פסק דין 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' יעקובי) לפיו חויבה המערערת לשלם למשיבה 1 תגמולי ביטוח. 2. משיבה 1 ביקשה להעביר את תכולת ביתה מישראל לארה"ב. לצורך כך היא התקשרה עם משיבה 2 לשם אריזת תכולת הבית ושיגורה לארה"ב וכן התקשרה עם המערערת אשר ביטחה את הובלת המטען. משהמטען הגיע ליעדו התברר שלחלק מתכולת המטען נגרם נזק ושני ארגזים אבדו. שמאי שנשלח על ידי המערערת לבדיקת הנזקים קבע כי הנזק למטען נגרם כתוצאה מאריזה בלתי נאותה ומטיפול מרושל במשלוח כאשר זה היה בידי משיבה 2. 3. המערערת סירבה לשלם למשיבה 1 תגמולי ביטוח וזאת על יסוד שתי טענות. האחת, שהנזק לתכולת המטען נגרם עוד קודם למשלוח, והשנייה, שהפוליסה אינה מכסה נזק שנגרם כתוצאה מאריזה לקויה. 4. משיבה 1 הגישה תביעתה נגד משיבה 2 אשר קיבלה על עצמה, ביחסים שבינה לבין משיבה 1, לארוז את המטען ולהובילו, ונגד המערערת - מבטחת המטען. המערערת מצידה שלחה הודעת צד ג' נגד משיבה 2, בה היא דרשה שיפוי בגין כל סכום שתחויב לשלם למשיבה 1. 5. בפסק דינו דחה בית משפט קמא את התביעה ואת ההודעה לצד שלישי נגד משיבה 2, אך קיבל את התביעה נגד המערערת. התביעה נגד משיבה 2 נדחתה, בראש ובראשונה, על יסוד הוראת סעיף 6III לפקודה להובלת טובין בים (להלן - הפקודה) אשר קובע פטור מאחריות למוביל ימי, אלא אם התביעה הוגשה לבית המשפט תוך שנה ממועד מסירת הטובין. לעניין זה נקבע בפסק הדין, יש לראות במשיבה 2 כ"מוביל ימי" כמשמעותו בפקודה. אשר לשלב האריזה (שלפני ההובלה) קבע בית המשפט קמא, ראשית, ששלב האריזה נכלל גם הוא, לצורך הוראת ההתיישנות שבפקודה, בגדר "הובלה", ושנית, כי משיבה 1 לא הוכיחה שהנזקים למטען נגרמו בשלב האריזה דווקא. להפך, נקבע בפסק הדין, המסקנה המסתברת מתוך הראיות היא שמרבית הנזקים נגרמו למטען בשלב שלאחר אריזתו, בעוד שלגבי חלק מהתכולה, האפשרות המסתברת ביותר היא שהנזק היה קיים עוד לפני האריזה. כך הדבר לגבי שני הארגזים שאבדו, שאין חולק כי לא אבדו בשלב האריזה. כך הדבר, נקבע בפסק הדין, גם לגבי שאר פריטי התכולה, וזאת לאור מכתבה של משיבה 1 למנהל המשיבה 2, המאשר כי השירות שניתן לה על ידי אנשי הצוות של משיבה 2 היה שירות מקצועי ונעים. אשר למערערת, נקבע בפסק הדין, יש לקבל את התביעה בחלקה, וזאת משום שמסתבר הרבה יותר, כי הנזק לא נגרם בעת האריזה (שלעניין זה קיים בפוליסה סעיף פטור) אלא נגרם בשלב ההובלה אשר בא לאחר שלב האריזה. לאור האמור חייב בית המשפט קמא את המערערת לשלם למשיבה 1 את סכום הנזק על פי הערכת השמאי, בניכוי סך של 1,200$ המשקף נזקים לתכולת המשלוח שאירעו עוד לפני האריזה ובניכוי נוסף של 250$ בגין השתתפות עצמית, סה"כ 7,465$. בנוסף נפסק למשיבה 1 פיצוי של 8,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה עקב חוסר נכונותה של המערערת להכיר באחריותה על פי הפוליסה. לאור דחיית הטענה בדבר התרשלותה של משיבה 2, נדחתה גם הודעת צד ג' שנשלחה על ידי המערערת למשיבה זו. 6. המערערת טוענת בערעורה, ראשית, כי בית משפט קמא טעה בדחותו את התביעה נגד משיבה 2 בשל התיישנות, שכן משיבה 2 אינה בגדר "מוביל ימי" כמשמעותו בפקודה ועל כן התביעה נגדה לא התיישנה. שנית היא טוענת, טעה בית משפט קמא בקובעו כי לצורך החלת הפקודה יש להתייחס להובלת הטובין ככוללת גם את שלב האריזה של המטען, ועל כן הגנת ההתיישנות חלה גם על פעולותיה של משיבה 2 באריזת המטען. שלישית, נטען, בית משפט קמא טעה בקובעו שהנזק נגרם במהלך ההובלה ולא נגרם עקב האריזה, קביעה שאינה מבוססת על הראיות שהוצגו בפניו ונוגדת במיוחד את חוות דעתו של השמאי, שהייתה הראיה המקצועית היחידה שהוצגה בפני בית המשפט. דיון 7. מוביל ימי מוגדר בפקודה כ"כולל את הבעלים או את שוכר כלי השיט המתקשר בחוזה הובלה עם שוגר הטובין". 8. בענייננו, אין חולק שמשיבה 2 התקשרה בחוזה הובלה (ולא רק אריזה) עם משיבה 1. עם זאת, לא יכול להיות חולק גם על כך שמשיבה 2 אינה הבעלים וגם אינה השוכרת של כלי השיט. למרות זאת, בית משפט קמא ראה במשיבה 2 כמוביל ימי כמשמעותו בסעיף 6 לפקודה. זאת, על פי פסק הדין, משום שסבר שההגדרה שנקבעה בסעיף 1 של התוספת לפקודה, רחבה דיה כדי לכלול את הנתבעת 1 (משיבה 2 בערעור). כך נקבע, ראשית, משום שמשיבה 2 היא שערכה והוציאה את שטר המטען שעליו מתבססת התובעת. שנית, התובעת עצמה רואה בהסכם שנתחם בינה לבין משיבה 2 "הסכם הובלה" ואינה טוענת שנחתם ביניהן "הסכם אריזה" בלבד. 9. אין בידנו לקבל מסקנה זו של בית המשפט קמא. כאמור לעיל, "מוביל ימי" מוגדר בפקודה כ"כולל את הבעלים או את שוכר כלי השיט המתקשר בחוזה הובלה עם שוגר הטובין". משמשיבה 2 אינה הבעלים של כלי השיט ואף אינה השוכר שלו, אנו סבורים שלא ניתן לראות בה כמוביל ימי. אמנם, כפי שציין בית המשפט קמא, בפסק הדין בע"א 6260/97 פולסקה מורסקה נ' בנק נשיונל דה פריס-ניו יורק, פ"ד נז(5) 193, נקבע שהוצאת שטר מטען מעידה על כריתתו של חוזה הובלה בין השולח לבין המוביל, אך בפסק דין זה לא נקבע שהסכם הובלה כזה מאפשר לראות במוביל החוזי, כקביעת בית משפט קמא, כנושא "בזכויות ובחובת של מוביל ימי", כמשמען בפקודה. 10. איננו מקבלים גם את טעמו השני של בית המשפט קמא, אשר ראה את שלב האריזה כנכלל בשלב ההובלה. בית משפט קמא נימק קביעה זו בכך ש"הפרדה בין שלב האריזה (והפריקה) ובין השלב שבו מובל המטען בים היא הפרדה מלאכותית, ובמיוחד במקרה דנן, שבו החברה שהייתה אחראית להובלת המטען, היא גם זו שארזה אותו, והתובעת לא שכרה לצורך זה מאן דהוא אחר". אכן, מקובל עלינו שההפרדה בין שני השלבים עשויה לגרום, בייחוד במקרה כמו זה שלפנינו, קושי. עם זאת, קביעה זו מתעלמת מהגדרת המונח "הובלת טובין" שבפקודה אשר "מקיפה את התקופה משעה שבה טענו את הטובין עד שפרקום מן כלי השיט". הגדרה זו אינה מאפשרת, לדעתנו, לכלול במסגרת ההובלה הימית גם את שלב האריזה שבוצע קודם לטעינת הטובין על כלי השיט. 11. משמשיבה 2 אינה מוגנת על ידי הוראת ההתיישנות שבפקודה, עולה השאלה האם הוכחה רשלנות מצדה של משיבה זו אשר גרמה לנזק? תשובה לשאלה זו לא נדרשה על פי שיטתו של בית המשפט קמא, לפיה יש לדחות את התביעה נגד משיבה זו בשל התיישנותה. למרות זאת קבע בית משפט קמא, "מעבר לנדרש", שגם אילו סבר ששלב האריזה והפריקה אינם חלק מתהליך ההובלה ועל כן משיבה 2 אינה מוגנת על ידי הוראת ההתיישנות שבפקודה, גם אז לא היה מקום לחייב את משיבה 2, שכן לא הוכח שהנזקים למטען נגרמו בשלב האריזה. בעניין זה בית משפט קמא לא דק פורתא, שכן השאלה אינה מתי או באיזה שלב נגרמו הנזקים למטען, אלא מהי הסיבה לגרימתם של נזקים אלה. לשון אחר, גם אם הנזקים נגרמו בשלב ההובלה, הדבר אינו פוטר את משיבה 2 מאחריות, אם נזקים אלה נגרמו עקב התרשלות באריזה. עם זאת, מפסק הדין עולה שבית המשפט קמא דחה גם אפשרות אחרונה זו, של התרשלות משיבה 2 באריזה, וזאת לאור מכתבה של משיבה 1 למנהל המשיבה 2 בו היא מודה לו על השירות שנתן לה ומציינת כי מדובר בשירות מקצועי ונעים. בעניין זה מקובלת עלינו טענת המערערת, כי לאור חוות דעתו של השמאי לפיה הנזקים אירעו כתוצאה מ “improper/unprofessional packing as well as careless/rough handling while in the care and custody of tober”, לא נכון היה להגיע למסקנה שונה, אשר פוטרת את משיבה 2 מאחריות, וזאת רק בשל מכתבה הנ"ל של משיבה 1. המסקנה העולה מכך היא שהנזקים שנגרמו למטען במהלך ההובלה אכן נגרמו עקב רשלנותה של משיבה 2. עד כאן לגבי אחריותה של משיבה 2. 12. אשר לאחריותה של המערערת עצמה כמבטחת, טוענת המערערת, ראשית, שהפוליסה שהוצאה על ידה לא כיסתה את הנזק, מאחר והיא כללה סייג המוציא מכלל הכיסוי הביטוחי נזק שנגרם כתוצאה מאריזה בלתי מספקת או בלתי מתאימה. חרף טענה זו, בית משפט קמא קיבל את התביעה נגד המערערת, מאחר וקבע כי הנזק לא נגרם בשלב האריזה, וסביר הרבה יותר שנגרם בשלב ההובלה. בעניין זה, כפי שכבר נאמר, מקובלת עלינו טענת המערערת שהשאלה אינה באיזה שלב נגרם הנזק אלא בשל איזו סיבה הוא נגרם, ומשהוכח, כפי שנאמר לעיל, שהנזק (או חלקו) נגרם עקב אריזה לא מתאימה, חל לכאורה סעיף הפטור שבפוליסה. עם זאת, אנו סבורים שהמערערת מנועה מלבסס הגנתה על חריג זה לאחריות, מאחר ולא המציאה למשיבה 1 את אותם חלקים של הפוליסה בהם נכלל אותו חריג. 13. טענה נוספת שמעלה המערערת היא שבית משפט קמא לא היה רשאי לפסוק למשיבה 1 פיצוי בגין עוגמת נפש, שכן, כלשונה, "מדובר בפיצוי שאינו מוכר עפ"י הפוליסה ועפ"י הדין וכי כל חבות מצידה הינה עפ"י תנאי הפוליסה בלבד המכסה נזק פיזי למטען". איננו מקבלים גם טענה זו. זאת, משום שלפי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה), תשל"א-1970, בית המשפט רשאי לפסוק בגין הפרת חוזה גם פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון. לפיכך, עצם העובדה שהפוליסה אינה קובעת פיצוי בגין נזק מסוג זה, אינה מונעת מבית המשפט לפסוק פיצוי גם בגין עוגמת נפש. שאלה אחרת, היא האם בנסיבות המקרה היה מקום לפסוק פיצוי בגין נזק כזה. לשאלה זו ב"כ המערערת לא התייחס בטיעוניו ולכן גם אנו איננו רואים מקום לדון בה. 14. טענותיה האחרות של המערערת נדחות. 15. התוצאה היא שהערעור מתקבל בחלקו, במובן זה שאנו מחייבים את משיבה 2, ביחסים שבינה לבין משיבה 1, לפצות את משיבה 1 בסכום של 54,000 ₪, כשהחיוב שהוטל על המערערת (לפי פסק הדין המקורי) ועל משיבה 2 (לפי פסק דין זה) הוא חיוב יחד ולחוד. כמו כן, אנו מחייבים את משיבה 2 לשפות את המערערת בגין הסכום של 54,000 ₪ שזו חויבה לשלם למשיבה 1, בצירוף שכ"ט עו"ד בערעור בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ. בנוסף, אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיבה 1 שכ"ט עו"ד בערעור בסכום של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ. הובלותמשפט ימי - דיני ימאותביטוח ימי / הובלה ימית