פסק דין 1. ביום 13/06/96 הוצאו שלושה אחים (ילידי פברואר 1992, מאי 1993 ויולי 1994) ממשמורת הוריהם, בסיוע כוחות משטרה, לאחר שהוחבאו על ידי המשפחה במשך כשבוע בבית סבתם. הילדים הושמו בבית מעבר הרחק ממקום מגוריהם, ושהו שם, כשהם מנותקים כמעט ממשפחתם, במשך 21 חודשים בטרם הוגשה ביום 04/03/98 בקשה להכרזתם ברי אימוץ. 2. ביום 24/09/98 הוחזרו הקטינים לרשות אמם, לאחר שבמהלך הדיונים בביה"מ התבררה מסכת ארוכה של מחדלים וכן של מהלכים שננקטו ע"י השירות למען הילד שחרגו מנורמה של מינהל תקין ולאחר שהוברר כי עצם הוצאת הקטינים מהבית לא היתה מקובלת על רשויות הרווחה במקום מגוריהם וכי השיקולים שעמדו בבסיס הבקשות שהוגשו לא היו שיקולי טובת הילדים דווקא. (לפי תצהירה של גב' אדריאנה כרמי, מנהלת האגף לשירותים חברתיים בנצרת עילית, הצעתה כי תוגש תוכנית לטיפול בקטינים במסגרת הקהילה נדחתה, תוך שהובהר "שאם יהיו תכניות כאלה בקהילה אז יקטן מספר הילדים לאימוץ, והדבר יפגע במשפחות המבקשות לאמץ" (סע' 14 לתצהיר), על דברים אלו חזרה בעדותה גם פקידת הסעד לחוק הנוער בנצרת עילית גב' סאלי ברקוביץ (ר' עמ' 215 לפרו')). הקטינים הוחזרו - ביוזמת השירות למען הילד - מיד לאחר שנשמעו עדויות עובדות הרווחה בנצרת עילית מהן הוברר כי היו החלטות להחזרת הקטינים לרשות אמם שלא קויימו וכי גם לעצם הגשת הבקשה להכרזת הקטינים ברי אימוץ היו מחלוקות קשות, ולאחר שהתגלה כי פרוטוקולים עדכניים של דיוני וועדות ההחלטה וכן מסמכים רלוונטיים אחרים הועלמו מעיני ביה"מ. 3. בד בבד עם הבקשה להכרזת הקטינים ברי אימוץ הוגשו לביה"מ שלוש בקשות נוספות: האחת - להורות על העברת הקטינים לאלתר למשפחות שיועדו לאמצם באם יוכרזו ברי אימוץ (לפי סע' 12 ג' לחוק אימוץ ילדים התשמ"א1981- - להלן: החוק), וכן להורות על הפסקת הביקורים בין הקטינים למשיבים. השניה - להאריך את תוקף החלטת ביהמ"ש לנוער מיוני 1996 להוצאת הקטינים ממשמורת המשיבים והעברתם למשמורת רשות הסעד (לפי ס' 26 לחוק). והשלישית - להורות כי עדויותיהם של פקידות סעד ומומחים שהגישו חוו"ד, תסקירים או תצהירים יישמעו ללא נוכחות המשיבים ושלא יימסרו למשיבים מועדי הדיון בהם יעידו כותבי המסמכים האמורים, כי המסמכים ואף פרוטוקול החקירה שלהם יהיו חסויים בפני המשיבים וכי ייאסר על ב"כ המשיבים לגלות להם פרט כלשהו העלול להביא לזיהוי כותבי המסמכים האמורים. הבקשה לדיון ללא נוכחות ההורים: 4. הבקשה לקיום דיונים ללא נוכחות המשיבים ותוך הסתרת חומר הראיות והפרוטוקולים מעיניהם נומקה באלימותם של המשיבים. לבקשה צורף תצהירה של פקידת הסעד גב' גוטליב לפיו הורי הקטינים ובני משפחתם התנהגו באלימות פיזית ומילולית כלפיה וכלפי פקידת הסעד הראשית וכן כלפי הפסיכולוג של בית הילדים בו מצויים הקטינים. כן צורף תסקיר שנחתם ע"י פקידת הסעד גוטליב לפיו בביקורה של האם אצל הילדים בלווית אמה "היו השתים מאד עצבניות, תקפניות ואלימות" ובשיחה שקויימה עם השתיים לאחר הביקור שנערך ביום 22/12/97, בה הובהרה להן הכוונה "לפנות לביה"מ בענין הקטינים", התפרצה האם בצעקות וקללות, הצליחה לשלהב גם את אמה ושתיהן יחד צעקו קיללו ואיימו שהסוף לא יהיה טוב. עוד צויין על ידי פקידת הסעד: "זמן קצר לאחר מכן קיבלתי לביתי איום טלפוני בו נאמר כי יתקעו לי כדור בראש. מיד הגשתי תלונה במשטרה" (ודוק: לא נאמר מי איים, באיזה הקשר, כיצד נקשר מי מהמשיבים לשיחת הטלפון, ומה היו תוצאות חקירת המשטרה). לדיון שקויים בבקשה הטריחה עצמה פקידת הסעד הראשית לחוק האימוץ גב' אלה בלאס שטענה כי "בגלל האלימות המאוד קשה של אמא של הילדים ושל הסבתא תכננו איך להגיד לה על פתיחת התיק... מאחר ובביקור האחרון היתה אלימות קשה כלפי הפסיכולוג של בית הילדים שקיבל מכות מהסבתא ו/או האמא זאת ביום שאני אישית הייתי חולה ולכן לא נפגשתי איתם" (ההדגשות כאן ולהלן שלי - ח.ב.). ב"כ המבקש עמד בתוקף על דעתו שלא לאפשר למשיבים קשר כלשהו לדיון. לדבריו: "אכן מדברים על דיני נפשות אך לא רק לגבי הקטינים אלא גם לענין מחברי המסמכים". הוא עמד על כך שהמשיבים: "לא יהיו באולם בעת העדות ולא יראו את האנשים" וזאת בשל החשש שהעלה "שאם המשיבים יקשרו את האנשים עם הרעיון שבסופו של דבר יימסרו ילדיהם לאימוץ יתכן שיקרה אסון כאן". הוא סירב אפילו להצעה שהועלתה להופעת העדים בתחפושת בטענה כי "יש חשש לזיהוי קולות" (עמ' 6-7). 5. מאחר שבשלב זה לא נחקרה פקידת הסעד על התצהיר והתסקיר שהגישה (ואף בהנחה שכל האמור בהם אמת) נדחתה הבקשה, תוך שבהחלטה שניתנה ביום 26/04/98, נאמר: אכן אין צורך להכביר מילים לענין החומרה שבה רואה ביה"מ תקיפה של עובדי ציבור ולעניין זכותם להעיד בביה"מ באופן חופשי ללא חשש ופחד. זכות שחובתו של ביה"מ להגן עליה מכל משמר. מנגד עומדת זכותם של המשיבים, בעלי דין שמבקשים לקחת מהם את היקר להם מכל - לשלול מהם את הורותם על ילדיהם לצמיתות, להיות נוכחים בדיון ושעניינם יוצג בפני ביה"מ בצורה המיטבית". עוד הוסף כי זכותו של בע"ד להיות נוכח בדיונים בענינו הינה זכות יסוד חוקתית וכי זהו אינטרס ציבורי של ביה"מ להגן עליו. לפיכך, משנטען כי זכות זו מתנגשת עם זכותם של עדים לשלומם ובטחונם נקבעו בהחלטה הסדרים מיוחדים לשמיעת העדויות. 6. ואמנם הדיונים הראשונים קויימו תוך שננקטו אמצעים להבטחה מירבית של בטחון העדים וחסיונם בפני המשיבה. (המשיב, ממילא, לא נכח בדיונים אלו). דא עקא, עד מהרה הוברר כי לחשש זה אין כל אחיזה - האם הצטנפה בפינת האולם ודי היה להתבונן באופן ישיבתה ובחוסר האונים ששידרה כדי להיווכח שלא הפחד מנוכחותה הוליד את הבקשה יוצאת הדופן. גם העדים שעלו לדוכן בזה אחר זה העידו כי מדובר באשה פסיבית, שקטה ומאופקת, כי אין הם חוששים ממנה וכי לא טענו כך בשלב כלשהו. בנסיבות אלו הסכים גם ב"כ היועה"מ כי הדיונים יימשכו בדרך הרגילה; ואמנם במהלך כל הדיונים התנהגה האם באצילות נפש וללא דופי. 7. בהסתכלות לאחור קשה להשתחרר מן הרושם כי הבקשה האמורה נועדה בעיקר לצורך דרמטיזציה ויצירת דה לגיטימציה לגבי המשיבים שתעמידם במצב נחות וקשה כבר מלכתחילה: א. לענין האב הוברר כי הוא נתון במאסר - ומכל מקום מעולם לא פנה למי מפקידי הסעד או הרווחה - וממילא טענה לענין אלימות מצידו היתה חסרת בסיס. ב. בחקירתה בביה"מ תארה פקידת הסעד הגב' גוטליב השתלשלות דברים הרבה פחות דרמטית מזו שהובאה בתסקיר ובתצהיר שהוגשו בתמיכה לבקשה לחסיון. מעדותה עולה כי נכחה בפועל רק בארוע אחד מן הארועים המתוארים בתסקיר ולשאלת ביהמ"ש האם בארוע זה היתה אלימות של האם השיבה: "בארוע הזה לא היתה אלימות. היו צעקות. גם של האמא. אני חושבת שאולי בגלל שדובר שוב איתם בענין האימוץ וזה אולי לא היה נבון מצידי להעלות את זה בסיטואציה הזו". ובהמשך: "ש. זאת אומרת שהתגובה היחידה שאת מייחסת לאם זה אלימות של קללות אחרי שאמרו לה שלוקחים לאימוץ? ת. כן. כך זה יוצא מהשתלשלות הדברים" (עמ' 101). ג. באותו הקשר העידה גם פקידת הסעד לחוק הנוער מלשכת נצרת, הגב' סאלי ברקוביץ. לדבריה הארוע היחיד בו היתה התנהגות אלימה של המשיבה ואמה בלשכה היה קשור בתחושת אי הוודאות שלהן באשר לגורל הילדים לאחר שהשרות למען הילד לא טרח, לאורך חודשים ארוכים, לעדכן אותן בתכניותיו ביחס לעתיד הילדים. כפי שהעידה הגב' ברקוביץ (בעמ' 220-221): "מדובר בהתנהגות חד פעמית בקשר לשיחה שהיתה צריכה להיות בשירות למען הילד בה אמור היה להאמר ל... (המשיבה 2) המשך גורל הילדים. השיחה לא התקיימה. ... (המשיבה 2) לא ידעה מה הולכים לעשות עם הילדים שלה. ... (המשיבה 2) ואמה היו נסערות מאוד. חרדות מאוד לגורל הילדים. הגיעו למחלקה לקבל תשובות. בידי הנוכחות אנה סטנובסקי ואדריאנה כרמי לא היו באותו רגע תשובות במקום השרות למען הילד והיתה התפרצות. הוזמנה משטרה. הוגשה תלונה. אני לא הייתי נוכחת. לאחר מכן התקיימה שיחה התארגנות ושיחה טיפולית שאצלנו לא מתנהגים בצורה אלימה ובצורה כזו לא נוכל לקיים קשר טיפולי ועלי לציין כי מאותו יום ההתנהגות של ... (המשיבה 2) ואמה היתה ללא דופי." מבלי לגרוע במאומה מהחומרה שיש לייחס לאלימות כלשהי, אם מביאים בחשבון את דרך הוצאתם של הקטינים מרשות הוריהם, העובדה שהם הוחזקו במשך תקופה ארוכה כל כך בבית מעבר מרוחק ממקום מגוריהם, ללא אפשרויות ביקור סבירות וללא שניתן להם דיווח כלשהו לגבי הצפוי בהמשך הדרך, אין פלא שחוסר האונים, התסכול, חוסר הוודאות והחרדה נתנו את אותותיהם גם בדרך של התפרצויות זעם. דא עקא, במקום לפשפש במה שנעשה בחרו פקידי הסעד לחוק האימוץ לנסח תסקיר מוגזם ומגמתי ולהגיש בקשה יוצאת דופן - שמא כדי לסחוף גם את ביה"מ לדרך העקלקלה בה הובלו הענינים כבר מההתחלה. הבקשה להפסקת הביקורים: 8. גם הבקשה הדחופה והנמרצת להפסקת הביקורים שהועלתה ע"י ב"כ המבקש כבר בדיון הראשון (שקויים ללא נוכחות המשיבים - אף שאלו נמצאו בין כותלי ביה"מ) לא הוגשה משיקולים עניניים: ההתרשמות מהמקרה דנן (כמו גם מתיקים אחרים שענינם בקשה להכרזת קטין בר אימוץ), הינה כי "הכשרת" הקטין לאימוץ נעשית מרגע הוצאתו מן הבית, באופן שמשמגיע שלב הדיון וההכרעה, לא פעם כבולות ידיו של ביה"מ, שכלים להחזרת גלגלי הזמן אחורנית לא ניתנו בידו: א. הקטינים שמקום מגוריהם בנצרת עילית הושמו בבית מעבר בירושלים, באופן שכל ביקור הצריך הוצאות רבות, היטלטלות בדרכים והתארגנות מיוחדת ואם לכך מצרפים את מצבם הכלכלי הקשה (שכפי שיובהר להלן היה בין הגורמים להוצאת הקטינים מביתם), את העובדה שמספר הביקורים של האם הוגבל לפעם אחת בחודש ובכל פעם למשך שעה בלבד - וגם זאת ביום ובשעה קבועים - נקל לשער כי נושא הביקורים הפך להיות כלי בידי השירות למען הילד להשגת המטרה האמורה. אם ההורה איננו מגיע נטען נגדו כי הוא מזניח את הקטין ואינו מגלה ענין בו, אם הוא מאחר נטען שהמעון אינו יכול להתארגן בכל שעה וההורה נשלח לביתו כלעומת שבא וכשבכל זאת מתאפשר הביקור, נעשה הדבר כשעינים זרות בוחנות כל תנועה וכל אמירה. ב. בדיון הראשון כאמור, העלה ב"כ המבקש הטענה כי יש להפסיק לאלתר הביקורים, זאת מאחר "...(ש)לאור הראיות שצורפו לבקשה הצטיירה תמונה של נזק שנגרם לקטינים עקב הביקורים שהתקיימו בעבר" (עמ' 9, ש' 11). מאחר שבשלב זה לא היה בפני ביה"מ אלא החומר שצורף לבקשות הוחלט כי ביקורי האם יימשכו במתכונת שנקבעה קודם וכי האב יוכל לבקר את הקטינים בכל פעם שיהיה בחופשה מבית הסוהר. ההחלטה האמורה ניתנה בעת שפקידת הסעד גוטליב לא נכחה באולם. משנכנסה והודע לה הדבר, התריסה כלפי ביה"מ: "...אני אתייעץ עם מקום הימצאם של הילדים... לגבי האב יש בעיה גדולה מאד. הוא לא ראה אותם כשנתיים אני חושבת שלהנחית אותו עליהם עכשיו זו בעיה...". היא רק לא מצאה לנכון לציין כי האב פנה מספר פעמים באמצעות עו"ס בית הכלא בבקשה להיפגש עם הקטינים ולא נענה. הגב' אלה בלאס, בעדותה בביה"מ, חזרה על הטענה שהביקורים עם האב לא קויימו מחוסר ענין שלו. אח"כ לשאלת ב"כ המשיב השיבה: "הוא אמר שהוא מבקש, אבל זה לא דבר שהיה לו המשך סוף והתחלה...". דברים אלו עומדים בניגוד לאמור בתסקיר - אליו צרפה גב' בלאס את חתימתה - בו צויין (בעמ' 6) כי במהלך השיחה ביקש האב לראות את ילדיו, (ובהמשך, לענין האמור בתסקיר: "נפגשתי עם ... (המשיב 1)" - השיבה גב' בלאס בחקירתה (עמ' 31): "זה לא הייתי אני. כפי שציינתי אני לא מכירה את האב"). כן עומדים הדברים בסתירה לעדותה של גב' סאלי ברקוביץ כלהלן, לחווה"ד של הפסיכולוג רועי אלדור, שציין (בעמ' 8 לפרו'): "... (המשיב 1) מספר על בקשות חוזרות ונישנות שלו לבקר את הילדים, שלדבריו לא נענו", ולמסמכים אחרים, שמהם עולה כי האב חזר וביקש לראות את ילדיו אך לא נענה. ג. דא עקא, החלטת ביה"מ לא להפסיק הביקורים (שממילא, כפי שהתברר בהמשך - גם לפני הגשת הבקשה לא קויימו - ולו במתכונת של אחת לחודש כפי שנקבע), נשארה בבחינת אות מתה. בדיון שקויים ביום 21/05/98 הסתבר כי למרות ההחלטה לא קויים ביקור כלשהו של אף אחד מההורים. בענין זה ציינה ב"כ המשיבה "רשויות הרווחה עושים דין לעצמם... הם יוצרים את המעגל שמוביל לאימוץ...". בלית ברירה ניתנה החלטה נוספת בנושא הביקורים בה נאמר: "...אינני סבורה כי הגשת בקשה להכרזה על קטין כבר אימוץ היא שלב שממנו יש להפסיק ביקורים או לדלל אותם באופן ש"יגוועו" מאליהם עד שיינתן פס"ד בשאלה זו..." (עמ' 27 לפרו'). ד. עם התקדמות הדיונים בתיק החלה להצטייר מתוך העדויות שנשמעו תמונה לפיה אותו דפוס של טרפוד הביקורים והערמת קשיים על האם התקיים מן הרגע בו הוצאו הילדים מן הבית. העידה על כך הגב' אדריאנה כרמי, מנהלת האגף לשירותים חברתיים בנצרת עילית: "...אני רוצה להגיד שברגע שהילדים הובאו לבית הילדים הכל היה מכוון לניתוק הקשר ולהקשות על הקשר עם האמא. אני חושבת שזה לא בסדר כי אם מדברים על טובת הילדים לא יכול להיות שהליכי המשפט ימשכו כן ברי אימוץ לא ברי אימוץ זה לא דבר שצריך להמשך למעלה משנתיים ולהעמיד במבחן את הכוחות הדלים ממילא של האם הטבעית..." (עמ' 198). "...במשך התקופה הזו לא היתה ודאות לאימוץ אך הכיוון היה לניתוק קשר. לאפוף בערפל את המשפחה. אם ... (המשיבה 2) היתה מוותרת מראש ולא היתה נוסעת ולא עושה למען החזרת הילדים יתכן שלמטפלים היה יותר קל לעבוד עם הילדים לאחר שנותק הקשר..." (עמ' 200). "...על פי הערכתי הערימו בפני האם קשיים רבים בביצוע ביקורים שם..." (עמ' 206). גם גב' סאלי ברקוביץ, פקידת סעד לחוק הנוער בנצרת עילית, העידה כי בדיון שקויים בוועדת ההחלטה ביום 22/09/97 היתה התנגדות מטעם השירות למען הילד (וכן נציגי בית המעבר בו שהו הקטינים) לקיום קשר בין הקטינים לאביהם, זאת "מאחר ומצב הילדים לא טוב...". (ר' בהשוואה דברי גב' אלה בלאס לעיל). לשאלת ביהמ"ש: “מה הקשר לזה שמצב הילדים לא טוב לבין זה שלא יראו את ההורים. מהי טובת הילד שלא יראו את ההורים?" השיבה: "אני רק יכולה להגיד שאני מסכימה איתך אני מאוד רציתי שייפגשו יותר עם הוריהם והמשפחה המורחבת יותר... פניתי לאלה בלאס באחת הפעמים... נעניתי בתשובה שהילדים מאד מבולבלים..." (עמ' 217 לפרו'). ה. ואף זאת, גם במיטת הסדום האמורה - ביקור אחד בחודש, למשך שעה אחת, לשלושה ילדים - שלעתים מזומנות בוטל מסיבות כאלה ואחרות - לא ניתנה לאם הזדמנות נאותה לתקשר עם ילדיה: מהתאורים שהובאו בענין עולה כי נעשה כל מאמץ כדי לערער ולהחליש את הקשר בין הילדים למשפחתם. לפי תצהירה של הסבתא, גב' ... (שהוגש לענין טענת האלימות): "כשהגענו לביקור שאל ... (המשיב 1) את הילד ... אם הוא רוצה לחזור הביתה ואז שלמה (הפסיכולוג של בית המעבר - ח.ב.) השתיק אותו ואמר אף אחד לא מדבר על הבית, ואז פניתי לשלמה ואמרתי לו: למה אתה אומר שהוא לא רוצה הביתה, ואז שלמה תפש את הילדים ואחז אותם בחזקה ולא נתן לנו לתקשר עם הילדים, ואז הילדים החלו לפרוץ בבכי ואני התרשמתי שהילדים רוצים לבוא הביתה ושלמה לא מאפשר להם..." (סע' 9-6 לתצהיר מיום 09/09/98). בחווה"ד של ד"ר מילי מאסס (שמונתה כמומחית מטעם המשיבים, לאחר שב"כ המבקש סירב למינויה כמומחית מטעם ביה"מ) צויין: "בפגישה בין הילדים לאמם נוכחתי שכשגב' ... (המשיבה 2) נפגעה מהערותיה של גב' בלומה משה, אשר ניסתה לייצג את הילדים כלפי האם, היא הסתגרה והשתתקה ורק הבעות פניה ביטאו את הרגשת המותקפות" (עמ' 6 לחוו"ד מיום 28/07/98). כך גם עולה מסיכומי הפגישות בין המשיבה לעובדת לשכת הרווחה בנצרת - גב' סטנקובסקי: "במפגשים של הילדים ... (המשיבה 2) לא מרגישה בנוח מכיוון שבלומה ושלמה תמיד איתם. לדבריה היא מרגישה שבודקים כל צעד ושעל שלה. כל מילה או תנועה וזה מפריע לה להיות טבעית. למרות כל השיחות שלנו וההכנות לכל מפגש היא עדיין מרגישה עצמה מאויימת על ידם" (בימ"ש1/, גליון טיפול מ5.98-). גם בישיבת הוועדה העליונה מיום 15/02/98 (שעל דרך הגשת פרוטוקול הדיון בה יורחב בהמשך) אמרה אדריאנה כרמי: "בתקופה שהאם ביקרה את הילדים זה היה צביעות כלפיה. הביקורים היו כאלה שהעמידו אותה במבוכה ובמבחן ולא ניצלו את התקופה לעזור לאם...". ו. לא פלא שהקטינים הרגישו נטושים ואבודים ומצבם הלך והתדרדר ככל שהתארך משך שהותם בבית המעבר. בדיון שקויים ביום 21/09/97 בענין הקטינים במשרדי השירות למען הילד (מש2/ - מסמך שמלכתחילה נעשה נסיון להעלימו מעיני ביה"מ, כפי שיובהר להלן) תארה מנהלת בית הילדים גב' בלומה משה את מצבם כך: "הילדים נמצאים שנה ושלושה חודשים בבית המעבר. הזמן פעל בחלקו לטובתם. בחצי השנה האחרונה יש התדרדרות במצב הילדים הגדולים במיוחד במצבו של הגדול. ... בן 5.5 ילד חכם, אינטיליגנט... מבחינה רגשית נמצא ביאוש טוטלי, סימני דיכאון ותופעות אלימות כלפי הילדים וכלפי עצמו. מצבים שבהם נמצא בהשתוללות גמורה... הסכנה הן כלפי עצמו והן כלפי ילדים. כשלא משתולל יש התכנסות בתוך עצמו. עיניו בוהות ועצובות. עד הזמן האחרון נאחז במטפל האישי שלו. לאחרונה מחבל ופוגע בקשרים עם אותו מטפל, מקלל ויורק עליו... ...הזמן האחרון בבית הילדים, עזיבות רבות של ילדים מדגישה אצלו את היאוש. כמו כן הפנטזיה שהתעוררה אצלו כתוצאה מהביקורים של האמא שנעשו יותר סדירים יתכן וערערה את הבטחון שלו..." לענין..., ילד בן 3, היא אומרת: "...מתחת לילד הנחמד והטוב יש הרבה קשיים יש הרבה עצב וכאב. ... (הבן הקטן) למד שכדי לשרוד עליו להיות נחמד וממושמע וטוב, ומשלם על כך מחיר רגשי גדול". עוד נאמר באותו פרוטוקול: "הפסיכולוג שלמה שפירא: מתאר שבעולמו הפנימי של ... (הבן הצעיר) יש חוויה קשה של הפרדה מאחיו... אצל ... (הבן הגדול) נשאר מהפרידה מהאחים פנטזיה שאצל אמא נשאר תינוק אחר..." ז. גם במצבם המתדרדר והולך של הקטינים לא היה כדי להדליק איזו שהיא נורה אדומה אצל פקידי הסעד לחוק האימוץ, וכשגב' סטנקובסקי (עו"ס, עירית נצרת) מציינת כי "שעה לשלושה ילדים זה לא מספיק זמן לחלק את תשומת הלב" וחוזרת על בקשתה של האם לראות את הקטינים פעם בשבועיים, תגובתה של פקידת הסעד הראשית לחוק האימוץ הינה: "מציעה שביקורים לא ישתנו בשל התגובות הקשות מצד הילדים...". (ואיש לא גילה את אוזנה שמא מצבם של הקטינים מתדרדר עקב ההפרדה הקשה בינם לבין משפחתם). ואמנם ההחלטה המתקבלת בישיבה האמורה הינה ברוח עמדת השירות למען הילד: "בשלב זה אין למסור למשפחה על שום כיוון של החלטה ולכן בשלב זה אין אפשרות לתגבר את הביקורים". ח. ומן הסוף להתחלה: כזכור, גם הבקשה להפסקת הביקורים נומקה ב"טובת הילדים", אף כי בשום שלב לא הוסבר לביה"מ מדוע "טובתו" של קטין מחייבת ניתוקו ממשפחתו ומאמו, ואף כי לא הועלתה טענה כי האם מזיקה לקטינים או פוגעת בהם באופן כלשהו. (אפילו הטענה לענין האלימות, כזכור לא נטענה אלא לענין עובדי הרשות בלבד), והרי "טובת הילד" אינה "מנטרה", והיא בוודאי אינה יכולה לשמש "עלה תאנה" לכל בקשה או צידוק לכל מעשה או מחדל. ככלל החיבור שבין טובת הילד לבין ניתוקו מהוריו איננו חיבור טבעי. הפסקת קשר בין קטין להוריו (או מי מהם) לעולם אינה לטובת הילד, אלא אם כן מדובר בהורה הגורם נזק (פיזי או נפשי) לילדו. ממילא הכלל שצריך להיות נקוט הינו קיום קשר ואף עידודו (כל עוד לא הוכרז בר אימוץ באימוץ סגור), ועל מי שמבקש להפסיק קשר זה או להגבילו הנטל להוכיח שהענין נבחן על כל היבטיו ולשכנע שבנסיבות הענין כך ראוי. ט. בהחלטה שניתנה במהלך הדיון שקויים ביום 09/09/98, לאחר שהובהר לביה"מ כי מלכתחילה לא היתה תמימות דעים לענין הוצאתם של הקטינים מן הבית, וכי - כפי שהעידו עובדות הרווחה בנצרת - עד סמוך להגשת הבקשה להכרזת הקטינים ברי אימוץ טרם גובשה עמדה ברורה לענין עתידם של הקטינים, ניתנה החלטה נוספת בענין הביקורים, בה צויין, בין היתר: "...גם כשאני משווה לנגד עיני את טובתם של הקטינים ואך ורק את טובתם קשה לי להבין מדוע כל עוד לא הוכרזו הקטינים כברי אימוץ וכל עוד לא ניתנו להם הורים מאמצים צריך שהם ינותקו גם מהוריהם הביולוגיים ויישארו במשך שנים ארוכות - השנים שבהן זקוק ילד יותר מכל לדמות דומיננטית של הורה כדי להזדהות עמה - חסוכים דמות הורית ודמויות של בני משפחה שהינה משפחה אוהבת ומחכה בכל רגע לקשר בזרועות פתוחות. משהוגשה הבקשה ומשמצויים אנחנו בשלב זה שלה ומשטרם קבלתי את חווה"ד של המומחה שמונה ע"י ביה"מ מוקדם עדיין השלב להבעת דעה בשאלת הבקשה עצמה. יחד עם זאת אין ספק שאין ליטול מההורים את זכותם הטבעית לראות את ילדיהם ככל שימצאו לנכון. כל עוד לא הוכרזו הקטינים כברי אימוץ טובתם כמו טובת הוריהם הינה שהם יהיו בקשר רב ככל האפשר. באשר לביקורים - כפי שציינתי ככל שיירבו ביקורי המשפחה אצל הקטינים ייטב מצבם אלא אם כן סבור מישהו שניתוק הקשר נחוץ כדי ליצור עובדות ולהעמיד את ביה"מ ואת הקטינים בפני מצב שהגשרים מצד אחד נשרפו וכל שנותר הוא לבנות מערכת חדשה..." (עמ' 225 לפרו'). י. בנסיבות אלו ואחרות שפורטו בהחלטה נקבע כי האם רשאית לבקר את הקטינים פעם אחת בשבוע למשך שלוש שעות, ובהתייחס לדברי עובדות הרווחה בצפון כי מלכתחילה סברו שאין להוציא את הקטינים מרשות אמם וכי הן עומדות בדעתן גם כיום ולאחר שהובטח על ידן ליווי צמוד ומתן מלוא הסיוע הנחוץ, הוריתי שהילדים יחזרו הביתה לימי ראש השנה (17/09/98 - 24/09/98). דא עקא, לא חלפו אלא ימים ספורים בלבד, עד שנתקבלה (ביום 14/09/98) "הודעה מטעם ב"כ המבקש". ל"הודעה" צורף תסקיר של מנהלת השירות למען הילד בו הובהר כי "במצבם של הקטינים יציאה לבית האם מהווה יציאה לנסיבות ולסביבה חדשים להם. בית המעבר, בגלל אופיו אינו ערוך לקלוט ילדים, אשר יוצאים וחוזרים אליו לאחר ארוח קצר שאין לו מחוייבות לטווח ארוך". ובהמשך: "בית המעבר העביר אלי את אי יכולתו המקצועית לקבל את הילדים חזרה למסגרתו באם מדובר בחופשה בת שבוע...". לפיכך, כך ב"הודעה": "מוצע להתחיל להכין את הקטינים לבית המשיבה, כאשר ההכנה תיעשה בשיתוף עם שירותי הרווחה של נצרת עילית שאמורים לפקח על חזרת הקטינים הביתה... לפי התכנית שנזכרה לעיל תהליך העברת הקטינים לבית המשיבה תהיה הדרגתית, תחל למחרת חג ראש השנה ותסתיים כעבור עשרה ימים". ובלשון אחרת: ביה"מ נתבקש שלא להחזיר את הקטינים לבית הילדים אחרי ביקור החג, תוך שהומלץ על "הכנתם" במשך עשרה ימים להשאר בבית אמם. ובחלל נותרה השאלה: כיצד זה השירות למען הילד שאפילו על פי שמו אמור להיות אמון על טובתם של קטינים - שומט מידו באחת קטינים לבית אמם, כשעמדתו החד משמעית והבלתי מתפשרת לאורך הדיונים (ולמעשה מאז הוצאתם מהבית) היתה כי טובתם מחייבת הפסקת הביקורים וניתוק הקשר. מתי נשקלה טובתם של הילדים באופן ענייני - כשביקשו ניתוק או כשהם עתה ממליצים על החזרה מלאה לבית האם בנצרת; והרי, לכאורה שום דבר לא השתנה, לבד מעדויות עובדי הרווחה בנצרת ומגילוי קיומם של הפרוטוקולים של הדיונים בענין הקטינים וההחלטות שלא יושמו. הבקשה לפי סע' 12 (ג) לחוק: 9. גם בבקשה לפי סע' 12 (ג) לחוק גילה המבקש פנים שלא כהלכה. על פי נוסחו של סע' זה: "ראה פקיד סעד שהמקרה אינו סובל דיחוי והנסיבות מחייבות זאת, רשאי הוא, אף ללא הסכמת ההורים או הכרזה שהילד בר אימוץ, לקבוע את מקום הימצאו או למסרו למי שהסכים לקבלו בביתו בכוונה לאמצו; פעולה לפי סע' זה טעונה אישור ביה"מ תוך 14 ימים מיום עשייתה...". הבקשה, כלשונה, נועדה ליתן מענה לענינו של קטין "במקרה שאינו סובל דיחוי ושהנסיבות מחייבות כך" (ר' ע"א 3236/90, פ"ד מ"ה (3), 460). בעניננו לא ניתן הסבר כלשהו מה טיבה של אותה דחיפות ומהן אותן נסיבות שבגינן על ביה"מ להכריע לאלתר בענין העברת הקטינים - שהוחזקו זמן כה רב בבית מעבר בלא שהוגשה בקשה להכרזתם ברי אימוץ - לבית הורים המיועדים לאמצם, לפיכך נדחה הדיון בבקשה ע"מ שתמונה רחבה יותר תיפרש בפני ביה"מ; ואמנם עד מהרה הוברר כי מוטב היה לה לבקשה זו שלא תוגש משהוגשה - וזו נזנחה לטובת דיון ענייני בבקשה להכרזת הקטינים ברי אימוץ. הרקע להוצאת הקטינים מהבית 10. מתסקיר פקידת הסעד ימימה גוטליב (נספח 1 לבקשה) עולה כי המשיב נולד בשנת 1974 כבן בכור למשפחה "רב בעייתית", בת שבעה ילדים. מאז היותו בן 17 נזקפו לחובתו עבירות פליליות - בעיקר בתחומי האלימות והרכוש - ובמאי 96 הוא נעצר בגין שוד מזויין - עבירה בגינה הוא מרצה עונש מאסר ממושך. המשיבה, ילידת 1976, עלתה ארצה בהיותה בת 14 וזמן קצר לאחר מכן התחברה למשיב. לדבריה, עקב התנגדות משפחתה לקשר היא ברחה עמו לבית סבתו בבאר שבע, שם נולדו להם בזה אחר זה שלושת הקטינים. הקשר בין השניים לווה מן ההתחלה באלימות פיזית קשה כלפי המשיבה, בחוסר דאגה כלכלית מספקת (אף כי המשיב עבד מידי פעם בנסיון לפרנס את משפחתו) ובנטישות חוזרות ונישנות של המשיב את האם והילדים לימים ארוכים. המשיבה, ילדה-נערה, שנקלעה למצב בלתי אפשרי, ונותרה לא פעם ללא מזון או ציוד ביתי בסיסי, רחוקה ומנותקת ממשפחת המקור שלה, התכנסה בתוך עצמה ונראה כי גילה ומצבה חברו יחד ונתנו אותותיהם גם במצב הילדים. המשיבה התקשתה לטפל בילדים ובמיוחד התקשתה להגן על עצמה ועליהם מזעמו והתפרצויותיו האלימות של המשיב. באוקטובר 1993 פנתה המשיבה למחלקה לשירותים חברתיים בבאר שבע וסיפרה על מצבה ומצב הילדים ובעקבות זאת קיבלה סיוע באוכל, בכסף ובציוד לבית ולילדים, ואולם בכך לא היה כנראה די, ולא עבר זמן רב עד ששוב הוברר כי היא מתקשה בטיפול בילדים ובעצמה - בעיקר על רקע אלימותו הגוברת של המשיב כלפיה וכן כלפי הבן הגדול. מהנספחים שצורפו לבקשה עולה כי הקטינים עברו גלגולים רבים עד שהוגשה הבקשה להכריזם ברי אימוץ, כאשר בינתיים הם שוהים מחוץ לבית המשיבים לסירוגין למשך תקופות ארוכות. לראשונה הם הוצאו מהבית מכוח צו חירום שהוצא ע"י פקידת הסעד ביום 26/12/94 ואושר ע"י שופט נוער בבאר שבע ביום 12/01/95. הצו הוארך פעם אחר פעם עד ספטמבר 1995, מועד בו הם הוחזרו לבית ההורים מתוקף צו טיפול והשגחה לתקופת נסיון, ואולם אף כי בעקבות תכנית טיפולית-שיקומית שעברו המשיבים השתפר המצב בבית לפרק זמן מסויים, עד מהרה חזר דפוס האלימות של המשיב, והמשיבה חזרה והגישה תלונות במשטרה. בינתיים, במאי 96, נעצר המשיב, ולכאורה סביר היה להניח שזהו הזמן להשקיע באם ולחזקה. דא עקא, מטעמים שפישרם לא הוברר לי, דווקא משנעלם הגורם העיקרי לסבל ולמצוקה הוחלט כי יש להוציא את הקטינים מרשות אמם. האם, בצר לה, שלחה את שני הילדים הגדולים יותר לנצרת ולגבי הילד הקטן הגיעה עם גבר אחר וטענה שזהו אביו, שמא בכך תרחיק מעליה את רוע הגזרה, ואולם בכל אלו לא היה מועיל. הילדים נתפשו והוצאו מרשותה בסיוע כוחות משטרה ביום 13/06/96 והועברו לבית הילדים. 11. יצויין כי צוי הנזקקות וצוי ההוצאה ממשמורת הוצאו ע"י שופטים שונים בבתי משפט במקומות שונים והוארכו ללא דיון מעמיק (או ללא דיון כלל) תוך הסתמכות על דברי פקידי הסעד - שלכאורה נראה כי לא תמיד היו מאוזנים ומדוייקים (כך, למשל, מעוררת תמיהה הצהרתה של פקידת הסעד בבימ"ש לנוער בבאר שבע (תיק ד.ח. 99/96) ביום 13/06/96 כי "אין התנגדות מצד המשפחה המורחבת לצעד זה (הוצאת הילדים - ח.ב.)", אף כי הסתבר כי בה בעת הוחבאו הילדים ע"י המשפחה המורחבת והאם אף נעצרה על שלא גילתה את מקום הימצאם - הכל כדי למנוע הוצאתם מהבית). גם מאז העברת הקטינים לבית הילדים בירושלים ועד להגשת הבקשה להכרזתם ברי אימוץ אושרו בקשות פקידות הסעד ללא דיון עניני - שמא בהסתמך על האמון הרב בפקידי הסעד. גם נושא הביקורים ושמירת הקשר עם ההורים במהלך תקופה ארוכה זו הושאר ע"י ביה"מ לקביעת פקידי הסעד ובכל פעם שהוארך צו החירום צויין בהחלטה כי "הביקורים, מקומם ותוקפם ייקבעו ע"י פקידת הסעד". הדיון בבקשה 12. לבקשה צורפו תצהירים, חוו"ד ומסמכים - קבילים ובלתי קבילים - שנועדו להוכיח חוסר מסוגלותם ההורית של המשיבים: לענין המשיב אינני רואה צורך להרחיב בדברים, שכן דרכם של בני הזוג (שמלכתחילה לא היו נשואים) נפרדה. לפי עדותו של המשיב הוא מאורס לאחרת ולכשישתחרר הוא מתכנן לבנות עמה חיים משותפים. באשר למשיבה - היא תוארה ע"י אנשי הטיפול שהיו בקשר עמה בשלב זה או אחר במהלך התקופה בה חיה עם המשיב כאשה-ילדה שהביאה ילדים לעולם בטרם עת, והזניחה אותם בהיותה פסיבית וכנועה ומאחר שלא השכילה להגן עליהם ועל עצמה מתוקפנותו של המשיב. דברים אלה מצאו ביטוי בולט בחוות דעתו של הפסיכולוג (מטעם המבקש) ד"ר ווייל מיום 08/03/95 (נספח 7): "... (המשיבה 2) אינפנטילית ממש, לא בשלה, בלי כוחות, מצומצמת ודלה מבחינה רגשית... ... (המשיבה 2) חסרת שיפוט, המגע עם המציאות רופף (על רקע ילדותיות יתר) והיא איננה מתכננת את צעדיה... מדובר בצעירה עם הפרעות אופי (ילדותיות יתר), אשר נכנסה להורות בטרם עת... לא מסוגלת לעמוד מול... (המשיב 1), לשים לו גבולות, לגונן על עצמה ועל הילדים". בעדותו בביה"מ הבהיר ד"ר ווייל כי מאז שכתב את חווה"ד לא היה לו קשר עם מי מהמשיבים: "ש. האם אתה מרגיש נוח עם זה שחוו"ד שלך מלפני שלוש וחצי שנים משמשת בסיס לבקשת אימוץ? ת. אני מרגיש רגשות מעורבים. אמנם כבר אז ציינתי שהפרוגנוזה מסוייגת מאוד. הייתי בעד לעשות נסיון בנסיבות שראיתי אותם. נסיון להחזיר את הילדים. הצעתי שורה של אמצעים שיקומיים וטיפוליים" (עמ' 66 לפרו'). ד"ר ווייל אף נשאל אם לאור השינוי שחל בנסיבות חייהם של המשיבים והעובדה כי בשלב זה כבר ברור כי מערכת הורית משותפת אינה רלוונטית, הוא עדיין סבור כי החזרת הילדים למשיבים יכולה להעשות רק במסגרת זוגית משותפת, ותשובתו (בעמ' 68) היתה: "קודם כל אני לא יכול להגיד שום דבר על המצב כיום כי לא בדקתי אותה" (את המשיבה - ח.ב.). הוא גם העיד כי לא בדק את הילדים, ובסיכום דבריו אמר "אני מבקש לא לתת חוו"ד על האם. לא ראיתי אותה. הנתונים שמספקים לי היום על רגל אחת זה לא מספיק..." (עמ' 70). גם הפסיכולוגית שרונה קומם שחוו"ד מיום 05/07/98 (נספח 5) תואמת את זו של ד"ר ווייל העידה בביה"מ: "אני יכולה להתייחס לאיך זה היה כשנתתי את חוות הדעת, אינני יודעת מה מצבה הנפשי של האם היום..." (עמ' 75 לפרו'). הפסיכולוגית אהובה להב שבדו"ח שנכתב על ידה ביום 25/07/97 (נספח 6) המליצה "לחפש מסגרת אימוץ לילדים ולתת ל... (המשיבה 2) תמיכה רגשית", הבהירה בביה"מ כי היא לא ראתה כלל את הילדים. ובהמשך: "ש. לא ראית את האינטראקציה בין האם לילדים? ת. לא. ש. אז כל מה שאמרת זה על פי מסמכים שנתנו לך? ת. גם על פי שיחה עם ... (המשיבה 2)...". חווה"ד האחרונה במסכת ההערכות הפסיכולוגיות שנערכה למשפחה, היא זו של הפסיכולוג רועי אלדור מיום 28/01/98 (נספח 4). חוו"ד זו מציגה הערכה פסיכולוגית מפורטת של כל אחד מהקטינים, וכן הערכת מסוגלות הורית של המשיבים, ואולם, כפי שהתברר במהלך הדיון הוא לא ערך כל בדיקה של המשיבה והערכת מסוגלותה ההורית מסתמכת על שתי ההערכות הפסיכולוגיות הקודמות - (זו של ד"ר ווייל מיום 08/03/95 וזו של להב מיום 25/07/97). 13. במשך התקופה מאז ניתנו חווה"ד התבגרה המשיבה, ובעיקר עברה שינוי מקיף ומשמעותי בחייה ובדפוסי התנהגותה שבאו לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהיא נפרדה מהמשיב, שכרה דירה לעצמה ומצאה מקום עבודה ממנו היא מתפרנסת. גם העובדה שנלחמה ללא לאות כדי להחזיר לעצמה את ילדיה אינה מצביעה על פסיביות ו"העדר כוחות". ואולם לכל אלו לא נמצא ביטוי בעדויות השירות למען הילד ובית הילדים. יתר על כן, גם כשהם הועמדו בפני עובדות שהיה בהם להצביע על פער בין עמדתם לבין המציאות, הפרשנות היתה נגדה: כך משהוצגה לבלומה משה שאלה לענין מעורבותה של המשיבה בעיסוקי הקטינים בביקור האחרון (היא שיחקה עמם בלגו, ציירה עמם וכיו"ב) השיבה שאמנם כך, ואולם הוסיפה מיד: "התחושה שלי שזה היה מלאכותי וקשור להתחלת המשפט" (עמ' 112 לפרו'), וכך משנשאלה גב' אלה בלאס לענין הפיסקה המופיעה בתסקיר עליו חתמה לפיה "אין ל... (המשיבה 2) מה להציע לילדים", תשובתה היתה: "אני מסכימה, אין לה להציע להם לענין בית קבוע..." ובהמשך: "...לגבי המשפט (בתסקיר - ח.ב.) שהיא מבקשת שיחזרו לרשותה על מנת לקבל דירה בנצרת זה מידע שהועבר אלי, וזה גם דבר נפוץ...". התפנית בדיונים 14. עם התקדמות הדיונים התברר כי מאחורי החזית האחידה שהציג השירות למען הילד הסתתרו מסמכים וראיות שהיה בהם כדי להעיד על מחלוקת קשה בכל הקשור לדרכי הטיפול בענינם של הקטינים, לרבות בענין עצם הגשת הבקשה להכרזתם ברי אימוץ; וכן על החלטות אחרות שנתקבלו בענין גורלם - לרבות החלטות לענין החזרתם לאמם - ומשום מה לא יושמו. בין עדי התביעה נמנתה גם גב' אנה סטנקובסקי, עו"ס באגף הרווחה של עירית נצרת עילית שהיתה בקשר קרוב עם המשיבה ואמה וכן עם משפחתה המורחבת מאז חזרתה של ... (המשיבה 2) לעיר; גב' סטנקובסקי הוזמנה לענין מכתבה מיולי 95 שצורף לבקשה (נספח 32) בו פורטו קשייה של הסבתא לקבל לביתה את המשיבה וילדיה. (במכתב צויין גם כי "מצבם של ... (המשיבה - ח.ב.) וילדיה מדאיגים את האם וכמו כל אמא היא רוצה לעזור ולהגן על צאצאיה, יחד עם זאת היא מבינה שלא יכולה לעזור..."). מעדותה בביה"מ (עמ' 138) הסתבר כי מצבה של הסבתא השתפר לאין ערוך, כי היא קשורה למשיבה ומוכנה להירתם לעזרתה: עוד הוסיפה כי "יש לה (למשיבה - ח.ב.) אח בכור שמאוד תומך בה כשצריך גם מבחינה כלכלית ויש לנו עדה קווקזית מאוד מגובשת ויש ביניהם סולידריות והם עוזרים אחד לשני" (עמ' 128 לפרו'). לענין המשיבה היא העידה כי: "קודם כל התבגרה. היא כבר לא אותה ילדה שעברה לבאר שבע. היא היום אשה בת 22 שמנסה לשקם את החיים שלה... היא עובדת. נלחמת לקבל את הילדים אליה... היא הולכת לכל מקום. הגיעה אפילו לראש העיר לבקש עזרה..." ובהמשך: "היא עובדת במשק בית, שכרה דירה וגרה לבד ומנהלת משק בית בכוחות עצמה. מועמדת ב19- לחודש לעבור אבחון... תעסוקתי ושיקום וכל מה שקשור בשילוב שלה במשק העבודה. היא בקשר רצוף איתי. יש לנו שיחות. יש לנו הדרכות... כשהיא נוסעת (לביקור הילדים - ח.ב.) אנחנו מדברים על הביקור לפני ואחרי, איך עבר, מחפשים מה אפשר לשפר, לשנות". לשאלת ב"כ המשיבה עו"ד דרורי-סאלם אם ניתנה ע"י רשויות הרווחה בנצרת עילית המלצה לענין הבקשה, השיבה: "לא ידוע לי שום דבר בענין האימוץ... אנחנו בעד שהילדים יחזרו ל... (המשיבה 2)... היו לנו כמה מפגשים עם השירות למען הילד והודענו להם מה העמדה שלנו... העברנו גם תכנית טיפולית בהנחה שהילדים יחזרו אלינו...". בהמשך עדותה התברר מפי גב' סטנקובסקי כי בוועדת החלטה שקויימה "נבנתה תכנית לגבי הילדים במידה והם חוזרים לקהילה". היא אף הביאה בפני ביה"מ את פרטי התכנית לגבי כל ילד. 15. נוכח דברים אלו ביקש ב"כ היועה"מ להכריז על העדה כעדה עויינת, בציינו: "...אני לא הייתי יכול לצפות מראש מה העדה תאמר היום. לאור התוכן של העדות שלה היום יש מקום להכריז עליה עדה עויינת לצורך חקירה יותר רחבה" (עמ' 133). בהחלטתי שניתנה באותו מעמד נאמר (בין היתר): "צר לי על העמדה שהביע עו"ד וייס. אמנם הוא ב"כ המבקש בתיק זה ואולם אין לשכוח כי הבקשה הינה בקשתה של המדינה וענינה אימוצם של קטינים וממילא השיקול העליון של המבקש אמור להיות טובתם של הקטינים והעובדות המלאות והרלוונטיות המתייחסות למסוגלותם ההורית של המשיבים. אינני סבורה ואפילו לא עולה על הדעת להכריז על העדה כעדה עוינת. מדובר בעדה ניטרלית שהינה אמנם עדת "תביעה" ואולם צריך היה לצפות שגם ב"כ המבקש רואה בה עדה שתפקידה וחובתה לגלות בפני ביה"מ את העובדות לאשורן ואת עמדתה האמיתית והבלתי אמצעית בשאלות שבמחלוקת בתיק זה... יחד עם זאת ובהתייחס לכך שבענין כגון דא על ביהמ"ש לעשות הכל על מנת שכל העובדות הרלוונטיות יהיו מונחות בפניו בבואו להכריע את הדין בשאלה הגורלית העומדת בפניו אני מרשה הרחבת החזית באופן שאף שמדובר בחקירה חוזרת יורשה עו"ד וייס לשאול שאלות שנראות לו רלוונטיות אף שב"כ המשיבים לא התייחסו אליהם בחקירתם, זאת תוך שנשמרת לב"כ המשיבים הזכות לחקירה נוספת אם ימצאו שדברים מסוימים לא לובנו עד תום בחקירה זו" (עמ' 134-135). יצויין כי הרשות שניתנה לב"כ היועה"מ להרחיב את היריעה נוצלה לניגוח ולהקנטה. כך משספרה העדה כי בשנתיים הראשונות חיה המשיבה בבית אמה וכי לאחר מכן שכרה דירה לעצמה, שאל עו"ד ווייס: "ש. ...במשך שנתיים היא גרה עם אמה, למה לא שכרה קודם? ת. ... היא אמנם עובדת אך לא מקבלת הרבה... בתחילה זה היה מטעמי חסכון... ש. אני מבקש להבין - מה פתאום עכשיו יש לה מספיק כסף?" (עמ' 136 לפרו'). (גם חקירת הסבתא (בת 42) זכתה לאותה מידת רגישות. משהעידה על רצונה ויכולתה לעזור למשיבה ולילדים, שאל ב"כ היועה"מ: "ש. היה לך אי פעם סרטן? ת. לא היה לי סרטן. היה לי גידול באצבע שהיה חשד שיכול להיות שם משהו. אבל עשו לי ניתוח... בערך בשנת 93-94...". ובהמשך: "הוא (בעלה של הסבתא, ממנו התגרשה בשנת 92 - ח.ב.) היה מכה אותך...?" וכיו"ב). 16. בהתייחס לעדות זו ביקשה עו"ד דרורי-סאלם, שלא חסכה יוזמה ומאמץ בתיק זה, לעיין בכל החומר המצוי בשירותי הרווחה בנצרת, ואולם תגובת ב"כ המבקש היתה: "יש בעיה כי יש שם חומר חסוי. אין לי התנגדות שהחומר למעט תרשומות פנימיות יוגש לביה"מ" (עמ' 149 לפרו'). לאחר ששמעתי טענות ב"כ הצדדים הוריתי כי כל החומר המתייחס למשיבים ולקטינים המצוי בתיק לשכת הרווחה בנצרת עילית יועמד לעיון ולצילום ב"כ המשיבים. דא עקא, למרות ההחלטה המפורשת הוברר (בדיון שקויים ביום 09/09/98) כי ב"כ המבקש עשה דין לעצמו. הוא הגיש העתק תיק הרווחה מנצרת תוך שהועלמו ממנו פרוטוקולים של שני דיונים שנערכו בענין הקטינים: אחד מיום 22/09/97 והאחר מיום 20/11/97. עצם קיומם של אלו התגלה לביה"מ משזומנה להעיד גב' אדריאנה כרמי, מנהלת האגף לשירותים חברתיים בנצרת עילית, ואולם גם אז הוא לא אמר נואש, וטען נמרצות נגד הגשתם. בדיון טענה עו"ד דרורי-סאלם: "לצערי, החשש שהעליתי בתחילת התיק שנעלמים מעינינו פרטי מידע חשובים וחיוניים ולא בכדי כי מידע זה מצביע על מסקנות הפוכות לחלוטין מעמדת היועהמ"ש בבקשתו, כאשר העמדות ההפוכות האלה נתמכות בחוות דעת מקצועיות של אנשי מקצוע ממשרדי העבודה והרווחה שנמצאים תחת פקוחו... לתדהמתי היום כאשר הגיעה הגב' אדריאנה כרמי להכנת עדותה... גיליתי באורח פלא ששני פרוטוקולים אלה לא צורפו לחומר שהגיע אלי." (עמ' 181). תגובת ב"כ היועה"מ לטענות הקשות שהועלו ע"י ב"כ המשיבה היתה כי "מדובר בדיונים פנימיים בתוך המערכת שלדעתי הם חסויים בפני חברתי. מדובר גם בדברים שחסויים בין עו"ד ללקוח. מדובר על תרשומת פנימית לגבי קבלת החלטות לענין הגשת תיק האימוץ... ציינתי שיתכן שיהיו דברים חסויים... לכן אני מבקש לא לקבל אותם ולהוציא אותם מן התיק". משקובלו המסמכים (מש1/, מש2/) הוברר כי לא "בתרשומת פנימית" מדובר ולא ב"מכתב בין עו"ד ללקוח" - אלא בפרוטוקולים של דיונים שקויימו בשירות למען הילד ביחד עם עו"ס עירית נצרת, עובדי בית הילדים וכן עו"ד ווייס, בהם התקבלו החלטות בענינם של הקטינים. טענת ב"כ המבקש מופרכת על פניה גם מטעמים אלו: 1. מהתיק לא הוצאו כל יתר המסמכים שענינם דיונים פנימיים, תרשומות, פרוטוקולים ומסמכים שניתן להעלות לגביהם אותה טענה עצמה. 2. והעיקר - פרוטוקולים של דיונים דומים שהועלו על גבי אותו טופס עצמו - אך התייחסו לשנים קודמות צורפו כנספחים לבקשה. מה שלא צורף הם הפרוטוקולים המאוחרים יותר (שהם, כמובן, הרלוונטיים לבקשה) שבהם תואר מצבם החמור של הקטינים, מהם עולה מחלוקת לענין ביקורי הילדים והעיקר - מחלוקת לענין עצם הגשת הבקשה להכרזת הקטינים ברי אימוץ. ובמילים אחרות - ב"כ היועה"מ צירף לבקשה להכרזת הקטינים ברי אימוץ פרוטוקולים לא עדכניים, בהנחה - כך נראה - שלא יתגלה כי הפרוטוקולים של אותם דיונים ממש שהתקיימו במועדים מאוחרים יותר - מצביעים על מצב שונה בתכלית. בהחלטה שניתנה בענין צויין אף זאת: "צר לי שזו היא עמדת ב"כ היועה"מ לממשלה. לפחות בשניים שונים תיקי האימוץ מתיקים אזרחיים רגילים המונחים לפתחו של ביהמ"ש. כאן המבקש הוא היועץ המשפטי לממשלה וכאן מאפשר החוק המצאת מסמכים ע"י המבקש הכוללים גם מסמכים שאינם קבילים בבימ"ש אזרחי רגיל ובמשמע מצורפים לבקשה להכרזה על קטין כבר אימוץ תסקירים המכילים עדויות שמיעה, התרשמויות וכן מסמכים שעל פניהם לא תמיד ניתן לברר מי כתב אותם, מה היו נסיבות כתיבתם, מה היו המניעים שמאחורי הכתיבה, האם היו מניעים אלו מניעים עניניים או שמא מדובר בשיקולים זרים שעמדו מאחורי הכותב. כל אלו כשמדובר בהליך שאמור להיות ההליך שתוצאתו הינה התוצאה הקשה ביותר במסגרת ההליכים שביהמ"ש מצווה להכריע בהם. ההנחה שבבסיס האפשרות הזאת היתה שאמנם כשמוגשת הבקשה ע"י היועה"מ לממשלה ולא ע"י גוף אינטרסנטי כלשהו הרי ששיקוליה יהיו שיקולים טהורים. לא זאת אלא שתפקידו הינו להאיר את עיני ביהמ"ש ולהביא בפניו את מכלול החומר על ההתלבטויות, על השיקולים לכאן ולכאן, על מנת שיהיה בפני ביהמ"ש להכריע במחלוקת הקשה העומדת בפניו בהסתמך על התמונה המלאה של המצב. אינני סבורה שתפקידו של היועה"מ מצטמצם בהבאת עמדתו של השירות למען הילד בלבד ואם אמנם קיימת מחלוקת בשאלה גורלית שכזו, קשה לצפות שהמשיבים שהינם ההורים הביולוגיים יפעלו כשידיהם כבולות כשמצד שני יהיה מונח חומר שיכול שיש בו כדי להביא בפני ביהמ"ש שיקולים לטובתם וחומר זה יהיה חסוי מביה"מ מתוך שיקולים צרים של הצד שכנגד...". 17. בתצהיר שהוגש מטעם המשיבים ע"י גב' אדריאנה כרמי (מנהלת האגף לשירותים חברתיים בנצרת עילית) צויין, בין היתר: "9. לאחר שהובהר במפגש בבאר שבע שהיה ב25/12/96- כי משרד העבודה והרווחה מכין את תיק האימוץ לביה"מ, נתבקשנו להגיש תצהירים בדבר חוסר מסוגלותה ההורית של ... (המשיבה 2) אשר עברה לגור בנצרת עילית. 10. אני כמנהלת הלשכה התנגדתי בכל תוקף, וזאת כיון שהעובדות שעמדו בבסיס הבקשה לאימוץ התרחשו בבאר שבע והן מחוץ לתחום ידיעתנו, ועל כן היושר המקצועי שלי לא התיר לי לכתוב תצהירים על עובדות שלא ראינו אצלנו בישוב... 11. ראוי לציין כי לפני שהגעתי להחלטה הנ"ל בדבר חוסר שיתוף פעולה בתיק האימוץ התייעצתי עם גורמים בכירים במשרד, כגון:... 12. כתוצאה מהעמדה הנחרצת והברורה של לשכתנו, זומנו העובדות במשרדי לדיון בירושלים ביום 21.9.97, שם שוב עלה נושא הגשת התצהירים מהעובדות במשרדי שסרבו לכך. 13. ביום 20.11.97 קויימה ישיבה נוספת בה אף אני כמנהלת לשכה זומנתי. בה התנגדתי בתוקף לשיתוף עובדי לשכתי בהליך האימוץ, כאשר בסוף הדיון הסוער הצעתי כי לשכתנו תגיש תכנית לטיפול בקהילה, מה עוד שבאותה תקופה נבחרה נצרת עילית כפיילוט ארצי לקידום תכניות לטיפול בילדים בסיכון בקהילה. 14. הצעתי עוררה פסימיות רבה בקרב עובדי צוות הדיון שהטילו ספק ביכולת הלשכה בנצרת עילית ובמשאבים העומדים לרשותה ואפילו היתה הערה של אחד מחברי הצוות: שאם יהיו תכניות כאלה בקהילה אז יקטן מספר הילדים לאימוץ, והדבר יפגע במשפחות המבקשות לאמץ (דבר שלא נכתב בפרוטוקול). ...". דברים חמורים אלו לא התערערו בחקירתה הנגדית. גב' כרמי התייחסה בתצהירה ובעדותה גם לתכניות מפורטות שהוכנו לענין קליטת הילדים אצל האם, ולענין הערכתה למסוגלותה ההורית של המשיבה השיבה: "בבדיקות המסוגלות צויין בכל מקום שהיא אשה תלותית וילדותית. אם אני עוצמת לרגע את העינים ורואה לפני הרבה מאוד נשים שעברו דרך הלשכה שלי בתור עו"ס וגם בתפקידי ניהול... אני חושבת שלא צריך להיות אדם מאוד גאוני בתחום כדי להבין שאם נערה בת 14 נישאת רחוק מחיק המשפחה, מגיעה לעיר שגם מעצם היותה עולה חדשה לא היתה שוחה בנורמות של החברה שלנו... נפלה בחלקה להיות אשת בעל מכה ואני חושבת שכל התמונה הזאת מלמדת על חוסר כוחות... מאז שחזרה לנצרת עילית אני עדה לתהליך של הבנת הסובב אותה של יכולת להתמודד עם הסביבה... אני חושבת שאנחנו עדים לתהליך של שינוי וגדילה והתפתחות..." 18. הגב' סאלי ברקוביץ, פקידת סעד לחוק הנוער בנצרת עילית, זומנה מלכתחילה כעדת תביעה ואולם משלא התייצבה במועד היתה העדה האחרונה שנשמעה. (בטרם הועלתה המלצת השירות למען הילד להחזיר הקטינים לבית אמם). מעדותה התברר לראשונה כי במשך התקופה שהמשיבה שהתה בנצרת עילית התקיימו שתי וועדות החלטה - בתאריכים 21/05/97 ו14/12/97- - בהן התקבלו החלטות מפורשות לגבי החזרת הילדים לבית אמם, החלטות אשר לא יושמו (המסמכים סומנו מש7/, מש8/). בוועדת ההחלטה מיום 21/05/97 (בה השתתפה גב' סוזן בוכוולד מהשירות למען הילד) הוחלט כדלקמן: "1. הסרת צו הוצאה ממשמורת 2. החזרת הילדים לבית האם-סבתא 3. הכנסת סומכת לצורך הדרכה ודיווח-פיקוח. 4. ועדת מעקב 11/97". החלטה זו קיבלה משנה תוקף בוועדת החלטה מיום 14/12/97 (מש8/), שאף היא לא יושמה. כדי להמחיש את חומרת הדברים, יצוטטו להלן דבריה של העדה. בהתייחס לוועדה הראשונה (מש7/): "ת. ...הוועדה לאור כל המידע שהובא בפניה הגיעה למסקנה כי יש לפעול לכיוון של החזרת הילדים לאמם תוך בניית תכנית טיפול ממוקדת... ש. אני מבינה שלא היו דעות אחרות. כל הוועדה החליטה על הענין הזה? ת. כן. ש. אז למה המלצות אלו לא יושמו? ת. כי היו שותפים השרות למען הילד. התקיימו במקביל ולאחר הוועדה דיונים נוספים. התייעצויות נוספות... ש. את אומרת שהשרות למען הילד הערים קשיים. בוועדה השתתפו הגב' בוכוולד סוזן כאשר תפקידה רשום פה השרות למען הילד. אמרת שלא היתה דעת מיעוט (מתייחסת למש7/). ת. נכון זו היתה דעתה של גב' סוזן שהשתתפה בוועדה. ש. זאת אומרת שיש גורם של השירות למען הילד שהיה ותמך בהחלטה להחזיר את הילדים ולמרות זאת ההמלצה לא בוצעה? ת. ההמלצה לא בוצעה..." (עמ' 210-211). משנחקרה העדה לענין פרוטוקול הוועדה מיום 14/12/97 (מש8/) התגלה כי קויימה גם וועדה עליונה בענין: "... הוועדה החליטה על בניית תכנית טיפול חזרה לקהילה. ש. למה המלצות אלו שוב לא יושמו? התקבלו אותן המלצות. למה זה לא מתבצע? ת. התקיים דיון בשיתוף השרות למען הילד בירושלים. בדיון הזה השירות החליט. אני מדברת על הוועדה העליונה בסוף דצמבר. אני השתתפתי. בה הוחלט על פניה לביהמ"ש לפתיחת תיק אימוץ" (עמ' 211). למרבה הפליאה, שוב נקט ב"כ היועה"מ באותה דרך: גם את פרוטוקול הדיון בוועדה העליונה הוא ניסה להעלים מביה"מ: "אני לא קיבלתי פרוטוקול, אני לא יודע אם הוא נרשם". בנסיבות אלו נתבקשה העדה לפרט מי נכח באותה ישיבה, וכן ניתנה החלטה כדלקמן: “עו"ד וייס יבדוק עם הגורמים המתאימים מה עלה בגורלו של פרוטוקול ישיבת הוועדה העליונה ויגישה לביהמ"ש לישיבה הבא. אם אמנם מסיבה כלשהי לא נרשם פרוטוקול יוגש על ידי יו"ר הוועדה תצהיר על כך וכן יפורט מה היה בישיבה ומדוע לא נרשם פרוטוקול." (עמ' 212). ואמנם לא עברו אלא ימים אחדים וגם פרוטוקול הוועדה העליונה שקויימה ביום 16/02/98, בנוכחות עו"ד ווייס, הומצא לביה"מ. 19. נראה כי ציטוט שורות אחדות מהפרוטוקול (המכיל ששה עמודים) יש בו כדי להבהיר מדוע הוא לא הוגש מלכתחילה לביה"מ ומדוע "נשכח" עצם קיומו: "...א. סלומון: הילדים הגיעו בני 2-3-4. כפי שבלומה מתארת את מצבם כאילו לא עברו תהליך של שינוי ושיקום. אלה, איך קרה ששנה ושמונה חודשים לא נעשה הליך האימוץ כנדרש מדוע היה עיכוב? אדריאנה: גם היום הם במצב קשה. מדוע. מדוע "התעללה" בהם המערכת ולא הופנו לאימוץ... אלה: האשמה על כולנו. התיק המשפטי היה צריך להתבסס על הפרטים שהיו, אך הנוהל המשפטי מחייב גם עמדת השירותים בנצרת שם נמצאת האם. ... אלה: היום יש 3 משפחות שמוכנות לקבל את הילדים לאימוץ. היועץ המשפטי לא ילך על 12 ג' בלי שיש משפחות. חנה: זו קפיצה על התהליכים. אלה: יש משפחות למרות מצב הילדים. נצטרך עוד לדון על הפרדה בין הילדים. מדובר במשפחה אלימה ביותר... ולכן אלה מבינה שחלק מהתנגדות נצרת נובע מהפחד מאלימות. אדריאנה: אין סיבה שאנו נעמוד בחזית כשאיננו מעורבים בתהליך.... ... אדריאנה: אם התיק היה בשל עם החומר של באר שבע, מדוע לא הוגש התיק אז. שמואל: מדוע נזקקתם לכ"כ הרבה חוו"ד? ... אדריאנה: התקופה שהאם ביקרה את הילדים, זה היה צביעות כלפיה... חנה: התכנית שנצרת הציעו תכנית יפה שיכולה להתאים גם לאם הזאת. ושאלה מה אנו רוצים היום מנצרת, שיבואו לביה"מ ויצהירו על אמת שאינם מאמינים בה? ... אדריאנה: לא היה 12 ג'. העלימו חומר מאיתנו ומהאם גם לגבי 12 ג'. לא אמרנו שאנו משנים את דעתנו. היה לחץ על פק"ס לבקש הארכת צו. ... אלה: לרוע המזל בנצרת היו מקרים קשים במיוחד של החזרת ילדים הביתה לאחר שהוצאו מהבית ב12- ג' ואומצו כחוק, אבל הכוח שלנו בעבודה הוא שיש הרבה יותר אימוצים מוצלחים. ... אדריאנה: בתצהיר תוכל לומר שהחל תהליך טיפולי עם האם וששיתפה פעולה. סלי: מאמינה שהתכנית טובה ושטבעי שהילדים יגדלו אצל אמם. זה חוק הטבע. לא תהיה הארכה של חוק הנוער. אדי: עדיין חסר לנו החומר של החסיון עם הנימוקים. ... חנה: חבל שלא היתה התייחסות לתכנית של הלשכה כשהגיעה לידי מנהל התיק". הנה כי כן, נראה כי זה היה הרקע להגשת הבקשות יוצאות הדופן לביה"מ ולכך שתצהירים של עו"ס נצרת לא צורפו. 20. מאחר שבפרוטוקול הוועדה העליונה אין סיכום החלטה, נשאלה גב' ברקוביץ אם אמנם היתה הסכמה כללית להגשת הבקשה. תשובתה היתה: "אנחנו התנגדנו נחרצות... אם אני נוקבת נכון מספרית היו 14 איש בוועדה. 7 התנגדו ו7- המליצו. לא אנו קובעים (איך התקבלה החלטה - ח.ב.)... ולבסוף נשאלה לענין האמור בתצהיר של גב' אדריאנה כרמי ותשובתה: "...הדיון היה סוער. היה בטונדה גבוהה מאוד... שמעתי הערה שאם יהיו תכניות כאלה בקהילה אז יקטן מספר הילדים לאימוץ והדבר יפגע במשפחות המבקשות לאמץ. הדבר נאמר ע"י אחד הנוכחים בישיבה" (עמ' 215). 21. אלו היו הנסיבות שבהתייחס אליהם בקשו ב"כ המשיבים כי הקטינים יוחזרו לתקופת נסיון לבית אמם. בהחלטה מפורטת שניתנה במהלך הדיון הוריתי לשירות למען הילד לשקול הבקשה וכן הוחלט כי הקטינים ישהו בחג ראש השנה שהתקרב בבית אמם (תוך הדרכה וליווי צמוד של שירותי הרווחה בנצרת). על רקע זה, ושמא בהתייחס לכל מה שהתגלה לביה"מ בדיון האחרון - הוגשה ה"הודעה" של ב"כ היועה"מ לפיה "מוצע להכין את הקטינים להחזרתם לבית המשיבה". (ר' סע' 8 (י) לעיל). 22. בנסיבות אלו הוריתי על העברת הקטינים לבית אמם לתקופת נסיון של ששה חודשים, תוך שנקבע כי עד ליציאתם הם יוכנו לכך ע"י צוות בית הילדים, כי ממועד העברתם לרשות המשיבה תטופל המשפחה ע"י האגף לשירותים חברתיים בנצרת עילית וכי מנהלת האגף תגיש דיווח חודשי לביה"מ לענין מצבם של הקטינים וכן תדווח לביה"מ לאלתר בכל מקרה של ארוע חריג. 23. ואמנם, כפי שאדם סביר יכול היה לצפות, משחלף צילם של המוסדות ומשחודש הקשר עם האם והמשפחה - השתפר מצב הילדים לאין ערוך: כפי שצויין בתסקירה של גב' כרמי מיום 03/11/98: "... כבר למחרת התמקמה המשפחה בדירתה של ... (המשיבה 2)... והילדים ערכו היכרות עם הסביבה, החדר שלהם, המשחקים שלהם, הבגדים החדשים שנרכשו עבורם ובעיקר עם אימם.. נערכו ביקורי בית יום יום ע"י הסומכת... תוך חשיבה ש... (המשיבה 2) תזדקק לסיוע בטיפול פיזי בילדים. אולם תוך מספר ימים גילתה ... (המשיבה 2) עצמאות והינה מתמודדת בטיפול בהם לבד. יש לציין כי שיתוף הפעולה של הילדים עמה הינו ללא דופי... בביקורים נמצא הבית נקי, מצוייד במזון, הילדים נקיים ומסודרים, לבושים בהתאם לעונת השנה ולגילם, האווירה היתה חמה ונעימה. הילדים נראו רגועים, מתרפקים על אמם, נצפה הרבה קשר עין וקשר פיזי בין האם לילדים... באינטראקציה בין האם לילדים ניכרת סמכות הורית וקשר בעל ביטויים רגשיים רבים, הן מילוליים והן בעלי מגע פיזי... במסגרת החוזה הטיפולי עם ... (המשיבה 2) ממשיך קשר טיפולים אינטנסיבי עמה והינה משתפת פעולה במתן אפשרות לקשר טיפולי עם הילדים..." בתסקיר מיום 10/12/98 דווח, בין היתר, כי: "...האם ... (המשיבה 2) - מגלה שמחה רבה בהתייחס לכך שהילדים איתה, סדר היום שלה מתוכנן ומבוצע סביב צרכי הילדים... משתפת פעולה בקשר הטיפולי עם עו"ס האזור אנה, מגלה נכונות רבה להוציא כל תכנית לפועל, תוך מיקוד צרכי הילדים וטובתם. האם פעלה רבות במשרד השיכון לקבלת דירה, קיבלה מפתח ובימים אלו חותמת חוזה. הדירה קרובה מאוד לבית אמה..." בתסקיר מיום 30/01/98 דווח כי האם נפצעה בתאונת דרכים ואושפזה בבי"ח וכי התאוששותה מן התאונה היא איטית. בנסיבות אלו עבר עול הטיפול בילדים לסבתות, "כש... (המשיבה 2) היתה מעורבת בהחלטות ובתהליכים לשילובם במסגרות החינוכיות השונות, הביאה אותם לבדיקות רפואיות, ערכה מסיבת יום הולדת ל... (בן)...". לסיכום צויין כי הקטינים "עברו חוויה קשה ומצערת עם פציעת האם בתאונה, אולם ההתגייסות של כל המשפחה המורחבת בתמיכה היומיומית בטיפול בילדים וב... (המשיבה 2) הוכיחה את יכולת העמידה עם הקשיים ועם הבלתי צפוי...". 24. לקראת הדיון שנקבע ליום 05/05/99 הגיש השירות למען הילד מסמך קצר שאין בו אלא סיכום האמור במסמכי שירותי הרווחה בנצרת. בדיון הסתבר כי במשך כל התקופה מאז חזרו הקטינים לבית אמם לא נפגש איש מהשרות למען הילד עם הקטינים ולא בדק מכלי ראשון את אופן השתלבותם ומידת המסוגלות של האם להתמודד עם הבעיות שהתעוררו. במצב דברים זה נאלצתי להסתפק בדיווח שהביאה ב"כ המשיבה, עו"ד דרורי-סאלם, אשר ביוזמתה מצאה לנכון להתקשר לעו"ס נצרת. ב"כ המשיבים ביקשו במעמד זה סגירת התיק, ואולם בהעדר דיווח עדכני ממקור ראשוני נדחה הדיון למועד אחר, תוך שנקבע כי למועד האמור יוגש דו"ח מסכם של האגף לשירותים חברתיים בנצרת. 25. דו"ח מסכם כאמור הוגש ביום 01/07/99, ובסיכומו צויין: "לאחר תקופת התמודדות זו, אנו רואים את ... (המשיבה 2) כמסוגלת להכנס למערך טיפולי, לדאוג ולהגן על ילדיה בסיוע והדרכה וליווי אינטנסיביים, היא מבינה עד כמה קשה ומורכב המושג "אמהות", אך למרות זאת מביעה ... (המשיבה 2) רצון חזק לשמור את ילדיה בחיקה. חוסר הוודאות לגבי הישארותם של הילדים והצפיה להחלטת ביהמ"ש, מעיבה על ההתמסרות הטוטאלית של ... (המשיבה 2) לחוזה הטיפולי מחד גיסא... ומאידך גיסא הילדים עצמם מתקשים להתמודד עם המצב אמביבלנטי זה." 26. בדיון האחרון (שקויים ביום 06/07/99) התייצבה מנהלת האגף גב' כרמי שדיווחה: "אני חושבת שיש שיפור אדיר. ... (המשיבה 2) ניסתה להפנים את כל אותם תהליכי למידה שהיא עברה במחיצתם של העו"ס והכוחות הנוספים בקהילה... היום כשהיא בבי"ח המשפחה כולה וגם הקהילה מתגייסים לסייע. היא עושה מאמצים אדירים להתאושש מהר וחסכה מעצמה מנוחה ורצון להתפנק ולהישאר עם רווחים משניים של מחלה כדי לעמוד על הרגליים ולתפקד...". גם מנהלת השירות למען הילד מצאה לנכון להתייצב לדיון, בציינה: "אני עומדת כמובן מאחורי ויחד עם ב"כ היועה"מ לממשלה ובעצם הגעתי הנה היום כדי לסגור מעגל. ...היה חשוב לי היום להיות זאת שמודיעה על סגירת התיק. יחד עם זאת אני מאוד מודאגת... אני בהחלט רואה אותם ילדים בסיכון...". להערת עו"ד דרורי-סאלם שביקשה להפנות "שגם בדו"ח המסכם וגם בתסקירים לא עולה סיכון" וכי "ניתן לראות שהילדים מקבלים סדר יום ומסגרת של חיים נורמליים ויציבים ללא כל סיכון" השיבה גב' בלאס: "הכוונה לסיכון התפתחותי ולא סיכון פיזי". לא מיותר לציין כי גם עד לקיום הדיון האמור לא היה איש מהשירות למען הילד בקשר כלשהו עם המשפחה ועם הקטינים, וכי גב' בלאס לא ביססה במשהו את הערתה בענין "הסיכון". גם לא ניתן הסבר כלשהו מדוע אם אמנם יש "סיכון" נתן השירות למען הילד את הסכמתו לסגירת התיק. 27. אם ניתן לסכם תיק עצוב זה - נראה לי כי אלמלא היה מי שבאמת ובתמים טובתם של הקטינים היתה לנגד עיניו, תפקידו היה להושיט יד תומכת לאם שכל חטאה היה שבהיותה ילדה-נערה, דלת אמצעים ונתונה למרות גבר אלים לא עמד לה כוחה לטפל בהם כראוי. ממילא היה נחסך סבל מהאם והמשפחה וגם מצבם של הקטינים לא היה מתדרדר. 28. הבקשה להכרזת הקטינים ברי אימוץ נדחית. אימוץ