פסק דין התובעת עוסקת בהובלת מטענים ללקוחות שונים בדרך הים. התובעת טוענת כי הומחו לה זכויות התביעה נשוא תיק זה מלקוחותיה. התובעת מובילה דרך הים במשך שנים רבות מטענים ללקוחותיה, וביניהם טיב-בית בע"מ, אוליבקס בע"מ, צובר - חברה למסחר בע"מ, יבולית בע"מ, שמן תעשיות בע"מ וגלעם בע"מ. חברות אלה מובילות באמצעות התובעת מטעני - תשומות בתפזורת כגון פולי-סויה, גרעיני- חיטה, שעורה, תירס, סורגום וכיו"ב. הלקוחות נושאים בעלות ביטוח הובלות המטענים ומשלמים את פרמיות הביטוח ישירות לנתבעת. עפ"י הסכם שבין התובעת ללקוחותיה, התובעת נושאת באותו חלק של פרמיית הביטוח אשר נגבה בגין "גיל יתר", ומשלמת אותו ללקוחות אשר מעבירים אותו לנתבעת בעד הלקוחות. התובעת טוענת כי לפני הגשת התביעה התברר לה כי הנתבעת גובה פרמיית "גיל יתר" מופרזת, שלא כדין וללא הצדקה. הלקוחות של התובעת מתקשרים בחוזה ביטוח שנוסחו קבוע ואחיד. סכום הביטוח מוגדר בחוזה כדלקמן : SUM INSURED CIF value of assured`s cargo any one vessel\" Location, PLUS upto maximum 25% (minimum 5%) for Increased Value as hereinafter described but subject to limits of " Liability as below. (ר' חוזה הביטוח - SCHEDULE סיפא עמוד 1) העולה מההגדרה הוא כי הסכום מורכב משני רכיבים : 1) CIF value שהוא שווי המטען - נועד לכסות סיכונים ימיים אליהם חשוף המטען. 2) increased Value - ערך נוסף שנועד לכסות סיכונים יבשתיים להם חשוף המטען כגון פריקה, הובלה יבשתית וכיו"ב, ולטענת התובעת רק סיכונים אלה. הגבלת אחריות המבטח מוגדרת בחוזה הביטוח כדלקמן : LIMITS OF LIABILIYT : 1) US$ For shipoments over us$ 2) Plus upto a maximum 25% for Inceased Value (minimum 5%) representiong expenses after landing ,such as grab and silo discharge fees,dock and customs duties. Inland transport. etc. REMARKS: It is hereby agreed that in the event of loss or damage occurring prior to landing and the Increased Value expenses have not been incurred, the Insured Value shall be the CIF value and any premiums charged on such Inceased Value expenses (incl. I/V proportion of O/A premiums) shall be returned in full. פרמיית הביטוח נקבעת באחוזים מסכום הביטוח. על פי תנאי החוזה כאשר האוניה המובילה את המטען עולה על גיל מסויים שנקבע, מתווסף לפרמיית הביטוח רכיב שנקרא "גיל יתר" (Overage Premium). ככל שהאוניה ישנה יותר כך יש סיכון גדול לנזק לטביעה או נזק אחר ולפיכך מתייקרת הפרמיה וכאמור בחוזה הביטוח : Institute Classification Clause 354 13.4.92: Subject to London Scale Additional Premium except that Bulk Carriers shall be Defined as Overage Vessel when over 16-20 years old: 21-25 years old: 26-30 years old: 31-35 years old: מכאן מסיקה התובעת כי פרמיית "גיל היתר" אמורה להתייחס אך ורק לחלק ההובלה הימי ולא לחלקה היבשתי. גיל האוניה אינו רלוונטי לסיכונים היבשתיים להם חשוף המטען. התובעת טוענת בכתב התביעה כי הנתבעת גבתה פרמיית "גיל יתר" גם על החלק היבשתי (Increased Velue, להלן I.V.). כאשר גילתה התובעת, לטענתה את הגבייה האמורה, היא פנתה ללקוחותיה בחודש ספטמבר 1997' והם העבירו אותו לתורן סוכנות לביטוח בע"מ, ששימשה כסוכנת הביטוח של הנתבעת. תשובת תורן לא סיפקה את התובעת, וכן פניות ותשובות נוספות. התובעת טוענת כי הנתבעת חייבת לפצותה בגין פרמיות "גיל יתר" שנגבו ביתר. עילות התביעה הן : א. הפרת חוזי הביטוח. ב. חוסר תום לב בקיום ההסכמים. ג. עשיית עושר ולא במשפט. ד. התנאי המאפשר לנתבעת לגבות פרמיית "גיל יתר" בגין סיכונים שאינם קשורים לגיל האוניה הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד. התובעת מצרפת שמות אניות מיום 17.11.92 סיכומי הפרמיה, סכום כל הפרמיה וסכום הפרמיה בגין "גיל יתר" ששולמה. פרמיית "גיל היתר" ששולמה היא בשיעור של 10% מסך כל הפרמיה. לפיכך עותרת התובעת להשבת סכום זה. הנתבעת בכתב הגנתה טוענת, כי יש לדחות את התביעה על הסף כי התובעת אינה בעלת פוליסות הביטוח ולא המבוטחת, כך שאין לה זיקת ביטוח. כמו כן אין תוקף להמחאה של ציפייה שטרם התגבשה לזכות חוזית. התביעה, לטענת הנתבעת מבוססת על חוזה שנחתם בין המבוטחים לנתבעת והצדדים הסכימו לו כולל גובה הפרמיה בגין "גיל יתר". הנתבעת מודה כי עפ"י תנאי החוזה הפרמיה בגין "גיל יתר" נגבתה ביחס לסכום הביטוח הכולל, לרבות I.V. הנתבעת טוענת טענת התיישנות ושיהוי. הנתבעת טוענת כי ה-IV כוללים בין היתר סיכוני מלחמה, שביתות, פרעות ומהומות אזרחיות הובלה ימית, פריקה, השגחה מכס, מיסי נמל, עמילות מכס, הובלה יבשתית ועוד עד הגעת המטען ליעדו הסופי. סכום הביטוח כולל גם סיכונים אלה. במקרה של נזק למטען הפיצוי שמקבל המבוטח מבוסס על מלוא סכום הביטוח לרבות ה-IV. בביטוח הימי הפרמיה מורכבת מכמה תעריפים כגון פרמיה לסיכונים ימיים, לסיכוני מלחמה ופרמיית "גיל יתר", ופרמיות אלה חלות על מלוא סכום הביטוח. הוצאות פריקה מוגברות במצב בו מגיעה סחורה פגומה, שכיח יותר באוניות ישנות. הנתבעת, כמבטחת, רשאית לנקוב בגובה הפרמיה באופן שנראה לה תוך הערכת הסיכון. התובעת, משיקוליה, בוחרת לשרת את לקוחותיה באניות ישנות, ומתוך שיקולים שלה היא מפצה את לקוחותיה בגין תוספת פרמיה זו, והיא מנסה באמצעות תביעה זו להשיב לעצמה את הפרמיה ששילמה בעד המבוטחים. הנתבעת מוסיפה כי ככל צד לחוזה יכולים היו המבוטחים שלא להסכים לאמור בחוזה. סוכנות הביטוח תורן שילמה לתובעת בגין דרישתה סך של 10,000 $. הנתבעת טוענת כי זה לא היה על דעתה ואין בכך הודאה כלשהי מטעם הנתבעת. הראיות וניתוחן : העד הראשון מטעם התובעת מר עזרא ברגר, הינו מנהלה של טית בית בע"מ, אשר מייבאת שנים רבות פולי סויה בתפזורת ומובילה אותם גם באמצעות אוניות של דגש, וגם את המטענים נשוא תביעה זו. עד לשנת 1998 ביטחה חברתו את המטענים שהובלו עבורה ע"י דגש אצל אריה. בגין כל מטען הוציאה אריה מכתב כיסוי מתאים, כאשר הנוסח והתנאים נקבעו ע"י אריה, והיו זהים לפוליסות ביטוח ע"י אריה למובילי גרעינים אחרים. על פי הסכם בין דגש לחברתו נשאה דגש בחלק מפרמיית "גיל היתר". עפ"י הסדר זה אם היתה האוניה בת גיל שמתחת ל-20 שנה, נשאה דגש ב-50% מפרמיית גיל היתר. אם גיל האוניה היה 21 ומעלה, נשאה דגש ב-50% מפרמיית "גיל היתר" וכן בהפרש שבין הפרמיה הנדרשת עד גיל 20 ומעל גיל 20. העד מוסיף כי במכתב מיום 8.9.97 הפנתה דגש את תשומת לבו של חברתו שפרמיית היתר נגבית גם בגין ה-IV. בגין הסיכונים היבשתיים להם חשוף המטען לאחר הגעת האוניה לנמל היעד. כאשר התקשרה חברתו עם אריה, אריה מעולם לא ציינה עובדה זו והדבר לא הוסבר לו. העד מוסיף כי גבייה כזו מנוגדת לשכל הישר ולהיגיון הבריא, ועמדה בסתירה לתכלית הכלכלית והמסחרית של אותן פוליסות. פרמיית גיל היתר נועדה להשתלם רק בגין הסיכון המוגבר כי המטען המובל באונייה יינזק בשל היות האוניה ישנה, גילה של האוניה חדל להיות סיכון רלוונטי לאחר שהאונייה הגיעה אל נמל היעד בביטחה וסיימה את תפקידה במסע. העד מוסיף כי ביום 26.11.97 המחתה חברתו לדגש את זכויות התביעה בגין פרמיות היתר ששולמו על ידה או ע"י דגש. בחקירתו הנגדית השיב העד כי ביטוח פולי הסויה טופל ע"י מר ישעיהו לאור ז"ל. חברתו ביטחה באופן שפרמיית הביטוח נגזרה מסך 3 המרכיבים: ערך המטען + I.V + גיל היתר. הוא איננו יכול לומר אם היתה חברת ביטוח לפני אריה ולכן אינו יכול להשיב אם תבע אותה חברה. במשך 12 שנים הוא בדק רק את מכפלת 3 המרכיבים באופן אריתמטי. הרעיון לתבוע החזר הפרמיה הועלה ע"י דגש, שהיא חברת הספנות של חברתו של העד. כאשר הסחורה מגיעה ארצה רטובה או מעופשת, הסחורה לא ננטשת אלא מועברת לחברת הביטוח, שמטפלת בה. חברתו משלמת מכס על כל הסחורה גם זו שניזוקה. כל הוצאות הפינוי הם משלמים מאחר וזאת הוצאה שמקורה ביבוא הסחורה שניזוקה. לכן הם ביטחו את ערך הסחורה כולל ההוצאות הנוספות. אם הסחורה מגיעה שלימה ותקינה, הם לא עושים שימוש ב-I.V, אך הם משלמים בגינה, אך אם יש נזק הם לא יקבלו את ההוצאות האלה וכך זה בכל חברות הביטוח. העלויות היבשתיות מהוות חלק מעלות הסחורה עבורם ולכן הם מבטחים אותם בתור תוספת למחיר הבסיסי של הסחורה עד הגיעה לנמל. גם אם הנזק אירע בתוך האוניה הם מקבלים פיצוי על כל הפוליסה. כאשר האוניה טובעת בלב ים, הפיצוי על הכל כולל ה-I.V. עכשיו הביטוח של חברתו אינו באריה, אלא בפניקס. לעד לא היה קשר ישיר לחברות הביטוח, אלא רק לסוכנות תורן. הם לא היו ערים לכך, שפרמיית גיל היתר חושבה גם על ערך הסחורה וגם על ההוצאות הנוספות. לשאלות בחקירה חוזרת מבהיר העד כי כאשר האוניה טבעה, הוא היה מקבל מחברת הביטוח את ערך הסחורה והחזר של הפרמיה ששולמה בגין I.V וגיל היתר. היום הוא מקבל תשלום מלא. עד שני מטעם התובעת היה מר יונה ליכטנשטיין, שהיה סמנכ"ל אוליבקס בע"מ. תצהיר עדותו הראשית כמעט זהה לתצהיר העד הקודם, למעט מועד המחאת הזכות שהוא 31.3.98. בחקירתו הנגדית השיב כי אמנם גם לאחר שהסחורה בוטחה בהפניקס לאחר שהביטוחים לא נעשו עוד באריה, הם שילמו פרמיה תמורת 3 המרכיבים, אך לטעמו קיבל תמורת זאת הטבות נוספות. העד אינו יודע מה היו התנאים אצל חברת ביטוח הסנה, שביטחה קודם לביטוח אריה. כשהחלו לעשות את הביטוח, לאחר שהממשלה הפסיקה לייבא את הגרעינים, נאמר לו ע"י תורן כי זה סכום הביטוח ואי אפשר לשנותו. העד ידע על הסכום שנגבה, אך לא היה מודע לכך עד שהאירו את עיניו. לגבי כל מטען יצאה תוספת פוליסה שהיתה מפרטת את הערך של המטען, את האחריות ואת ערך גיל היתר. כאשר אוניה מגיעה, עולים ובודקים. אם הם מוצאים שהסחורה ניזוקה הם מזעיקים בודקים של חברת הביטוח. חברתו משלמת בעד הפריקה ובעד ההובלה, אגרות נמל ורציף ומכס למרות שהמטען ניזוק וערכו ירד. הוא קיבל את הפיצוי המוסכם, אך זה היה כבר בחברה החדשה. העד מאשר כי כאשר הסחורה ניזוקה ולא מגיעה לנמל, מוחזרת להם הפרמיה של ה-I.V. ועל גיל יתר. אם האוניה מגיעה עם הסחורה לנמל לא יוחזרו מרכיבים אלו. גם בחברת הביטוח הנוכחית הוא משלם פרמיית גיל יתר על הערך של הסחורה ועל IV, אך מקבל תמורה נוספת. עד נוסף מטעם התובעת היה מר סיון אליעזר מנהלה של התובעת. עד זה חזר בעדותו על האמור בכתב התביעה. מטעם הנתבעת העידו הגב' רבקה מבורך מנהלת המחלקה לביטוח ימי בסוכנות הביטוח תורן, מר מוס רנדל רופוס סמנכ"ל מנהל אגף אלמנטרי. כמו כן העידו מומחה מטעם התובעת מר אבי בן חורין ומומחה מטעם הנתבעת מר נחום כספי. לאחר ששמעתי את כל הראיות מצאתי כי אין מחלוקת שפרמיית גיל היתר שולמה גם על SV וגם על IV. אין מחלוקת כי הסכומים של SV ושל IV בתוספת לפוליסה היו סכומים נפרדים ולא בוטאו בסכום אחד. אין מחלוקת כי גם אצל חברת הפניקס, בה בוטחו המטענים לאחר שהחברות עברו אליה מחברת אריה. הם שילמו פרמיית גיל יתר גם על ה-SV וגם על ה-IV, כפי שהדבר נעשה אצל הנתבעת וזאת מתוך ידיעה ברורה שהם משלמים פרמיית גיל יתר על כל סכום הפוליסה. דבר זה עולה בבירור מעדות עדי התובעת. אין לי ספק שהלקוחות של הנתבעת קיבלו פיצוי בגין כל סכום הביטוח הכולל את ה-SV ואת ה-IV וזאת אישרו גם עדי התובעת, כך שאין צורך בהוכחת הדבר ע"י מסמכים כלשהם. גם מנהל התובעת מר סיון הסכים כי אם הפיצוי נעשה ביחס ישיר לסכומי הביטוח אין לתביעה כל יסוד. סעיף ה-"ERMARKS" בפוליסה קובע כדלקמן : “It is hereby agreed that in the event of loss or damage occurring prior to lading and the Increased Value expenses have not been incurred, the Insured Value shall be CIF value and any premiums charged on such Increased Value expenses (incl. I/V proportion OF O/A premiums) shall be returned in full.” ב"כ התובעת מסיק ממנו כי ניתן להבחין בין החלק הימי של המסע לבין החלק היבשתי שלו והנתבעת קבעה שני סכומים נפרדים לגבול אחריותה: האחד - לגבי נזק שאירע כל עוד האוניה בים SV, והשני לגבי נזק שאירע לאחר הגעתה של האוניה אל נמל הפריקה את ה-SV + IV. ב"כ הנתבעת מפרש סעיף זה כמקרה מיוחד שבו, למשל במקרה של טביעה, שאז ה-IV לא הוצאו עדיין. זה מקרה חריג ואין ללמוד ממקרה חריג זה על כלל הפרמיות. כאמור לעיל 3 הן עילות התביעה : א. תנאי מקפח בחוזה אחיד. ב. עשיית עושר ולא במשפט. ג. חוסר תום לב בביצוע ההסכם. תנאי מקפח בחוזה אחיד : עפ"י סעיף 2 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג - 1983 חוזה אחיד הינו : "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם. " אין ספק כי חוזה ביטוח הינו חוזה אחיד לנוכח ניסוח הסעיף לעיל. האם המדובר בתנאי מקפח : סעיף 3 לחוק מגדיר מהו תנאי מקפח, כדלקמן : "בית משפט ובית הדין יבטלו או ישנו, בהתאם להוראות חוק זה, תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות." המבחן שבו יש לבדוק האם התנאי הוא מקפח הוא מבחן ההגינות והסבירות. ב"כ התובע בסיכומיו המפורטים ובתגובה לסיכומי ב"כ הנתבעת ציטט מספר פסקי דין של ביהמ"ש העליון לעניין זה ובעיקר את פסה"ד בעניין ע"א 3105/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' B.G. FINANCING ובו ציין ביהמ"ש העליון כי המבטח קיבל מן הלקוח פרמיה גם בעד התקופה בה אין הלקוח מקבל מן המבטח כל שירות ובה אין המבטח נושא בכל סיכון, תשלום חלק זה של הפרמיה, עפ"י פסה"ד האמור, אינו הוגן ואינו סביר. לכן יש בו קיפוח. שונה הדבר בענייננו. בעניינו המשוואה זהה משני הצדדים. הלקוחות משלמים תוספת גיל גם בגין ה-IV, אך מקבלים במקרה של נזק את פיצוי בגין כל הנזק ולא רק בגיןSV או IV. לכן אין לראות בחיוב פרמיות גיל היתר בגין הסיכונים הקשורים בחלק היבשתי של ההובלה משום תנאי מקפח. לפיכך, אני דוחה עילה זו. עשיית עושר ולא במשפט : מעצם הנימוק הקודם יש בו כדי לדחות גם עילה זו. ביצוע חוזה שלא בתום לב : הלקוחות קיבלו את הפוליסה כאשר שני הסכומים של SV ו-IV נפרדים ועליהם נוספה פרמיית גיל היתר וזאת במשך 5 שנים, ולא בדקו על מה הם משלמים. הדבר נראה תמוה. יתירה מכך, גם כיום, כאשר הם מבוטחים בחברת הפניקס הם משלמים עפ"י אותו עיקרון של פרמיית גיל היתר על ה-SV ו-IV כסכום אחד, ואין הם טוענים דבר נגד כך. כל מה שהם טוענים הוא שהם נדרשים לשלם סכומים יותר נמוכים. אין לראות בכך משום ביצוע חוזה שלא בתום לב. סיכומו של דבר : לנוכח האמור לעיל אני דוחה את התביעה. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת את הוצאות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מום הוצאתם בפועל ע"י הנתבעת ועד לתשלום בפועל ע"י התובעת. עוד אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסה"ד. פוליסההובלותמשפט ימי - דיני ימאותביטוח ימי / הובלה ימית