תביעה נגד די אייץ אל - DHL - אובדן שיק

פסק - דין המחאה בנקאית, שהוצאה על ידי בנק הפועלים (נתבע 1, להלן: "הבנק"), נשלחה לשוויץ במעטפה באמצעות די. אייץ. אל (נתבעת 2, להלן "DHL"). כאשר נמסרה המעטפה לבנק בשוויץ התברר, כי ההמחאה הבנקאית אינה נמצאת בה. ההמחאה לא הוצגה לפרעון עד עצם היום הזה, ואיש אינו יודע בידי מי היא מצויה. על מי חלה האחריות לאובדן ההמחאה? זו השאלה עליה נסבה התביעה. עובדות מוסכמות התובעת היא בעלת חשבון בבנק הפועלים. בתאריך 20.1002 ביקשה התובעת לרכוש מאת הבנק המחאה בנקאית, בסך של 50,127.56 אירו (להלן: "ההמחאה"). התובעת סיפרה לפקידת הבנק, גב' שולצקי, כי ההמחאה מיועדת לאחותה, דודאי, המעונינת להפקידה בבנק בשוויץ. ההמחאה הוצאה לפקודת דודאי, ללא כל הגבלה. אין חולק, כי פקידת הבנק הציעה לתובעת להעביר את הסכום האמור בהעברה בנקאית, אולם התובעת סירבה להצעה וביקשה להנפיק לה המחאה בנקאית ע"ש אחותה. התובעת מסרה את ההמחאה לאחותה, גב' דולה דודאי (רעייתו של התובע 2), אשר חתמה על גב ההמחאה חתימת היסב לפקודת חשבון מס' 164381 בבנק UPB בשוויץ. התובע פנה ל- DHL וביקש לשלוח באמצעותה את ההמחאה ומסמכים נוספים לבנק בשוויץ. בתאריך 20.10.02 הגיע בלדר מטעם DHL - מר כפיר אדמוני - לביתו של התובע בירושלים, כדי לקחת את המשלוח ולבצעו על פי ההזמנה. התובע הודיע לבלדר, כי במשלוח נכללת המחאה בנקאית. למשמע דברים אלה התקשר מר אדמוני למוקד, שם נאמר לו כי אין מניעה לשלוח את ההמחאה הבנקאית כמבוקש. מר אדמוני בדק את תכולת המשלוח, הכניס את ההמחאה ואת המסמכים לתוך מעטפת המשלוח ואישר בחתימתו את סגירתה. אין חולק, כי ההמחאה נשלחה לשוויץ באמצעות DHL. כמו כן, מוסכם על הכל, כי התובעת הודיעה לנתבעים, שלטענת נציגי הבנק בשוויץ - ההמחאה לא הגיעה ליעדה. טענתם של התובעים, כי הודע להם על ידי הבנק בשוויץ, שהמעטפה הגיעה ללא ההמחאה בתוכה - לא נסתרה והיא מהימנה עלי. הטענה אף נתמכת במכתב שנשלח על ידי הבנק בשוויץ (נספח ג' לתצהיר התובע). טענות התובעים כלפי הבנק התובעת טוענת, כי חתמה על מסמכים בנקאיים שונים, עובר להנפקת ההמחאה. לדבריה, פקידת הבנק לא הפנתה תשומת לבה לעובדה שבצידם השני של המסמכים קיימים תנאים מיוחדים, ביניהם תנאים המסירים אחריות מעל הבנק במקרה של אובדן ההמחאה הבנקאית. התובעים טוענים, כי פקידת הבנק התרשלה בכך שלא הפנתה תשומת לבה של התובעת לתנאים המיוחדים. בנוסף טוענים התובעים , כי הבנק עצמו פעל בחוסר תום לב בהסתמכו על אותם תנאים. טענות התובעים כלפי DHL טוענים התובעים, כי נציגתה של DHL לא אמרה לתובע, שקיימים תנאים מיוחדים בקשר לביצוע המשלוח, הכוללים הגבלת אחריות של DHL במקרה של אובדן המשלוח או חלקו, לסכום נמוך בהרבה מסכום ההמחאה. כמו כן, לא נאמר להם שניתן לבטח את המשלוח ולא הוסברה להם שיטת העברת המשלוח לשוויץ. רשלנות הבנק מחלוקת עזה ניטשה בין הצדדים, בנוגע לשאלה אם פקידת הבנק אמרה לתובעת "שהשיק יכול להיגנב" אם לאו. פקידת הבנק העידה כי הדברים נאמרו לתובעת (ע' 19). התובעת הכחישה זאת מכל וכל. הלכה היא, שפקידי בנק חייבים במתן הסבר ללקוחותיהם, כחלק מהחובה החלה עליהם לנהוג כלפי הלקוחות או אפילו ערבים בתום לב (ראה, למשל, ע"א 1304/91 טפחות נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309, 332; ע"א 9136/02 מיסטר מאני בע"מ נ' רייז, פ"ד נח(3) 934). ברם בכך לא סגי. התובעים - כאנשים בגירים ומנוסים בהוויות החיים - ידעו או היה עליהם לדעת, שהמחאה הנשלחת בדואר עלולה להיגנב על ידי מאן דהוא. לפיכך, בין אם פקידת הבנק הסבירה את הדברים כדבעי ובין אם לאו, אין בעובדה זו כדי לחייב את הבנק באחריות בלעדית לאובדן, והתובעים נושאים באשם תורם, כפי שיפורט להלן. אי הגבלת סחרות ההמחאה אין באמור לעיל, כדי לגרוע מהעובדה, שהתנהגות הבנק התאפיינה ברשלנות בלתי מוסברת. מוסכם, כי ההמחאה שנמסרה לתובעת על ידי פקידת הבנק, לא נשאה הגבלה בדמות הכיתוב "למוטב בלבד" או הכיתוב "לא סחיר", ולא נשאה סימון של שני קווים כנדרש (קרוס). די היה בציון אחת מן ההגבלות דלעיל, כדי לשלול או להגביל את סחרות השיק, אך פקידה הבנק העידה כי "אינה זוכרת" אם אמרה לתובעת שכדאי להגביל את הסחרות (ע' 20 ש' 17). מטרת הכיתוב "למוטב בלבד" הובהרה לאחרונה על ידי כב' הנשיא ברק בע"א 6909/00 בנק דיסקונט נ' יצחקי בע"מ, פ"ד נה(4) 83, 85: "הדיבור "למוטב בלבד" מבטא כוונה ברורה לשנות מדיני הסחרות הרגילים. לפי השקפת הרוב בפרשת ציטיאט, הוא נועד לשלול את העבירות. יש ליתן לו משקל ראוי. התוצאה היא, איפוא, כי במצב הדברים הרגיל, בו מופיע הדיבור "למוטב בלבד" על שיק, הוא שולל - על פי השקפת הרוב בפרשת ציטיאט - את עבירותו של המסמך בדומה לדיבור "לנפרע בלבד". ראה גם ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מח(4)498, 512. השיק הוכן והודפס בסניף שבו התנהל חשבונה של התובעת. היה זה מחובתה של פקידת הבנק לדאוג להגבלת השיק או, למצער, להסביר לתובעת משמעותו של שיק המוצא ללא הגבלה, ולבקש את הנחיותיה המפורשות לגביו. מסתבר, כי הבנק הוציא תחת ידיו שיק עביר וטהיר, לפיו הוא מתחייב לשלם את הסכום הנקוב בו, לפקודת כולי עלמא (שיק למוכ"ז) וזאת בניגוד לכוונתה המפורשת של התובעת, שהודיעה לפקידת הבנק כי השיק מיועד להפקדה בחשבון הבנק של אחותה בשוויץ. בכך מתבטא מחדלו של הבנק ובכך באה לידי ביטוי רשלנותו, כפי שהיא מזדקרת לעין כל מתוך העדויות שהובאו בפני. רשלנות DHL DHL ידעה שבמעטפה מצויה המחאה בנקאית בסכום גבוה, שכן התובע הודיע על כך למוקד ההזמנות, כאשר התקשר להזמין את המשלוח (ע' 5). התובע אף הסב תשומת לבו של הבלדר שבא לקחת את המשלוח מביתו לעובדה זו. הבלדר אישר, כי התקשר למוקד השירות, כדי לברר אם ניתן לשלוח את ההמחאה הבנקאית באמצעות הנתבעת, ונענה בחיוב (ע' 48). ב"כ התובעים טוען, כי DHL טיפלה במעטפה כאילו היתה מעטפה רגילה, שאינה מכילה המחאה בנקאית, ובכך רשלנותה. תימוכין לטענה זו נמצאו בדבריו של מר אדמוני, שהעיד כי אין נוהל מיוחד אצל הנתבעת לטיפול במעטפות עם המחאות בנקאיות (ע' 52). אדמוני אף אישר, כי הנתבעת אינה יודעת עד עצם היום הזה, כיצד אבדה ההמחאה הבנקאית והיכן היא מוחזקת. כדי להדוף את טענות התובעים במישור העובדתי, נטען על ידי DHL, כי המעטפה הגיעה לבנק שלמה ובלתי פגומה. עוד נטען, כי במערכת הבקרה של הנתבעת לא נרשמה הערה שהמעטפה נפתחה בשלב כלשהו. ב"כ הנתבעת מגיע בסיכומיו למסקנה, כי הגניבה אירעה, אם בכלל, לאחר שהמעטפה נמסרה בסניף הבנק בשוויץ. מדובר בסברה, שלא נמצאו לה תימוכין בעדויות ההגנה. הנתבעת לא טרחה לזמן את עובדי הבנק בשוויץ כעדים מטעמה, או להצטייד באישור בכתב, כי המעטפה הגיעה שלמה ליעדה. הנתבעת הסתפקה בדבריו של עד ההגנה, מר יגאל שושני, שטען כי נציג מטעם הבנק חתם לבלדר על גבי דף המשלוח שנמצא בשוויץ "ולא התבקשתי להביא אותו" (ע' 72 ש' 23). הנטל להוכיח טענה זו מוטל על הנתבעת, ואין בפני עדות מכלי ראשון, כי המעטפה אכן הגיעה שלמה כנטען.זאת ועוד. הסתבר כי המעטפה "טיילה" ברחבי אירופה, בין תחנות משלוח שונות של DHL, כפי שהעיד ע/ה מר שושני. למרות זאת, לא הוזמן הבלדר שמסר את המעטפה בסניף הבנק בשוויץ, כדי להעיד כי נמסרה על ידו שלמה ותקינה. לפיכך, אין יסוד עובדתי לטענת DHL, כי המעטפה נמסרה לבנק בשוויץ, באותו מצב שהתקבלה על ידה מידי מר הלל דודאי. ב"כ DHL סבור, כי חתימתו של התובע, מר הלל דודאי על שטר המטען מחייבת את המסקנה, כי הנתבעת אינה אחראית לאובדן בסכום העולה על הגבלת האחריות הכלולה בגב שטר המטען. לדבריו, מר דודאי הוא איש הבקיא בהלכות המסחר, אשר מילא במהלך הקריירה שלו שורה ארוכה של תפקידים ציבוריים חשובים. בין היתר, שימש כממונה על השכר במשרד האוצר וכנציג ציבור בביה"ד הארצי לעבודה, ולכן חזקה עליו שקרא את שטר המטען וידע, כי בחתימתו הוא מסכים לתנאיו. אין בידי לקבל טענה זו. חתימתו של התובע על שטר המטען אין בה, כשלעצמה, כדי להעיד על הבנה או הסכמה לתנאים הכלולים בגב שטר המטען. יש בה, לכל היותר, כדי להעיד כי החתימה נעשתה ללא כל הסתייגות מצידו, כאשר אין חולק, כי תנאי שטר המטען לא הוסברו לו על ידי נציגי DHL. באשר להגבלת האחריות עצמה - אמנם, שטר המטען מגביל את אחריותה של הנתבעת על פי אמנת ורשה, אך אמנה זו חלה על מוביל אווירי, בעוד שהנתבעת עסקה בבלדרות מנקודת המוצא (בישראל) ועד לנקודת היעד (בשוויץ). DHL אינה "מוביל" כהגדרתו באמנת ורשה, בין היתר בשל העובדה שהעבירה את המטען במטוס של חברה מסחרית אחרת, ושימשה רק כסוכן או משלח של אותה חברה. בנוסף, ההעברה בוצעה גם בדרכי היבשה, בין מתקניה של הנתבעת באירופה, כפי שהעיד ע/ה מר שושני (ע' 68), ולא ניתן לקבוע כי הנזק אירע בעת ההובלה האווירית דווקא. סעיף 18(3) לאמנה, הקובע, כי "תקופת התובלה בדרך האוויר אינה מקיפה כל הובלה ביבשה, בים או בנהר שבוצעה מחוץ לשדה תעופה....". סעיף 31 לאמנה קובע מפורשות, כי בתובלה משולבת "...יחולו הוראות אמנה זו רק על התובלה האווירית". לפיכך אני סבורה, כי הגבלת האחריות אינה חלה על המטען, שראשית הובלתו היתה בדרך האוויר וסופה במסלול ארוך ומפותל במדינות שונות באירופה, שנעשה בדרך היבשה. חלוקת האחריות כפי שכבר צוין בפתח פסק הדין, התובעים עצמם נושאים באחריות מסוימת לנזק, שכן היו צריכים לצפות את העובדה, שהמחאה הנשלחת בדואר שליחים לא תגיע ליעדה. ציפיה זו נובעת מניסיון החיים, שצובר כל אדם במהלך חייו, ואינה קשורה דווקא לעובדה שמר דודאי כיהן בתפקידים ציבוריים בעבר. הדברים מקבלים משנה תוקף, לאור העובדה שהוצע לתובעת לבצע העברה בנקאית, אך היא בחרה - מטעמים השמורים עמה - לשלוח את ההמחאה בדואר שליחים. אני סבורה, כי שלושת הצדדים (התובעים, נתבע 1 ונתבע 2) נושאים באחריות לאובדן ההמחאה הבנקאית. בנסיבות הענין, אני קובעת, כי התובעים נושאים ב- 10% מהאחריות לנזק, והנתבעים נושאים ביתרה באופן שווה ביניהם, כך שהנתבע 1 נושא ב - 45%, ונתבעת 2 נושאת אף היא ב - 45% מהאחריות לנזק. הנזק ההמחאה לא הוצגה לפרעון עד עצם היום הזה. איש אינו יודע מי אוחז בה ואם תוצג אי פעם לפרעון. זו הסיבה, שמשך עת ארוכה נעשו ניסיונות להביא את הצדדים לידי הסדר, שיבטיח בעיקר את הבנק מפני האפשרות שיאלץ לשלם פעמיים את סכום ההמחאה. התובעים הציעו לבנק בטוחות שונות. בין היתר הביעו נכונות לרשום משכנתא לטובת הבנק על בית במושב, בסכום העולה על סכום ההמחאה, למקרה שההמחאה תוצג לפרעון, אך הבנק התנה זאת בתנאים כלפי ממ"י, שהתובעים לא הצליחו לעמוד בהם. הצעה נוספת, שהוצעה על ידי ביהמ"ש לאחר סיום העדויות, נדחתה על ידי DHL ובכך נאטמה הדרך בפני השגת פשרה כלשהי בתביעה. התובעים טוענים, כי הבנק מוסיף להחזיק בסכום של 50,127.56 אירו, כנגד ההמחאה שהונפקה על ידו, ומסרב להנפיק המחאה חלופית, או לשחרר את הכספים המוחזקים כבטוחה על ידו. הסכום מוחזק בחשבון מעבר, שאינו נושא ריבית, ובכך נגרם לתובעים נזק כספי ניכר, לטענתם, שכן התשואה שאותו סכום היה נושא, לו היה מופקד בבנק בשוויץ, היא בשיעור של 9% ריבית שנתית. הבנק מאשר, כי הסכום מופקד בחשבון מעבר, אך טוען בסיכומיו, כי הדבר נעשה על פי נהלי בנק ישראל, שכן הכסף "עומד לרשות הבנק במידה והשיק יגיע לפרעון בבנק" (ע' 38). על טענה זו הגיב ב"כ התובעים באומרו, כי מדובר בהרחבת חזית, שהתובעים מתנגדים לה. בנוסף נטען על ידי הבנק, כי הפסד הריבית הנטען, בשיעור של 9%, מתייחס להשקעה בקרן אגח"ית ואינו רלבנטי לענייננו. יאמר מיד - החזקת הכסף בחשבון מעבר במשך קרוב לארבע שנים, שבמהלכן לא הוצגה ההמחאה לפרעון, גובלת באבסורד. הדעת נותנת, כי פקיד כלשהו מפקידי הבנק יתעשת בשלב כלשהו, ויבקש הסכמתם של הממונים עליו להפקדת הכספים לפחות בפקדון קצר מועד, על מנת להבטיח כי יופקו ממנו פירות, ולו זעומים מאוד. העובדה שהבנק ממשיך להחזיק בכספים בחשבון מעבר, במשך שנים כה רבות - שבמהלכן אף נוהלו מגעים בניסיון להבטיח את סכנת הצגת השיק לפרעון בבטוחות שונות - מלמדת, כי איש מטעם הבנק לא מצא לנכון להבטיח את כספם של התובעים באופן כלשהו. בע"א (חי') 1678/03 בנק דיסקונט נ' אבו שקארה, תק-מח 20004(3) 416 נפסק, כי: "ככלל, כספים שהוצאו מחשבונו של לקוח ועדיין מצויים אצל הבנק, צריכים לזכות את הלקוח בפירות של אותם כספים, שהרי הימצאותם של הכספים אצל הבנק יוצרים אצלו פירות, שהלקוח זכאי ליהנות מהם לפחות באופן חלקי...". בענין דיסקונט החליט בית המשפט, כי שיעור הפירות שבהם יזוכה הלקוח ידון בבית משפט השלום, והחזיר אליו את הדיון בשאלה זו. בענייננו, הבנק לא הציע פתרון לנזק הנטען והסתפק בטענה, כי 9% ריבית שנתית, שנדרשה על ידי התובעים, אינם רלבנטית לענייננו. טענה זו מקובלת עלי, אך אין בה כדי לפטור את הבנק מתשלום ריבית מינימלית על הכספים המחוזקים בידיו, קרי, ריבית המשולמת על פקדונות מט"ח קצרי מועד, לתקופה שבין שלושה לשישה חודשים. אמנם, הצדדים לא התייחסו בסיכומיהם לשיעור הריבית המשולמת על פקדון מט"ח קצר מועד, אך הדבר מצוי בידיעתו של הבנק וניתן לבדיקה בקלות. לפיכך אני קובעת, כי לסכום שישולם על ידי הבנק תתווסף ריבית, בשיעור המשתלם על פקדונות מט"ח קצרי מועד, לתקופה שבין שלושה עד שישה חודשים. לא מצאתי מקום להשית חיוב זה על DHL, מאחר שהכספים אינם בחזקתה. ההודעה לצד שלישי DHL שלחה הודעת צד שלישי כנגד הבנק. בהודעה נדרש הבנק לשפות את DHL, מבלי שצוין מקור הזכות לשיפוי. כזכור, DHL טענה כי ההמחאה אבדה או נעלמה באשמת הבנק השוויצרי. מוסכם על הכל, כי אין לא היה כל קשר עסקי או חוזי בין DHL לבין הבנק, ולא היתה לבנק כל חובת זהירות כלפי DHL. בנסיבות אלה, אני מקבלת את טענתו של הבנק, כי לא קמה לDHL זכות לפיצוי או שיפוי מאת הבנק, ואני דוחה את ההודעה לצד שלישי. אחרית דבר אני מחייבת את הבנק (נתבע 1) לתובעים של 22,557 אירו, בתוספת ריבית כאמור לעיל. הריבית תחושב החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. הסכום ישולם לפי ערכו בשקלים ביום התשלום בפועל. בנוסף, אני מחייבת את הבנק לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 15,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק, החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. אני מחייבת את DHL (נתבעת 2) לשלם לתובעים סך של 22,557 אירו, ללא ריבית. הסכום ישולם לפי ערכו בשקלים ביום התשלום בפועל. בנוסף, אני מחייבת את DHL לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 15,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק, החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. אני דוחה את ההודעה לצד שלישי, ללא חיוב בהוצאות. שיקים