ביטול בוררות

חוק הבוררות קובע 10 עילות ביטול בוררות:

  1.      לא היה הסכם בוררות בר-תוקף;
  2.      הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין;
  3.      הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות;
  4.      לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו;
  5.      הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו;
  6.      הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן;
  7.      הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן;
  8.      הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו;
  9.      תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור;
  10.      קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד.



בית המשפט ציין בפסיקתו כי בקשת ביטול בוררות איננה, תחליף לערעור על שאלות הנוגעות לתוכנו של הפסק. אף כאשר ברי הוא כי מסקנה ממסקנותיו של הבורר מוטעית, בין במישור המשפטי, ובין במישור העובדתי, אין בכך כדי להוות עילה לביטולו.


פסק-בורר עשוי איפוא להתבטל, רק מקום בו הליך הבוררות פגום מיסודו, או בנסיבות בהן לא נתמלאו עקרונות הבוררות המוסכמים על-ידי הצדדים. ביטול הפסק בשל תוכנו, אפשרי רק כאשר מנוגד הוא באופן מובהק לתקנת הציבור.


בית המשפט פסק כי מושכלות-יסוד הם לעניין ביטול בוררות כי תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב. מוסד הבוררות הוקם על רקע מדיניות משפטית המבקשת לעודד קיומו של מערך יעיל והוגן לפתרון סכסוכים מחוץ לבית המשפט. מערך זה מקל על העומס הגדול הרובץ על בתי המשפט ויש בכך כדי לשרת אינטרס ציבורי חשוב. הוא מאפשר לצדדים להיזקק להליך מהיר ויעיל לפתרון המחלוקת ביניהם, ובכך הוא עונה גם לאינטרס פרטי חשוב של בעלי הדין.


הבוררות מאפשרת פתיחת ההכרעה לשיקולי צדק והגינות, שאינם נעוצים בהכרח בשיקולי משפט, ומאפשרת השגת פתרונות מעשיים צודקים למחלוקת.


מקומה החשוב של הבוררות כאמצעי להכרעה בסכסוך אינו מייתר את הצורך בפיקוח שיפוטי על הבוררות, המותווה בחוק הבוררות. פיקוח זה מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות מירבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית בוחנת אשר תבטיח את תקינות וטוהר הליכי הבוררות, את הפעלתם בדרך דיונית יעילה, ואת ביסוס פסק הבורר על אמות מידה התואמות מושגי יסוד שבתקנת הציבור.


פועל יוצא מאיזון זה הוא, כי התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני כדי ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון אם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית עם עילות הביטול.


בית המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא - אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות - קיומו של הסכם בוררות בר תוקף, מינוי בורר כדין, פסיקה בתוך גבולות הסמכות, שמירה על כללי צדק טבעי, עמידה באמות מידה של תקנת הציבור ועוד שורה של עניינים.


גלישת הביקורת השיפוטית על פסק הבורר אל מעבר לעילות הביקורת הצרות כאמור מפרה את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת בידי מוסד הבוררות לבין אינטרס הציבור בקיום פיקוח שיפוטי צר בלבד על תקינותם של הליכי הבוררות.


היקף סמכותו של הבורר נלמד מהמסמך המגלם את הסכמת הצדדים להעביר את הסכסוך ביניהם לבוררות.


לא ניתן לקבל את טענת המבקש כי סמכות הבורר נגזרת מכתבי הטענות שהוגשו. הלכה היא כי במקרה של ספק יש לפרש את הסכם הבוררות בצורה רחבה, וזאת על מנת ליתן תוקף לכוונת הצדדים לברר את הסכסוכים ביניהם באמצעות בוררות


כדי שיהיה מדובר בפעולה ללא סמכות שתיכלל במסגרת עילת הביטול של סעיף 24(3) לחוק יש צורך בקביעת סעד חדש, שאינו נובע באופן טבעי מהסכסוך שנמסר להכרעת הבורר .



אין לך דיבור רב משמעותי יותר מהדיבור "סמכות", ואין לך מונח משפטי שנדחסו להגדרתו שיקולים כה רבים של מדיניות שיפוטית כמו המונח "סמכות". אכן אם בסוגיות מסוימות יש צידוק להרחיב את משמעותו של הדיבור "סמכות", אין הדבר כך בדיני בוררות, שבהם מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר .


מהטעם האמור יש, מחד גיסא, לתת משמעות דווקנית לדיבור "סמכות" בסעיף 24(3) לחוק, ומאידך גיסא, במקרים של ספק לגבי אומד דעתם של בעלי הדין לגבי נושא הסכסוך, לתת פרשנות מרחיבה להסכם הבוררות.


כאשר הצדדים דורשים את הנמקת הפסק, הם רוצים להבין מה היו שיקולי הבורר שהביאוהו לפסוק כפי שפסק.


על הבורר לפרט את תביעות הצדדים וטענותיהם, וזאת על מנת שניתן יהיה לראות מפסקו, שהתייחס לכל הטענות ולכל התביעות. אם יפרט רק אחדות מהן, או יתייחס רק לעיקרי הטענות של אחד הצדדים - הדבר רק יעלה חשש, שמא שכח להתייחס בפסקו לכל הטענות, של כל הצדדים.


ברם זה רק השלב הראשון. לאחר מכן, על הבורר לתת הסבר, נימוק, מדוע וכיצד הגיע לכל אחת ממסקנותיו וכיצד ערך את חישוביו, עד שהגיע לפסקו. לא די בציון הממצאים העובדתיים והמסקנות הנובעות מהן, תוך הציון הלקוני "שוכנעתי מהראיות שהובאו על ידי התובע" או, להיפך, "לא שוכנעתי שהנתבעת חייבת לתובע".


עם זאת אין הכרח כי הבורר יכתוב פסק בוררות ארוך, מפורט ומנומק לעייפה. פעמים רבות ניתן להסתפק בהנמקה קצרה ועניינית שהיא בבחינת "מיפוי" של השיקולים שהובילו את הבורר להחלטתו.


די בכך שהפסק ינומק כך שיהא בו להראות לקורא כי לא נעלמו מעיני הבורר הנושאים שעמדו לפניו להכרעה, כי לא נשתכחו מלבו טענות הצדדים, כי מצויה בו התייחסות עניינית לכל אלה וכן טעמים, לפחות בתמצית, שהביאו לתוצאת הפסק.


אפילו חייב בורר לפי הסכם הבוררות לנמק את פסק הבוררות אין בכך כדי לחייבו להתייחס בפסקו בנפרד ובמפורש לכל ראיה וראיה שהובאה במהלך הבוררות ולעמוד בנפרד ובמפורש על כל טענה וטענה שנטענה. אפילו בית משפט - החייב בהנמקה מכוח הוראת תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד -1984 - אינו חייב לפרט עד כדי כך, ובורר לא כל שכן.


הלכה היא כי יש להבחין בין מצב בו הבורר מתעלם מהדין המהותי ופוסק במנותק ממנו, לבין מצב בו הבורר החיל את הדין ונטען כי טעה בפירושו או ביישומו.

במקרה הראשון, אכן ייתכן שהדבר יחשב להכרעה שלא בהתאם לדין, ואולם במקרה השני, עילות הביטול הקבועות בחוק הבוררות לא יחולו ובית המשפט יטה שלא לבחון האם הבורר טעה ביישום או בפירוש הדין.


הפסיקה השיבה בשלילה על השאלה אם במקרה שבו טועה הבורר בדין לאחר שנקבע בהסכם הבוררות כי הוא מחויב לפסוק לפי הדין, עשויה לקום עילת ביטול לפי סעיף 24(7) לחוק.







רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון