להלן פסק דין בנושא הכרזת קטין בר אימוץ: פסק דין 1. זוהי בקשה להכריז על הקטין יליד 10/10/97, בר אימוץ גבי שני הוריו. במקורה התייחסה הבקשה למשיבה-האם בלבד, זאת בהעדר ידיעה לענין מיהותו של האב. במהלך ההריון טענה המשיבה כי אבי הקטין הוא אחד ..., לאחר הלידה טענה שהוא דומה לאחר - ... - ואולם השניים התכחשו לאבהותם. גם משסיים המבקש את מסכת ראיותיו והמשיבה עלתה לדוכן העדים היא עדיין לא ידעה מי מהשניים הינו אבי הקטין "יצאתי אתו (עם... - ח.ב.)... בהריון היו ויכוחים בינינו. כשנפרדתי ממנו לא ידעתי אם אני בהריון בכלל. חשבתי שזה ממנו ההריון... עכשיו מסתבר שזה ... הייתי מבולבלת. אם ... או ... ." (עמ' 48 ש' 29-25). בהמשך החקירה היא התכחשה לכך שהיה לה קשר עם גבר נוסף ולהערה לענין צבע עורו של הקטין השיבה "מה אני אלך עם כושי... אני זוכרת את עצמי. לא היה לי קשר עם מישהו שלישי" (עמ' 51 ש' 5-4). רק בשלב מאוחר יותר התייצב המשיב אצל פקידת הסעד וטען לאפשרות שהינו אבי הקטין, ומשהתייצב בביה"מ הוברר כי זמן קצר קודם לכן סיפרה לו המשיבה כי ממנו נולד לה הקטין - (כנראה, בתקוה שבאמצעותו תוכל להשיג את הקטין). משכך הוא צורף כמשיב נוסף לבקשה ועו"ד שטרק מונה לייצגו. 2. לענין העדר מסוגלותה ההורית של המשיבה נראה שאין חולק: המשיבה נולדה למצוקה, עקב התעללותו של אביה בה הועברה לפנימיה כבר בהיותה בת כ6- שנים. מכה נוספת ניחתה עליה עם מותה הפתאומי של אמה. אובדן האם, עיתוי הפטירה, המתח שבו היתה המשיבה נתונה והטראומות שסחבה מעברה - היו בין הגורמים להתמוטטותה של המשיבה ולאשפוזה בבי"ח פסיכיאטרי - עקב דיכאון עמוק ונסיון אבדני. בביה"ח אברבנאל, שם אושפזה המשיבה, היא אובחנה כבעלת הפרעת אישיות עם קוים של Borderline (כפי שצויין בסיכום המחלה, למשיבה "...סגנון התמודדות של השרדות במחיר של לקות הסתגלותית..."). עם שחרורה מביה"ח עברה המשיבה להתגורר אצל הורי אימה, ואולם לא עבר אלא זמן קצר עד שהיא שוב אושפזה, הפעם בביה"ח טלביה, שם היתה מאושפזת בהפסקות עד יולי 95. בסיכום המחלה מביה"ח טלביה צויין כי "...מדובר בהפרעת אישיות קשה, על רקע העזובה..." עוד צויין כי המשיבה ברחה מביה"ח מספר פעמים וכי בבריחה האחרונה במרץ 1994 היא "...שוטטה באזור ת"א, התנהגה שם ללא גבולות, ללא ריסון ובצורה תוקפנית. נמסר שדחפה אדם עיוור לכביש...". עקב כך הוצא ע"י ביה"מ צו אישפוז והמשיבה הוחזרה לביה"ח. שם התקשרה עם חולה שסבל ממצבים פסיכוטיים ואף ישב בכלא תקופות ארוכות והחליטה לעבור לגור אתו. משנעלמה שוב מביה"ח הוצאה מרשימת החולים. המשיבה חזרה לירושלים, כאן טופלה באופן אינטנסיבי ע"י עובד היחידה לקידום נוער וצעירים יוסף ברילנט. היא התגוררה אצל גברים ובמקלטים עד שבאפריל 1995 פנתה לעזרה עקב הריונה ושוכנה במלון ציון עד לאחר הלידה. גם לאחר שאושרה לה זכאות לדיור היא לא פעלה לממש זכות זו ונראה כי אפילו לדאוג לעצמה לצורך הבסיסי של קורת גג אין היא מסוגלת. בחודש ספטמבר 1997 עברה המשיבה אבחון פסיכולוגי ע"י הפסיכולוג עדאור בן אבא. כפי שצויין על ידו "ההרגשה הכללית ש... מעוררת היא חמלה - על ילדה קטנה שסבלה הרבה על לא עוול בכפה וזקוקה להמון אהבה וקבלה ללא תנאי. התחושה שמדובר בילדה מבחינה רגשית נמשכה לכל אורך תהליך ההערכה... גם כש... מדמיינת את חייה עם התינוק שיוולד לה החלום הוא על מצב שבו תימצא איזה אמא שתטפל בשניהם כמו שני ילדים...". עוד נאמר בחווה"ד: "להערכתי ... סובלת מהפרעת אישיות גבולית קשה המוגדרת כICD-10-. הפרעה זו מאופיינת בנטיה לפעול בצורה אימפולסיבית ללא התחשבות בתוצאות האפשריות, יחד עם אי יציבות רגשית ועם יכולת מועטה לתכנן מראש..." ובהמשך: "החיים התאכזרו ל... באופן שאסור שיקרה. היא עברה התעללות מינית ונטישה, התגלגלה שנים ברחובות והתחננה שיכניסו אותה לבתי חולים פסיכיאטריים כמקלט מהעולם האכזר. כל מה ש... מבקשת מהעולם זה שמישהו יאהב אותה אהבה מלאה, כאהבת אם את ילדה. ... היא ילדה נטושה ומוכה שעברה אין ספור התעללויות והתאכזרויות והיא זקוקה ליד מלטפת ומגינה. אך אסור שהחמלה, הרחמים, ההשתתפות בצער והרצון לעזור יעוותו את ראית המציאות נכוחה, והמציאות היא שאין ל... את היכולת להיות אם ראויה, ולו באופן המינימלי...". המשיבה, באינסטינקטים האמהיים שלה, ניסתה לגייס כל מי שרק ניתן היה ולהפעיל כל דרך שנראתה לה כדי להשיג את הקטין. כך חזרה והצהירה בפני פקידת הסעד שולי גרסון שתעדיף להרוג את התינוק ולא למסור אותו לאימוץ, כך ניסתה להפעיל את ... (שיודה באבהותו ובדרך זו אולי תוכל להשיג את הקטין) וכך עשתה כל מאמץ ע"מ שמי מבני משפחתה או חבריה יקח את הילד תחת חסותו על מנת למנוע האימוץ. למרבה הצער אף אחד מאלו לא מוכן היה לקחת אחריות על הקטין. בכל העדויות של פקידי הסעד והמומחים חוזרת ההתרשמות הנוגעת ללב ממצבה של המשיבה כילדה קטנה שמחפשת מישהו שיאהב אותה וימלא את החסכים מעברה. התרשמות זו קבלה אישור בהתנהגותה של המשיבה בביה"מ ובעדותה. בכמיהתה לילד הבהירה המשיבה גם לביה"מ כי רצונה בכך שהיא תגדל אותו על מנת שכשיגדל הוא יטפל בה. למרות חווה"ד החד משמעית שהוגשה מטעם המבקש בענין העדר מסוגלותה ההורית של המשיבה, נעתר ביה"מ לבקשת באת כוחה ומינה מומחה מטעמו. עם המומחה הראשון שמונה לא שיתפה המשיבה פעולה בטענה שהוא גבר, אף כי לא הרפתה והפצירה בביה"מ שימנה מומחית שתבחן את מסוגלותה. דא עקא, גם משמונתה הפסיכולוגית חנה כרמון המשיבה לא שיתפה פעולה עימה ולא הגיעה למרבית המפגשים שנקבעו. בנסיבות אלו הוגשה ע"י גב' כרמון חוו"ד שהסתמכה על מפגש אחד בלבד. דא עקא, גם מסקנתה היתה כי המשיבה אינה מסוגלת לגדל את הקטין ולא תוכל לעשות זאת בעתיד הנראה לעין. לאחרונה אף התדרדר מצבה של המשיבה. בעדותה של פקידת הסעד גב' לייטר מיום 16/11/98 היא דיווחה כי נמסר לה מהמרכז למצבי חירום כי "ביום 05/11 עברה ... הפלה בשבוע מאוד מתקדם להריון... מצבה מאוד לא טוב, שהיא בדיכאון, שהיא ברחוב למרות שיש לה כסף כדי ללכת ולשכור לעצמה דירה היא לא עושה זאת. שהבחור שהיה לה איתו קשר הוא בחור משועפט שבסופו של דבר עזב אותה... שלמרות הכל היא שומרת על עצמה שלא לקחת סמים ולא לרדת לזנות אבל היא מאד לא שומרת על עצמה. לא אוכלת לא מתרחצת לא מחליפה בגדים. גרה היום ברחוב..." (עמ' 111 ש' 22-13). גם ב"כ המשיבה - עו"ד פרי הר - לא התעלמה מהעדר מסוגלותה ההורית של המשיבה. שמא משום כך בחרה בסיכומיה, להתייחס למצבו של המשיב, בטענה שאם אמנם לא יוכרז הקטין בר אימוץ עקב מסוגלותו ההורית של האב, המשיבה לא תהווה גורם מזיק להתפתחותו של הקטין. 3. המשיב הינו רווק בן 26, יליד גאנה, שלדבריו, בהיותו בן לאם נוצריה נשלח ע"י אביו למסע במצרים וירדן כדי להיחשף לאיסלם. לדבריו הוא הגיע ארצה "כדי לעבוד ולהרוויח כסף". המשיב שוהה בארץ באופן בלתי חוקי, הוא עוסק בעבודות נקיון ומועסק משמונה בבוקר ועד שבע בערב. אין לו ביטוח רפואי או זכויות סוציאליות ומסיבות אלו הוא אף צפוי לגירוש. לשאלה אם הוא מודע לכך כי יכול להיות שיגרשו אותו השיב: "כן זה אפשרי. יכול להיות שיגרשו אותי אבל אני לא רואה את הנקודה כי אם הילד הוא שלי אני יכול לקחת אותו לאן שאלך" (עמ' 75 ש' 14-13). ההתחברות שלו עם המשיבה היתה מזדמנת ושטחית. המשיב אינו יודע את השפה העברית ולו ברמה בסיסית ביותר והמשיבה אינה יודעת אנגלית. הוא נעלם מחייה בסמוך לתחילת ההריון וככל שניתן להתרשם, גם משנפגשו על רקע הבקשה בענין ההכרזה על בנם בר אימוץ, נותרו ביניהם יחסי הניכור, העדר האמון והעדר ההערכה. ד"ר מאסס, שמונתה כמומחית מטעם ביה"מ בענין מסוגלותו ההורית של המשיב, נכחה במפגש בין השניים וזוהי התרשמותה: "גב' ת. (המשיבה - ח.ב.) התייחסה בבוז גלוי למר ב. (המשיב - ח.ב.), אמרה לי שהוא כבר שלש שנים בארץ ועדיין לא יודע מילה עברית. היא עצמה חסרה ידע מינימלי באנגלית והקומוניקציה ביניהם נחסמת גם לגבי נושאים קונקרטיים ביותר, כשגב' ת. לוחשת לי "טעות חיים" בהתכוונה כנראה לקשר שיצרה עם מר ב.... האפשרות של המשך קשר בין מר ב. לגב' ת. נראית לי מופרכת לגמרי". המשיב לא הזדרז לבצע בדיקת רקמות ומאז הדיון הראשון שקויים בנוכחותו ועד שהתייצב לביצוע הבדיקה חלפו כחמשה חודשים. (נראה כי הכנסתו הדלה והעדר תמיכה כספית מצד כלשהו היו הגורמים העיקריים לכך), ואולם כבר מהרגע שראה את הילד אמר שאם אמנם הוא האב כי אז הוא מתנגד לאימוצו. את רצונו לקבל את הקטין רואה המשיב כדבר מובן מאליו בהיותו אביו-מולידו, ואולם משנדרש לשאלה מי יטפל בו וכיצד יגדלו נראה שזה לא הדבר שהטריד אותו ממש, וכי לא נתן דעתו לדבר. לד"ר מאסס אמר המשיב תחילה שיגדל את הקטין ביחד עם המשיבה. כשהביעה תמיהה בהתייחס לסיפוריו על העלמויותיה, השיב: "אבל הילד הוא יהודי והוא צריך לגדול עם אמא יהודיה" והוסיף שהמשיבה בסדר "היא רק הולכת ממקום למקום". כפי שצויין בחוות דעתה של ד"ר מאסס, משהסבירה לו כי התכנית לגדל את הילד עם המשיבה איננה נראית מעשית "הוא נראה אבוד כאילו הכנסתי אותו למבוי סתום. חזר ואמר שהילד הוא יהודי והוא צריך לגדול אצל אמא יהודיה תוך ששלל כל אפשרות לצאת איתו לגאנה... לבסוף ענה בדוחק שאולי אשה מגאנה תגדל את הילד". אף כי במהלך השיחה הזכיר המשיב שיש לו חברה בחיפה (עליה עוד ידובר להלן) הוא דבק ברעיון גידולו של הקטין ע"י המשיבה "ועצם העלאת השאלה האם הוא יגדל את בנו - זוהי אפשרות שנראתה לו מופרכת לגמרי". בשיחה מאוחרת יותר עם ד"ר מאסס העלה המשיב את האפשרות שחברתו תגדל את הקטין ואם היא "לא תסכים לגדל את הילד יש לו חברים בגאנה, הם חבורה שמנהלת את החיים יחד ואחת מהן תוכל לשמור על הילד כשהוא בעבודה". המשיב משדר איזו שהיא פסיביות אליה התייחסה ד"ר מאסס בחוות דעתה: "קשה לי להעריך באיזו מידה הפסיביות (או האיטיות) של מר ב. הינה ביטוי לאמונה שלו שזכותו לאבהות על ]הבן] מותנית בעצם היותו אביו מולידו, שמקורה יכול להיות נעוץ בהקשר של תרבותו בגאנה... אך עדיין יתכן שמדובר על פסיביות אישית שבנסיבות חייו של מר ב. הינה מגבלה חמורה במיוחד". נראה שאף בהתייחס לאיטיות או פסיביות זו ואף אם היה אובד עצות משחדרה לתודעתו ההבנה שהוא לבדו, בתנאיו, לא יוכל לגדל את ילדו - רצונו לקבל את הקטין, דמו ובשרו, לא פחת. בנסיבות אלו רק טבעי הדבר שהוא שם את מבטחו בחברתו. 4. כבר בשיחה הראשונה של ד"ר מאסס עם המשיב הוא גילה לה כי מזה כעשרה חודשים הוא מקיים יחסי חברות אינטימיים עם בחורה ישראלית וכי הם אף מתכוונים להתחתן "אולי כבר בספטמבר" (1998 - ח.ב.). החברה - ... - שהעידה בביה"מ (פעמיים) נתגלתה כבחורה אחראית ומעשית ונראה כי כוונותיה לגבי המשיב אמנם רציניות. בניגוד למשיב שמצטייר כאדם פסיבי שעניינו בילד מונע מקשר הדם והשייכות בלא בדיקה ושיקול עניניים בשאלה מה יהיה אחרי שיקבל אותו, ניכרים ב... האמביוולנטיות, הקושי וההתלבטות. ... אוהבת את המשיב וחוששת כי הודאה בסירוב לקבל את הקטין עלולה לחבל במערכת היחסים עמו. מאידך היא מודעת היטב לכך כי במצבה הנוכחי, אפילו היתה רוצה לא היה ביכולתה לקבלו, וכך לכל אורך עדותה, במכתבה ובשיחותיה עם פקידת הסעד והמומחית, ניכרת הפסיחה על שני הסעיפים. היא מסכימה - אך חוששת, מסכימה - אך לא עכשו; האמביוולנטיות והפחד ניכרים כמעט בכל משפט. כבר בתחילת עדותה השיבה לשאלה לענין התייחסותה לאפשרות שלחייה עם המשיב יכנס תינוק מאשה אחרת באופן כן וישיר: "האמת שזה נורא מפחיד אותי האפשרות לאו דוקא שזה תינוק לא ממני. אני עדיין לא חושבת שאני במאה אחוז מוכנה לטפל בתינוק בכלל. מבחינה משפחתית לא תהיה לי שום עזרה... אני תומכת בעצמי ואני לא חושבת שמבחינה כלכלית המשכורת שלי והמשכורת של ... ביחד תספיק לגדל תינוק... אני בכלל אוהבת נורא ילדים אבל צריכים גם לקחת בחשבון שאני בכלל לא ראיתי אותו...". ולמטה מזה: "בכלליות אני מוכנה לטפל בתינוק הזה. אני פשוט לא חושבת שכרגע אני מסוגלת לזה... אני מוכנה לקלוט את הילד... בטווח של שנה שנה וחצי" (עמ' 92 לפרו'). ובעמ' 95: "האמת היא שאני לא מכירה את הילד הזה. אני לא יכולה להגיד לך בוודאות שאוהב אותו ואאמץ אותו באיזה שהוא שלב ברגע שאתקשר ואהיה אתו". לשאלה: "מתי את חושבת שתוכלי להקדיש לילד הזה מזמנך?" השיבה: "אחרי שנהיה נשואים ונתבסס... ילד צריך שיהיה לו את כל הדברים שלו. אי אפשר להגיד סתם אני רוצה את הילד". לפי עדותה של פקידת הסעד מירי לייטר התקשרה עמה ... טלפונית ביום 02/11/98 ואמרה "לא חושבת ש... מתאים. אני מאמינה שהוא אוהב נורא אך חי באשליות". עוד הוסיפה כי הם רוצים להתחתן אך לא יכולים כי ... שוהה בארץ באופן בלתי חוקי, כי אפילו להיות זוג נשוי "נורמלי" הם לא יכולים, וכי "ביה"מ יעשה לי טובה אם יפסוק על הילד בר אימוץ". בעקבות דברים אלו שלדברי פקידת הסעד נרשמו על ידה במהלך השיחה הוזמנה ..., לבקשת ב"כ המשיב, פעם נוספת לדוכן העדים. גם הפעם ניכרו בדבריה החשש והאמביוולנטיות. את עדותה היא פתחה במילים: "הדבר שהכי בלט - היא (פקידת הסעד - ח.ב.) כתבה שידעתי שהיא כותבת את הדברים. לא ידעתי...". ואולם גם בעדותה זו ניכרה האמביוולנטיות - מצד אחד החשש לקרע עם המשיב באם לא תסכים לקבל את הילד, ומצד שני ההכרה כי לא תוכל לקבלו. היא אמנם טענה כי הדברים שאמרה בשיחת הטלפון הוצאו מהקשרם ואולם כשנתבקשה לשחזר את שנאמר באותה שיחה אמרה: "היא שאלה אותי אם הייתי מסתכלת על הענין בצורה אובייקטיבית האם לדעתי יותר טוב בשביל הילד ללכת לאימוץ, אמרתי כן, אך אמרתי אינני יכולה לדבר בצורה אובייקטיבית כי אני מעורבת... אמרתי שאם ביה"מ, בלי שום קשר אלי, לעדות שלי, היה פוסק מראש שהילד צריך ללכת לאימוץ, הייתי חשה הקלה כי לא הייתי צריכה להיות מעורבת בכל הענין". הקושי של ... להתמודד עם המצב הבלתי נסבל אליו נקלעה עולה גם מבין השיטין: ... מעולם לא ראתה לנכון לבקר את הילד או אפילו לראות אותו. אפילו התבטאויותיה בענין משקפות את הקושי העצום בפניו היא עומדת. על הקטין היא מדברת בלשון "התינוק הזה", "הילד הזה", ולשאלה אם היא תהיה מוכנה לקבל את הילד ולטפל בו היא משיבה: "אני מוכנה לקלוט את הילד" (עמ' 92 ש' 26). והעיקר, כשהיא נשאלת מה יהיה אם בטווח של שנה - שנה וחצי, עליו דברה, מצבה לא ישתפר, היא משיבה: "בוודאי שלא לשמור אותו במקרר", ומיד מצטדקת "אפילו איפה שאני גרה אין לי איפה לשים תינוק... אנחנו (כוונתה למשיב - ח.ב.) עוד לא גרנו ביחד. אני צריכה לראות איך זה לגור עם הבן אדם הזה... אבל אני צריכה לראות איך אני מסתדרת עם הבן אדם בלי התינוק" (עמ' 93 שו' 10-3). 5. סיכומם של דברים, במקרה קשה זה, אף שנראה שהמשיב יכול היה להיות אב חם ואוהב לילדו, מסוגלותו אינה יכולה להיבדק אלא בהקשר לשאלה אם בתנאים בהם הוא מצוי, או בזמן נראה לעין, יוכל לתפקד כהורה ראוי לקטין (ר' ע"א 232/85 פ"ד מ' (1) עמ' 1 בעמ' 8). למרבה הצער, על רקע כל האמור אין מנוס מלהשיב בשלילה לשאלה זו. אשר על כן, אני מכריזה על הקטין בר אימוץ גבי שני הוריו. קטיניםאימוץ