החלטה 1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט עודד גרשון), אשר דחה את בקשת המבקשות לבטל באופן חלקי פסק בוררות. העובדות וההליכים 2. ביום 11.5.98, בעקבות הליך התמחרות בבית משפט, רכשה חב' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ, היא המשיבה, זכויות חכירה לדורות במתחם בית המטבחיים העירוני בחיפה, ששטחו כ-16,000 מ"ר (להלן - המתחם). המתחם מצוי בבעלותה של עיריית חיפה, היא המבקשת 1 (להלן - העירייה). המתחם שנרכש על-ידי המשיבה כלל רצועת קרקע בת 520 מ"ר, אשר היתה מושכרת לצד שלישי, מפעל "עוף חיפה" (להלן - השוכר). בעקבות רכישת הזכויות על-ידי המשיבה, שילם לה השוכר דמי שכירות בסך של 2,670$ + מע"מ מידי חודש. 3. כחודשיים לאחר רכישת זכויות החכירה על-ידי המשיבה, פרסמה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה, היא המבקשת 2 (להלן - הוועדה) את תכנית "חפ/1970א - גשר חירם", לצורך מתן תוקף (להלן - התכנית). מימוש התכנית חייב הפקעה של קרקע בהיקף של כ-4 דונם ממתחם המשיבה. על השטח שיועד להפקעה נמצא, בין היתר, חלק ניכר מהמבנה המרכזי של השוכר. כתוצאה מההפקעה, פעילותו של מפעל השוכר הופסקה, והוא נסגר. 4. ביום 8.11.99 הגישה הוועדה המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובה עתרה לצו אשר יורה למשיבה לסלק את ידה מחלק המתחם שיועד להפקעה, ולמסור את החזקה בו לידיה. המשיבה התנגדה לבקשה, תוך שהשיגה על חוקיות ההפקעה. המחלוקת החלה להתברר במסגרת התובענה האמורה. 5. במסגרת ההליכים בבית המשפט, הגיעו הצדדים להסדר פשרה. בהתאם להסדר, יריעת המחלוקת צומצמה לשאלת היקף הפיצויים המגיעים למשיבה, והוסכם על העברת שאלה זו להכרעת בורר. בהסדר, הסמיכו הצדדים את הבורר לקבוע את "הפיצוי המגיע לחברה בגין היקף ושווי הפגיעות, לרבות מכוחו של סעיף 197 לחוק התכנון", כששיעור הפיצוי המינימלי הועמד על סך של 450,000$ (להלן - סכום הפיצוי המינימלי). במבוא להסדר, הוגדר המושג "היקף ושווי הפגיעות", אשר בעניינו הוסמך הבורר להכריע, והובהר שהוא מתייחס לפגיעות או לנזקים עקיפים או ישירים, ובלבד שהם מוכרים בדין, כדלקמן: "היקף ושווי הפגיעות ו/או הנזקים - הישירים ו/או העקיפים - (ובלבד שהם מוכרים בדין) שנגרמו ו/או ייגרמו לחברה, מחמת ו/או בעקבות התכנית ו/או הצורך לפנות את השטח ו/או המבנים המצויים בו ובניית אחרים תחתם, לרבות תשתיות, אולם למעט עצם הפקעת השטח..." (ההדגשה אינה במקור). הצדדים הסכימו כי הבורר יהיה כפוף לדין המהותי, וינמק את פסקו. כן קבעו: "טעות מהותית בפסק הבורר תהווה עילה לביטולו ו/או לתיקונו, ותיחשב לחריגה מסמכות מצד הבורר ". כבורר במחלוקת מונה כב' השופט בדימוס, שלום ברנר. 6. בבוררות, עמדת העירייה והוועדה היתה כי המשיבה אינה זכאית לפיצוי מעבר לסכום הפיצוי המינימלי עליו הוסכם, ולטענתן, הפיצוי הממשי המגיע לה נופל מסכום זה. לעומת זאת, המשיבה נקטה בעמדה כי מגיע לה סכום גבוה בהרבה מסכום הפיצוי המינימלי המוסכם. בין היתר, דרשה המשיבה סכום של 340,000$ בגין אובדן דמי שכירות חודשיים מהשוכר למשך 25 שנים. 7. במסגרת הבוררות מיום 28.10.03, בחן הבורר את ראשי הנזק השונים שתבעה המשיבה, אחד לאחד, והכריע לגביהם. אשר לראש הנזק של אובדן דמי השכירות, ציין הבורר בפסקו כי הוא "מוכן לצאת גם מתוך ההנחה שהוא איננו בר תביעה לפי סעיף 197(א) שבחוק התכנון והבניה. ברם, ההנחה הזו אין בה כדי להושיע את הנתבעות, או כדי לפטור אותן מחובתן לשלם פיצויים לתובעת בגינו, על פי לשונה הרחב של הגדרת 'היקף ושווי הפגיעות' שבהסכם הפשרה". 8. בהמשך דבריו, הכיר הבורר בזכאותה העקרונית של המשיבה לפיצוי בגין ראש הנזק הנדון, בקובעו במפורש כי הדבר מעוגן בדין, ואלה דבריו: "התכנית היתה הסיבה המוכחת היחידה להפסקת פעילותו של מפעל 'עוף חיפה'... מאחר ולשיטתי, 'התפעול הקיים' (כלשונו של אפלבוים בחוות דעתו) [השמאי בהליך ההתמחרות שבו רכשה המשיבה את הזכויות במתחם] של הנכס נשוא השומה כלל גם את השכרת הרצועה בת 520 המ"ר למפעל הזה (על אף שמשום מה אפלבוים לא הביא אותו בחשבון שומתו), התובעת זכאית, עקרונית, גם לפיצוי בגין הפגיעה שנגרמה מחוסר האפשרות להמשיך ולהשכיר את רצועת הקרקע המדוברת (פסקה 47). ... הנתבעות הוסיפו וטענו כי התובעת איננה זכאית לפיצויים בראש נזק זה גם מפני שהסכם הפשרה זיכה אותן רק בפיצויים בגין: 'פגיעות ו/או נזקים... (ובלבד שהם מוכרים בדין)'... . ואולם, לשיטתי - וגם על פי גישת המשפט הנוהגת עתה במקומנו - זכותה של התובעת לקבל את דמי השכירות שבדיון היא בעלת אופי קנייני ולכן 'הפקעתה' מזכה אותה בפיצויים..." (פסקה 49). בהתאם לקו ההנמקה שהובא לעיל, הבורר העמיד את הפיצוי למשיבה בגין אבדן דמי השכירות על בסיס היקף דמי השכירות ששולמו לה בפועל על-ידי השוכר, ערב סגירת המפעל. סכום זה עומד על סך 2,670$ לחודש, בתוספת מע"מ. הבורר דחה, מחד, את טענת המבקשות לפיה דמי השכירות הראויים הם כ-520$ לחודש, ומנגד, את טענת המשיבה לפיה דמי השכירות ששולמו לה עתידים היו לעלות כדי 5,000$ לחודש, וכי יש להתחשב בכך בחישוב הפיצוי. הבורר קבע, כי הפיצוי על אובדן דמי שכירות, כאמור, יחושב לתקופה של עשר שנים, בדחותו את טענת המשיבה, כי יש לחשב את הפיצוי לתקופה של 25 שנה. 9. המבקשות ביקשו לבטל את פסק הבוררות באופן חלקי, בהשיגן אך על קביעת הבורר בענין פיצוי המשיבה בגין אובדן דמי השכירות, כאמור. אלה היו טענותיהן העיקריות בהקשר לכך: הבורר פסק בניגוד לדין, כאשר הורה על תשלום פיצוי בגין נזק מאובדן דמי שכירות מהשוכר. בכך הוא פעל בניגוד להסכם הבוררות, אשר חייב אותו לפסוק על-פי הדין המהותי. בחריגתו מהדין המהותי, קמה עילת ביטול על-פי סעיף 24(7) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות או החוק). יתר על כן, הבורר טעה בפסיקתו טעות מהותית, ולכן מתקיימת עילה של חריגה מסמכות בורר על-פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות. עוד נטען, כי לא ניתנה למבקשות הזדמנות נאותה לטעון את טענותיהן בקשר לעילת הפיצוי מכוח דיני ההפקעה, ולכן מתקיימת עילת ביטול על-פי סעיף 24(4) לחוק הבוררות. על הבורר היה לתת נימוקים לפיסקו, בין היתר, בנושא הפיצוי על אובדן דמי שכירות אשר לא ניתנו, והדבר מקים עילת ביטול על-פי סעיף 24(6) לחוק הבוררות. ולבסוף, נטען כי פסק הבורר מנוגד לתקנת הציבור, ולכן דינו להתבטל על-פי סעיף 24(9) לחוק. פסיקת פיצוי בשיעור כה גבוה, המשולם מכספי ציבור בלא עילה שבדין, נוגדת את תקנת הציבור, כך לדברי המבקשות. 10. עמדת המשיבה היתה, ראשית, כי חוק הבוררות הגביל את העילות לביטול פסק בורר לרשימה המפורטת בחוק, המצמצמת במידה רבה את הביקורת השיפוטית לדרך התנהלות הבוררות להבדיל מנכונות תוצאותיה. טעויות בפירוש הדין ויישומו על-ידי הבורר אינן עילה לביטול פסק הבורר . עוד נטען, כי הצדדים לבוררות אינם רשאים להוסיף על עילות הביטול המצויות בסעיף 24 לחוק, וכי טעות מהותית בפסק בורר, שאינה כרוכה בהתעלמות ביודעין מן הדין, אינה מהווה חריגה מסמכות, אפילו הותנה כך על-ידי הצדדים בהסכם הבוררות. חובת ההנמקה של הבורר נתקיימה במקרה זה, וגם מבחינה זו לא קמה עילת ביטול הפסק. לגופם של דברים נטען, כי פסיקת הבורר מתיישבת עם הדין המהותי. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 11. בפסק דין מפורט, ניתח בית המשפט המחוזי, אחת לאחת, את טענות המבקשות, ודחה אותן. ראשית, התייחס לטענתן לפיה הבורר טעה טעות מהותית בפסיקתו, ולכן חרג מסמכותו. בית המשפט קבע, כי הסכמת הצדדים בהסכם הבוררות לפיה "טעות מהותית בפסק הבורר תהווה עילה לביטולו... ותיחשב חריגה מסמכות הבורר ", אינה אוצרת כוח להוסיף, על דרך הסכמת הצדדים, עילת ביטול נוספת לעילות הביטול שהחוק לא הכיר בהן. עילת ביטול "מוסכמת" של פסק בורר במקרה של טעות בורר בדין המהותי אינה מוכרת ברשימת עילות הביטול בסעיף 24 לחוק הבוררות, ולא ניתן לשלבה, על דרך הסכמת הצדדים, בין עילות הביטול הסטטוטוריות המוכרות. עילות ביטול של פסק בורר הינן רשימה סגורה, ולא ניתן להוסיף עליהן, גם על דרך הסכמה בהסכם הבוררות, כשם שלא ניתן, על דרך הסכמה, להחליט בדבר סדרי דין שיחולו בבית המשפט במסגרת ביקורת שיפוטית שהוא מקיים על פסק בורר, או להרחיב ולשנות בדרך אחרת את סמכויות בית המשפט, כפי שהוגדרו בחוק הבוררות. הוא הדין ביחס לקיומה של זכות ערעור, שלא ניתן להקנותה על דרך הסכמה בהסדר הבוררות, ככל שהיא אינה מוקנית בדין. לפיכך נפסק, כי הסכמת הצדדים בהסדר הבוררות, לפיה טעות מהותית בדין תהווה עילת ביטול של פסק הבורר , אינה תופסת מבחינה משפטית, בניסיונה להרחיב את מסגרת עילות ביטול פסק בורר כפי שהוגדרה ברשימה סגורה בחוק הבוררות. 12. אשר לעילת הביטול שיסודה בהעדר הנמקה של הפסק, קבע בית המשפט כי גם דינה של טענה זו להידחות. זאת, מאחר שהבורר נימק את החלטתו לזכות את המשיבה בפיצוי בגין אובדן דמי שכירות, וגם אם הנמקה זו אינה ארוכה ומפורטת, היא עונה לדרישת ההנמקה החלה על הבורר במתן פסקו. 13. נדחתה גם הטענה בדבר קיומה של עילת ביטול הפסק, שעניינה חריגה מסמכות הבורר , מהטעם שהדין אינו מכיר באובדן דמי שכירות כנזק בר-פיצוי בהפקעה. בית המשפט קבע כי זכות השכירות הוכרה במשפטנו כזכות קניינית. ממילא, פגיעה בזכות זו מצדיקה פיצוי בגינה. מדובר, אפוא, בנזק מוכר על-פי הדין, ואין ממש בטענה כי הבורר חרג מסמכותו, בפוסקו פיצוי למשיבה בגין אובדן דמי שכירות. 14. אשר לעילת ביטול הפסק על-פי סעיף 24(7) לחוק הבוררות - חובת הבורר לפסוק בהתאם לדין, והימנעות הבורר מלעשות כן - פסק בית המשפט כי, בהתאם להלכה הפסוקה, עילה זו מתקיימת רק מקום שהבורר התעלם כליל מהדין המהותי, ולא פעל על-פיו, בניגוד לתנאי בהסכם הבוררות, הכופף את הכרעתו לדין המהותי. טעות בפירוש הדין ובאופן יישומו על נסיבות הענין אינה מהווה עילה לביטול הפסק. בית המשפט הוסיף כי, לגישתו, אין כל טעות בפסיקת הבורר , מאחר שזכות הקנין של המשיבה נפגעה, ומשכך, בדין ובצדק זיכה אותה הבורר בפיצוי על פגיעתה. 15. אשר לעילת הביטול שבסעיף 24(4), הנוגעת לזכות בעל דין להשמיע טענותיו בפני הבורר בעילת הפיצוי מכוח דיני הפקעה, קבע בית המשפט כי אין ממש בטענה. הפסק אינו דן לגופו בדיני ההפקעה, וההתייחסות בו להפקעה נעשתה על דרך השאלה בלבד. כן נדחתה הטענה כי יש לבטל את הוראת הפיצוי בעילה של פגיעה בתקנת הציבור, משלא נמצא בה ממש. מתן פיצוי למי שנפגע בשל אובדן דמי שכירות עקב תכנית אינו נוגד את תקנת הציבור, ואף ההפך מכך הוא הנכון: אי-מתן פיצוי בנסיבות אלה עשוי לעמוד בניגוד לתקנת הציבור. 16. לאור כל אלה, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשות לבטל ביטול חלקי את פסק הבורר , ואישר אותו. טענות המבקשות בבקשת רשות הערעור 17. המבקשות טוענות בבית משפט זה כי, בניגוד לקביעות הבורר ובית המשפט המחוזי, אין בנמצא עילה מוכרת לחיובן בפיצוי של אובדן דמי השכירות של המשיבה, בין מכוחו של סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ובין מכוחו של כל דין אחר. לטענתן, טעות מהותית זו בפסק הבוררות מקימה את עילות הביטול הבאות: ראשית, מכוח הסכמת הצדדים, טעות מהותית בדין מהווה עילה לביטול הפסק, הגם שאינה כלולה ברשימת העילות בחוק; שנית, מכוח הסכמה כזו, טעות מהותית בפסק מהווה עילת ביטול בגין חריגה מסמכות הבורר בהתאם לסעיף 24(3) לחוק; יתר על כן, הכרעת הבורר בסוגיית ראש הנזק של אובדן דמי השכירות נעשתה בלא הנמקה, על אף חיובו לעשות כן, ולכן מתקיימת עילת ביטול הפסק בשל העדר הנמקה על-פי סעיף 24(7) לחוק. קבוצת טענות אחרת של המבקשות, מכוונת כלפי האפשרות שפסק הבורר בסוגיית אובדן דמי השכירות הושתתה על עילת הפיצוי מכוח דיני ההפקעה. בהקשר זה, טוענות המבקשות כי הבורר חרג מגדר המחלוקות שהועמדו לבחינתו, ובכך חרג מסמכותו; כי לא ניתנה למבקשות הזדמנות להביא טיעוניהן בענין זה; וכי, מכל מקום, פסיקה זו מהווה טעות מהותית בדין. טעות מהותית אחרת, שלה טוענות המבקשות, הינה חוסר הסבירות של סכום הפיצויים שנפסק. 18. לגישת המבקשות, פסק הדין של בית המשפט המחוזי מעלה שאלה משפטית עקרונית, והיא - האם רשאים צדדים להסכם בוררות להוסיף במסגרתו עילת ביטול מוסכמת של פסק בוררות, שאינה נזכרת בסעיף 24 לחוק הבוררות; לחלופין, האם יכולים הצדדים להסדר מוסכם כזה ליצוק לעילות הביטול הקיימות תוכן מוסכם ביניהם, החורג מהתוכן הקיים בחוק, והמקובל בפרשנות ההלכה הפסוקה. שאלות אלה מצדיקות, לגישתן, מתן רשות ערעור. לגופן של שאלות אלה, עמדת המבקשות היא כי יש להשיב עליהן בחיוב. המבקשות מודעות לכך כי בפסיקה נקבע כי רשימת עילות הביטול שבחוק הבוררות היא "רשימה סגורה", אולם, לגישתן, יש להבין קביעה הילכתית זו כאומרת כי בתי המשפט מנועים, הם עצמם, מלבטל פסקי בוררות על-פי עילות ביטול שלא פורטו בחוק הבוררות. אולם, אין בכך כדי לשלול את זכותם של הצדדים להסכים ביניהם בהסדר הבוררות על עילות נוספות לביטול פסק בורר, שזכרן לא בא בחוק. הגיונו של חוק הבוררות מבוסס על רצון הצדדים, ולפיכך יש לכבד את רצונם להרחיב את היקף הביקורת השיפוטית על פסק הבורר בדרך של הוספת עילות ביטול שאינן מפורטות בחוק, ובדרך של יציקת תכנים לעילות ביטול קיימות שאינם אפייניים לעילות אלה על-פי החוק וההלכה הפסוקה. על רקע רציונל זה, ולצורך שמירה על אמון הציבור במוסד הבוררות, יש להכיר בכוחם של הצדדים "להקריב" את אינטרס יעילות הבוררות, שבעטיו צומצמה רשימת עילות הביטול הסטטוטוריות, כדי להבטיח שפסק הבוררות בסופו יהיה צודק ותואם לדין הקיים, ככל שהם בחרו לכפוף אותו לדין המהותי. אינטרס זה יוגשם אם תוכר הסכמתם להוסיף עילת ביטול הפסק בגין טעות מהותית שנפלה בו. לחלופין נטען, כי הצדדים המגבשים בהסכם הבוררות את מסגרת סמכותו הראשונית של הבורר , וקובעים את גדריה, רשאים לקבוע, כפי שקבעו במקרה זה, כי טעות מהותית בדין מצד הבורר תיחשב חריגה מסמכותו על-פי עילת הביטול הסטטוטורית של חריגה מסמכות הבורר . לטענתן, בכוחם המשפטי של הצדדים לבוררות לקבוע בהסכם מה ייחשב בגדר סמכותו של הבורר , ומה ייחשב חריגה ממנה. מכאן, טוענות המבקשות, כי הטעות המהותית שנפלה בפסק הבורר כאשר זיכה את המשיבה בפיצוי בגין אובדן דמי שכירות, מקימה בעניינן עילה לביטולו החלקי של הפסק בידי בית המשפט. טענות המשיבה 19. עמדת המשיבה היא, ברוח קביעת בית המשפט המחוזי, כי לא נפלה כל טעות מהותית בפסק הבורר , ראשית מאחר שהפיצוי שנפסק בגין אובדן דמי השכירות בנסיבות הענין מוכר בדין. כמו כן, לטענתה, לא מתעוררת כל סוגיה עקרונית אמיתית ביחס למשמעות המשפטית של הסכמת הצדדים להוסיף על רשימת עילות הביטול הסטטוטוריות של פסק בוררות, כפירוטן בחוק. לפיכך, אין יסוד למתן רשות ערעור. לשאלות העקרוניות שהציגו המבקשות ניתנו תשובות ברורות בפסיקת בית המשפט. על-פי פסיקה זו, צדדים להסכם בוררות אינם רשאים להוסיף, על דרך הסכמה, עילות ביטול של פסק בוררות שאינן מנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, או להסכים על תוכנן של עילות קיימות, שאינו מתיישב עם פרשנותן המקובלת על-פי הפסיקה. על כן, אפילו היתה נופלת טעות מהותית בפסק הבורר , ואין הדבר כך במקרה זה, לא היה מקום לבטל את פסיקת הבורר , מהטעמים הנטענים על-ידי המבקשות. הכרעה 20. המבקשות מעלות לדיון שאלה משפטית שעניינה תוקפה המשפטי של תנייה בהסכם בוררות הקובעת כי "טעות מהותית בפסק הבורר תהווה עילה לביטולו ו/או לתיקונו, ותיחשב לחריגה מסמכות מצד הבורר ". 21. השאלה המשפטית האמורה נחלקת, על-פי טיבה, לשתי שאלות מישנה: האחת - האם הסכמת הצדדים בהסכם הבוררות לקיומה של עילת ביטול פסק הבורר בשל טעות מהותית שנפלה בו תופסת מבחינה משפטית, על אף שאינה נכללת ברשימת עילות הביטול הסטטוטוריות של פסק בוררות בסעיף 24 לחוק הבוררות; השניה - האם בכוחם המשפטי של הצדדים להסכם בוררות להסכים ביניהם על תוכנה של עילת ביטול קיימת, אף שהיא אינה מתיישבת עם פרשנותה המקובלת, ובמקרה זה - כי טעות מהותית בפסק בורר תיחשב חריגה מסמכות הבורר באופן המקים עילת ביטול פסק בורר על-פי האמור בסעיף 24(3) לחוק הבוררות. לטענה מרכזית זו, על שני חלקיה, מצטרפות טענות מישנה נוספות, הנוגעות להעדר הנמקה בפסק הבורר , העדר מיצוי זכות טיעון הנתונה לצדדים, ופסיקת הבורר שלא בהתאם לדין מהותי, אף שהבורר חוייב לעשות כן. 22. הטענה המרכזית המועלית על-ידי המבקשות מוצגת על-ידן כבעלת אופי עקרוני-כללי, המקים עילה למתן רשות ערעור, ומצדיק דיון לגופה של השאלה, והכרעה בה. אופן הצגה זה נועד לשכנע כי הבקשה עוברת את מחסום הסף הנדרש לצורך קבלת רשות ערעור. אכן, לשאלה המוצגת על-ידי המבקשות, על שתי פניה, רובד עקרוני הנוגע בתחומה של הביקורת השיפוטית על פסקי בוררות, והיא יורדת לשורשה של סוגיית היחס בין החופש והגמישות שהוקנו בחוק למוסד הבוררות, לבין מידת הפיקוח השיפוטי המוטל עליו. אלא שבשאלות עקרוניות אלה אמר החוק את דברו, ואמירותיו פורשו לאורך השנים על-ידי בתי המשפט. לפיכך, אין בפנינו שאלות עקרוניות חדשות, הפורצות מעבר לגבולותיהם של שדות שכבר נחרשו, והעלאתן מחדש של סוגיות אלה על-פי דרך הצגתן בידי המבקשות, אינה הופכת אותן לסוגיות עקרוניות, המצדיקות, ככאלה, מתן רשות ערעור בענין של בוררות. שאר הטענות שנטענו ביחס לתחולתן של עילות ביטול שונות המפורטות בחוק הבוררות על נסיבות מקרה זה, אינן מעלות היבט עקרוני כלשהו, המצדיק מתן רשות ערעור. 23. אף שניתן לדחות על הסף את הבקשה על כל ראשיה, מפאת חשיבותה של הסוגיה המרכזית שהועלתה על-ידי המבקשות, אתייחס בקצרה לגופה, ואצביע על גישתם של הדין וההלכה הפסוקה אליה. 24. ראוי להבהיר, כי לאחרונה, נעשה תיקון לחוק הבוררות אשר הכניס שינוי מסוים במערכת האיזונים הפנימית שאפיינה את החוק במתכונתו המקורית. אתייחס למשמעות תיקון זה בהערה בסופה של החלטה זו. מכל מקום, ענייננו על-פי מערכת הנסיבות העובדתית, בדין הבוררות טרם תיקונו, ואליו ועליו ייוחדו הדברים. הוספת עילת ביטול פסק בורר, פרי הסכמת הצדדים - האם תקפה מבחינה משפטית 25. טוענות המבקשות, כי התנייה בהסכם הבוררות ביניהם לפיה "טעות מהותית בפסק הבורר תהווה עילה לביטולו" תופסת מהבחינה המשפטית, ופועלה המשפטי מביא לכך כי קמה עילת ביטול מוסכמת של פסק הבורר , המתווספת לרשימת עילות הביטול הסטטוטוריות שבחוק הבוררות. 26. טענה זו אינה יכולה להתקבל, והיא עומדת בסתירה ישירה ללשונו ולרוחו של חוק הבוררות, ולפרשנות ההילכתית העיקבית שניתנה בסוגיה עקרונית זו לאורך השנים. 27. עילות הביטול של פסק בוררות מפורטות, אחת לאחת, בסעיף 24 לחוק הבוררות. רשימת עילות הביטול הסטטוטוריות תוחמות את מסגרת סמכותו העניינית של בית משפט של בוררות בביקורתו השיפוטית על פסק הבורר , והן המהוות מקור כוחו לבטל פסק בורר, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו, או להחזירו לבורר לעשיית שינויים בו. סמכות עניינית זו של בית משפט של בוררות היא קונקלוסיבית, ולא הוקנה לצדדים לבוררות כוח משפטי להוסיף עליה או לגרוע ממנה על-פי הסכמתם. מושכלות ראשונים הם, כי אין לרשות השיפוטית אלא אותן סמכויות שהוקנו בידיה על-פי החוק. החוק הוא המקנה סמכות בידי הרשות השיפוטית, והוא התוחם את גבולותיה. משהחוק לא נתן בידי הצדדים כוח משפטי להרחיב או לצמצם בהסכמתם את היקף סמכות הביקורת השיפוטית הנתונה לבית המשפט ביחס לפסק הבורר , משמעות הדבר היא, כי אין בכוחם המשפטי של בעלי הדין לשנות בהסכמתם את היקף סמכותו של בית המשפט כפי שהוקנתה לו בחוק. הסכמתם החוזית של הצדדים לעשות כן אינה תקפה מבחינה משפטית. ברוח דומה, נאמר בענין אחר: "לכל ערכאת שיפוט ממלכתית... אין אלא את אותן סמכויות שיפוט שחוק המדינה העניק לה; החוק הוא שהקימה, הוא שהגדיר את סמכויותיה, והוא שייחדן לה. בעשותו כן, הניח החוק, כחלק מתפיסת יסוד בממשל דמוקרטי, כי במתן סמכויות שיפוט טמונות, בה בעת, גם מגבלות כוח השיפוט. כל אשר לא ניתן לערכאה השיפוטית, מצוי מחוץ ומעבר לכוחה, ואל לה לחרוג מגדרי פעולתה המוכרים אל עבר תחומים שלא הופקדו בידיה, ובאחריותה. זהו עקרון החוקיות, המאפיין את מבנה השלטון הדמוקרטי, עליו נשענת תפיסת מעמדן של רשויות השלטון, ומערכות השיפוט בכלל זה" (בג"צ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 6.4.06), פסקה 12). הסכמת הצדדים אינה יכולה להקנות לערכאת שיפוט סמכות פונקציונלית שלא ניתנה לה בחוק, או לשלול ממנה סמכות שהוקנתה כאמור, אלא אם כן הסמיך החוק את בעלי הדין לעשות כן בהסכמתם: "פועל יוצא מדברים אלה הוא, כי סמכות ערכאת שיפוט, באשר היא, אזרחית או דתית, נקנית מכוח הדין, ואין היא נושאת כוח לשאוב את מקורה מהסכמת הצדדים, אלא מקום שהחוק עצמו ראה להכיר בהסכמה כזו, בנסיבות מסוימות, כמקור לסמכות הכרעה. כך, למשל, הבחין החוק, לענין תוקפה של הסכמת הצדדים, בין חלוקת סמכויות עניינית לחלוקת סמכויות מקומית בין ערכאות שיפוט. הוא נכון להכיר, בתנאים מסוימים, בהסכמת הצדדים כמקור מוכר לשינוי סמכות מקומית שנקבעה. ... הגמישות היחסית בענייני הסמכות המקומית, והנכונות להכיר בהסכמת הצדדים כמקור לסמכות כזו נובעת כל כולה מהחוק, ושואבת כוחה מהוראותיו. לא כך הוא לגבי הסמכות העניינית. דרך כלל, אין החוק מכיר בכוחה של הסכמת בעלי הדין לשנות מכללי הסמכות העניינית, כפי שעוצבו בחקיקת המדינה" (שם, פסקה 15). (השווה גם בג"צ 1555/05 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי מחוז תל-אביב (טרם פורסם (16.7.09)). 28. חוק הבוררות תחם את מסגרת סמכויותיו של בית משפט של בוררות בשורה של עילות ביטול סטטוטוריות מוגדרות היטב. הוא לא הסמיך את הצדדים להסכם הבוררות ולא היקנה בידיהם כוח משפטי להרחיב או להצר עילות אלה על דרך הסכמה ביניהם. ההיזקקות למוסד הבוררות, אכן, ניזונה במקורה מרצון הצדדים ומהסכמתם, וניתן להם מרחב פעולה מכוח החוק להגדיר את נושאי המחלוקת שיועברו להכרעת הבורר . כן ניתן להם חופש רב בקביעת דרך התנהלותה של הבוררות, ובעיצוב כללי הפעולה שיחולו על הבורר . בצד חופש מירבי זה בניהול הבוררות, גיבש החוק מסגרת קשיחה לביקורת שיפוטית על פסק הבוררות, וזו אינה נתונה להתערבותם של הצדדים. ביקורת זו היא צרה במהותה, ומגדירה תחום צר של התערבות שיפוטית שאין לפרוץ אותו ולהרחיבו בהסכמת הצדדים. תכליתה של הביקורת השיפוטית על הבוררות ועל פסק הבוררות נועדה להבטיח את תקינות התנהלותה של הבוררות, ואת עמידתו של הבורר ופסק הבורר באמות מידה בסיסיות של התאמה להסכם בין הצדדים, לעקרונות צדק טבעי, לתקנת הציבור, ולעקרונות טוהר מידות. תכליתה של הביקורת השיפוטית אינה מכוונת לבדוק אם טעה הבורר ביישום הדין המהותי על הענין, כאשר הצטווה על-פי הסכם הבוררות לפסוק על-פי הדין המהותי. מתכונת זו של חופש פעולה רחב הנתון לצדדים בעיצוב מנגנון הבוררות ביניהם, והצבת ביקורת שיפוטית צרה על התנהלות הבוררות ועל תוצאותיה, משתלבות זו בזו בהשגת התכלית העיקרית של הבוררות - להוות חלופה יעילה ושונה להליך השיפוטי הרגיל לצורך יישוב מחלוקת בין בעלי דין. 29. חוק הבוררות בענייננו בנוי על איזון עדין בין האינטרס לקדם, ככל האפשר, את גמישותה של הבוררות, פרי הסכמת הצדדים, מצד אחד, לבין האינטרס הציבורי בקיום פיקוח שיפוטי מסוים על מהלך הבוררות ועל פסק הבוררות. במסגרת איזון זה, מתח החוק קו מבחין ברור בין פיקוח שיפוטי המופעל על החלטות ערכאה שיפוטית רגילה, הנעשה על דרך ערעור, לבין פיקוח שיפוטי מוגבל על פסק בורר, הנערך על דרך הליך לביטול פסק, המתוחם לעילות ביטול סטטוטוריות, מוגדרות מראש. איזון זה נועד להגשים את מטרותיו העיקריות של מוסד הבוררות - קיום מערך אופציונלי יעיל והוגן ליישוב מחלוקות, אשר יאפשר השגת הכרעה מהירה ויעילה במחלוקת, אשר תענה גם לשיקולי העומס הגדול הרובץ על בתי המשפט. במסגרת מטרה זו, הבוררות מאפשרת קיום מסגרת דיונית גמישה, ובדרך כלל גם ניתוק מכללי המשפט המהותי (ראו פסקה י"ד לתוספת הראשונה לחוק הבוררות), ומקדמת בכך פתרונות מעשיים וגמישים למחלוקת. בצד גמישות זו בניהול הבוררות, נידרש פיקוח שיפוטי מוגדר, שנועד להבטיח את תקינות ניהולה של הבוררות, ואת התאמתה לכללי היסוד של השיטה, בד-בבד עם כיבוד הסכם הצדדים ביחס לדרכי ניהולה. על האיזון בין מטרותיה העיקריות של הבוררות לבין הצורך בפיקוח שיפוטי מוגבל על הבוררות כבר נאמר: "... פיקוח זה מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות מירבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית בוחנת, אשר תבטיח את תקינות וטוהר הליכי הבוררות, את הפעלתם בדרך דיונית יעילה, ואת ביסוס פסק הבורר על אמות מידה התואמות מושגי יסוד שבתקנת הציבור" (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית, פד"י נד(6) 605, 616 (2003)) (להלן - פרשת גמליאלי). 30. במסגרת השגת תכליותיו העיקריות של מוסד הבוררות, עילות הביקורת השיפוטית על הבוררות, המשתקפות בעילות הסטטוטוריות לביטול פסק הבורר , מוחלות בידי בתי המשפט בזהירות רבה, ועל דרך הפרשנות הדווקנית, כשהמגמה היא ליתן, ככל האפשר, תוקף לפסק הבורר , ולא לבטלו (פרשת גמליאלי, שם, פסקה 10). אין זה מקרה שחוק הבוררות לא נתן בידי הצדדים כוח משפטי להרחיב או להצר מכוח הסכמתם את היקף עילות הביטול הסטטוטוריות של פסק הבורר . שהרי בכך, היה ניתן להם כוח להרחיב או להצר את תחום הביקורת השיפוטית על פסק בורר, הנתונה לבית משפט של בוררות. מתן סמכות כזו היה מערער את האיזון העדין שנבנה בחוק בין החופש הניתן לצדדים לעצב את מנגנון הבוררות ביניהם, לבין מיתחם הביקורת השיפוטית הנתון לבית המשפט לפקח על תקינות התנהלותה. אין זה מקרה, שבגדר עילות הביטול הסטטוטוריות לא נכללה עילה שעניינה טעות מהותית בפסק או טעות מהותית בהחלת הדין, שכן משמעות עילה זו היא הרחבת היקפה של הביקורת השיפוטית מעבר לבחינת תקינות התנהלותה של הבוררות, ועמידתה בכללי יסוד של צדק טבעי ותקנת הציבור, גם לשאלות הנוגעות לנכונות התוצאה אליה הגיע הבורר . הרחבה זו היתה מקרבת באופן ניכר את הביקורת השיפוטית על פסק בורר לביקורת ערעורית המתקיימת בערכאות שיפוט על החלטות ערכאות-קמא (סמדר אוטולנגי, בוררות, דין ונוהל ב 985-986, 1070-1079 (מהדורה רביעית, 2005); ע"א 594/80 אליאב נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פד"י לו(3) 543, 547 (1982); ע"א 393/79 סטלה, שירות מכוניות בע"מ נ' חברת נתיבי איילון בע"מ, פד"י לו(1) 713, 715 (1982); פרשת גמליאלי, שם, בעמ' 616-617). ואכן, "גלישת הביקורת השיפוטית על פסק בורר מעבר לעילות הביקורת הצרות כאמור, מפרה את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת בידי מוסד הבוררות, לבין אינטרס הציבור בקיום פיקוח שיפוטי צר בלבד על תקינותם של הליכי בוררות" (פרשת גמליאלי, שם, בעמ' 617). 31. שלילת כוחם של צדדים להרחיב או להצר את עילות הביטול הסטטוטוריות כחלק מהאיזון הפנימי הקיים בחוק הבוררות בין חופש הפעולה של הצדדים בעיצוב מסגרת הבוררות לבין היקף סמכויות בית המשפט בביקורת השיפוטית על הבוררות, באה לידי ביטוי גם בשלילת כוחם של הצדדים להרחיב את הסמכויות הדיוניות של בית משפט של בוררות, כפי שהוגדרו בחוק הבוררות. כך, למשל, נפסק ביחס להעמדת זכות ערעור על פסק בורר מכוח הסכמת הצדדים, שלא הוכרה בחוק: "בעלי הדין אינם יכולים להרחיב את מערכת הסמכויות של בתי המשפט, כפי שהוגדרה בחוק הבוררות... ועל אחת כמה וכמה, אין בה [בהסכמת הצדדים] כדי ליצור עבור בעלי הדין ערכאת ערעור נוספת בזכות, אשר המחוקק לא ראה לפותחה לפניהם. בהתאם לאימרה הידועה, אין אדם מרים עצמו בשרוכי נעליו, אין לבעלי הדין הכוח והסמכות להקנות לעצמם ערעור בזכות, מקום בו יצר המחוקק, במילתו המפורשת, ערעור ברשות בלבד. ... מקום בו דרושה רשות לשם הגשת ערעור, אין בעלי הדין יכולים להקנות לעצמם ולבית המשפט את הערעור בזכות, והסכמתם בעניין זה של בעלי הדין אינה מוסיפה ואינה גורעת" (הנשיא שמגר בב"ש 748/86 ב.ס.ט. חברה לעבודות בנייה ופיתוח בע"מ נ' קבוץ יפעת, פד"י מ(4) 379, 383-4 (1986)). 32. פועל יוצא מהדברים האמורים, וזאת כבר נפסק לאורך שנים רבות, כי סעיף 24 לחוק הבוררות מונה רשימה סגורה של עילות ביטול שבהתאם להן, ולהן בלבד, מוסמך בית המשפט להפעיל את ביקורתו השיפוטית לבטל פסק בוררות (ע"א 209/70 חביבאללה נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין ועבודות ציבוריות, אגודה שיתופית בע"מ, פ"ד כה(1) 108 (1971) (להלן - ענין חביבאללה); פרשת גמליאלי, שם). אין בכוחם של הצדדים להרחיב או להצר בהסכמתם את גדריה של סמכות הביקורת השיפוטית על פסק בורר הנתונה לבית משפט של בוררות, ואין צדדים יכולים להוסיף או לגרוע מעילות הביטול הסטטוטוריות הקיימות המנויות בחוק הבוררות. אפשרות כזו, אילו ניתנה, היתה עלולה לפגוע ביתרונות המיוחדים הגלומים במוסד הבוררות, ולערער באופן מהותי את האיזון בין חופש הבוררות וגמישותה, לבין מידת הפיקוח השיפוטי הנדרש עליה, כדי להבטיח את מהלכה התקין. הוספת עילות ביטול כאמור, עלולה להגביר את הפיקוח השיפוטי באופן שיגרע באופן ממשי מיעילותה ומגמישותה של הבוררות. גריעת עילות ביטול מצד שני, עלולה לפגוע בפיקוח השיפוטי כגורם המבטיח את תקינותה של הבוררות, ואת התאמתה לעקרונות היסוד של השיטה. 33. התוצאה המתבקשת מניתוח זה לענייננו היא, כי התנייה בין צדדים בהסכם בוררות, לפיה "טעות מהותית בפסק הבורר תהווה עילה לביטולו", אינה אוצרת תוקף משפטי מחייב, והיא בטלה, בהתיימרה להוסיף לעילות הביטול הסטטוטוריות של פסק בורר עילת ביטול נוספת, שזכרה לא בא ברשימת העילות שבחוק. טענת המבקשות בענין זה נדחית, אפוא. הסכמת הצדדים בדבר תוכן עילת ביטול סטטוטורית קיימת - האם תקפה מבחינה משפטית 34. על-פי תנייה מוסכמת בין הצדדים בענייננו, "טעות מהותית בפסק הבורר ... תיחשב לחריגה מסמכות מצד הבורר ". פסק בורר, הנגוע בחריגה מסמכות, עשוי להצמיח עילת ביטול הפסק על-פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות. האם יש תוקף משפטי להגדרה מוסכמת של צדדים להסכם בוררות, המבקשים לקבוע את תכניה של עילת הביטול בגין חריגה מסמכות, באופן שטעות מהותית בפסק בורר תיחשב חריגה מסמכות כזו? האם בכוחם של צדדים לבוררות, לצקת בהסכמה את התוכן הרצוי להם אל תוך עילת ביטול סטטוטורית קיימת, ולקבוע ביניהם מה ייחשב חריגה מסמכות הבורר לצורך הבוררות שביניהם? 35. תוכנן ומשמעותן של עילות הביטול הסטטוטוריות של פסק בורר הם ענין נורמטיבי שאינו נתון להתנאה על-ידי הצדדים. כשם שאין הצדדים יכולים להוסיף או לגרוע מרשימת העילות שבחוק, כך אין הם יכולים, בהסכמה, לקבוע את תוכנן של עילות הביטול המפורטות בחוק, בשונה מהמשמעות המתבקשת מנוסח החוק ומתכליתו, כפי שאלה פורשו בידי בית המשפט במהלך השנים. ברי, כי תוצאה אחרת היתה שמה לאל את האיזון הפנימי אותו ביקש החוק להשיג, בין היתר, על דרך הרחבתה או צמצומה של הביקורת השיפוטית על הבוררות על פי רצון הצדדים במקרה נתון. ואכן, אין קל מהרחבת ביקורת זו על דרך הסכמת הצדדים כי עילת ביטול סטטוטורית פלונית תפורש בדרך מוסכמת, המכניסה בדלת האחורית, עילות ביטול נוספות שלא נכללו, ולא במקרה, ברשימת העילות שבסעיף 24 לחוק. באותה מידה, הסכמת הצדדים עשויה היתה לשלול למעשה את תוכנן של עילות ביטול קיימות ולהוציא בוררות ממתחם הביקורת השיפוטית בעניינים שהמחוקק סבר כי עליהם לעמוד תחת עינו הפקוחה של בית המשפט. ככלל, פרשנותו של הדין ובכלל זה עילות הביטול הסטטוטוריות של פסק בורר, היא ענין נורמטיבי שאינו כפוף להסכמות בין צדדים, אלא במקום שהחוק עצמו איפשר זאת. אשר לבוררות, החוק לא הותיר פתח כזה, העלול לפגוע בתכלית הסדר הבוררות, ובאיזונים הפועלים בתחומו. לפיכך, אין תוקף משפטי להסכמת הצדדים לראות בטעות מהותית בפסק בורר משום חריגה מסמכות מצד הבורר , ככל שהפרשנות הנורמטיבית, המנותקת מהסכמה זו, אינה תומכת בתוצאה כזו. 36. שאלה אחרת היא, מתי פועל בורר ללא סמכות, ומתי חורג הוא מסמכות הנתונה לו לפי הסכם הבוררות, כמשמעותה של עילה זו על-פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות. סוגיה זו נענית במישור המשפטי הנורמטיבי, ואינה כפופה להסכמת הצדדים. 37. בתחום הבוררות, תופעות של חריגה מסמכות בורר, או פעולת בורר ללא סמכות אינן כוללות בחובן טעות בפסק הבורר , בין טעות עובדתית, ובין טעות משפטית. המחוקק נמנע, במודע ובמכוון, מלכלול את עילת הטעות על פני הפסק בין עילות הביטול הסטטוטוריות, וסטה בכך ממצב הדברים שהיה קיים בעבר, טרם כניסתו לתוקף של החוק (דברי הסבר להצעת חוק הבוררות, תשכ"ז-1967, הצ"ח 717 (תשכ"ז) 64, 70; ענין חביבאללה, שם). לאורך שנים, בלם בית המשפט בעקביות את הניסיון להפיח רוח חיים בטענת "הטעות על פני פסק הבוררות" כעילה לביטולו, שהועלתה חדשות לבקרים, בין במישרין ובין בעקיפין. ניסיונות כאלה נעשו, בין היתר, באמצעות שימוש בעילת הביטול בגין חריגה מסמכות עקב טעות, ולא עלו יפה (רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ, פד"י מה(5) 511 (1991) (להלן - ענין נתיבי איילון)). 38. טעות בפירוש הדין המהותי וביישומו הלכה למעשה אינה מקימה עילה לביטול הפסק גם כאשר הבורר חייב על-פי הסכם הבוררות לפסוק על-פי הדין המהותי. טעות כאמור אינה מהווה חריגה מסמכות אף לצורך עילת ביטול הפסק על-פי סעיף 24(3) לחוק, ואין היא שקולה גם כהימנעות מפסיקה על-פי הדין בניגוד לתנאי בהסכם הבוררות לצורך העילה שבסעיף 24(7) לחוק. עילות ביטול אלה מבחינות בין מצב שבו הוטל על הבורר על-פי הסכם הבוררות לפסוק על-פי הדין המהותי, והוא מתעלם ממנו לחלוטין ופוסק במנותק ממנו, לבין מצב בו הבורר החיל את הדין, ונטען כלפיו כי טעה בפירושו או ביישומו. במקרה הראשון, עשוי הדבר להיחשב לפעולה שלא בסמכות או לחריגה מסמכות, או להכרעה שלא בהתאם לדין. במקרה השני, עילות הביטול הסטטוטוריות האמורות לא תחולנה, והביקורת השיפוטית תיטה שלא לבחון האם טעה הבורר בהחלת הדין. בזה שונה הביקורת השיפוטית על הבוררות מביקורת ערעורית, שבחינתה מתפרשת גם על בדיקת נכונותה של ההחלטה נשוא הערעור, והדברים מעוגנים עמוק בדין ובהלכה הפסוקה (ע"א 347/65 ניירות ערך והשקעות בע"מ נ' "ישנומט" החברה הישראלית לנומיסטיקה, עתיקות ואמנות בע"מ, פד"י יט(4) 468, 474 (1965)). ואמנם, "מתן האפשרות להתערב בפסק בורר, כל אימת שלא יגלה פנים כהלכה בדין, כמוה כהפיכת בית המשפט לערכאת ערעור על פסק הבורר , ונמצא שהבוררות אינה אלא שלב בהליכים בין הצדדים, אשר את פתרונם הסופי ימצאו בבית המשפט" (ענין נתיבי איילון, שם, עמ' 517; פרשת גמליאלי, שם). 39. עילת החריגה מסמכות בורר, על-פי סעיף 24(3) לחוק, ופסיקה שלא בהתאם לדין על-פי סעיף 24(7) לחוק מוחלות בצמצום, ומוחרגות מהן שאלות הנוגעות לדרך פרשנות של הדין המהותי, ואופן יישומו. רק כאשר הבורר התעלם מהדין במכוון, אף שהיה חייב להחילו על-פי הסכם הבוררות, ניתן להחיל עילות ביטול אלה (ענין נתיבי איילון, שם; ע"א 318/85 כוכבי נ' גזית קונסוליום השקעות ופיתוח בע"מ, פד"י מב(3) 265 (1988) (המשנה לנשיא מרים בן-פורת); ע"א 3439/09 ד.ד.ד. בנייה עבודות עפר והשקעות בע"מ נ' המועצה האזורית מטה יהודה, פד"י מה(3) 337 (1991)). הסכם בין הצדדים הסוטה מעקרון זה אינו תקף מבחינה משפטית. אכן, "לא נמצא בחוק הבוררות עילת ביטול כלשהי המאפשרת התערבות שיפוטית בפסק בורר בשל האופן בו יישם הבורר את הדין, והחילו על המקרה שלפניו. השאלה אם טעה בורר בפירוש הדין אינה מסוג העניינים העומדים למבחן שיפוטי במסגרת ביקורת בית המשפט על פסק הבורר ... . כידוע, עילת ביטול המבוססת על 'טעות על פני הפסק' לא שולבה בגדר עילות הביטול המוכרות בחוק... . בבוררות, בה כפוף הבורר לדין המהותי, משהתברר כי הבורר החיל את הדין על המחלוקת שבפניו, לא ייזקק בית המשפט לטענות בדבר אופן החלת הדין, ובכלל זה, לטענות כי הבורר שגה בפרשנות הדין ובדרך החלתו על מערכת היחסים בין הצדדים. אילו צדקה המבקשת בטענתה זו, היה בכך כדי להציב את בית המשפט כערכאה ערעורית על פסקי בוררים; היה בכך כדי ליישם את הוראות חוק הבוררות בניגוד לתפיסת מוסד הבוררות, וכדי לשבש את תכליותיה של הבוררות, כמנגנון יעיל של יישוב סכסוכים, שההכרעה הניתנת בסופו איננה עומדת לערעור, כי אם לביקורת שיפוטית צרה על פי עילות צרות ומדודות... . הטענה כי הבורר טעה בהחלת הדין המהותי אינה יכולה בדרך כלל להוות עילת ביטול בשל חריגה מסמכות בהתאם לסעיף 24(3) לחוק הבוררות. החלת הדין על המחלוקת נשוא הבוררות היא, כשלעצמה, פעולה בגדר הסמכות הנתונה לבורר, והשאלה כיצד הוחל הדין, הלכה למעשה, אינה פוגעת בגדר הסמכות שבתחומה פועל הבורר " (רע"א 7765/07 קופת חולים מאוחדת נ' ג'נח (לא פורסמה, 6.11.07)). מן הכלל אל הפרט 40. הבורר בענייננו היה כפוף לדין המהותי על-פי הסכם הבוררות. הוא החיל את הדין המהותי, בין היתר, בנושא שנותר במחלוקת בענין פיצוי המשיבה על אובדן דמי השכירות עקב הפגיעה שהתרחשה כתוצאה מהתכנית שהוחלה על השטח. הוא קבע את שיעור הפיצוי בנגזר מהדין, ואף הסביר מהו הבסיס בדין שעליו הוא נשען בהכרעתו. אופן יישומו של הדין במסגרת ההכרעה שניתנה אינו עומד לביקורת שיפוטית, ואינו נכנס לאף אחת מעילות הביטול הסטטוטוריות המוכרות. הסכמת הצדדים לראות בטעות מהותית בפסק הבורר משום עילה נוספת לביטול בגין טעות על פני הפסק, או כחריגה מסמכות על-פי עילת הביטול הסטטוטורית הקיימת בחוק, אינה תופסת מבחינה משפטית. כך, על-פי הלכות נטועות עמוק בהלכה הפסוקה במשך שנים רבות, שאין מקום לפתוח את בירורן מחדש. יתר עילות הביטול שנטענו כדי להביא לביטול חלק הפסק המזכה את המשיבה בפיצוי על אובדן דמי שכירות, קשורות כל-כולן במחלוקת הפרטנית בין הצדדים, ואינן מקימות אף הן עילה למתן רשות ערעור. 41. אומר להשלמת הדברים, ואף מעבר לנדרש, כי לא מצאתי שהבורר טעה ביישום הדין במקרה זה. ההפך מכך הוא הנכון: הוא יישם את הדין כהלכה, והגיע לפתרון ראוי הן מהבחינה המשפטית והן מהיבטי הצדק. לאור דברים אלה, אין מקום למתן רשות ערעור, ודין הבקשה להידחות. הערה לפני סיום 42. ביום 12.11.08 נכנס לתוקפו חוק הבוררות (תיקון מס' 2), התשס"ט-2008, והוספו בו הוראות אשר על-פיהן ניתן תוקף להסכמת הצדדים בהסכם בוררות להעמיד פסק בורר לערעור בפני בורר (סעיף 21א). כן נקבע, כי במקרה כזה על הבורר לנמק את פיסקו, וניתן להגיש בקשה לביטול פסק בוררות על-פי העילות שבסעיף 24(9) ו-(10) לחוק הבוררות בלבד; לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט על פסק הבוררות (סעיף 21א(ג) לחוק). עוד נקבע בתיקון לחוק כי צדדים להסכם בוררות אשר התנו כי על הבורר לפסוק בהתאם לדין, רשאים להסכים כי ניתן לערער על פסק הבוררות, ברשות בית המשפט, אם נפלה בו טעות יסודית ביישום הדין, אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין. במקרה כזה, יש לנמק את פסק הבורר , ואם הוגש ערעור כזה על פסק בוררות, לא ייזקק בית המשפט לבקשה לביטול פסק הבוררות, והצדדים יהיו רשאים להעלות בערעור טענות בענין ביטול פסק הבוררות, על-פי אחת העילות שבסעיף 24 לחוק (סעיף 29ב לחוק). 43. תיקון זה מהווה, ללא ספק, מפנה משמעותי באיזון הפנימי שהיה טמון עד כה במבנה חוק הבוררות במתכונתו המקורית, ובשיווי המשקל שיצר בין מידת החופש והגמישות שניתנו להליך הבוררות, לבין מידת הפיקוח השיפוטי המופעל על מהלכי הבוררות ופסק הבוררות. איזון זה נשתנה היום לאור האפשרות לקיים, בתנאים מסויימים, הליך ערעורי על פסק הבורר , בין בפני בורר, ובין בפני בית המשפט. התיקון לחוק מרחיב את יריעת הפיקוח וההתערבות השיפוטית על הליכי הבוררות, ומצמצם את חופש ההכרעה והגמישות שאפיינו מנגנון הכרעה זה על-פי החוק במקורו. התיקון נולד, בין היתר, על רקע טענה בדבר רתיעת מתדיינים מפני הליכי בוררות, נוכח חששם כי לא ניתן יהא לתקן טעויות מהותיות שנפלו בפסקי בוררות. מצד שני, עולה חשש נגדי כי התיקון לחוק, המאפשר הליך ערעור על הפסק, יפגע פגיעה קשה בסופיות הליך הבוררות, ויגרע ממאפייניו העיקריים ככלי יעיל לפתרון סכסוכים, ולהקטנת העומס על בית המשפט (הצעת חוק הבוררות (תיקון מס' 2) (ערעור על פסק בוררות), התשס"ח-2007 (הצ"ח הכנסת 191 (התשס"ח), עמ' 78). 44. להרחבת הפיקוח השיפוטי על הליך הבוררות קמו תומכים ומתנגדים כאחד. לתמיכה בהרחבת הפיקוח השיפוטי באמצעות הליך ערעורי ראו דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד, פד"י נט(4) 529, 543-552 (2005); וכן ע"א 8059/03 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י ס(2) 211, 221 (2005); ע"א 6886/03 הדרן 2000 שיווק והפצת כרטיסים בע"מ נ' מכבי נתניה כדורגל בע"מ (לא פורסם, 25.4.06), פסקה ה'; ע"א 9060/04 נבו נ' כאשי (לא פורסם, 23.1.08); ע"א 1168/07 יפה נוף - תחבורה, תשתיות ובנייה בע"מ נ' הפלר (טרם פורסם, 11.2.09), פסקה ג'). 45. לגישה זו קמו מתנגדים, שהביעו את עמדתם בספרות המשפטית. במאמרו - "בוררות: פעילות בורר ללא סמכות או תוך חריגה מסמכות", ספר מישאל חשין 669 (2009), בוחן נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) מאיר שמגר, את הסוגיות הנוגעות למרחב הפיקוח השיפוטי הראוי על מוסד הבוררות. עמדתו היא כי הרחבת ההתערבות השיפוטית עלולה לגרוע באופן מהותי מיתרונותיה של הבוררות,ואף לפגוע ביעילות הליכי בוררות ככלי לפתרונן המעשי והיעיל של מחלוקות עיסקיות, כפי שניתן היה לעשות עד כה במסגרת בוררות במתכונתה המקורית. שילובה של הבוררות בהליכי ערעור שיפוטיים עלול לגרום להתמשכות הליכי הבוררות, באופן שספק אם תוכל לשמש עוד חלופה אמיתית להליך השיפוטי הרגיל (שם, עמ' 696). בגישה שונה נוקטת דפנה קפליוק במאמרה "תפיסה חדשה בדבר גבולות ההתערבות השיפוטית בפסק בורר", משפטים לח(3) 589 (2008). לעמדתה, יש להניח לצדדים לבוררות לקבוע את היקף הביקורת השיפוטית על הבוררות, להגדיר מראש מהן עילות הביטול הישימות לעניינן - להוציא עילות ביטול של ניגוד לתקנת הציבור או עילה שעל-פיה בית משפט מבטל פסק דין סופי, שיש לחייב השארתן בכל תנאי. זאת, נוכח ההכרה באוטונומיה של רצון הצדדים להגדיר את אופן הסדרת המחלוקת ביניהם. על-פי עמדה זו, יש בכך כדי לחזק את אמון הציבור בהליך הבוררות, ולהפוך אותו לחלופה מועדפת לפתרון סכסוכים (עמ' 625) (ראו גם אורי שטרוזמן, ספר בוררות 244 (2001); וכן אורי שטרוזמן "הרהורים וערעורים על פסק הבורר ", הפרקליט מ' 227, 236-240 (1992); עודד רביבו "עיון מחודש בהלכת אי ההתערבות בטעותו של בורר בדין", עלי משפט ו' 211, 237-246 (2007)). 46. לכל אחת מהעמדות המתוארות טעמים ונימוקים משלה. ימים יגידו באיזו מידה השיג המפנה שחל בתפיסה הבסיסית של מוסד הבוררות, כפי שהוא משתקף בתיקון לחוק, את מטרותיו, שעיקרן - עידוד בעלי דין להיזקק למנגנון זה של יישוב סכסוכים תוך שמירה על ייחודו. או שמא יתברר כי השינוי שחל פגע בייחודו, ביעילותו, ובמאפייניו העיקריים של הליך הבוררות כהליך חלופי חשוב לפתרון מחלוקות בין צדדים מחוץ לכתלי בית המשפט. 47. תהא אשר תהא משמעות המפנה החקיקתי שחל בעקבות התיקון לחוק הבוררות, אין הוא מתפרש על המקרה שלפנינו, אשר על מכלול נסיבותיו חל המצב המשפטי שקדם לתיקון. 48. על יסוד האמור, הבקשה לרשות ערעור נדחית; המבקשות תישאנה בשכר טרחת המשיבה בסך 10,000 ש"ח. יישוב סכסוכיםקרקעותמקרקעיןהפקעהבוררות