להלן החלטה בשאלת סמכות הבורר להכריע בשאלת חוקיות הסכם: החלטה לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 5444/06, כב' השופט מ' סובל) מיום 8.8.2010, במסגרתו נדחתה בקשתה של המבקשת לביטול פסקו של הבורר עורך דין פ' וולובלסקי מיום 31.10.2006. ההליכים המשפטיים בין הצדדים לבקשה זו נמשכים מזה למעלה מעשור שנים. תחילתו של הסיפור, אשר יתואר להלן בתמציתיות ובדגש על העובדות הרלוונטיות לענייננו, ביום 9.8.1990 עת נקשרו המבקשת וחברה נוספת (להלן: החברות) בהסכם עם המשיבה. במסגרת ההסכם, הסכימו הצדדים כי החברות יפיצו וישווקו את תוצרתה של המשיבה (פרופילי אלומיניום) בתחומיו של אזור גיאוגרפי שנקבע בהסכם. בסעיף 17 להסכם התחייבה המשיבה "שלא למכור מוצרים באזור או בכל מקום אחר בארץ במחירים שהם נמוכים מהמחיר שנדרש מאת המפיצים [החברות] לאותו מוצר ולא ליתן תנאי תשלום נוחים יותר [...]". עוד הוסכם, כי מחלוקות בין הצדדים יובאו להכרעתו של בורר אשר יהיה פטור מסדרי הדין והראיות ומלנמק את החלטותיו (סעיפים 31-27 להסכם). ההסכם בין הצדדים עמד בתוקפו משך שלוש שנים והוארך לשלוש שנים נוספות עד לסיומו ביום 9.8.1996, בהתאם להודעת המשיבה. עם זאת, גם לאחר תקופת ההסכם המשיכו הצדדים בקיום קשרי המסחר ביניהם. אלו, התנהלו על מי מנוחות, עד לרגע בו פנו החברות למשיבה בראשיתה של שנת 2000, בטענה כי גילו שמשך כל תקופת קשרי המסחר ביניהן נהגה המשיבה להפר את ההסכם, ובעיקר את סעיף 17 שבו, בכך שמכרה את תוצרתה למפיצים אחרים במחיר נמוך מהמחיר שדרשה מהן, ובתנאי תשלום טובים יותר. בעקבות זאת, התנהלה התכתבות ענפה בין הצדדים, שבסופה הגישו החברות בקשה למינוי בורר לבית המשפט המחוזי בירושלים. המשיבה התנגדה לבקשה בטענה כי בבסיס המחלוקת בין הצדדים עומד הסדר כובל, בלתי חוקי, שהבורר אינו רשאי לדון בו לפי סעיף 3 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). בית המשפט המחוזי, קבע בפסק דינו מיום 18.6.2002 (ה"פ 535/01, כב' השופט ע' קמא) כי הסכמתם המשותפת והמפורשת של הצדדים לפנות לבורר בכל מחלוקת שתתגלע ביניהם חולשת על תקופת ההסכם בלבד, ואיננה חלה על קשרי המסחר שהתקיימו בין הצדדים לאחר סיום ההסכם. משכך, נקבע כי רק סכסוכים הנוגעים לתקופת ההסכם יידונו בפני בורר. עוד נקבע, בגדר למעלה מן הצורך, כי ההסכם איננו מכיל הסדר כובל. על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. רשות הערעור ניתנה (רע"א 6233/02, מיום 4.2.2004; להלן: הרע"א הראשונה), ובמסגרתה, חזרה המשיבה על הטענות שהעלתה בפני בית המשפט המחוזי. החברות מצידן, התנגדו לקבלת הערעור וטענו כי המשיבה "רשאית לטעון טענותיה - לרבות טענת אי החוקיות - לפני הבורר , שהוא המוסמך להכריע בהן" (שם, פס' 6 לפסק דינו של השופט טירקל) וכן כי ממילא אין ההסכם בגדר הסדר כובל. ביום 4.2.2004 החליט בית המשפט ברוב דעות לדחות את הערעור בקובעו כי הבורר מוסמך לדון במחלוקת בין הצדדים, ככל שזו נוגעת לתקופת ההסכם. יוער, כי שופטי הרוב לא היו תמימי דעים ביחס לכל נקודות המחלוקת שהועלו בערעור ועל כך עוד נרחיב בהמשך. בעקבות פסק הדין ברע"א הראשונה, פנו הצדדים לעו"ד וולובלסקי לבוררות. עם זאת, ולמרבה הצער, בכך לא באו לידי סיום המחלוקות באשר לגדרי סמכותו של הבורר . הפעם, היו אלו החברות אשר טענו בפני הבורר , כי עליו להגביל את עצמו לדיון בגוף הסכסוך בלבד, ולא להיזקק לטענות הנוגעות לאי חוקיות ההסכם. את טענתן זו, הן ביקשו לבסס על פסק הדין שניתן ברע"א הראשונה. הבורר דחה את הטענה וקבע כי קריאתן של החברות את פסק הדין ברע"א הראשונה שגויה, וכי בניגוד לטענתן פסק הדין מסמיך אותו לדון בשאלות הקשורות לאי חוקיות ההסכם. בעקבות זאת, פנו החברות אל הבורר וביקשו שיפנה לבית המשפט המחוזי באבעיה לבירור היקף סמכותו. הבורר דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 20.12.2004, מן הטעם שבגינו דחה קודם לכן את טענת החברות, והביע תמיהה על שינוי עמדתן של החברות, אשר במסגרת הרע"א הראשונה טענו שהמשיבה תהא רשאית לטעון את כל טענותיה, לרבות טענת אי חוקיות, בפני בורר המוסמך לדון בהן. החברות, מיאנו להשלים עם ההחלטה ופנו לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות לבורר להימנע מלדון בשאלת ההסדר הכובל. בבקשה טענו כי שאלת אי חוקיותו של ההסכם איננה מצויה במסגרת סמכותו של הבורר וזאת משני נימוקים חלופיים: שאלת ההסדר הכובל הוכרעה ברע"א הראשונה , ולחלופין - ככל שייקבע כי שאלה זו טרם הוכרעה - הרי שנקבע, בהתאם לסעיף 3 לחוק הבוררות, כי שאלת אי חוקיות ההסכם איננה נמצאת בסמכותו של הבורר . בית המשפט המחוזי דחה, ביום 20.3.2005, את בקשת החברות (ה"פ 118/05, כב' השופטת ר' שטרנברג אליעז). נקבע כי המחלוקת באשר לשאלת ההסדר הכובל טרם הוכרעה וכן כי: "בית המשפט נזקק לשאלה האם קיימת מניעה מבירור תביעתן של המבקשות בבוררות, לאור האמור בסעיף 3 לחוק הבוררות [...]. בית המשפט העליון הכריע בסוגיה זו (ברוב דעות) ולא מצא פסול בהליך הבוררות בכל נושא הנוגע למחלוקת לרבות טענת ההסדר הכובל [...] אשר על כן נדחית הבקשה. [...] על מנת להפיס דעתן של המבקשות יאמר כי אם פסק הבוררות שיינתן בסופו של יום, לא יהיה לשביעות רצונן, עומדות להן עילות לביטולו, במסגרת סעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, למעט העילה על פי סעיף 24(1) 'לא היה הסכם בוררות בר תוקף'. בעילה זו משתקפת הוראת סעיף 3 לחוק, הדנה בהגבלת הנושאים הברירים. אם הנושא אינו בריר במובן סעיף 3 לחוק, ממילא אין תוקף להסכם הבוררות הנוגע לאותו נושא". הבוררות בין הצדדים נתקיימה. שאלת ההסדר הכובל לא הועלתה כשאלה מקדמית אלא כשאלה אליה התייחסו הצדדים במסגרת מכלול טענותיהם, וביום 31.10.2006 נתן הבורר את פסקו. נקבע, בהסתמך על דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף הים (1994) בע"מ פ"ד נו(1) 56 (2002) (להלן: עניין טבעול), כי ההסכם בין הצדדים אכן מכיל הסדר כובל ומשכך, נדחתה תביעתן של החברות למתן חשבונות. מנגד, קיבל הבורר את טענת החברות לפיה המשיבה פעלה בחוסר תום לב משפעלה במשך שנים לפי ההסכם ואת טענותיה לאי חוקיות ההסכם העלתה רק משנתבקשה לפנות עם החברות לבוררות. לאור קביעתו זו, ובהתאם לסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) קבע הבורר כי ראוי לתת לחברות סעד, ולפיו תידחה התביעה שכנגד שהגישה המשיבה, בטענה להפרות של ההסכם מצד החברות. עם זאת, הבורר העיר כי דחיית טענות אלו, היא "בראש ובראשונה מכיוון שלא שוכנעתי מחומר הראיות שהוכח בסיס איתן להוכחת הטענות". החברות מיאנו להשלים עם פסק הבורר והגישו בקשה לביטולו לבית המשפט המחוזי מכוח העילות המנויות בסעיפים קטנים 1, 3, 5, 6 ו-9 שבסעיף 24 לחוק הבוררות. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ביום 8.8.2010 בפסק דין מפורט ומנומק בו התמודד עם טענות החברות אחת לאחת, וקבע כי עילות הביטול הנטענות אינן מתקיימות. וכך, הטענה לקיומה של עילת ביטול מכוח סעיף 24(1) לחוק הבוררות - "לא היה הסכם בוררות בר-תוקף", נדחתה הן לאור הקביעה כי שאלת סמכותו של הבורר לדון בטענת אי החוקיות והתרופות שטענה זו גוררת, הוכרעה לחיוב כבר ברע"א הראשונה, והן לאור הקביעה כי החברות מושתקות מלטעון כעת כנגד סמכותו של הבורר לדון בשאלת אי חוקיות ההסכם מכוחו של מעשה בית דין (פסק הדין החלוט בה"פ 118/05) ומכוחו של השתק שיפוטי (נוכח טענות העותרת בערכאות הקודמות לפיהן מוסמך הבורר לדון בטענות לאי חוקיות ההסכם) שקמו לחובתן; הטענה לקיומה של עילת ביטול לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות - "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות", נדחתה בהיותה חופפת במקרה זה את עילת הביטול לפי סעיף 24(1) ועל בסיס אותם הנימוקים; הטענה לקיומה של עילת ביטול לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות - "הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו", נדחתה הן לאור הקביעה שהטענות אשר הבורר לא הכריע בהן, לפי הנטען, הינן טענות נגררות שהימנעות מהתייחסות מפורשת אליהן בפסק אינה מקימה עילה לביטולו, והן לאור הקביעה כי למעשה מדובר בטענות שהוכרעו; הטענה לפי קמה עילת ביטול לפי סעיף 24(6) לחוק הבוררות - "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן", נדחתה אף היא. בית המשפט המחוזי העיר כי ההסכם בין הצדדים פטר את הבורר מלנמק את החלטותיו וכי בהסכמתם המאוחרת של הצדדים להפנות את עניינם לבוררות לא הוטלה על הבורר חובת הנמקה מפורשת. עם זאת, מאחר שהמשיבה לא כפרה בקיומה של חובת הנמקה, הניח בית המשפט המחוזי כי אכן חלה על הבורר חובה זו, וקבע תוך ניתוח מעמיק של הפסק כי הבורר מילא את חובתו; לבסוף, נדחתה גם טענת החברות לקיומה של עילת ביטול מכוח סעיף 24(9) לחוק הבוררות - "תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור". נקבע, כי אמנם ייתכן ובמקרה זה יצא החוטא כששכרו בידו, אך נוכח ההלכה שנקבעה בעניין טבעול, והאינטרסים כבדי המשקל המתקיימים במקרה זה למול האינטרס הציבורי החשוב בדבר קיום הבטחות והסכמים, אין הפסק סותר את תקנת הציבור. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, המבקשת להביא לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהחזרת הדיון לבורר, יחד עם הוראה כי עליו לפסוק בתביעה לגופה על סמך הראיות שהוצגו בפניו ומתוך הנחה שההסכם בין הצדדים הינו הסכם חוקי ותקף. לטענת המבקשת, בקשה זו מעלה שאלות משפטיות חשובות ועקרוניות שעניינן בסמכות בורר לדון בעילת תביעה העוסקת בהסכם בלתי חוקי מסוג הסדר כובל, בסמכותו לקבל או לדחות תביעה כאמור, ובשאלות נוספות מתחום דיני ההסדרים הכובלים. לגופו של עניין, טוענת המבקשת לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי נוכח השגיאות שנפלו, לטענתה, בקביעותיו באשר לעילות הביטול המנויות בסעיפים קטנים 3, 5, 6, ו-9 שבסעיף 24 לחוק הבוררות. ואלו הם עיקרי טענותיה של המבקשת: לעניין עילת הביטול שבסעיף 24(3) לחוק הבוררות, חוזרת המבקשת על הטענות שהעלתה בפני בית המשפט המחוזי, בדגש על הטענה כי סעיף 3 לחוק הבוררות שולל את סמכותו של הבורר לדון בטענות הנוגעות לחוקיות ההסכם או, לחלופין, בתביעה הנוגעת להסכם לאחר שנקבע כי הוא הסכם בלתי חוקי. לטענתה, בית המשפט איננו רשאי להקנות סמכות עניינית לבורר מקום שזו איננה קיימת בחוק, ולפיכך, לא היה בכוחו של בית המשפט, וזו גם לא הייתה כוונתו, להסמיך את הבורר לדון בתביעתה, ככל שזו נוגעת להסדר הכובל, במסגרת הרע"א הראשונה. לעניין כוונתו של בית המשפט ברע"א הראשונה, חוזרת המבקשת על הניתוח שהציעה במסגרת הדיונים בערכאות הקודמות; לעניין עילת הביטול שבסעיף 24(6) לחוק הבוררות, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי די היה בהנמקתו של הבורר לפי ההסכם הינו הסדר כובל על פי ההלכה שנקבעה בעניין טבעול. לטענתה, הבורר הונחה ברע"א הראשונה לערוך בירור עובדתי, ממנו תעלה התשובה באשר לשאלת ההסדר הכובל, ואילו הנמקתו התבססה על הלכה משפטית ולא כללה פרישה של העובדות הצריכות לעניין; באשר לעילת הביטול שבסעיף 24(9) לחוק הבוררות, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בתלייתו את אי קיומה של העילה בכך שקביעתו של הבורר הולכת בתלם שהותווה בהלכת טבעול. לטענתה, לא די בהצהרתו של הבורר כי קביעתו נשענת על הלכה זו או אחרת, אלא שיש לבחון את המסר העולה מן הפסק הקונקרטי, אשר במקרה זה מכשיר התנהגות של מרמה וחוסר תום לב; לבסוף, המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הבורר הכריע בכל העניינים שנמסרו להכרעתו. לטענתה, הבורר לא עשה שימוש בסעיף 31 לחוק החוזים, שמטרתו למנוע מצב בו ייצא חוטא נשכר. שכן, אמנם קבע הבורר כי הוא דוחה את תביעת המשיבה שכנגד, אך באותה נשימה קבע שהתביעה נדחית בעיקר משום שהיא נשענת על כרעיים רעועים, והרי לנו הסיבה האמיתית לדחייתה. בכך, לטענתה, נמנע הבורר מלהכריע בדבר המסור להכרעתו, ומשמעות הדבר שנתקיימה עילת הביטול לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות. המשיבה מצידה, מתנגדת לקבלת הבקשה. לטענתה, הבקשה איננה נמנית על המקרים החריגים בהם תינתן רשות לערער על החלטת בית המשפט שהכריע בבקשה לבטל פסק בורר, ולגופו של עניין, סומכת היא את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בתגובת המשיבים, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. ראוי לו, לדיוננו, כי יחל בבחינת פסק הדין שניתן על ידי בית משפט זה במסגרת הרע"א הראשונה, שכן לו הפתרונים לחלק ניכר מטענותיה של המבקשת. פסק דין זה, שניתן לפני למעלה משש שנים, אמור היה לסיים את המחלוקת בין הצדדים ביחס לגדרי סמכותו של הבורר , ויש להצר על השתלשלות העניינים שבאה בעקבותיו, המגיעה כדי ריקון מוסד הבוררות מתכליותיו. לגופו של עניין, ייאמר מייד כי הניתוח שהציעה המבקשת לפסק הדין איננו מקובל עליי וכי צדקו הערכאות שקדמו לי בקובען כי פסק הדין אמנם איננו מכריע בשאלה האם ההסכם בין הצדדים הינו הסדר כובל, אך קובע כי הבורר מוסמך לדון בשאלת חוקיותו של ההסכם כמו גם בשאלת תוצאותיה של אי חוקיות זו, ככל שקיימת. וכך, עיון בפסק הדין מלמד כי בדעת מיעוט סברה השופטת נאור כי במרכזה של המחלוקת בין הצדדים עומד הסדר כובל בלתי חוקי, ומאחר שעל פי הדין נדרשת הן חוקיות של הסכם הבוררות והן חוקיות של מושא הבוררות עצמו, לא ניתן לדון במחלוקת בין הצדדים במסגרת של בוררות. לעומתה, השופט טירקל סבר כי אין מדובר בהסדר כובל, אך העיר כי אף לו היה מדובר בהסדר כובל, ניתן להפריד בין החלק הבטל (ההסדר הכובל) לבין החלק הכשר (תניית הבוררות בהסכם) ולחלופין, ניתן להחיות את תניית הבוררות באמצעות שימוש בסעיף 31 לחוק החוזים. השופטת פרוקצ'יה סברה, כי אין זו העת או המקום להכריע בשאלת ההסדר הכובל. לשיטתה, פרשנותו הראויה של סעיף 3 לחוק הבוררות משמיעה כי הוראתו עוסקת בהסכמים שבהם אי החוקיות גלויה על פניה. שאם לא תאמר כן, הרי שבמקרים גבוליים הדורשים בחינה משפטית ועובדתית מקיפה, כגון הסכמים הנחשדים כהסדרים כובלים, יינתן כלי רב עוצמה בידי צד המעוניין להתנער מהתחייבותו לדון בסכסוכים במסגרת של בוררות. צד זה, יוכל להביא לעיכובה של הבוררות, למשך שנים לעיתים, רק לצורך בירורה של השאלה - הניתן לדון בעניין במסגרתה. כפועל יוצא, תכליותיו של מוסד הבוררות, האמור להביא לפתרון מהיר ויעיל של הסכסוך בין הצדדים, ייפגעו קשות. את הביקורת השיפוטית על הסכם שכזה, יש להותיר, לשיטתה, לזמן שלאחר מתן פסק הבוררות, במסגרת הבחינה - האם הפסק עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור. משכך קבעה, כי הבורר מוסמך לדון בשאלות אי החוקיות הנוגעות להסכם, והוסיפה כי: "מדובר בעניין העשוי, חרף אי החוקיות, להוליד עילות תביעה מתחומי משפט שונים העשויות להצמיח זכויות למי מן הצדדים. ההסדר הכובל עשוי אף להוליד זכות לתרופות העומדות לרשותו של צד להסכם הפסול על פי סעיף 31 חוק החוזים (חלק כללי)". הנה כי כן, דעת הרוב ברע"א הראשונה, הסמיכה את הבורר לדון הן בשאלות הקשורות לחוקיותו של ההסכם, והן בתרופות חוזיות או בסעדים מענפי משפט אחרים, העלולים לצמוח לאחד הצדדים, חרף אי חוקיותו של ההסכם (ראו התייחסויות דומות לאותו פסק דין גם בפסיקות אחרות של בית משפט זה, למשל: רע"א 7242/10 י.ד. מילניום בע"מ נ' "חוסן" כפר שיתופי תנועת חירות בית"ר ע"ש שלמה בן יוסף בע"מ, פסקה 10.1 לפסק הדין (לא פורסם, 12.12.2010); רע"א 4986/08TYCO BUILDING SERVICES נ' אלבקס וידיאו בע"מ, פסקה 33 לפסק דינו של השופט דנציגר (לא פורסם, 12.4.2010) (להלן: עניין אלבקס)). ודוק, השאלות המתעוררות נוכח הוראתו של סעיף 3 לחוק הבוררות - היינו, השאלה בדבר סמכותו של הבורר לדון בחוקיותו של הסכם והשאלה בדבר סמכותו של הבורר להכריע בסכסוך שמקורו בהסכם בלתי חוקי, העושה צעד נוסף ולא פשוט מן השאלה הראשונה - הינן שאלות סבוכות שטרם זכו לליבון שלם בפסיקה. וכך למשל מעיר השופט דנציגר בעניין אלבקס: "לעתים הקניית תוקף לתניית בוררות עלולה להביא למצב של "מעגל שוטה". כך למשל, אם תובא בפני הבורר השאלה בדבר תקפותו של ההסכם הכללי והבורר יקבע כי ההסכם נוגד את תקנת הציבור ולכן בטל לפי סעיף 30 לחוק החוזים, אזי מניין נובעת סמכותו של הבורר להכריע במחלוקת הנוגעת להסכם זה? כדברי אוטולנגי בספרה: "אם יגיע הבורר למסקנה שבאמת לא היה החוזה בר תוקף, בעצם החלטה זו הוא משמיט את הבסיס לסמכותו" (שם, עמ' 243). יחד עם זאת, לדעתה של אוטולנגי, אם הבורר הוסמך במפורש (בהסכם הבוררות או בחוק) להחליט בשאלת סמכותו (כלומר בשאלת תוקפו של ההסכם), אזי הוא יהיה רשאי לעשות כן (שם, עמ' 244). כך סבור גם שטרוזמן - לגישתו, אם הסכם הבוררות הסמיך את הבורר לדון גם בשאלת תוקפו של החוזה, על הבורר לדון ולפסוק בכך [אורי שטרוזמן ספר הבוררות 25 (1999) (להלן: שטרוזמן)]. במאמר מוסגר יוער כי לעתים תתעורר השאלה האם הסמכת הבורר לדון בשאלת סמכותו, קרי, בשאלת תקפותו של הסכם אשר נגוע באי חוקיות, אינה נוגדת את סעיף 3 לחוק הבוררות (ראו: גישתה של השופטת מ' נאור בפרשת אקסטל)". וכך גם מעיר השופט עמית באותו עניין: "כאשר בחוזה בלתי חוקי עסקינן, מתעוררת השאלה הכיצד יכול הבורר להרים עצמו בציציות ראשו מקום בו הגיע למסקנה כי החוזה לא היה בר תוקף מלכתחילה, שהרי בעצם החלטתו שמט את הבסיס לסמכותו". עם זאת, שאלות רחבות וחשובות אלו, כמו גם פסק הדין שניתן ברע"א הראשונה, אינן עומדות כאן לביקורת ולבחינה. התשובה להן, ניתנה זה מכבר בפסק הדין ברע"א הראשונה, אשר קבע, על בסיס פרשנותו של הדין ובהסתמך על ההסכם בין הצדדים ונסיבות המקרה, כי הבורר מוסמך לדון בשאלת אי חוקיות ההסכם ובתוצאותיה. מכאן, למדים אנו מספר דברים. ראשית, אין מתעוררות בענייננו שאלות עקרוניות בדבר גדר סמכויותיו של הבורר ושנית, לגופו של עניין, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין מתקיימות כאן - נוכח פסק הדין ברע"א הראשונה, כמו גם מן הטעם של השתק שיפוטי ומעשה בית דין שקמו למבקשת (למצער, בנוגע לסמכותו של הבורר לדון בשאלת אי החוקיות, להבדיל מתוצאת אי החוקיות) - עילות הביטול שבסעיפים 24(1) ו-24(3) לחוק הבוררות. נותרנו אם כן, עם טענת המבקשת כי במקרה זה מתעוררות שאלות עקרוניות מדיני ההגבלים העסקיים, ועם טרוניותיה כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר להתקיימותן של עילות הביטול שבסעיפים 24(5), 24(6), ו-24(9) לחוק הבוררות. דינן של טענות אלו להידחות אף הן. דרישתה של המבקשת למענה לשאלות העולות כאן לדעתה מתחום דיני ההגבלים העסקיים, כמוה כדרישה להעמיד תחת ביקורת שיפוטית את החלטתו של הבורר לפיה ההסדר בין הצדדים הינו הסדר כובל, תוך ניסיון לענות על השאלה - האם צדק או שגה הבורר בהחלטתו זו. דא עקא שכלל ידוע הוא, כי אין בית המשפט משים עצמו כערכאת ערעור על פסק הבורר וכי טעות בפסק איננה מקימה עילה לביטולו (ראו למשל: רע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד (לא פורסם, 10.1.2005); סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך ב' 986-985 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)) ומכאן, ששאלת צדקתו של הבורר איננה רלוונטית לענייננו, והשאלות הנגררות אחריה מתחום דיני ההגבלים העסקיים, אינן מתעוררות בענייננו. התוצאה העולה מדיוננו עד כה היא כי הבקשה איננה עומדת בתנאים שנקבעו בהלכה למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות, לפיה רשות זו תינתן אך במקרים יוצאי דופן, בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה או כאשר נדרשת התערבותה של הערכאה השלישית מטעמי צדק ומניעת עיוות דין (רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.2000); רע"א 2766/06 סבג נ' חדד (לא פורסם, 21.1.2008); רע"א 9119/07 א.ב גרוסמן בע"מ נ' לבל (לא פורסם, 11.2.2008)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות. מעל לנדרש, יצוין כי גם לא מצאתי כל פסול בקביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס ליתר עילות הביטול שהעלתה המבקשת. הבורר הכריע בבקשתה למתן סעד לפי סעיף 31 לחוק החוזים ונימק את קביעתו לפיה ההסכם הינו הסדר כובל. כאמור לעיל, לא די בטענות לטעויות שנפלו בהכרעת הבורר או בדרך הנמקתו, כמו גם באי שביעות רצונה של המבקשת מהכרעותיו, כדי להקים את עילות הביטול שבסעיפים 24(5) ו-24(6) לחוק הבוררות. בנוסף, אין לומר כי פסקו של הבורר סותר את תקנת הציבור. וזאת, אף אם אקבל את טענת המבקשת כי נוכח קביעתו של הבורר לפיה תביעתה של המשיבה לא הוכחה כדבעי, לא ניתן לה, למעשה, סעד של ממש מכוח סעיף 31 לחוק החוזים. עניינה של עילת הביטול שבסעיף 24(9) לחוק הבוררות בפסק בוררות אשר תוכנו, להבדיל מתוצאתו, מנוגד לתקנת הציבור (ראו: רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד האוצר, פס' 59 לפסק הדין (לא פורסם, 4.3.2010); רע"א 7550/10 נעאמנה נ' ברק, פס' 9 לפסק הדין (לא פורסם, 7.2.2011); אוטולנגי, 1091-1090)). בענייננו, ספק רב אם טענות המבקשת חוסות תחת עילת ביטול זו שכן נראה שהן מתמקדות בתוצאת הפסק - הסעד לו הן זכאיות לטענתן מכוחו של סעיף 31 לחוק החוזים - להבדיל מתוכנו. יתרה מכך, גם לו הייתי מוכן להניח, לטובת המבקשת, כי חיציה מופנים בעיקרם למסר העולה, לטענתה, מתוכנו של הפסק, לא היה בכך כדי להועיל לה. שכן, בדומה לפסיקתו של בית משפט זה בעניין טבעול, אין בפסקו של הבורר משום תמיכה או הכשר להתנהגות הנגועה במרמה ובחוסר תום לב, כי אם הוקעתו של הסכם בלתי חוקי אשר הבוררות אינה יכולה לתת לו יד. משכך, ענייננו איננו נופל לאותם מקרים נדירים בהם נאמר כי הפסק נוגד את האינטרסים, העקרונות והערכים שחברתנו מבקשת לקיים ולשמר (דנ"א 9563/03 כדורי נ' כליף (לא פורסם, 1.4.2004)), וראו גם: רע"א 403/05 המועצה הדתית יהוד נ' חברת פאר מהנדסים בע"מ (לא פורסם, 12.9.2006); רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד האוצר (לא פורסם, 4.3.2010)), וצדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי עילת הביטול שבסעיף 24(9) לחוק הבוררות איננה מתקיימת. סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסך 10,000 ש"ח. חוזהיישוב סכסוכיםבורר