להלן פסק דין בסוגיית ביטול הסכם גירושין בגלל אי תשלום מזונות: פסק דין בפני תביעה לביטול הסכם גירושין ולמתן צו לפירוק שיתוף, תביעה שהגישה התובעת, גרושתו של הנתבע, כנגד הנתבע. הצדדים נשאו זל"ז ביום 28.11.76. נולדו להם 4 בנות, כיום 3 מהן קטינות ואחת בגירה. ביום 5.11.92 ניתן תוקף של פסק-דין להסכם הגירושין שנחתם ביום 2.11.92. הצדדים התגרשו זמ"ז לאחר אישור הסכם הגירושין. ההסכמות הרלוונטיות בהסכם הינן כדלקמן: לענין בית המגורים השייך לתובעת ולנתבע, נקבע בסעיפים 13-14 להסכם: "13. לצדדים בית מגורים ברחוב … הוד השרון הידוע כגוש … חלקה …, אשר הזכויות בו רשומות ע"ש בני הזוג בחלקים שווים, להלן "הבית". 14. א. כאשר הבית ימכר בין הצדדים, מחצית התמורה שת תקבל תעבור לידי האשה ותשמש כתשלום בלעדי לרכישת דירה על שם הבנות. מחצית שניה תועבר לידי הבעל. ב. באם נשאר סכום כלשהו לאחר קניית דירה על שם הבנות, הוא יחולק בשווה בין ארבע הבנות ויופקד בחשבון בנק בשמם. ג. דירה שתירכש ותירשם על שם הבנות, תהא לאשה בלבד זכות להתגורר עד אחרית ימיה, ולכל אחת מהבנות תהא זכות להתגורר בדירה עד שימלאו לה 25 שנה. בטאבו תרשם זכות מגורים לאשה. ד. מוסכם בזאת כי הבית לא ימכר בטרם יחלפו 5 שנים מיום שנחתם הסכם זה, אלא אם כן יחליטו הצדדים אחרת. ה. האשה תהא רשאית להשכיר את הדירה הרשומה ע"ש הבנות ומוסכם על הצדדים ששכר הדירה אשר יתקבל בגינה ישמש כתשלום שכר דירה ומקום בו תגור האשה עם הבנות". הסכם הגירושין אושר בביהמ"ש המחוזי ביום 5.11.97 באופן הבא:- הפרק העוסק בהחזקת הבנות ומזונותיהן קיבל תוקף של פסק דין (סעיפים 1-12) וכן גם סעיפים 18, 24-25 להסכם העוסקים בתשלום מיסים וחובות. שאר סעיפי ההסכם לרבות סעיפים 13-14 אושרו עפ"י חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג - 1973. סעיף 14 א,ב,ג אושר נוסף עפ"י חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"כ - 1962, בהיות המבקשות כולן קטינות באותה עת. לטענת התובעת, הפר הנתבע את ההסכם הפרה יסודית בכך שלא שילם את סכום המזונות שנקבע, וכן לא שילם את החובות אותם התחייב לשלם. בעקבות ביטול ההסכם מבקשת התובעת לפרק את השיתוף בנכס המקרקעין המשותף (אשר בהסכם נקבע כי הוא ימכר וכי מחצית ממכירת הדירה בגין החלק השייך לתובעת תשמש לרכישת דירה אשר תרשם ע"ש הקטינות). בהחלטה מיום 14.5.97 התבקשה תגובת האפוטרופוס הכללי. תגובת ב"כ האפוטרופוס הכללי היתה כי הוא מציע למנות אפוטרופוס לדין לקטינות לשם בדיקה ושמירה על זכויותיהן של הקטינות הנובעות מההסכם נשוא הבקשה. ואכן בהמשך מונתה לקטינות אפוטרפוסית לדין - עו"ד מירב קדמי-טובל, אשר עתרה לכך שהבנות תצורפנה כנתבעות נוספות, וכך היה. כיום עמדת הנתבע הינה כי יש אכן לבטל את ההסכם (כטענת התובעת). באשר לתביעה לפירוק שיתוף - טוען הנתבע כי יש להורות על פירוק בעין של השיתוף בבית, ולא באמצעות מכירתו וחלוקת התמורה - כטענת התובעת. עמדת האפוטרופוס לדין הינה כי אין לבטל את ההסכם, שכן יש בביטול כדי לפגוע בטובת הבנות וכי המדובר בחוזה לטובת צד ג' שלא ניתן לבטלו. מאחר והנתבע מסכים למעשה לביטול ההסכם, נותר לביהמ"ש לדון רק בשאלת ביטול ההסכם ככל שהדבר נוגע לזכויות הבנות. קודם שאכנס לדיון המשפטי, יש להעיר כי לא הובררו לי לאשורם מניעי בנה"ז עם חתימת ההסכם, כפי שלא ברורים לי שיקוליהם לביטולו. ויתורה של התובעת על תמורת מחצית הדירה מלכתחילה הינו מוזר, אי גביית חוב המזונות על ידה אינה מובנת, ועתירתה לביטול ההסכם מפתיעה. שכן, יש לזכור כי ביטול ההסכם יביא עמו ביטול רטרואקטיבי של חוב מזונות העומד היום על סך עשרות אלפי שקלים (למעלה מ- 120,000 ש"ח ביום הגשת התביעה) . הביטול ייטיב את מצבו של הנתבע דווקא, וישפר את מצבה של התובעת רק בענין זכויותיה בדירה. מיותר לציין כי לב ההסכם, דהיינו סדור הגט - בוצע זה מכבר. אין ספק כי הנפגעות העקריות מביטול ההסכם תהיינה הבנות, אשר תאבדנה את זכויותיהן בדירה שאמורה להרכש על שמן, וכן תאבדנה את זכותן לתבוע מזונות מהנתבע בגין העבר. דיון משפטי: כאמור, טוענת התובעת כי זכותה לבטל את ההסכם נובעת מכך שהנתבע הפר את ההסכם "הפרה יסודית". לטענתה, ההפרה הינה אי תשלום מזונות ואי תשלום חובות. בסעיף 7 (א) לחוק החוזים (תרופות) בשל הפרת חוזה ) תשל"א - 1970 :- "הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית". סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות) קובע:- "לענין סימן זה - "הפרה יסודית" - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה....". ניתן לקבוע בוודאות כי אי תשלום דמי מזונות כקבוע בהסכם, אין בו כדי להוות "הפרה יסודית". שכן, חדשות לבקרים חותמות נשים על הסכמי גירושין ומסכימות על סכום מזונות כלשהו, ובלבד שתקבלנה את הגט המיוחל, והן היו מתקשרות באותו חוזה גם אם היו צופות מראש את ההפרה (אי תשלום המזונות). בגין כך אף התפחתה ההלכה הידועה לפיה אין הקטינים קשורים לסכום המזונות שנקבע בהסכם הגירושין, והם זכאים לתבוע מזונות בתביעה עצמאית מטעמם. (ע"א 413/85 רוט נ' רוט פד"י מ(1) 835; רע"א 6308/98 פלדמן נ' פלדמן - לא פורסם). בנוסף, ראה לענין זה ע"א 16/72 אמזלג נ' אמזלג פד"י כז(1) 582, 587: - "ומוכן אני להניח שאמנם הרגישה עצמה האשה אותה שעה כאילו נמצאת במצב של חוסר ברירה: שאם תרצה לקבל גיטה, עליה לחתום על ההסכם, אף שההסכם אינו (או אינו כולו) לרוחה. ואולם, כל החוזים וכל הפשרות כך - ולענין זה אינו שונה הסכם גירושין מכל הסכם אחר: מי שרוצה להשיג מה שלבו חפץ, מוותר על שלו או מוסיף על משלו ובלבד שישיגנו. אשה שרוצה מאוד להפטר מבעלה, דרכה לוותר ויתורים כספיים ואחרים לבעלה ובלבד שיתן לה גטה; כשם שדרך בעל המשתוקק מאד להפטר מאשתו, לוותר ויתורים כספיים ואחרים לאשתו ובלבד שתקבל גיטה ממנו". ובהמשך: "סיכומו של דבר: הטענה הנשמעת תדירות בבתי משפט אלה, כאילו אשה אינה קשורה בהסכם שחתמה עליו מפני שאחרת לא היה בעלה נותן לה גטה, או כאילו בעל אינו קשור בהסכם שחתם עליו מפני שאחרת לא היתה אשתו מקבל גטה ממנו - טענה בלתי רלוונטית היא, כל עוד אין בידי הטוען עילה חוקית אחרת לבטול ההסכם". וכן ראה ע"א 5490/92 פגס נ' פגס דינים עליון כרך לח' 297: - "הנטיה של בית המשפט תהיה בדרך כלל לכבד את הרצון המוצהר של הצדדים לחוזה, ודבר זה נכון לגבי חוזים מסחרים וגם לגבי הסכמי גירושין. באלה האחרונים, יש לא אחת תנאים המושפעים מן הרצון לקדם ולהקדים את הפרידה והניתוק בין בני הזוג. על כן, יתכן כי צד לחוזה יסכים לתנאים שהם מבחינה אוביקטיבית גרועים אך מחישים את הגירושין, ענין החשוב לו אותה שעה יותר מכל דבר אחר". זאת ועוד, התובעת רשאית היתה לגבות את דמי המזונות באמצעות המל"ל, ולחילופין היתה רשאית לנקוט בהליכי הוצל"פ. לענין זה העידה התובעת כי פתחה תיק הוצל"פ ואולם לא נקטה במסגרתו בהליכים של ממש. שכן, לדבריה, היא "לא היתה מוכנה" לנקוט בהליכי מאסר כנגד אבי בנותיה. כך גם לא הטילה התובעת עיקולים על חלקו של הנתבע בבית המגורים משום שלדבריה: "הבית היה צריך לצאת למכירה" וכך גם לא עיקלה את משכורתו של הנתבע כי "לא עבד בעבודה מסודרת". (עמ' 11 לפרוטוקול). המסקנה לפיכך הינה כי התובעת בחרה מרצונה שלא לפעול לגביית המזונות, ואין לה אלא להלין על עצמה בלבד בענין זה. "הפרה יסודית" מכל מקום, אין כאן: גם אם נמצא לומר כי אי תשלום המזונות מהווה הפרה, אם אין די בכל האמור לעיל, הרי שכבר נקבע שלא כל הפרה מזכה בביטול ההסכם המופר. ראה לענין זה הפ' (ת"א) 916/90 פיגבאום נ' פיגבאום (לא פורסם) שם קבע כב' השופט גורן (כתוארו אז):- "אף אם נניח שהמשיב הפר את ההסכם הרי שלא כל הפרת הסכם הינה עילה לביטולו וניתן להסדיר הפרות כגון אלה בדרכים אחרות כמו דרך הוצאה לפועל ולא על ידי ביטול ההסכם, על אחת כמה וכמה כשההסכם קיבל תוקף של פסק-דין". מכל מקום, ביטול ההסכם מהטעם שהנתבע הפר אותו בכך שלא שילם מזונות, מזכה דווקא את הנתבע -המפר. שכן, עם ביטול ההסכם מבוטל כל חוב העבר בגין המזונות שלא שולמו, וכך יצא מפר החוזה נשכר. הדבר איננו מתקבל כמובן על הדעת. כנ"ל גם לגבי ההפרה הנוספת (לטענת התובעת) אי תשלום חובות לצד ג', עם ביטול ההסכם תבוטל גם התחיבות זו של הנתבע. לענין זה יש להוסיף ולומר כי בפועל לא נתבעה כלל התובעת ע"י צד ג' (עמ' 12 לפרוטוקול). צודקת האפוטרופוס לדין בטענתה כי התובעת בחרה ב"שב ואל תעשה" ובמקום לגבות את החובות מהנתבע, היא בוחרת לגבותם מבנותיה. אם אין די בכל האמור לעיל, הרי שיש להוסיף לכך את מעמדו המיוחד של ההסכם (אותו מבקשת התובעת לבטל) בהיותו הסכם יחסי ממון בין בני זוג. באשר להסכם זה, קבע המחוקק הסדר מיוחד, המבדיל אותו ומייחד אותו, ואף נותן לו עדיפות על פני חוזה רגיל. ר' לענין זה ע"א 4/80 מונק נ' מונק פד"י לו(3) 421: - "... בפנינו חוק מיוחד, שיש בו משום תוספת על דיני החוזים הכלליים בנקודה הרלבנטית לערעור זה. בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים הקיימים בין בעל ואשה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ביניהם אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר, ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם". כמו כן ר' ר"ע 359/85 קוך נ' קוך פד"י לט'(3) 421, שם נאמר: - "ספק בליבי אם לאחר קבלת אשור להסכם ממון בין בני זוג המעמד של שופט, דיין או עורך נישואין (מבלי שערעורו על פגם שנפל בהליך האשור) יכול בן זוג להשמע בטענה שכרת את ההסכם, בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי. אם נגרוס אחרת, תתרוקן לכאורה מתוכנה הדרישה לאשור כזה הבא לפי עצם טיבו וטבעו להבטיח שבני הזוג יבינו הבן היטב את תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון". חוזה לטובת צד ג': כאמור לעיל, בסעיף 14 להסכם נקבע כי חלקה של התובעת בתמורת הבית שימכר ישמש לרכישת דירה שתרשם על שם הבנות, תוך מתן זכות לתובעת להתגורר בדירה שתרכש עד אריכות ימיה. אמנם ההגיון שעמד בבסיס הסכמה זו אינו ברור, ואולם אין זה מתפקידו של ביהמ"ש "לתקן" או "לכופף" את שקול דעתם של המתקשרים בהסכם, מה גם שמדובר בהסכם שקיבל בחלקו תוקף של פסק- דין ובחלקו אושר עפ"י חוק יחסי ממון וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. ראה לענין זה ע"א 573/82 ברקו נ' ברקו פד"י לח(4) 626, 632: "הצדדים להתקשרות הם אלה הדואגים לעניניהם, הם המגבשים את תנאיי ההתקשרות, ועל פיהם, על פי כוונותיהם ורצונותיהם, ייקבעו ההתחייבויות ההדדדיות שבהסכם, אפשר שצד, המתקשר בחוזה, מודע לכך כי ההשגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת מטעמים הרצויים לו הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לביהמ"ש להתערב בכגון דא, לעשות הסכמים עבור בעלי הדין שהתקשרו ביניהם או לשפר או לשנות את שנקבע על ידם בהסכם, רק משום שנראה לו לבית המשפט, כי ההסכם שנכרת מרצונם של בעלי הדין, אינו צודק או שהוא מהווה קיפוח של ממש את אחד המתקשרים". לטענת התובעת, הבנות כלל לא היו מודעות לקיומו של ההסכם לטובתן וע"כ ניתן לבטל הסכם זה כאמור בסעיף 36 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. אני דוחה טענה זו ומקבלת טענת האפוטרופוס לדין לפיה עם אישור ההסכם (הנדרש גם עפ"י חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות) הפכה זכותן של הבנות חסינה משינוי או ביטול. למעשה, ידיעת ההורים על החוזה לטובת בנותיהן כמוה כידיעת הבנות עצמן (שהיו אז קטינות, ואשר הוריהן הינם אפוטרופסיהם הטבעיים). הזכות שהוקנתה לפיכך לקטינות בהסכם הגירושין של הוריהן, הינה בלתי הדירה. ראה לענין זה ספרה של פרופ' גבריאלה שלו "דיני החוזים", עמ' 439:- "רצון החוזים בחוזה לטובת אדם שלישי מתגבש בשני שלבים: שלב כריתת החוזה ושלב ההודעה למוטב על זכותו. בראשון שבהם מוקנת הזכות ובמשנהו היא משתכללת והופכת בלתי הדירה". טענת התובעת המסתמכת על סעיף 37 לחוק החוזים (חלק כללי) לפיה: "כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיוב תעמוד לו גם כלפי המוטב". נדחית אף היא, שכן אין מחלוקת כי זוהי טענת הגנה, ואין טענה זו יכולה להטען על ידי התובעת ואין היא יכולה לשמש עילת תביעה. מהאמור לעיל עולה כי בנסיבות הענין אין המדובר בהפרות המזכות בביטול החוזה, כי ביטול החוזה פועל למעשה לטובת המפר, ומעל לכל - כי ביטול ההסכם פוגע בטובתן של בנות הצדדים שהיו קטינות בעת חתימת ההסכם, אשר הן מוטבות על פיו. לפיכך, דין התביעה להדחות. סוף דבר אני קובעת כדלקמן: 1. התביעה נדחית. 2. התובעת והנתבע מס' 1 אשר הביאו לקיומו של ההליך ולהתארכות הדיונים, ישלמו שכר טרחתה של האפוטרופוס לדין עו"ד קדמי-טובל בסך 15,000 ש"ח (7,500 ש"ח ע"י כל אחד מהם) + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. חוזהגירושיןהסכם גירושיןביטול חוזהמזונות