש, וזו החלטתי ואני שלם עימה. אינני סבור שבנסיבות הענין יש צורך להרחיב את מסת הרכוש המשותף. הפגיעה במסה אינה כה אנושה מבחינת בן הזוג 'הנפגע' ובנסיבות הענין ניתן להתעלם ממנה. אינני סבור שהוצאת הסכום האמור נעשתה מתוך כוונת מרמה או זדון לסיכול זכותה של התובעת (שהרי הנתבע סבר שהכל שלו) אלא למטרה נעלה ואין לבוא חשבון עם הנתבע במעשהו זה. לענין זה מן הראוי כן ללמוד מס' 7 לחוק יחסי ממון בין בני זוג המקנה לביהמ"ש שיקול דעת להרחיב את בסיס האיזון ולהכניס לתוכו נכסים שבן הזוג התכוון להוציאם על מנת לסכל זכותו של בן זוגו למעט "מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות הענין..." 12. סוף דבר א. לאור כל האמור לעיל ניתן בזה פסק דין הצהרתי הקובע, כי התובעת הינה הבעלים של: 1. מחצית מהכספים שהיו מופקדים בחשבון על שם הנתבע בבנק הפועלים, פקדונות וחסכונות, למעט עו"ש, נכון ליום 10.9.98 יום הגשת התביעה, בתוספת הריבית שנצברה עליהם עד יום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום לידי התובעת. 2. מחצית מהכספים שהיו מופקדים בחשבון (פת"פ מר"ג); חשבון (פת"פ דולר); חשבון (תוכניות חסכון) וחשבון (פקדונות בש"ח), למעט חשבון עו"ש, נכון ליום 10.9.98 יום הגשת התביעה, בתוספת הריבית שנצברה עליהם עד למועד מתן פסק הדין ועד ליום התשלום לידי התובעת. 3. מחצית מכספי קרן ההשתלמות המופקדים על שם הנתבע בבנק "יהב" בע"מ נכון ליום מתן פסק הדין. 4. מחצית מזכויות הנתבע במכונית הנוסעים מדגם פג'ו 205. ב. כמו כן, ניתן פסק דין בזה הצהרתי לפיו זכאית התובעת לקבל מהנתבע מחצית מתשלום הפנסיה החודשית שמקבל הנתבע מ"מבטחים" בע"מ וזאת החל מיום 1.2.00. 13. תביעת המזונות - תמ"ש 70030/98 א. לאור התוצאה אליה הגעתי בתביעה הרכושית איני רואה מקום לפסוק לתובעת מזונות. התובעת מקבלת קצבת זיקנה. היא תקבל מחצית מהפנסיה החודשית של הנתבע העומדת כיום על כ - 6,750 ש"ח לחודש. בנוסף היא תקבל לרשותה מאות אלפי שקלים מכספי החסכון אשר יניבו לה ריבית חודשית נאה. למותר לציין שהתובעת לא הוכיחה צריכה חודשית של כ - 12,000 ש"ח לחודש. הסכומים שפורטו בכתב התביעה מופרזים ומופרכים על פניהם ולא תואמים לחלוטין את רמת החיים שניהלה. די אם אפנה לצריכת המזון של 2,500 ש"ח לחודש, טיול שנתי לחו"ל בעלות של 1,500 ש"ח לחודש! הוצאות אישיות לקוסמטיקה בס"ך 1,100 ש"ח לחודש! ביגוד והנעלה בס"ך של 1,100 ש"ח לחודש - כדי לקבוע שרכיבי ההוצאות לא היו ראויים להתייחסות. ב. עתה, משקבלה התובעת מחצית מנכסי העתודה הכלכלית של בני הזוג תוכל היא לנהל לעצמה רמת חיים כפי ראות עיניה ולעלות ברמה זו כאוות נפשה. מעבר לכך אין מקום לפסוק לה מזונות. ג. ההחלטה למזונות זמניים תשאר על כנה ותפקע ביום 1.2.00 אינני מורה על השבת המזונות הזמניים ששולמו ויהא הדבר משום איזון על הכשרת התרומה של הנתבע ל'מרכז הרפואי רבין' . 14. הוצאות אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בס"ך של 10,000 ש"ח + מע"מ צמודים ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. הצהרת בעלותהלכת השיתוףבני זוגבעלותמקרקעיןפסק דין הצהרתי