להלן פסק דין בסוגיית גירושין בישראל של בני זוג נוצרים אורתודוכסים: פסק דין 1. התובעות הן אשה ובתה הקטינה, ילידת 8/2/95 ובתביעתן, עותרות הן לאכיפת ביצועו של הסכם שנחתם בין האשה לבין הנתבע (הבעל ואבי-הקטינה), ביום 29/1/99, בו התחייב הנתבע, בין-השאר, לשלם למזונותיהן סך כולל של 3,500 ש"ח לחודש, צמוד למדד חודש 12/98. לחלופין, מבקשות התובעות לחייב את הנתבע לשלם למזונותיהן את הסך של 6,010 ש"ח לחודש, ולשאת בהוצאותיהן הרפואיות החריגות. 2. התובענה הוגשה לבית-המשפט ביום 23/8/00 ונמסרה לידי הנתבע ביום 31/8/00, כנלמד מאישור המסירה שצורף לתיק. ביום 20/11/00 פנו התובעות לבית-המשפט ב"בקשה לפסיקת מזונות זמניים ולקביעת מועד לדיון". בו-ביום, החליט בית-המשפט, כי אין טעם במתן החלטות זמניות; ועל-כן, נקבע דיון, במעמד הצדדים, להיום, תוך שהנתבע הוזהר, כי במידה שלא יטרח להתגונן ע"י הגשת כתב-הגנה - עשויות התובעות ליטול פסק-דין נגדו. כמו-כן, הורה בית-המשפט, כי בא-כוח התובעות יבצע מסירה אישית של ההחלטה לידי הנתבע, ביחד עם הזמנה פורמלית לדיון שתוצא על-ידי המזכירות. הנתבע התייצב, אמנם, לדיון, אך אין בתיק כל הגנה או הודעה מטעמו; זולת, עדות לכך שביום 3/9/00 התייצב בפני כבוד הרשמת לדיון בבקשה להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ, נגדו. 3. לכאורה, רשאיות התובעות ליטול פסק-דין נגד הנתבע. ואולם, ראשית דבר, יש לבחון מספר סוגיות משפטיות, הנובעות מהתשתית העובדתית שהונחה בפרשת-התביעה. 4. בני-הזוג הינם נוצרים-אורתודוכסים, שנישאו בעיר רמלה בשנת 1994 (ראה ת1/). ההסכם, שאת אכיפתו מבקשות התובעות (ואשר צורף כנספח א' לכתב-התביעה), כולל בחובו הסדרי ממון, מזונות ומשמורת, והוא נחתם במשרדו של עו"ד ישראל כהן. ההסכם לא הובא לאישורה של ערכאה שיפוטית כלשהיא. 5. נתמקד, איפוא, בשאלה כלום ניתן לאכוף את התניות הנוגעות למזונותיהן של התובעות, כאמור בסעיף 3 להסכם, על ששת סעיפי-המשנה שלו? 6. נטען בכתב-התביעה, כי - במהלך השנה הראשונה לאחר חתימת ההסכם - שילם הנתבע את דמי-המזונות להם התחייב בהסכם, כסדרם; ואולם, בחודש ינואר 2000 חרג מנוהגו ושילם סך של 800 ש"ח בלבד, בטענה כי החליף את מקום עבודתו וכי ימשיך לשלם, כדבעי, לכשיתחיל לעבוד במקום חדש; ומחודש פברואר 2000 חדל, לחלוטין, לשלם את דמי-המזונות, כולם או מקצתם (ראה סעיפים 9,8 ו- 10 לפרשת-התביעה). 7. מעיון בפרוטוקול הדיון שנערך בפני כבוד הרשמת ביום 3/9/00, בסוגיית עיכוב יציאתו של הנתבע מהארץ, ניתן ללמוד, כי המשיב טען, כך: "... היה לנו חוזה שאם אנו לא גרים ביחד, עשינו חוו"ד אצל עו"ד שלא נגיע למשפטים, אני שילמתי את כל מה שהיה בחוזה. נשארתי בלי עבודה ואני לא יכול לשלם את מה שהיה בחוזה, את כל הסכום בכלל. היתה לי משכורת טובה. שילמתי לה 3,500 ש"ח, המשכורת שלי 7,000 ש"ח וזה לא כל הזמן. אני הייתי עובד בלילה. אני בלי עבודה בכלל ואני לא יכול לשלם את הסכום הזה ... מתי שאני יכול אני משלם. אני יכול אולי 1,000 ש"ח לשלם". הנתבע נצרך לשאלות שהציג לו בית-המשפט גם בישיבת היום וחזר על רוב דבריו דלעיל: "הייתי מוכן לשלם את הסכום של 3,500 ש"ח, צמוד למדד חודש דצמבר 1998, בלי כל בעיות. שילמתי גם את הביטוח הרפואי לאשתי ולבתי, למרות שזה לא היה קבוע בהסכם. לאחר מכן, בחודש ינואר 2000, פוטרתי מעבודתי ... אני עובד בעבודות שונות. בחודשים האחרונים אני לא משלם דבר למזונות ... יש דירה בבולגריה שרשומה על השם שלי ... מהכספים שאני אקבל מהדירה, אוכל לשלם את המזונות לאשתי ולבתי. אני מצפה לקבל ממכירת הדירה בבולגריה סכום של כ- 16,000-17,000$". המסקנה היא, שהנתבע מודה, למעשה, בטענת התובעות, כי נהג, במשך זמן מסויים, לשלם את מלוא הסכום עליו התחייב בהסכם - 3,500 ש"ח לחודש; ורק אחר-כך, בשל הרעת מצבו הכלכלי - כך, לטענתו - חדל לשלם. אין לנתבע כל טענה מסוג של פגם ברצון, שהביא אותו לחתום על ההסכם. הנתבע גם לא טען דבר לעניין תוקפו המשפטי של ההסכם - אף כי דברים אלה יש לסייג, לנוכח העובדה שלא היה מיוצג בעת עריכת ההסכם (כנלמד מסעיף 9 להסכם, עו"ד כהן ייצג את התובעת 1, בלבד) ואף לא היה מיוצג בעת הדיונים בפני בית-המשפט. 8. במסגרת התובענה דהאדנא מבקשות התובעות לכוף את הסדר המזונות, בלבד. ההסכם נושא את הכותרת "הסכם בין בני-זוג". הוא כולל גם הסדרים רכושיים, בסעיף 6 שבו (שכותרתו "מטלטלין") ובסעיף 7 שבו (שכותרתו "חובות"). ההסכם אינו דן, במפורש, בגירושי בני-הזוג, אף שהוצהר על ידם, במבוא להסכם, כי אין השלום שורר ביניהם ואין הם חיים עוד בצוותא-חדא; וכי מעוניינים הם לקבוע בהסכם את כל העניינים הכרוכים בעובדת הפירוד ביניהם. 9. תניות ממוניות טעונות אישור של בית-המשפט לענייני משפחה או של בית-הדין הדתי המוסמך. כך, כנלמד מסעיף 2(א) לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). תניות אחרות, שאינן ממוניות, הנערכות במסגרת הוראות אחרות של דיני המשפחה - כגון, מכוח עקרונות הדין הדתי החלים על מזונות או מכוח הוראות חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט - 1959 (להלן: "חוק המזונות") - אינן בגדר "הסכם ממון". מערכת הזכויות והחובות של בני-הזוג אינה מתמצה בהוראות חוק יחסי ממון, ועל בני-זוג חלות גם הוראות אחרות של דיני המשפחה. משכך, יכול שיוחלו דיני החוזים הכלליים, ולא הוראותיו של חוק יחסי ממון. וראה, גם: ע"א 1915/91, 2084/91, 3208/91 יעקובי נ' יעקובי וקנובלר נ' קנובלר, פ"ד מט (3) 529, 557; א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני-זוג (רמות, 1982) 304. 10. בענייננו, לא מצינו חובה סטטוטורית להביא הסכם בדבר מזונות לאישור בפני ערכאה שיפוטית. הקדמנו לעיל וציינו, כי בני-הזוג משתייכים לעדה הנוצרית-אורתודוכסית. עדה זו הינה עדה דתית מוכרת. הדברים נלמדים מהתוספת השנייה לדבר-המלך במועצה על ארץ-ישראל (תיקון) 1939; (להלן: "דבר-המלך במועצה"); וגם - מהתוספת הראשונה לפקודת הירושה , אליה מפנה חוק המזונות, ואשר - להווה ידוע - בוטלה, זה-מכבר. 11. לאור הוראת סעיף 2(ב) לחוק המזונות, הוראות החוק לא יחולו על מי שהינו חבר עדה דתית מוכרת. כך, שאין תחולה להוראת סעיף 12 לחוק המזונות, הדן בהסכמים בדבר מזונות, והקובע: "(א) הסכם בדבר מזונות של קטין וויתור על מזונות כאלה אינו קושר את הקטין, כל עוד לא אושר על-ידי בית-המשפט. (ב) הסכם בדבר מזונות של בגיר וויתור על מזונות כאלה ייעשה בכתב; הם ניתנים לאישור בית-המשפט. (ג) הסכם בענייני מזונות שאושר על-ידי בית-המשפט, דינו כדין פסק-דין של בית-המשפט בענייני מזונות". 12. ויוטעם: קיימת דיעה, הגורסת, כי יש לסייג את המילים "והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה" שבסיפת סעיף 2(א) לחוק המזונות, כמתייחסות אך להוראות הסובסטנטיביות של החוק ולא להוראות הפרוצדורליות שלו. ואם דיעה זו תתקבל - מאליו מובן, שהוראת סעיף 12 לחוק המזונות הינה הוראה פרוצדורלית, גרידא. וראה, עוד, לסוגייה זו: ע"א 779/76 שוחט נ' שוחט, פ"ד לב (1) 580; ע"א 127/80 מילר נ' ברקוביץ, פ"ד לד (4) 219; ע"א 250/83 עומרי נ' זועבי, פ"ד לט (2) 113, 136, 144-142; מ' שאוה, "היחול סעיף 3 א לחוק המזונות על הורים יהודים?", הפרקליט לה (1983) 58, 65. 13. לא לערכאה זו להכריע בקושייה המשפטית. ברם, בין כך ובין כך, ניתן להסיק, כי הסדר המזונות, אליו הגיעו הצדדים במקרה קא עסקינן - לא היה טעון, לכתחילה, אישור של ערכאה שיפוטית. לו נגרוס, כדעת רבים, שאין חוק המזונות חל בנסיבות - אזי, בהיעדר חובה שבדין - ההסכם שריר וקיים, ובמידה שמי מהצדדים היפר את המוסכם, רשאי מישנהו לעתור בתובענה לאכיפה. ואף אם נלך, לשיטתם של המעטים, ונבחן את העניין לנוכח הוראותיו של סעיף 12 לחוק המזונות - נלמד, כי אין הוא עומד לנו למכשול. שיעור המזונות שנקבע בהסכם כולל גם את אלה של האשה וגם את אלה של הקטינה, בלא שנעשתה הפרדה בין הסכומים. על-פי סעיף-קטן (ב) להוראת החוק, ממילא שהסכם בדבר מזונותיו של בגיר "ניתן" לאישור בבית-המשפט, אך אין הדבר בגדר חובה. ועל-פי סעיף-קטן (א) להוראת החוק, הסכם בעניין מזונות קטין וויתור על מזונותיו אינו קושר את הקטין, כל עוד לא אושר על-ידי בית-המשפט. אלא מאי? שבענייננו, לא היה כל ויתור על מזונות לקטינה. אדרבא, הקטינה מבקשת כעת לכוף את ההסכם בדבר מזונותיה! מהוראת סעיף-קטן (ג) להוראת החוק, למדים על ההבדל בין הסכם מזונות שאושר לבין כזה שלא אושר - שאת הראשון רואים כפסק-דין (הניתן לגבייה בהליכי הוצאה-לפועל, ישירות) ואילו את השני אין רואים כפסק-דין (אף שאין בו פסול, ואפשר לעתור למתן פסק-דין שיורה על אכיפתו, שאז יהא גם הוא ניתן לגביה בהליכי הוצאה-לפועל). 14. נסכם עניין זה ונאמר, כי לא היתה כל חובה, לכתחילה, להביא את הסדר המזונות לאישורו של בית-המשפט; ובהיעדר כל טענה מצד הנתבע לכשירותו של הסדר זה - ניתן להורות על אכיפתו, משהנתבע לא טרח להתגונן. 15. ברם, כדי למנוע ספק-ספיקא, נציין אף זאת: גם לו היתה מועלית הסברה, שאין לנתק בין תנייה לתנייה, אלא יש לראות את ההסכם כולו כמקשה אחת, ומשלא הובא לאישור על-פי חוק יחסי ממון אין להכיר בו כהסכם מחייב, בין כולו ובין מקצתו - ניתן להשיב על כך. דוקטרינת תום-הלב ניתנת ליישום בסיטואציה זו וראוי שתיושם סעיף 61(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"), קובע, כי הוראותיו של חוק החוזים יחולו, כאשר אין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון. בחוק יחסי ממון ישנה, כאמור, הוראה מיוחדת, הדורשת את אישור בית-המשפט להסכם, ואי קיום היסוד ימנע אכיפה מכוח דוקטרינת תום-הלב, שהופרה בשלב הטרום-חוזי (הסכם הממון משתכלל עם אישורו על-ידי בית-המשפט). לעומת זאת, ראינו לעיל, כי להסכם בעניין מזונות של מי שיש לו דין אישי או שהוא חבר עדה דתית מוכרת - אין הוראה הדורשת אישור של בית-המשפט. ב-ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח (2) 862, נתבררה שאלת אכיפתו של חוזה מזונות, ונפסק, מפי כבוד השופט י' זמיר: "יש להעדיף פירוש הנותן ממש להתחייבות ברורה שהמערער נטל על עצמו ... המתיישב עם חובת תום-הלב הכרוכה בהתחייבות זאת, המיטיב לא רק עם המשיבה אלא גם עם ילדי הזוג ..." (בעמ' 872, מול האות ג'). זאת, וגם זו. בעניין הנדון בפנינו, למדנו, כי גם הנתבע מודה שהצדדים החלו בביצוע התחייבויותיהם על-פי ההסכם. בית-המשפט העליון מוכן היה, במקרים מסויימים, להחיל מניעות מלטעון נגד תוקפו של הסכם - ואפילו הסכם ממון (!) - למרות שלא אושר על-ידי בית-משפט - משום שהשתכנע בכך שהצדדים קיימו, בפועל, את ההסכם. ב-ע"א 765/89 מזרחי נ' מזרחי, פ"ד מה (2) 255, נטען נגד תוקפו המחייב של הסכם, מאחר שלא אושר על-פי חוק יחסי ממון. כבוד הנשיא מ' שמגר קבע, כי: "לעניין זה סבר בית-המשפט, בצדק, כי אי-אישורו בשעתו של ההסכם בבית-המשפט או בבית-הדין, אין בו כדי לגרוע מן המהות המחייבת של ההסכם ככל שהדבר נוגע ליחסים בין בני-הזוג, ומה גם שהיה בו ביטוי לחלוקת הרכוש בין כל אחד משני המתדיינים שבפנינו". (בעמ' 258, מול האות ז'). וכן, ראה: ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט (3) 186, שם קיימו בני-הזוג את הסכם הממון שנחתם ביניהם, במשך תשע שנים, למרות שלא אושר על-ידי בית-המשפט. וגם: ת"א (ת"א) 1437/94 אביגדורי נ' אביגדורי (לא פורסם; החלטה מפי כבוד השופט א' שטרוזמן). 16. ראוי לייחד דברים בעניין סמכות השיפוט של בית-משפט זה, בסוגייה דעסקינן. נשוב ונציין, כי העדה הנוצרית-אורתודוכסית הינה עדה דתית מוכרת. סימן 54 לדבר-המלך במועצה מקנה לבתי-הדין של העדות הנוצריות המוכרות, ביחס לבני-זוג, אזרחי המדינה, המשתייכים לאחת העדות הנוצריות המוכרות, סמכות-שיפוט ייחודית במזונות מסוג "אלימוני" (alimony), וסמכות שיפוט מקבילה, המותנית בהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר, במזונות מסוג "מינטננס" (maintenance). ב- ביד"מ 1/49 רוזנבאום נ' רוזנבאום, פ"ד ז 1037, נקבעו - בצורה ברורה - תכונותיהם של מושגים אלה: "אלימוני" - פירושו מזונות לאשה, כל עוד קיים קשר הנישואין; ואילו "מינטננס" - פירושו מזונות לאשה, לאחר הפקעת קשר הנישואין, וכן מזונות לקרובים אחרים, בינם לבין עצמם, לרבות מזונות ילד מהוריו. מכאן, ששאלת מזונותיו של ילד נוצרי-אורתודוכסי מהוריו הנוצרים-אורתודוכסים, בהיותם של המזונות בגדר "מינטננס" - מסורה לסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה (וזאת, למדים אנו משילוב הוראות סימן 47 לדבר-המלך במועצה וסעיף 1 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995), אלא-אם-כן קיימת הסכמה בין הצדדים הנוגעים בדבר, לשיפוטו של בית-הדין של העדה הנוצרית-אורתודוכסית. למרות כל זאת, הרי במידה שבני העדה הנוצרית-אורתודוכסית אינם אזרחים מקומיים, אלא נתינים זרים, או שלפחות אחד מהם נתין זר - כי אז אין נפקות לאבחנה בין "אלימוני" לבין "מינטננס", ובשניהם - כמו בשאר ענייני המעמד האישי - מוקנית לבית-הדין הדתי סמכות מקבילה, המותנית בהסכמת כל הנוגעים בדבר; ובהעדר הסכמה - תמסר הסמכות לבית-המשפט לענייני משפחה. דברים אלה נלמדים מהוראת סימן 59 לדבר-המלך במועצה. 17. מכאן, שבדיוננו זה - כנלמד מהרצאת-הפרטים וכפי שחזר ואישר בא-כוח התובעות בתשובה לשאלת בית-המשפט - הנתבע הוא אזרח בולגרי, ואילו התובעת 1 הינה אזרחית יוגוסלבית; ולכן, מוקנית הסמכות העניינית לבית-המשפט לענייני משפחה. בני-הזוג אינם מחזיקים באזרחות ישראלית. שאילו כך היה הדבר (לאמור, שהיה מדובר בכפולי-אזרחות), אזי אזרח ישראלי אינו משתבץ למסגרת ההגדרה של נוכרי ("foreigner"), המופיעה בסימן 59 לדבר-המלך במועצה ("כל מי שאינו אזרח ארצישראלי"), אלא יש לראותו - לעניין הוראות דבר-המלך במועצה - כאזרח מקומי. ואגב, חיזוק לכך נמצא גם בהוראת סעיף 14(ב) לחוק האזרחות, התשי"ב - 1952, הקובעת כי: "אזרח ישראלי שהוא גם תושב חוץ, רואים אותו, לעניין חוקי ישראל, כאזרח ישראלי". בתובענה זו, אין מקום להזקק לשאלת הדין שיחול, משום שבני-הזוג חסכו את הצורך בכך, משהגיעו להסכם שהסדיר גם את שאלת המזונות. 18. מורם מהאמור לעיל: א. העתירה הראשית מתקבלת ובית-המשפט מורה בזה על אכיפתו של סעיף 3 להסכם שערכו בני-הזוג ביום 29/1/99, לאמור: "(1) כל זמן שהצדדים ימשיכו לחיות בישראל, מתחייב הבעל לשלם לידי האשה למזונותיה ולמזונות הילדה וסיפוק צרכיה השונים, כל עוד הילדה ברשותה ובחזקתה של האשה, סך כולל של 3,500 ש"ח לחודש מידי חודש בחודשו, החל מיום חתימת חוזה זה ועד הגיע הילדה לגיל 18 שנה. (2) בהגיע הילדה לגיל 18 ועד גיל 20, יופחת החלק היחסי בגין מזונות הילדה והחל מגיל 20 ואילך יופסק כליל תשלום החלק היחסי בגין מזונות הילדה. (3) דמי המזונות ישולמו לכל חודש מראש עד ה- 10 לכל חודש מידי חודש בחודשו ישירות לידי האשה או לחשבון הבנק שלה. (4) דמי המזונות הקבועים בסעיף זה, יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן (להלן: "המדד") שבסיסו מדד חודש דצמבר 1998 שפורסם ביום 15.01.99 דמי המזונות יעודכנו בכל פעם אחת ל- 12 חודשים. (5) קיצבת הילדים המשולמת שתשולם, באם תשולם על ידי הביטוח הלאומי, תשולם ותועבר ישירות לידי האשה ודמי הקצבה לא יחשבו כחלק מתשלום המזונות. (6) באם יהיו לילדה הוצאות רפואיות חריגות מתחייב הבעל להשתתף במחצית ההוצאות הרפואיות הנ"ל בנוסף לדמי המזונות האמורים בסעיף זה". ב. הנתבע ישלם את יציאות המשפט, בסך כולל של 2,000 ש"ח, בצירוף מע"מ, נושא הפרשי הצמדה וריבית על-פי החוק, מהיום ועד התשלום המלא, בפועל. גירושין