סעיף 24 לחוק הבוררות

חוק הבוררות קובע עשר עילות ביטול אשר הן, ורק הן, תהווינה את העילות לביטול פסק בורר בעלי הדין אינם יכולים להתנות על עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות ואינם רשאים להוסיף עליהן. סעיף 24 לחוק הבוררות קובע באלו מקרים רשאי בית המשפט לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה: (1) לא היה הסכם בוררות בר-תוקף; (2) הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין; (3) הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות; (4) לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו; (5) הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו; (6) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן; (7) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן; (8) הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו; (9) תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור; (10) קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד." העילות המוזכרות בסעיף 24 לחוק הבוררות אינן מחייבות ביטול פסק הבוררות כולו, ועל בית המשפט להימנע מביטול פסק הבוררות כולו, ככל שיש בידו לבטל רק חלק מהפסק, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר. לא זו בלבד שהחוק קובע רשימה סגורה של עילות ביטול, בתי המשפט פירשו באופן עקבי את עילות ההתערבות הקבועות בחוק באופן מצמצם ודווקני. ביסוד גישה זו עומד הרצון לחזק את מעמדו של פסק הבוררות כהכרעה סופית ומחייבת ובכך לעודד את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות. העילות לביטול הפסק אינן "ערעוריות" באופיין, אלא רובן נועדו לשם פיקוח על אופן ניהול הבוררות. יישוב סכסוכיםבוררות