פסק דין 1. עניינו של פסק דין זה בתביעה לפיצוי בגין גניבת טובין (סיגריות) שייבאה התובעת ארצה ואשר נגנבו בשטח הנתבעת 2. פסק דין זה ידון גם בהודעת צד ג' שהגישו הנתבעות 2 ו-3 כנגד הנתבעת 1, בגין אותו אירוע. ואלו הצדדים לתובענה זו: התובעת הינה חברה בע"מ, המאוגדת בעזה, והעוסקת - בין השאר - בייבוא ושיווק סיגריות בשטחי הרשות הפלשתינאית. התובעת תכונה להלן גם: "היבואן". הנתבעת 1 הינה מדינת ישראל, אשר גבתה מן התובעת - באמצעות אגף המכס והמע"מ - מסי ייבוא בגין הטובין הנ"ל. נתבעת זו תכונה להלן: "רשות המכס". הנתבעת 2 הינה חברה בע"מ, המפעילה מסוף מטענים בעורף נמל אשדוד, בו אוחסנו הטובין נשוא התובענה. נתבעת זו תכונה להלן: "מסוף המטענים". הנתבעת 3 הינה המבטחת של הנתבעת 2. נתבעת זו תכונה להלן: "חברת הביטוח". 2. התובעת טוענת לפיצוי בשני ראשי נזק: א. החזר המסים ששולמו בגין הטובין, אשר נאמדים בסך 1,999,645 ש"ח (נכון ליום הגשת התובענה). פיצוי זה נדרש מרשות המכס ו/או ממסוף המטענים ביחד ולחוד עם חברת הביטוח. ב. נזקים שונים שנגרמו לתובעת עקב גניבת הטובין נשוא התובענה, אשר נאמדים בסך 1,535,200 ש"ח. פיצוי זה נדרש ממסוף המטענים ביחד ולחוד עם חברת הביטוח, בלבד. רקע עובדתי 3. בטרם אדרש לשאלות המשפטיות שמעלה תובענה זו, יש מקום להרחיב בתיאור השתלשלות האירועים הרלוונטית לעניין - הן זו שקדמה לאירוע הגניבה והן זו המאוחרת לו - שעיקריה מוסכמת על הצדדים. ביום 20.7.2000 הגיעו לנמל אשדוד, באוניה שהגיעה מיוון, שתי מכולות שיובאו על ידי התובעת. המכולות הכילו סיגריות משני סוגים: American Legend (המכונה גם "Eagle") ו-Karelia Royal (המכונה גם "Royal") - לעיל ולהלן: "הטובין". בגין הטובין שולמו מסי ייבוא בסך של 1,986,925 ש"ח (ראו נספח א' לכתב התביעה המתוקן). לאחר פריקת המכולות מהאונייה, הועברו המכולות לאחסון במסוף המטענים. 4. ביום 23.7.2000, בשעה 8:00 בבוקר לערך, נפתחו המכולות ועברו בדיקה ביטחונית על ידי בודק מכס - בנוכחות נציג עמיל המכס של התובעת. בבדיקה זו נפתחו מספר קרטונים, ואכן נמצאו בהם הטובין עליהם הצהירה התובעת. בתום הבדיקה סגר נציג עמיל המכס את דלתות המכולות בסגרים חדשים, רשם את מספרם בצדה האחורי של תעודת השער של המכולות, ומסר את המסמכים במשרדו לשם קבלת אישור להתיר את הטובין. העתק תעודת השער הנ"ל צורף כנספח ב' לכתב התביעה המתוקן. כשעתיים לאחר מכן נמסר לעמיל המכס - טלפונית - אישור להתרת הטובין. בהמשך אותו היום, בשעה 15:00 לערך לכל המאוחר, הודיעה מנהלת מסוף המטענים לעמיל המכס של התובעת שהמכולות נגנבו והטובין הוצאו ממסוף המטענים. 5. גניבת הטובין בוצעה באופן הבא: הגנב נכנס לשטח מסוף המטענים כשהוא נוהג במשאית, עליה העמיס את המכולות של התובעת; בשער היציאה של המסוף הציג הגנב תעודת שער מזויפת - וכן שתי תעודות הוצאת מכולות שהוצאו מכוחה. העתק תעודת השער המזויפת צורף כנספח ג' לכתב התביעה המתוקן. 6. בין תעודת השער המקורית (נספח ב' לכתב התביעה המתוקן) לבין תעודת השער המזויפת (נספח ג' לכתב התביעה המתוקן) קיימים לא מעט הבדלים, המתבטאים בשינוים של פרטים רבים הקשורים למכולות ולטובין. ביניהם: מספרי הסגרים על דלתות המכולות; מספר הרשימון על ייבוא טובין לארץ; שם עמיל המכס של התובעת; ותיאור הטובין - אשר שונה מסיגריות לאריחי פורצלן, ככל הנראה כדי שבדיקת המכולות תהיה פחות קפדנית. 7. לאחר הגניבה פנתה התובעת לרשות המכס בבקשה להחזר מסי הייבוא ששילמה, אך פנייתה נענתה בשלילה (ראו נספחים ה' ו-ו' לכתב התביעה המתוקן, הם גם נספחים H ו-I לתצהיר מנהל התובעת). גם פנייתה למסוף המטענים לפיצוי בגין נזקיה לא נענתה בחיוב (ראו נספחים ז' ו-ח' לכתב התביעה המתוקן, הם גם נספחים K ו-L לתצהיר מנהל התובעת. כן ראו נספח M לתצהיר מנהל התובעת). טענות הצדדים טענות התובעת 8. ואלה טענות התובעת, כנגד שלוש הנתבעות: א. הטובין נגנבו בעודם מצויים בפיקוח רשות המכס, והתובעת כלל לא זכתה לקבל אותם לידיה. על כן, על רשות המכס להשיב לתובעת את סכום מסי הייבוא ששילמה בגין הטובין. ב. מבלי לפגוע בחבות רשות המכס - גניבת הטובין אירעה בשל רשלנות ו/או חוסר זהירות, המתבטאת באי-נקיטת אמצעי זהירות, של מסוף המטענים. על כן, על מסוף המטענים (ביחד ולחוד עם חברת הביטוח) לפצות את התובעת על כלל הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מגניבת הטובין - ובכלל זה תשלום מסי הייבוא (ככל שרשות המכס לא תחויב בהשבתם). טענות רשות המכס (כנתבעת וכצד ג') 9. ואלה טענות רשות המכס, הנתבעת 1, הן בכתב ההגנה שהגישה בתובענה העיקרית והן בכתב ההגנה שהגישה בתביעה שהוגשה כנגדה בדרך של הודעת צד ג': א. מסי הייבוא נגבו מן התובעת כדין והועברו לידי הרשות הפלשתינאית, והיא שמהווה בעל הדין הנכון לצורך השבתם. יצוין כי טענה זו נזנחה בסיכומי רשות המכס, ומטעם זה לא אתייחס אליה. ב. אירוע הגניבה, כמתואר על ידי התובעת, אינה עונה על דרישות סעיף 150 לפקודת המכס - שעניינו החזרת מס קניה ששולם. טענות מסוף המטענים וחברת הביטוח (כנתבעת וכתובעת צד ג') 10. ואלה טענות מסוף המטענים וחברת הביטוח, הנתבעות 2 ו-3, הן בכתב ההגנה שהגישו בתובענה העיקרית והן בהודעת צד ג' ששלחו לנתבעת 1: א. לא קיימת כל יריבות בין התובעת לחברת הביטוח, שכן ביטוח אחריות אינו ביטוח לטובת צד שלישי. ב. הבעלות בטובין לא עברה מעולם מספק הטובין לתובעת. על כן, לא הייתה לרשות המכס כל זכאות לגבות את מסי הייבוא - ועליה להחזיר אותם לתובעת וכן להיות מחויבת בגין שאר הנזקים שנגרמו עקב מעשה זה. ג. על רשות המכס להחזיר את מסי הייבוא, בהתאם להוראת סעיף 150 לפקודת המכס. ד. פריטי הנזק הנתבעים בראש הנזק השני של התביעה מוכחשים, וגובהם מוכחש. כמו כן, יש לקזז מהסכומים הנתבעים כל פיצוי שקיבלה התובעת בגין אותו אירוע. בנוסף, על התובעת היה לעמוד בחובת הקטנת הנזק. דיון ראש הנזק הראשון: החזר המסים ששולמו בגין הטובין 11. התובעת טוענת כי רשות המכס חייבת להחזיר לה את מלוא מסי הייבוא ששילמה, בהתאם להוראת סעיף 150(1) לפקודת המכס - "החזרת מכס ששולם", המתייחס גם למס קניה. לחלופין - נדרש ממסוף המטענים (ביחד ולחוד עם חברת הביטוח) פיצוי בגין אותו תשלום. וזו לשון הסעיף האמור: "המנהל [מנהל אגף המכס והבלו - נ.א.] רשאי להחזיר מכס או לוותר על תשלומו, כולו או מקצתו, באחת מאלה: (1) הטובין אבדו, הושמדו, ניזוקו או נעזבו לרשות המכס, בין בעודם בפיקוחה ובין לפני כן; ובלבד שלא תוגש תביעה להחזרה או לויתור אחרי שסולקו הטובין מפיקוח רשות המכס;" 12. לטענת התובעת (אליה מצטרפות הנתבעות 2 ו-3) מתקיימים כלל תנאי הסעיף הנ"ל, ומשכך חייב מנהל רשות המכס להורות על החזרת מסי הייבוא. לטענת רשות המכס לא מתקיים אף לא אחד מהתנאים הקבועים בסעיף, ול"מנהל" שמור שיקול דעת בשאלה האם להחזיר את המסים ששולמו. בנוסף - בנסיבות המקרה נשוא התובענה חובת תשלום מסי הייבוא מוטלת על מסוף המטענים, ולא על היבואן. 13. אפתח ראשית בדיון בדרישה השניה, דווקא, הקבועה בסעיף - שיש בה גם משום הכרעה בשאלת חלוקת החבות בין רשות המכס מחד, לבין מסוף המטענים (וחברת הביטוח) מאידך. בהתאם לדרישה זו, על האירוע המתואר ברישא סעיף 150 (1) לפקודת המכס להתרחש באחד משני הזמנים הבאים: שעה שהטובין "בעודם בפיקוחה" של רשות המכס או "לפני כן". בענייננו טענה התובעת לתחולת החלופה הראשונה. בהקשר זה, יצוין כי ת"א 220153/02 (שלום - ת"א) תכשיטי ג'י.בי תעשיות 1993 בע"מ נ' גובה המכס, עליו ביקשה התובעת להתבסס - עניינו בחלופה השניה הקבועה בסעיף החוק, ומשכך לא ניתן ללמוד ממנו לענייננו. 14. בפני בית המשפט נשמעו עדויות בשאלה מתי מסתיים "פיקוח" רשות המכס, ומתחיל "פיקוח" מסוף המטענים. וכך העידה גב' שטיינמץ - מנהלת תחום תהליך שחרור בבית מכס אשדוד - מטעם רשות המכס: "ש. כלומר, גם אחרי ההתרה הטובין עדיין בפיקוח שלכם, כי אינכם נותנים לו לעשות דבר עם הטובין. יש לכם עדיין פיקוח? ת. אין פיקוח מבחינת המכס. אינני מתמצאת לגבי אישורי המכס למסוף. מבחינתי, הפיקוח מסתיים עם מתן ההתרה על הסחורה הספציפית." (ישיבת בית המשפט מיום 14.6.2005, עמ' 30 לפרוטוקול. ההדגשה אינה במקור - נ.א.) דברים דומים אמרה גב' פרידמן - מנהלת מסוף המטענים - שהעידה מטעם המסוף: "ש. אמרת מקודם שגם לאחר ההתרה, כל עוד זה במסוף, זה בפיקוח המכס? מה קורה אחרי ההתרה מבחינת המכס? נכון שאחרי רגע ההתרה אין צורך באישור המכס להוציא את הטובין מהמחסן? ת. נכון. בשער המסוף לא עומד איש מכס וגם אם כן לא למקרים האלה שיש התרה." (ישיבת בית המשפט מיום 22.3.2006, עמ' 55 לפרוטוקול. ההדגשה אינה במקור - נ.א.) וכף אף העיד מר דהן - מנהל סניף אשדוד של עמיל המכס - שהעיד מטעם התובעת: "ש. לאחר שמבוצעת ההתרה במחשב, איזה אישור נוסף נדרש מהמכס להוצאת הטובין מהמסוף? ת. לא נדרש אישור נוסף. ש. בשער המסוף לא עומד נציג המכס אלא רק עובדי המסוף? ת. נכון. ש. כלומר, ברגע שיש התרה במחשב הטובין, היבואן יכול להוציא את הטובין מהמסוף ללא צורך באישור נוסף מהמכס? ת. נכון." (ישיבת בית המשפט מיום 14.6.2005, עמ' 15 לפרוטוקול. ההדגשה אינה במקור - נ.א.) 15. דברי כלל העדים, אשר הינם בעלי מקצוע ביחס לשאלה שבמחלוקת - ואשר העידו מטעם כלל הצדדים בתובענה - תואמים גם את מכלול הוראות פקודת המכס. הדבר אמור בעיקר להוראת סעיף 83 לפקודת המכס, הדנה בחובת "בעל רישיון" להפעלת מחסן מטענים - כדוגמת הנתבע 2. וכך קובע אותו סעיף: "טובין מוחסנים שסולקו מן המחסן בלי רשות, ... - בעל הרישיון של המחסן ישלם את כל המכס על אותם טובין ...". (ההדגשה אינה במקור - נ.א.) אציין כי הוראה זו לא אוזכרה כלל בפסק הדין העיקרי עליו נסמכה התובעת: ת"א (מחוזי - ת"א) 3281/98 מנשה ח' אלישר בע"מ נ' מדינת ישראל. 16. כמו כן, הסתמכה התובעת לעניין הרחבת תחום "פיקוחה" של רשות המכס, ככולל מטענים שעברו התרה, על הודעת רשות המכס מיום 14.8.2000 ("הודעת בוקר", מוצג ת/1). בהתאם להודעה זו, ניתן להגיש תביעות להחזר מס - קניה - גם ביחס למטענים שעברו התרה "ובלבד שהטובין לא עזבו את שטח הנמל, ממ"ן, מסוף המטענים או המחסן הרשוי". הודעה זו מתייחסת, אף לפי האמור בה גופא, לצו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין (תיקון מס' 21), תש"ס-2000, אשר קבע שיעורי מס - קניה - מופחתים. בהתאם להוראת סעיף 2(1) לצו חלים התעריפים החדשים "ביבוא - על טובין שטרם הוצאו ממחסן רשוי או נמל לצריכה בישראל". להודעת רשות המכס אין כל תחולה לענייננו. מדובר על הוראה המתייחסת לנושא שונה ולמועדים שונים, המאוחרים לתאריך הגניבה נשוא תובענה זו. יתרה מכך - ההודעה הנ"ל מהווה יישום של הוראת מפורשת של מחוקק המשנה, ולא ניתן ללמוד ממנה לעניין תחום "פיקוחה" של רשות המכס דרך כלל. 17. לפיכך, בנסיבות המקרה שלפנינו (עליהן אין חולק במישור העובדתי לעניין זה): הטובין לא היו מצויים עוד ב"פיקוח" רשות המכס, כי אם ב"פיקוח" מסוף המטענים - וחובת תשלום מסי הייבוא הייתה מוטלת על גוף זה. משכך - לא חלה על הנתבעת 1 חובה להחזר מסי הייבוא, ודין שתי התביעות נגדה להידחות (הן תביעת היבואן והן הודעת צד ג' שהגישו נגדה הנתבעות 2 ו-3). לאור החלטתי לעיל, מתייתר הדיון בשאר דרישות סעיף 150(1) לפקודת המכס וכן בשאלת שיקול הדעת הנתון למנהל המכס לפי סעיף זה. האם הנתבעות 2 ו-3 חייבות בשיפוי התובעת בגין מסי הייבוא? 18. כאמור לעיל, חובת תשלום מסי הייבוא הייתה מוטלת בנסיבות העניין על הנתבעת 2, מסוף המטענים. מששילמה התובעת את אותם מסים קמה לה זכות עקרונית לשיפוי מאותה נתבעת ומחברת הביטוח שלה. בעניין זה - כמו גם ביחס לנזקים הנתבעים על ידי התובעת - טוענות הנתבעות 2 ו-3 שתי טענות מקדמיות, שאליהן אדרש עתה. הטענה הראשונה: כי לא מתקיימת כל יריבות בין התובעת לבין הנתבעת 3 - חברת הביטוח של הנתבעת 2, מסוף המטענים. טענה זו - אשר נטענה בלשון רפה - אינה תואמת את הדין בשאלת זכאותו של הצד השלישי לתבוע הן את המזיק/המבוטח והן את חברת הביטוח של אותו גורם. וכך נקבעו הדברים בסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, שזו לשונו: "בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי." (ההדגשה אינה במקור - נ.א.) כמו כן, ראו מאמרה של כב' השופטת שושנה נתניהו - "זכותו הישירה של הצד השלישי כנגד המבוטח בביטוח אחריות", ספר ברנזון, כרך שני 405 (אהרון ברק וחיים ברנזון עורכים, 2000) - המרחיב ומפרט ביחס לאפשרויות התביעה העומדות לזכות הצד השלישי במקרה זה. על כן, נדחית טענה זו של הנתבעות - וחבות הנתבעת 2 תחייב גם את הנתבעת 3. הטענה השניה: כי התובעת כלל לא הייתה הבעלים של הטובין בעת שנגנבו - שכן טרם שילמה עליהם את סכום הרכישה - ועל כן לא נגרם לה כל נזק ואין היא זכאית לכל שיפוי. לטענת הנתבעות 2 ו-3 עובדה זו עולה מעדות מנהל התובעת בעניין זה. לגישתי, קריאת העדות הנ"ל - כפשוטה - אינה מובילה למסקנה אשר הנתבעות ביקשו להסיק. וכך העיד מנהל התובעת: "ש: לא שילמת עבור הסיגריות? ת: לא. עד עכשיו לא שילמתי. קיבלתי הבטחה מהחברה המשגרת שאם הם יקבלו את הכסף כתוצאה מתביעה משפטית שהם תבעו אז הכסף ייזקף לזכותי. אני עובד איתם בקרדיט ולפיכך עדיין לא שילמתי. עד עכשיו הם לא גבו את הכסף. ... ש: שילמת? ת: ... הסכום הנ"ל בשלב זה נמצא בחשבוני ביתרת חובה." "ש: בחשבון שלך איתם מופיע החיוב של הסכום הזה? ת: כן." (ישיבת בית המשפט מיום 22.3.2006, עמ' 36 ו-37 לפרוטוקול. ההדגשה אינה במקור - נ.א.) גם אם סכום הרכישה של הטובין לא שולם על ידי התובעת בפועל, די בכך שהוא נמצא ביתרת חובה בחשבונה כדי ללמד על הרכישה. תשלום נדחה הוא תשלום לכל דבר ועניין, וקשה להניח שהסחורה שיובאה התקבלה אצל היבואן בחינם. על כן, נדחית גם טענה זו של הנתבעות - ונקבע כי לתובעת זכויות בטובין שנגנבו. לפיכך, זכאית התובעת - ממסוף המטענים ביחד ולחוד עם חברת הביטוח - להחזר מסי הייבוא ששילמה לרשות המכס עבור הטובין. התביעה בעניין ראש נזק זה כנגד הנתבעות 2 ו-3 - מתקבלת. ראש הנזק השני: נזקים שונים שנגרמו לתובעת (ובכלל זה - תשלום מסי הייבוא) 19. לטענת התובעת, חבות הנתבעות 2 ו-3 בתשלום כלל הנזקים שנגרמו לה - ובכלל זה, גם בתשלום מסי הייבוא (בנוסף לחבות נתבעות אלה לפי פקודת המכס) - מחמת "רשלנות" (בהתאם להוראות סעיפים 36 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). בהקשר זה מפנה התובעת גם להוראות חוק השומרים, תשכ"ז-1967 - להלן: "חוק השומרים". 20. וזן לשון הוראת סעיף 1(ג) לחוק השומרים: "השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר." בהתאם להגדרה זו אין ספק שמסוף המטענים, הנתבעת 2, מהווה "שומר שכר" - שכן עבור תקופת האחסנה משלם לה היבואן תמורה. 21. אחריותו של "שומר שכר" מוסדרת בסעיף 2(ב) לחוק השומרים, שזו לשונו: "שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו." האם התרשלה הנתבעת 2 ביחס לטובין של התובעת? 22. מסוף המטענים הוא האחראי לאבטחת המטענים שבשטחו. מדובר בסוגים שונים של טובין, הנשארים במסוף לפרקי זמן משתנים. אין כל ספק שגוף זה חב בחובת זהירות מושגית לבעלי הסחורות, המאחסנים רכושם אצלו. זאת, הן מכוח היותו "שומר שכר" והן מכוח החוק שהסמיך אותו להיות "מחסן רשוי" בלעדי, לאחסון סחורות טרם תשלום המכס. חובתו של מסוף המטענים היא בקביעת נהלי אבטחה יעילים, תוך הישענות על אמות מידה מקצועיות, ובפיקוח הולם על יישומם בשטח. לצורך קיום חובה זו אף שכר המסוף את שירותיה של חברת אבטחה. אם נכון הדבר לכלל הסחורות, נכון הוא שבעתיים לסיגריות - שהן מוצר קל לגניבה ולהפצה מחד, ומאידך משולם בגינם מס גבוה. מסיבות אלה הוגדרו טובין אלה - על ידי כלל הצדדים - "רגישים ביותר". מכאן קמה חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת 2 כלפי התובעת, ביחס לטובין שייבאה ואשר נגנבו משטח מסוף המטענים. 23. כפי שנלמד מעובדות המקרה - המוסכמות - התאפשרה נגישות לטובין של התובעת, כיוון שאלה הושארו בלא השגחה בשטח הבדיקה ולא הוחזרו למיקומם הרגיל בשטח המסוף. ויודגש: המדובר במקום שיועד במיוחד למכולות בהן מאוחסנות סיגריות, שהגישה אליו קשה יותר ומאובטחת יותר. בנוסף, די היה ברישום בתעודת השער המזויפת כי המכולות מכילות "אריחי פורצלן" כדי "להרדים" את הבודקת בשער המסוף, שלא בדקה בקפדנות את המסמכים או את התאמתם למכולות. כך - לא בוצעה בדיקה פיזית של המכולה למול המסמכים המשמשים לשחרור ו/או למול הנתונים במחשב; וככל הנראה, לא נבדקו מספרי הסגרים שעל דלתות המכולות. בעניין זה יוער כי מעדות גב' פרידמן במשטרה (מוצג ת/2) עולה כי ניתן היה לזהות את היות המסמכים ששימשו להוצאת הטובין מהנמל כמזויפים, במבט בלבד - אך כזאת לא נעשה. ובלשונה: "ואז לקחתי את תעודת השער ותעודת היציאה שניתן לבודקת בשער ואז הסתכלתי על התעודות והבחנתי שהכול מזויף", ובכלל זה חתימת הפקידה המאשרת את תעודת הוצאת המכולה. יתרה מכך: ביום הגניבה, המצלמה במעגל סגור המותקנת במסוף המטענים לא הייתה תקינה (ראו עדות גב' פרידמן במשטרה, מוצג ת/2) - ומסוף המטענים בחר שלא להתקין מצלמה חלופית תחת זו המקולקלת או להגביר את השמירה בדרך אחרת. 24. כלל עובדות אלו - ואפילו הייתה בגניבה מידה לא מעטה של "תחכום" והתבססות על "מידע חסוי", כנטען על ידי הנתבעות 2 ו-3 - יש בהן כדי להצביע כי מסוף המטענים לא נהג באופן שניתן וראוי לדרוש ממסוף "סביר ונבון", העוסק במטענים רגישים הניתנים לגניבה. שום אמצעי הגנה - מינימאלי - לא הופעל כדי למנוע ממי שאינו מורשה להוציא מכולות מהמסוף, למרות היות המעשה צפוי. אשר על כן, הינני קובעת כי הנתבעת 2 הפרה את חובת הזהירות שלה והתרשלה ביחס לטובין של התובעת, ובשל רשלנות זו התאפשרה הגניבה. לפיכך חבה נתבעת זו (ביחד ולחוד עם המבטחת שלה) בנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מהתרשלות זו. הנזקים שנגרמו לתובעת מסי ייבוא 25. כפי שביארתי לעיל, חבותן של הנתבעות 2 ו-3 בתשלום מסי ייבוא קמה בשל שתי עילות: הן בשל האמור בפקודת המכס והן בשל התרשלות הנתבעת 2 בשמירת הטובין. גובה הסכום ששולם, בסך של 1,986,925 ש"ח, הוכח בנספח א' לכתב התביעה המתוקן. נזקים נוספים 26. שלושת הפריטים הבאים הנתבעים תחת ראש נזק זה עניינם בהפסד רווחים: א. בגין אי-מכירת הסיגריות הגנובות עצמן, סך הנאמד ב-174,800 ש"ח. ב. בגין אי-מכירת סיגריות במשך חודשיים לאחר הגניבה, מחמת איסור שהוטל על ידי הרשות הפלשתינאית, סך הנאמד ב-426,400 ש"ח. ג. בגין אי-מכירת סחורה שהייתה במחסנים בעת הגניבה, סך הנאמד ב-86,800 ש"ח. 27. לאחר שהתובעת הודיעה על הגניבה, הוציא איגוד הטבק הכללי ברשות הפלשתינאית הודעה זו (בתרגום לאנגלית, נספח S לתצהיר מנהל התובעת): “Warning The General Tobacco Corporation warns all merchants not to trade and sell American Legend cigarettes known as “eagle” and Royal cigarettes as 800 cartons from both kinds were stolen, bearing in mind we know the special code of this shipment. Anyone who contravenes this will be liable to legal questioning and follow up.” מנהל התובעת העיד כי לאור ההודעה הנ"ל נמנע מלמכור במשך חודשיים סיגריות מהסוגים הנ"ל, הגם שעוד נותרו במחסני החברה סחורה מאותה תוצרת. 28. הימנעותה של התובעת מלמכור את הסיגריות שברשותה עד הסרת האיסור האמור הינה מעשה סביר בהחלט בנסיבות העניין, ומהווה נזק שנגרם עקב הגניבה. בניגוד לנטען על ידי הנתבעות 2 ו-3, אין לראות בהתנהגות זו של התובעת כחורגת מחובה כלשהי המוטלת עליה. באשר לגובה הנזק שנגרם כתוצאה ממעשה זה, לא ראיתי כל פגם בדרך החישוב שערכה התובעת ובמסמכים עליהם נסמכה (נספחים B, P, Q, R, T ו-U לתצהיר מנהל התובעת). בהקשר זה מקובל עלי כי מחיר הסיגריות הוא קשיח כמעט לחלוטין, וכי - בניגוד לנטען על ידי הנתבעות - לא עולה אחרת מדברי מנהל התובעת בעניין זה (ישיבה מיום 22.3.2006, עמ' 38 לפרוטוקול). הניסיון להיבנות מחשבון יחיד, בו ניתנה הנחה זעומה למי שרכש כמות גדולה של סיגריות ושילם עבורן במזומן, לא יצלח. כפי שהעיד מנהל התובעת - שנתתי אמון מלא בעדותו - זהו החריג. מחיר הסיגריות הינו קבוע, ויש לחשבו לפי הכלל - ולא על פי המקרה יוצא הדופן. אשר על כן, הנתבעות 2 ו-3 ישלמו לתובעת פיצוי בגין פריט נזק זה - סך של 426,400 ש"ח. 29. כאמור לעיל, ביקשה התובעת - בנוסף למבוקש בפריט הנזק הנ"ל - פיצוי אף בגין הפסד רווחים בגין סיגריות "ספציפיות", הן אלו שנגנבו והן אלו שהיו במחסניה אותה עת. לגישתי, נכלל הנזק הנטען תחת פריטי נזק אלה בפריט הנזק הקודם. במשך חודשיים לא מכרה התובעת סיגריות - בין אלה שנגנבו, בין אלה שהיו מצויות במחסניה בעת הגניבה ובין אחרות שטרם יובאו על ידה אותה עת. כל אלה נלקחו בחשבון בראש הנזק לעיל. אשר על כן, התביעה לפיצוי בגין פריטי נזק זה - נדחית. 30. פריט הנזק הרביעי שנתבע עניינו בפגיעה במוניטין ובשם הטוב של התובעת, בשל הפסקת מכירת הסיגריות, סך הנאמד ב-450,000 ש"ח. די אם אציין כי התובעת כלל לא הוכיחה כי נגרמה פגיעה כלשהי, לא כל שכן בסך לו טענה. התובעת יכולה הייתה להציג את מכירותיה קודם לגניבה ואחריה, על מנת להוכיח ראש נזק זה. כזאת לא עשתה. יתרה מזאת, אף את מסע הפרסום לאחר חידוש המכירות לא מימנה בעצמה - כפי שהעיד מנהל התובעת: "היוונים שילמו עבור הפרסום" (ישיבה מיום 22.3.2006, עמ' 40 לפרוטוקול). אשר על כן, התביעה לפיצוי בגין פריט נזק זה - נדחית. 31. פריט הנזק החמישי שנתבע עניינו בהוצאות מימון, ובעיקרם מכירת שטח מקרקעין שהיה בבעלות התובעת במחיר הנמוך מערכו, על מנת שיהיו לה מזומנים להמשך פעילותה. ראש נזק זה נאמד על ידי התובעת ב-300,000 ש"ח. די אם אציין כי התובעת לא הוכיחה את הקשר בין גניבת הסיגריות לצורך במכירת המקרקעין - שנעשתה זמן קצר מאוד לאחר הגניבה. בנוסף, לא הביאה התובעת כל ראיה לעניין שווי המקרקעין, ולכך שאמנם נמכרו בסכום הנמוך מערכם. אשר על כן, התביעה לפיצוי בגין פריט נזק זה - נדחית. לסיכום 32. התביעות (תביעת התובעת/היבואן ותביעת צד ג') כנגד הנתבעת 1 - נדחות. תביעת התובעת כנגד הנתבעת 2 ו-3 - מתקבלת בעיקרה, לאחר שהוכח כי בשל רשלנות הנתבעת 2 נגרמו לתובעת נזקים. הנתבעת 3 חבה בשל היותה המבטחת של הנתבעת 2. לפיכך, ישלמו הנתבעות 2 ו-3 (ביחד ולחוד) לתובעת את הסכומים הבאים: א. בגין מסי הייבוא ששולמו: 1,986,925 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום התשלום - 20.7.2000 - ועד מועד התשלום בפועל. ב. בגין אי-מכירת סיגריות לאחר הגניבה - 436,000 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התובענה - 30.10.2000 - ועד מועד התשלום בפועל. 33. כמו כן, ישלמו הנתבעות 2 ו-3 (ביחד ולחוד) לתובעת הוצאות ושכר טרחת עורכי דין בסך כולל של 25,000 ש"ח + מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. בנוסף - ישלמו הנתבעות 2 ו-3 (ביחד ולחוד) לנתבעת 1 הוצאות ושכר טרחת עורכי דין בסך כולל של 10,000 ש"ח + מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. בנוסף - התובעת תשלם לנתבעת 1 הוצאות ושכר טרחת עורכי דין בסך כולל של 10,000 ש"ח + מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. גניבהטבק / סיגריותיבוא