ערובה לביצוע פסק בוררות

החלטה לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ע' ברון) בבש"א 20052/08 (במסגרת ה"פ 279/08, ה"פ 319/08) מיום 1.6.2010 במסגרתה חוייבו המבקשים בהפקדת ערובה להבטחת ביצוע פסק בוררות, וכן בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי. עובדות והליכים קודמים 1. ביום 11.6.2000 נכרת הסכם שכירות בין המשיבה, ניקורית בני ברק בע"מ (להלן: ניקורית) לבין זורמל בע"מ (להלן: זורמל) במסגרתו שכרה זורמל אולמות אירועים שהיו שייכים לניקורית, על מנת לערוך בהם אירועים שונים תחת ניהולה. בהתאם להסכם השכירות חושב גובה דמי השכירות כנגזרת של מספר מנות האוכל שיימכרו על ידי זורמל באירועים שתקיים. נתן מלק ויחזקאל זורגר היו מנהליה של זורמל בתקופה הרלוונטית וערבו להתחייבויותיה של זורמל כלפי ניקורית על פי הסכם השכירות (להלן: הערבים). 2. משנתגלע בין הצדדים סכסוך בנוגע להתחשבנות הכספית ביניהם נחתם ביום 9.5.2004 הסכם בוררות. לאחר למעלה משנתיים וחצי של התדיינות בין הצדדים, ניתן ביום 15.4.2007 פסק דין על ידי הבורר (להלן: פסק הבוררות), במסגרתו חוייבה זורמל לשלם לניקורית סך של 5,030,896 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה לבורר וכן הוצאות משפט בסך 175,000 ש"ח בצירוף מע"מ. הבורר קבע בפסק הבוררות כי הבוררות חלה גם על הערבים וכי יש לראותם כצד להסכם, אף שאינם חתומים עליו. הבורר הוסיף וקבע כי במידה שלא יהיה בידי זורמל לפרוע את החוב, כולו או מקצתו, יישאו הערבים בתשלום החוב יחד ולחוד. מאז ניתן פסק הדין נפטר נתן מלק ז"ל, אחד משני הערבים, ועזבונו בא במקומו באמצעות יורשיו. 3. ניקורית הגישה בקשה לאישור פסק הבוררות (ה"פ 279/08) ואילו זורמל והערבים הגישו בקשה לבטלו (ה"פ 319/08). זורמל העלה בבקשת הביטול טענות שונות נגד פסק הבוררות ואילו ניקורית טענה כי אין כל ממש בבקשה לביטול. ניקורית אף הגישה בקשה לחיוב זורמל והערבים בהפקדת ערובה בגובה החוב ולחלופין בסכום שבית המשפט ימצא לנכון (להלן: הבקשה). ניקורית טענה כי קיים חשש ממשי לביצוע פסק הבוררות, אם וכאשר יאושר על ידי בית המשפט המחוזי. זורמל והערבים התנגדו לבקשה וטענו כי סיכויי בקשת הביטול להתקבל טובים וכי ניקורית לא הוכיחה את יסוד ההכבדה על ביצוע פסק הבוררות. 4. בית המשפט המחוזי קבע כי סיכויי הצלחתה של בקשת הביטול אינם גבוהים, לנוכח פסק הבוררות המפורט והמנומק. בית המשפט המחוזי קבע כי השאלה האם הסכם הבוררות חל גם על הערבים נמסרה להכרעת הבורר מכוח הסכמתם המפורשת של הצדדים והבורר הכריע בה באופן מנומק לאחר שאיפשר לצדדים לטעון בפניו בהרחבה בעניין זה. בית המשפט המחוזי קבע כי נראה שגם טענות אחרות שהעלו זורמל והערבים נגד תוכנו של פסק הבוררות "אינן אלא ביטוי לחוסר השלמתם עם קביעות הבורר ". בנוסף קבע בית המשפט המחוזי כי מאזן הנוחות נוטה לכיוון ניקורית המחזיקה בפסק בוררות מנומק וברור לטובתה, בעוד שזורמל והערבים לא הראו מדוע יש לקבוע בנסיבות המקרה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. בית המשפט המחוזי קבע כי סכום החוב שבו חוייבו הוא משמעותי באופן שיש בו כשלעצמו כדי להצביע על הכבדה, בייחוד בהעדר כל התייחסות עניינית מצד זורמל והערבים בתגובתם לבקשה למצבם הכלכלי ויכולתם לעמוד בפירעון החוב. בית המשפט המחוזי אף דחה את טענת זורמל והערבים לפיה התניית הדיון בבקשת הביטול בהפקדת ערובה תפגע בזכותם לגישה לערכאות וקבע כי על אף היותה זכות חוקתית, יש לאזן בינה לבין זכויות אחרות. לנוכח כל האמור נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה והורה על הפקדת ערובה, הגם שלא במלוא סכום פסק הבוררות אלא בכמחציתו, 3,000,000 ש"ח. נקבע כי אם לא יופקד סכום זה תימחק בקשת הביטול ופסק הבוררות יאושר. מכאן הבקשה שלפניי. 5. זורמל והערבים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע, שנדחתה בהחלטתו מיום 15.9.2010. בפסק דין שניתן ביום 21.9.2010 הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת הבקשה לביטול פסק הבוררות לנוכח העובדה שלא הופקדה ערובה, ועל אישור פסק הבוררות. בו ביום, ככל הנראה טרם הומצא להם פסק דינו של בית המשפט המחוזי המורה על מחיקת בקשת הביטול, הגישו המבקשים לבית משפט זה את בקשתם לעיכוב ביצוע. בהחלטתי מאותו יום (21.9.2010) הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.6.2010, עד למתן החלטה אחרת. נימוקי הבקשה 6. בבקשתם טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא דחה על הסף את הבקשה להפקדת ערובה ככל שהיא מופנית כלפי הערבים שכן הם אינם צד להסכם הבוררות היות שהם אינם חתומים עליו. לגופו של עניין טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע כי סיכויי בקשת הביטול אינם גבוהים. המבקשים חוזרים על מרבית הטענות שהועלו על ידם נגד פסק הבוררות בבית המשפט המחוזי. לטענתם, הבורר לא הוסמך להכריע בעניינם של הערבים היות שלא היו חתומים על הסכם הבוררות והיות שהבורר למעשה הרים את מסך ההתאגדות מבלי שהדבר התבקש על ידי המשיבה. לפיכך קמות להם, לדבריהם, עילות ביטול מכוח סעיפים 24(3), 24(4), 24(7), 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). עוד טוענים המבקשים כי הבורר התעלם מן הראיות שהוצגו בפניו ביחס לשאלה האם נעשתה הפחתה חד צדדית בגובה דמי השכירות ששילמה זורמל לניקורית בתקופת השכירות, ועל כן קמות להם עילות ביטול מכוח סעיפים 24(3) ו-24(9) לחוק הבוררות. כמו כן טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתם היות שהמשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה בנוגע לקיומו של יסוד ההכבדה אצל מי מהערבים והיות שהחלטת בית המשפט המחוזי פוגעת ביכולתם להציג את טיעוניהם. תגובת המשיבה 7. המשיבה טוענת כי הבקשה שלפניי אינה מצדיקה מתן רשות ערעור שכן היא אינה מעלה שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי מיוחד והמבקשים לא הוכיחו כי נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. אדרבא, המשיבה טוענת כי מתן רשות ערעור בנסיבות המקרה דנן תגרום לעיוות דין למשיבה. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי החלטת בית המשפט המחוזי בדין יסודה. לטענתה, המבקשים אינם מתמודדים בבקשתם עם נימוקי בית המשפט לחייבם בהפקדת ערובה ובפרט, לא הוכיחו כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. לטענת המשיבה, טענות המבקשים נגד פסק הבוררות הינן "טענות סרק שאין מקומן כלל בבקשה לביטול פסק בוררות, לא כל שכן, במסגרת דיון בבקשת רשות ערעור על החלטה בדבר הפקדת ערובה להבטחת ביצוע פסק בוררות". לגופו של עניין טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי משדחה את טענות המבקשים ביחס לשאלת סמכותו של הבורר לפסוק בשאלה האם הליך הבוררות חל עליהם ואת טענות המבקשים ביחס לפסיקת הבורר בשאלת דמי השכירות ואי נכונות הדיווחים בגין המנות שנמכרו בכל אירוע. דיון והכרעה 8. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. 9. כידוע, רשות ערעור על החלטת בית משפט בענייני בוררות ניתנת אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת, או כאשר נגרם עיוות דין המחייב את התערבותה של ערכאת הערעור [ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605 (2004); רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' רונן (לא פורסם, 27.3.2006); רע"א 1192/10 סטלמן נ' דליות (לא פורסם, 27.5.2010)]. סבורני כי טעם זה כשלעצמו מחייב את דחיית הבקשה, אשר אינה מעלה כל שאלה החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת והמבקשים אף אינם טוענים כך. כמו כן, איני סבור כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לחייב את המבקשים בהפקדת ערובה נגרם למבקשים עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. 10. דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. בית המשפט מוסמך, מכוח סעיף 29 לחוק הבוררות, ליתן צווים זמניים במסגרת הליך של בקשה לאישור פסק בורר או ביטולו, לרבות חיובו של בעל דין במתן ערובה להבטחת קיומו של פסק הבוררות: "(א) משהוגשה בקשה לאישור פסק בוררות או לביטולו, רשאי בית המשפט להורות על עיקול נכסי בעל הדין שנגדו ניתן הפסק, עיכוב יציאתו מן הארץ או מתן ערובה למילוי פסק הבוררות; הבקשה יכול שתהיה בעל-פה, ורשאי בית המשפט לפטור את המבקש ממתן ערובה. (ב) הוראות כל חיקוק בדבר עיקול זמני, עיכוב יציאה מן הארץ ומתן ערובה יחולו על סעד לפי סעיף זה בשינויים המחוייבים." (הדגשה שלי - י.ד.) על יסוד סעיף זה מוסמך בית המשפט לקבוע כי הפקדת ערובה כאמור מהווה תנאי לדיון בבקשה לביטול פסק הבוררות [ראו: רע"א 7592/08 פי.די.די. יהלומים בע"מ נ' I.DO.Diaminds Inc., פסקה 16 לפסק דיני (לא פורסם, 6.10.2008) (להלן: עניין פי.די.די. יהלומים)]. בהקשר זה בוחן בית המשפט את סיכויי הצלחתו של המבקש לבטל את פסק הבוררות ואת מאזן הנוחות בין הצדדים. יתר על כן, כבר נקבע כי מאזן השיקולים נוטה מלכתחילה לצידו של מי שאוחז בידו פסק בוררות לטובתו, כך שעל הצד המבקש את ביטול הפסק מוטל להראות כי סיכויי הצלחתו בבקשה לביטול הפסק גבוהים על אף הגישה המצמצמת במתן סעד מסוג זה, או כי מאזן הנוחות נוטה לצידו באופן משמעותי [ראו: רע"א 4758/05 אוביץ נ' נאות א.פ. נכסי מקרקעין בע"מ, פסקה 6 (לא פורסם, 11.10.2005); עניין פי.די.די. יהלומים, בפסקה 17 לפסק דיני]. בנסיבות העניין איני סבור כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר חייב את המבקשים בהפקדת ערובה לאחר שבחן את סיכויי הבקשה לביטול פסק הבוררות ואת מאזן הנוחות, נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. 11. אשר לסיכויי ההצלחה בבקשת ביטול פסק הבוררות, סבורני כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי סיכויים אלו אינם גבוהים. בית המשפט המחוזי קבע כי הבורר הכריע בשאלה האם הסכם הבוררות חל על הערבים מכוח הסכמתם המפורשת של הצדדים, וזאת על סמך פרוטוקול ישיבת הבוררות מיום 10.5.2004, שבו נכתב: "הצדדים מודיעים כי הם מבקשים שהבורר יכריע גם בשאלה האם ניתן לתבוע את הערבים להסכם השכירות במסגרת בוררות זו." המבקשים טוענים בבקשתם כי במקרה זה לא התקיימה דרישת הכתב הקבועה בסעיף 1 לחוק הבוררות, ככל שהדבר נוגע לערבים. אלא שיש בכוחו של פרוטוקול שנרשם על ידי הבורר כדי למלא את דרישת הכתב ובלבד שהייתה לכך הסכמת הצדדים [ראו: סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל 57 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי); רע"א 7709/98 סולפרד בע"מ נ' עמישי חברה לשיווק בע"מ (לא פורסם, 19.1.1999)]. המבקשים אינם טוענים כי פרוטוקול ישיבת הבוררות מיום 10.5.2004 נערך שלא על דעתם, ולנוכח ההסכמה המפורשת המובעת בו לכך שהבורר יכריע בשאלת תחולתו של הסכם הבוררות על הערבים, נראה כי סיכויי טיעוניהם של המבקשים בהקשר זה להתקבל אינם גבוהים, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בדבר. אני סבור כי גם סיכוייהן להתקבל של טענות המבקשים בעניין פסיקת הבורר בשאלת קיומה של הפחתה חד צדדית בגובה דמי השכירות מצד זורמל אינם גבוהים. כלל ידוע הוא כי אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על פסק הבוררות [ראו למשל: רע"א 1260/94 בן-חיים נ' חן, פ"ד מח(4) 826, 832-831 (1994); רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 617-616 (2004)]. יתר על כן, ההתערבות השיפוטית בפסק הבוררות הינה צרה ומוגבלת לעילות שהוגדרו בסעיף 24 לחוק הבוררות, ואלה פורשו על ידי בית משפט זה באופן מצמצם ודווקני [ראו: רע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד, פ"ד נט(5) 1, 10-9 (2004); רע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד נט(4) 529, 543-542 (2005); רע"א 8941/06 עיריית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ (לא פורסם, 4.11.2009); רע"א 749/10 אבו-חצרא נ' חודדי, פסקה 9 (לא פורסם, 4.8.2010); אוטולנגי, בעמ' 986-985]. נראה לי כי טענותיהם של המבקשים ביחס לפסיקת הבורר בסוגיית הפחתת דמי השכירות, אף אם היה בהן ממש, מרחיבות יתר על המידה את הפרשנות הראויה לעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות. כך הדבר באשר לטענת המבקשים כאילו בחירתו של הבורר לאמץ את עדותו של אחד העדים "הינה מנוגדת לכללי הצדק הטבעי ומנוגדת לתקנת הציבור" (כך שלכאורה קמה עילת ביטול מכוח סעיף 24(9) לחוק הבוררות) והוא הדין באשר לטענתם כי הבורר חרג מסמכותו משפסק את סכום החיוב בגין הפחתת דמי השכירות לטובת המשיבה על דרך האומדנא ומשהוסיף מע"מ על הסכומים שנפסקו (כך שלכאורה קמה עילת ביטול מכוח סעיף 24(3) לחוק הבוררות). גם לגופם של דברים, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי בטענות המבקשים בהקשר זה אין אלא ביטוי לחוסר השלמתם עם קביעת הבורר , מקובלת עליי. 12. גם אשר למאזן הנוחות סבורני כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי הייתה מבוססת. ראשית, המשיבה אוחזת בידה פסק בוררות לטובתה, שהינו מפורט ומנומק ומשתרע על פני 63 עמודים. כאמור לעיל מאזן השיקולים, ובכלל זה מאזן הנוחות, נוטה מלכתחילה לטובתה ועל המבקשים להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לצידם באופן משמעותי. איני סבור כי המבקשים הרימו נטל זה. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמבקשים לא טענו כלל לקיומה של יכולת כלכלית מצידם לשלם את החוב ואף לא הצהירו כל הצהרה פוזיטיבית באשר למצבם הכלכלי, מלבד הסבר בדבר מחלוקת בינם לבין הבורר (הסבר שניתן במענה לטענת המשיבה לפיה המבקשים אף לא עמדו בתשלום שכר טרחתו של הבורר ). בבקשה שלפניי טוענים המבקשים כי המשיבה לא הוכיחה את טענותיה ביחס למצבם הכלכלי של הערבים אך האמירה היחידה שניתן להתייחס אליה כפוזיטיבית הינה כי "מר זורגר מתגורר בארץ ומתפרנס למחייתו הן בארץ והן בחו"ל". איני סבור כי יש בכך די כדי לקבוע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים, לא כל שכן בצורה משמעותית. זאת ועוד, הסכום שנפסק לטובת המשיבה במסגרת פסק הבוררות הינו גבוה וכבר נקבע יש בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להעיד על קיומו של יסוד ההכבדה [ראו: רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר, פסקה י"ב (לא פורסם, 29.1.2007); עניין פי.די.די. יהלומים, בפסקה 18 לפסק דיני]. 13. באשר לטענתם של המבקשים בדבר פגיעה בזכותם לגישה לערכאות, אני סבור כי בית המשפט המחוזי איזן בצורה מושכלת בין זכות זו לבין ערכים אחרים, ובכללם הבטחת זכויות המשיבה מפני ניהול הליך סרק. זאת, באמצעות העמדת סכום הערובה על כמחצית מן הסכום שנפסק בפסק הבוררות. איני סבור כי השיקולים שהפעיל בית המשפט המחוזי בהקשר זה מצדיקים כל התערבות מצד בית משפט זה. 14. אשר על כן, הבקשה נדחית. משדחיתי את הבקשה למתן רשות ערעור ממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בערכאה זו בסך 10,000 ש"ח. 15. כאמור לעיל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי (אשר הורה על מחיקת הבקשה לביטול פסק הבוררות ועל אישורו) ניתן באותו יום בו ניתן על ידי צו ארעי לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 1.6.2010, וזאת על סמך מסד הנתונים שעמד לפניי אותה עת. המבקשים אמנם התייחסו בהודעתם מיום 7.10.2010 לקיומו של פסק דינו האמור של בית המשפט המחוזי, אך בקשתם למתן רשות ערעור אשר מונחת לפניי אינה מופנית כנגד אותו פסק דין אלא כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.6.2010. במצב דברים זה, עומדת בפני המבקשים האפשרות לפנות אל בית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק דינו מיום 21.9.2010, על מנת לאפשר להם להפקיד את סכום הערובה שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.6.2010, שהבקשה למתן רשות ערעור עליה נדחתה במסגרת החלטתי זו. אציין כי אין בדבריי אלו כדי להביע עמדה באשר לתוצאת הבקשה לביטול פסק הדין ככל שתוגש לבית המשפט המחוזי, אשר יכריע בה על פי מיטב שיקול דעתו. יישוב סכסוכיםערובהבוררות