מקומה החשוב של הבוררות כאמצעי להכרעה בסכסוך אינו מייתר את הצורך בפיקוח שיפוטי על הבוררות, המותווה בחוק הבוררות. פיקוח זה מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות מירבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית בוחנת אשר תבטיח את תקינות וטוהר הליכי הבוררות, את הפעלתם בדרך דיונית יעילה, ואת ביסוס פסק הבורר על אמות מידה התואמות מושגי יסוד שבתקנת הציבור. פועל יוצא מאיזון זה הוא, כי התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. להלן החלטת בית המשפט בסוגיית ביקורת שיפוטית על בוררות: החלטה לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ר' ברקאי) בת.א. 3172/09 ובת.א. 3191/09 מיום 24.6.2010, בו נדחתה בקשתה של המבקשת לביטול פסק הבוררות שניתן על ידי השופט (בדימוס) ת' אור ביום 30.8.2009 ומנגד אושר פסק הבוררות (להלן בהתאמה: פסק הבוררות ו-הבורר ). רקע והליכים קודמים 1. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המשיבה זכתה במכרז שפרסמה המבקשת, עיריית נתיבות (להלן: העירייה), בחודש פברואר 1999 לאספקת שירותי פינוי ואיסוף אשפה, גזם וגרוטאות בעיר אופקים. בעקבות זכייתה של המשיבה במכרז נחתם הסכם בין הצדדים ביום 8.7.1999 (להלן: ההסכם) למשך פרק זמן שתחילתו ביום 8.8.1999 וסיומו ביום 7.8.2001. ההסכם כלל אופציה להארכת ההסכם לתקופות מצטברות של חמש שנים. כפי שעולה מפסק הבוררות, בעקבות מחלוקות שהתגלעו בין הצדדים בקשר עם יישום ההסכם, ביום 3.4.2001 שלח ראש העיר למשיבה מכתב בו הודיע לה על סיום ההתקשרות בין הצדדים ביום 8.8.2001, בתום 24 חודשים מיום תחילתה. ההודעה על סיום ההסכם ניתנה על פי סעיף 18(ו) להסכם, המאפשר לעירייה לבטל את ההסכם על ידי מתן התראה של שלושה חודשים מראש, ללא צורך במתן הסבר או נימוק (להבדיל מהודעה על סיום ההסכם בעקבות הפרה יסודית או הפרה שלא תוקנה, בהתאם לסעיף 22 להסכם). על אף שליחתו של מכתב זה, לא תמו היחסים החוזיים בין הצדדים, והם המשיכו לנהל ביניהם משא ומתן בו היו מעורבים גם צדדים שלישיים. בסופו של דבר, ביום 9.12.2001 חתמו הצדדים על הנספח להסכם, אשר עומד בלב המחלוקת נשוא הבקשה שלפניי (להלן: הנספח): "...לפיכך הותנה והוסכם בין הצדדים כדלקמן: באשר למחלוקות שהתגלעו בין הצדדים עד למועד עריכת הסכם זה ככל שהם נוגעים לשאלת בעלות הרכבים מותירים הצדדים שאלה זו להכרעה שיפוטית. לקבלן אין ולא תהינה כל טענה, תביעה ו/או דרישה כל שהיא מהעירייה בגין התקופה שמיום חתימת ההסכם ועד למועד עריכת נספח זה. תוקפו של ההסכם מיום 8.7.99 יוארך בהתאם להסכמת הצדדים ובלבד שהקבלן עמד במלוא התחייבויותיו על פי ההסכם מיום 8.7.99. הקבלן מתחייב לבצע את כל עבודות פינוי האשפה בשטח העיר אופקים וזאת בהתאם להסכם. הקבלן יעסיק את מס' העובדים כאמור בהסכם ובלבד שמס' העובדים לא יעלה על 11 וזאת על פי ההסכם, ובהתאם לתנאים הסוציאליים להם זכאים העובדים עפ"י דין. מובהר כי עובד אשר יעדר מעבודתו לתקופה העולה על זמן סביר לא תקזז העירייה את שכר העובד עבור תקופת היעדרותו כאמור. 6. בתמורה לביצוע כל עבודות הקבלן תשלם העירייה לקבלן עבור ביצוע פינוי אשפה עפ"י ההסכם סך של 140,000 ₪ עפ"י התנאים והמועדים הקבועים בהסכם. למען הסר ספק יובהר כי מסכום התמורה כאמור תקזז העירייה את עלות העובדים ואת ההנחה בגין שימוש ברכבי העירייה לתקופות ההסכם לרבות ביטוחים ושונות. 7. האמור בנספח זה אינו בא לגרוע מהוראות ההסכם שנחתם בין הצדדים ביום 8.7.99 והוא בה להבהיר ולסכם את התקופה עד ליום חתימת הסכם זה ומיום חתימת הסכם זה ועד לסיום ההסכם על פי החלטת הצדדים". 2. בעקבות מחלוקות נוספות שהתגלעו בין הצדדים הגיעה ההתקשרות בין הצדדים לסיומה ביום 30.4.2004. במסגרת הסכסוך בין הצדדים בשנת 2004 הגישה המשיבה תביעה כספית כנגד המבקשת. בירור המחלוקות בין הצדדים הועבר לבוררות בפני עו"ד אילן בומבך שהתפטר מתפקידו. לאחר מכן התבררו המחלוקות בין הצדדים אצל הבורר עו"ד אמיר פישביין. כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי המבקשת לא התייצבה לדיונים בפני הבורר פישביין ולכן ניתן פסק בוררות לחובתה אשר בוטל בהמשך על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 18.12.2007. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה. לבסוף, ביום 11.8.2008 קבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ר' ברקאי) כי הסכסוך יועבר לבוררות בפני השופט (בדימוס) ת' אור בהתאם לשטר הבוררות שנחתם בין הצדדים ובו נקבע, בין היתר, כי הבורר יהיה כפוף לדין המהותי. ביום 30.8.2009 ניתן פסק הבוררות. פסק הבוררות 3. פסק הבוררות מתפרס על פני למעלה משישים עמודים, במסגרתם התייחס הבורר למכלול טענות הצדדים, תוך שנימק את הכרעותיו ועיגן אותן בחומר הראיות. בסופו של יום חייב הבורר את המבקשת לשלם למשיבה סך של 3,442,351 ₪ בצירוף מע"מ כדין וכן שכר טרחה ושכר בורר לרבות הוצאות כמפורט בסעיף 64 לפסק הבוררות. להלן תובא תמצית פסיקתו של הבורר בשתי הסוגיות שכנגדן מופנית בקשת רשות הערעור שלפניי: המחלוקת ביחס לתוקפו של סעיף 2 לנספח וכן, התחייבות העירייה להעביר את הבעלות בכלי הרכב ששימשו לפינוי האשפה על שמה של המשיבה. סעיף 2 לנספח להסכם 4. הבורר קבע כי לכאורה עולה מסעיף 2 של הנספח כי המשיבה ויתרה על כל טענה או תביעה מהעירייה בגין התקופה שעד לחתימת הנספח. ואולם, המשיבה טענה כי הנספח להסכם אינו משקף את מלוא ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים במעמד חתימת הנספח. לטענת המשיבה, למסמך זה נלוותה הסכמה, שלא בכתובים, אליה הגיעו הצדדים, לפיה תעביר העירייה למשיבה סך של 1.4 מיליון ₪ בגין חובות העבר. המשיבה טענה כי רק נוכח הבטחה מפורשת זו מטעם העירייה לתשלום סכום זה, היא הייתה נכונה לחתום על הנספח. העירייה הכחישה מתן הבטחה שכזו וטענה כי הנספח הוא מסמך משפטי הממצה את כל זכויותיה של המשיבה. 5. הבורר קבע כי יש ללמוד על נסיבות חתימת הנספח מהתצהירים ומהעדויות שמסרו מר יעקב עבדה, מנהל אגף שיפור פני העיר בעירייה (להלן: עבדה), ומר יוסף לסרי, אחד משני מנהליה של המשיבה (להלן: לסרי). אלו היו דמויות המפתח בשעת חתימת הנספח. הבורר קבע כי מתצהיריהם ומעדויותיהם של עבדה ולסרי, עולה תמונה עובדתית לפיה ויתורה של המשיבה על תביעות כספיות נוספות כלפי העירייה בגין חובות העבר היה מבוסס על הסכמה נוספת בין הצדדים לתשלום סכום של 1.4 מיליון ₪, הסכמה אשר לא מצאה את ביטויה בכתובים. כפי שעולה מפסק הבוררות, עבדה העיד כי הייתה הבנה שתואמה בינו לבין ראש העיר כי המשיבה תקבל צ'קים על סכום כולל של 1.4 מיליון ₪. הבורר ציין כי תמוה בעיניו שהמשיבה לא דאגה לעגן עלי כתב את חובת העירייה לשלם לה 1.4 מיליון ₪ נוכח האמור בסעיף 2 של הנספח, אך יחד עם זאת בנסיבות המקרה המיוחדות, ובהסתמך על העדויות הנ"ל הגיע הבורר למסקנה כי חתימת הנספח לוותה בהתחייבות הנוספת הנ"ל. עוד הוסיף הבורר כי אין זה הגיוני שהמשיבה תוותר על חוב כה גדול וכן כי העדים מטעם העירייה אשר היו יכולים לסתור את גרסתם של עבדה ולסרי - ראש העירייה והגזבר - לא זומנו לעדות ולא הכחישו את הגרסה הנטענת על ידי המשיבה. העד היחיד שהעיד מטעם העירייה היה מר עבדה והבורר התרשם לגביו כי עדותו תומכת חד משמעית בטענת המשיבה, כי הינו עד מהימן וכי ממילא לא היה לו כל אינטרס לפגוע בעירייה. סוגיית העברת הבעלות ברכבים 6. במסגרת סעיף 9 להסכם שנחתם בין הצדדים צוינו חמישה כלי רכב לפינוי אשפה אשר היו בבעלות העירייה. המשיבה טענה כי היא העניקה בגין הרכבים הללו הנחה חודשית בשיעור של 11% כפי שהתחייבה בהצעתה במכרז, ובתמורה לכך היה על העירייה להעביר לבעלותה של המשיבה את הבעלות בכלי הרכב. העירייה טענה כי במסמכי המכרז ו/או בהסכם לא נכללה התחייבות להעברת בעלות ברכבים על שם המשיבה, והכוונה הייתה להעניק לזוכה במכרז, בתמורה להנחה חודשית, שימוש בכלי הרכב במהלך תקופת ההסכם ותו לא. 7. הבורר קבע כי לפי סעיף 9 להסכם, הדין הוא לכאורה עם העירייה, שכן נקבע בסעיף זה כי השימוש ברכבים יהיה מוגבל לביצוע העבודות נשוא ההסכם. ברם, המשיבה הציגה מסמך נוסף אשר לגביו טענה היא כי הוא מהווה חלק בלתי נפרד מההסכם - נספח ו' להסכם (להלן: נספח ו'). בנספח ו' נאמר מפורשות כי "בתמורה להנחה קבועה בהצעת המחיר יועברו הרכבים לבעלות הזוכה כנגד ערבויות מתאימות". העירייה טענה כי מסמך זה מזויף ונערך במרמה. הבורר קבע כי נספח ו' הינו חלק בלתי נפרד מההסכם ואין מדובר במסמך מזויף. קביעתו זו נעשתה על סמך התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים. כך, ציין הבורר את עדותו של מר ידידיה אביטוב שנמצא לה סיוע בעדותו של מר טובי סבג שערך את מסמכי המכרז ומהווה עד מפתח בסוגיה זו (להלן בהתאמה: אביטוב ו-סבג). לפי עדויותיהם של אביטוב וסבג, נספח ו' הודפס במשרדי העירייה ברגע האחרון לפני סיור הקבלנים, בשל רצונו של גזבר העירייה לחדד את סוגיית הבעלות ברכבים ולכן נספח ו' לא היה מחובר לקובץ מסמכי המכרז שבידי העירייה. ברם, על בסיס העדויות שהובאו לפתחו של הבורר , קבע הבורר כי נספח ו' אכן חולק בתחילת סיור הקבלנים לכל מי שרכש את מסמכי המכרז. הבורר התמודד עם טענות נוספות שהעלתה המבקשת באשר לסוגיה זו ונתן מענה והסברים מניחים את הדעת לקשיים שהועלו על ידה. הבורר ציין כי אכן ההסכם אינו מאזכר את נספח ו', אך זאת רק מכיוון שהוא הודפס ברגע האחרון. הבורר קבע כי העירייה לא הפריכה את העדויות שתמכו בטענת המשיבה ולא טרחה להביא חיזוק לטענתה באמצעות עדויות. לעומת זאת העדים אביטוב וסבג הותירו רושם מהימן על הבורר . הבורר פירט ראיות נוספות המחזקות את גרסת המשיבה בעניין זה, אולם לא אפרטן שכן הדבר אינו נחוץ לשם הכרעה בבקשה שלפניי. 8. עוד ציין הבורר כי נוכח העובדה ששלושה מתוך חמשת הרכבים נגנבו ורכב נוסף נמכר על ידי העירייה, הרי שאין אפשרות מעשית להעביר את הבעלות בהם אל המשיבה. לכן, המשיבה עתרה לקבלת שוויים הכספי של כלי הרכב. הבורר קבע כי המשיבה זכאית לפיצוי בגין הפרת העירייה את התחייבותה בעניין העברת כלי הרכב לבעלות המשיבה. לפיכך, קבע הבורר בדרך אומדן כי הסכום בגין ראש זה של תביעת המשיבה עולה כדי 500 אלף ₪, וכי המשיבה זכאית לכספים אלה החל מיום 30.4.2004 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 9. העירייה עתרה לביטולו של פסק הבוררות. לטענת העירייה הבורר פעל תוך חריגה מסמכות ומשכך קמה לה עילת ביטול לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), וכן כי קמה לה עילת ביטול נוספת מכוח סעיף 24(7) לחוק הבוררות, שכן הבורר התעלם מהדין המהותי למרות שהיה כפוף לו בהתאם לשטר הבוררות. שתי הטענות הללו נסמכו על הנימוק לפיו שטר הבוררות חייב את הבורר לפסוק לפי הדין המהותי, אך הבורר התעלם מהדין ופסק בניגוד אליו. בהמשך לכך, טענה העירייה כי ההבטחה שניתנה בעל פה לכאורה, לשלם למשיבה סכום נוסף של 1.4 מיליון ₪ בגין חובות העבר, לא עוגנה עלי כתב ואיננה נושאת את חתימתם של ראש העיר וגזבר העיר. משכך, טוענת העירייה כי גם אם ניתנה הבטחה שכזו, הרי שעל הבורר היה לקבוע כי היא חסרת כל תוקף היות שאינה מקיימת את הדרישות המעוגנות בסעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות), שהינה בבחינת דין קוגנטי ומהותי ולפיה התחייבות כספית שנוטלת על עצמה עירייה צריכה להיחתם בידי ראש העיר ובידי גזבר העירייה. כמו כן טענה העירייה במישור זה כי הבורר התעלם מהנספח המפורש אשר נאמר בו מפורשות כי למשיבה אין כל טענות נוספות כלפי העירייה בגין חובות העבר. 10. עוד טענה העירייה כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור ומשום כך קמה לה עילת ביטול לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות. הנימוק לטענה זו הוא כי תכליתו של סעיף 203 לפקודת העיריות היא לשמור על הקופה הציבורית ולהבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי הציבור באמצעות יצירת מערכת בקרה סדורה. ואולם, פסק הבוררות מקנה תוקף להסכמה שספק אם ניתנה, ואם ניתנה הרי שניתנה לא על ידי הגורם המוסמך לכך, בהליך לא תקין שפוגע באינטרס הציבורי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 11. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הביטול שהגישה העירייה. בית המשפט המחוזי קבע כי טענתה של העירייה ביחס לתחולתו של סעיף 203 לפקודת העיריות הועלתה לראשונה במסגרת בקשת הביטול בבית המשפט המחוזי ולא הועלתה כלל לפני הבורר . בית המשפט המחוזי קבע כי "אין בטענה כל ממש ונודף ממנה דבר חוסר תום ליבה של העירייה המתקשה להשלים עם התוצאה...". בית המשפט המחוזי קבע כי הליכי הבוררות נמשכו על פני שנים ארוכות ואם רצתה העירייה לכפור בתוקף ההתחייבות שניתנה בעל פה למשיבה, ראוי היה כי תעלה את הטענה בהזדמנות הראשונה ולא תכבוש אותה עד לאחר מתן פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי הפנה בעניין זה למושכלות ראשונים לפיהם: "אחד העקרונות במשפט הוא, שאין אדם יכול לישון על זכויותיו ואחר כך "להתעורר" ולטעון לקיומן. הכלל הוא, שאין אדם יכול לבקש את ביטול הפסק, אם לא עורר את טענותיו נגד ההתדיינות, או נגד הפסק בהזדמנות הראשונה... מניעות זאת, המבוססת על התנהגותו של המבקש, עשויה לחסום בפניו את הדרך לבקש את ביטול הפסק מסיבות שונו" [(סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל ב 1147 (2005) (להלן: אוטולנגי)]. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי אי העלאת טענה בדבר חוסר סמכות הבורר בהזדמנות הראשונה עולה כדי חוסר תום לב היוצר השתק כלפי העירייה. 12. ודוק, בית המשפט המחוזי לא הסתפק בנימוקי מניעות ושיהוי אלא דחה את הטענה הנוגעת לנפקותו של סעיף 203 לפקודת העיריות גם מכוח שיקולי המדיניות המנחים בדיני הבוררות. בית המשפט המחוזי הדגיש את ההלכה לפיה יש להבחין בין התעלמות הבורר במודע ולחלוטין מהוראות הדין המהותי, תוך פסיקה על פי אמות מידה זרות וחיצוניות, לבין טעות בהחלת הדין המהותי או באופן יישומו, אשר אינה מצדיקה כשלעצמה את ביטול פסק הבוררות. בעניין זה הפנה בית המשפט המחוזי להלכה שנקבעה ברע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' שטאנג ובניו בע"מ, פ"ד מה(5) 511 (1991). בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם טעה הבורר בנוגע למשמעות ולמשקל שייחס להתחייבות בעל פה שלא עוגנה מפורשות בנספח, הרי שאין לומר כי הבורר התעלם מהדין במכוון ובמופגן, אלא יתכן שהבורר טעה ביישום הדין. בית המשפט המחוזי הדגיש את המדיניות המשפטית לפיה טעות ביישום הדין אינה מצדיקה את ביטול פסק הבוררות שכן אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על החלטת הבורר . 13. נימוק נוסף שפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לדחיית טענת העירייה בנוגע לנפקותו של סעיף 203 לפקודת העיריות בנסיבות העניין, הוא כי סעיף 203 הנ"ל נועד להבטיח שהרשות המקומית לא תכנס ל"התחייבות חדשה" שלא בזהירות הראויה, ברם אין זה המצב בנסיבות העניין בו הבטחת העירייה לשלם את הסכום האמור נגזרה עוד מההסכם נשוא המכרז אשר משקף את ההבנות אליהן הגיעו הצדדים בדבר היקף חוב העירייה למשיבה. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי והדגיש כי כשם שבגין מימוש האופציה לא נדרשה העירייה להליכי האישור הנקובים בהוראת סעיף 203 לפקודת העיריות, מאחר וזו נטועה בהסכם המקורי, כך לא נדרשה העירייה להליכי אישור הסכום לתשלום שהבטיח מי מטעמה בעל פה למשיבה. 14. בשל כל הנימוקים שלעיל דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הביטול שהגישה העירייה. מכאן הבקשה שלפני; נימוקי הבקשה 15. נימוקי הבקשה שלפניי דומים במידה רבה לנימוקים שהיוו את הבסיס לבקשת הביטול שהוגשה לבית המשפט המחוזי, ואשר פורטו על ידי לעיל. משום כך לא אשוב ואפרטם בשנית. בתמצית יאמר כי גם בבקשה שלפניי נטענות עילות הביטול של חריגה מסמכות והתעלמות מהדין בזיקה לסעיף 203 לפקודת העיריות. ברם, בבקשה שלפניי מוסיפה העירייה וטוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע שהעירייה לא עוררה את סוגיית תוקף ההתחייבות לפי סעיף 203 לפקודת העיריות לפני הבורר . לתמיכה בטענתה זו, העירייה מפנה לסעיפים 14.5-7 לסיכומים שהוגשו על ידה בבוררות, תוך שהיא טוענת כי טענה את הטענה "ברחל בתך הקטנה". עוד טוענת העירייה כי הבורר התעלם מהאמור בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמנית, לפיו לא ניתן להביא טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. כמו כן טוענת העירייה כי לפי סעיף 203 לפקודת העיריות דרישת הצורה הינה קונסטיטוטיבית ובלי הסכם בכתב לא היה רשאי הבורר כלל להיזקק לטענת ההבטחה שניתנה לכאורה בעל פה. זאת ועוד, טוענת העירייה כי הבורר המשיך להתעלם מההסכם בין הצדדים בסוגיית העברת הבעלות ברכבים תוך שהיה נכון להכיר בטענה בעלמא בדבר קיומו של נספח ו' אשר מעולם לא היה חלק מההסכם. 16. העירייה שבה ומדגישה את האינטרס הציבורי בפירוש דווקני של סעיף 203 לפקודת העיריות. זהו הנימוק העומד בבסיס טענתה של העירייה לפיה פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור. עוד מוסיפה העירייה בהקשר זה כי היא נמצאת בתהליך הבראה וגרעונה המצטבר מגיע כדי 30 מיליון שקל ולכן מימוש פסק הדין יפגע ביכולתה ליתן שירותים חיוניים לתושבי העיר. עוד מוסיפה העירייה כי אין ביכולתה הכלכלית לשלם מקופתה הציבורית סכום כלשהו בסדר הגודל שנקבע בפסק הבורר . דיון והכרעה 17. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק הבוררות ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבה, זאת מהטעמים המפורטים להלן. 18. לא מצאתי כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי באופן שעשוי להצדיק מתן רשות ערעור. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק כדבעי ומיישם את ההלכות הנוגעות לביטול של פסקי בוררות. פסיקתו של בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם המדיניות המשפטית הרצויה והראויה בתחום דיני הבוררות כמו גם לגבי התערבות בפסקי בוררות. כידוע, עמדתו של בית משפט זה, כעניין של מדיניות שיפוטית, היא כי רשות ערעור על החלטות של בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת אלא במקרים חריגים בלבד המעוררים שאלה עקרונית משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/2000 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605 (2004); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל (לא פורסם, 11.2.2008); רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי (לא פורסם, 25.2.2008); רע"א 10316/07 שבח נ' גרינפלד (לא פורסם, 25.2.2008)]. דברים אלו מקבלים משנה תוקף מקום בו עניינה של בקשת רשות הערעור הוא אישור או ביטול פסק בוררות [רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.2000)]. איני סבור כי נסיבות העניין מצדיקות מתן רשות ערעור, מהטעמים המפורטים להלן. המדיניות המשפטית הנוהגת בתחום ההתערבות בפסקי בוררות 19. בטרם נצלול לעומקם של דברים אקדים מספר מילים אודות הרציונאלים העומדים בבסיס הלכת אי ההתערבות בפסקי בוררות. המדיניות השיפוטית העומדת בבסיס הלכה זו נובעת מהשאיפה לחזק את מוסד הבוררות כחלופה אטרקטיבית על פני התדיינות בבית המשפט, כמו גם על השאיפה ליתן תוקף מרבי וממשי לאוטונומיית הרצון החופשי של הצדדים אשר בחרו להתדיין ביניהם דווקא בהליך בוררות משום היותו הליך מהיר ומזומנות אף יעיל יותר. יתרונותיו אלו של מוסד הבוררות יוגשמו רק אם הליך הבוררות יהיה הליך שאין בתי המשפט מתערבים בו אלא מקום שהוסמכו לעשות כן במפורש על ידי המחוקק ובמקרים חריגים בלבד. על מדיניות שיפוטית זו והרציונאלים המונחים בבסיסה עמדה השופטת א' חיות ברע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד נט(4) 542, 543-542 (2005) (להלן: עניין שועלי), בהסכמת השופט מ' חשין. עתירה לדיון נוסף על פסק הדין שניתן בעניין שועלי נדחתה [ראו: החלטתה של השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) בדנ"א 821/05 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד (לא פורסם, 5.5.2005)]. כן ראו בעניין זה: החלטתה של השופטת (בדימוס) ד' דורנר ברע"א 6187/93 לה"ב לשכת העצמאים בישראל נ' ורקר (לא פורסם, 24.3.1994); החלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 8941/06 עירית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ (לא פורסם, 4.11.2009) (להלן: עניין עירית חיפה), סעיפים 29-28]. עילת הביטול לפי סעיף 24(7) לחוק הבוררות: "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן" - האם הבורר התעלם מהדין או טעה ביישום הדין? 20. כפי שעמד כבר בית משפט זה ברע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2010) (להלן: עניין כרמל), הביקורת השיפוטית המוחלת מכוח עילה זו הינה מצומצמת וגדריה מתוחמים כלהלן: "... פיקוחו של בית המשפט בהתאם לעילה זו אינו ביקורת 'ערעורית', אלא מדובר בביקורת האם אכן פעל הבורר בהתאם להתנאת הצדדים, קרי, לפסוק על פי הדין. אלא שעל פי פסיקתו העקבית של בית משפט זה, גם אם טעה הבורר בדין, לא יחליף בית המשפט את שיקול דעתו בשיקול דעת הבורר (אוטולנגי, כרך ב, עמ' 1072). "רק מקום שהבורר (אשר חויב לפסוק בהתאם לדין ומחליט ביודעין להתעלם מן הדין המהותי ולפסוק שלא בהתאם לו, תעמיד פסיקתו עילת ביטול לפי סעיף 24(7)" (עניין בן חיים, עמ' 832; ראו גם עניין עיריית חיפה). כאמור, אם הבורר התעלם מהדין ביודעין ובמכוון - יבוטל הפסק, אולם אם הבורר התכוון לפסוק בהתאם לדין וטעה לגביו - אין זו עילה לביטול הפסק (אוטולנגי, כרך ב, עמ' 1073). בבוררות שבה כפוף הבורר לדין המהותי, משהתברר כי הבורר החיל את הדין על המחלוקת שבפניו לא יזקק בית המשפט לטענות בדבר אופן החלת הדין, ובכלל זה, לטענות כי הבורר שגה בפרשנות הדין ובדרך החלתו על מערכת היחסים בין הצדדים (עניין ג'נח) (שם, סעיף 48 לחוות דעתי). ובהמשך הדברים הובהר בעניין כרמל כי: "פסק הדין המנחה בסוגיה זו הוא פסק דינו של כבוד השופט ת' אור ברע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ, פ"ד מה(5) 511 (1991). השופט אור ביאר את הטעמים המובילים למסקנה שטעויות בפירוש הדין וביישומו מצד בורר אין בהן כדי להוות עילה לביטול הפסק על יסוד סעיף 24(7) לחוק הבוררות, ואלו הם בקצרה: ראשית, המגמה הברורה של החוק לעודד העברת סכסוכים לבוררות תוך צמצום אפשרויות הביטול שהיו קיימות קודם חקיקתו ופירושן של עילות הביטול על דרך הצמצום, תוך הימנעות, ככל שאפשר, מהתערבות בפסק הבוררות. שנית, ביטול עילת הביטול של "טעות על פני הפסק" כחלק מהתכלית האמורה. שלישית, הרצון שלא להפוך את בתי המשפט לערכאת ערעור על פסק הבורר , והימנעות מהתערבות בתוכן הפסק. השופט אור ציין בהקשר זה כי כאשר התנו הצדדים כי על הבורר לפסוק בהתאם לדין, חזקה כי סמכו עליו ועל ידיעתו לפסוק לפי הדין, תוך שהם מכפיפים עצמם להכרעתו, אפילו יטעה בדין. רביעית, לדעתו של השופט אור, האינטרס של קיום פסק הבורר שהצדדים העדיפו שהוא יכריע בסכסוך ביניהם ולא בית המשפט, גובר על האינטרס שטעות בדין, המתגלית בפסק הבורר , תתוקן. כפי שציין השופט אור, בהטילם על בורר לפסוק על פי הדין בחרו הצדדים לעצמם בורר, אשר סומכים הם עליו שיוכל לפסוק כך, ונטלו על עצמם את ה"סיכון", שהבורר עלול לטעות" (שם, בסעיף 49 לחוות דעתי). 21. הלכות אלה הן שעמדו בבסיס פסק דינו של בית המשפט המחוזי כמפורט לעיל ולאורן נבחנה פסיקתו של הבורר ונמצאה כמקיימת אמות מידה ומבחנים אלו. לא מצאתי שנפלה שגגה כלשהי בפסק דינו המקיף והמלומד של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי התרשם, כי הבורר יישם את הדין המהותי ולא פסק בניגוד אליו. יתכן, וזאת מבלי לקבוע מסמרות, כי נפלה שגגה תחת ידו של הבורר . ואולם, גם אם שגה הבורר בכך שנתן משקל, או משקל יתר, להבטחה שניתנה בעל פה כנגד הסכם בכתב, זאת מבלי להביע עמדה בעניין, הרי שלכל היותר ניתן לראותו כמי שטעה ביישום הדין. כידוע, איני נמנה עם אלו הדוגלים בגישה לפיה גם כאשר ההסכם מפורש וברור צריך וניתן להשלים או לפרש חוזים באמצעות נסיבות וראיות חיצוניות להסכם כפי שעשה הבורר בנסיבות העניין. ואולם, אל לו לבית המשפט לשים עצמו במקום הבורר . גם אם סבור בית המשפט כי הדין מחייב תוצאה שונה, הרי שאין זה נימוק לביטול פסק הבוררות, שכן כאמור פסיקה מוטעית של בורר, ככל שהיא מוטעית, אינה מצדיקה ביטולו של פסק בוררות. 22. מוכן אני להניח לטובת הדיון כי ישנה נפקות להוראת סעיף 203 לפקודת העיריות, אולם סטייה בלתי מכוונת ממנה אף היא נופלת בגדר יישום שגוי של הדין המהותי בנסיבות המקרה הקונקרטי ואין משמעה התעלמות וחריגה מהדין המהותי במכוון. לכן, לכל היותר עסקינן בטעות שנפלה, לכאורה, בשיקול דעתו של הבורר ולא יותר מכך. משכך, ובהיעדר נפקות ממשית בנסיבות העניין לתוקפו של סעיף 203 לפקודת העיריות, מתייתר הצורך להכריע בשאלות שעלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כגון מניעות, שיהוי, חוסר תום לב והשתק שדבקו לכאורה בעירייה ואשר יש בהן כביכול לשלול ממנה את האפשרות להעלות בשלב זה של ההליכים את טענותיה לעניין סעיף 203 לפקודת העיריות. הואיל וכך אין טעם להידרש לשאלה האם העירייה טענה את טענותיה לעניין סעיף 203 עוד לפני הבורר אם לאו, הגם שלאחר שעיינתי שוב בהפניותיה של העירייה לסיכומיה בפני הבורר , סבור אני כשלעצמי כי הטענה לא הועלתה מפורשות, ולכל היותר נטענה בשפה רפה. איני סבור כי יש ממש בטענת העירייה כי טענה נימוקיה אלו "ברחל בתך הקטנה". 23. לסיכום סוגיה זו יפים דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בעניין עירית חיפה: "עילת החריגה מסמכות בורר, על פי סעיף 24(3) לחוק, ופסיקה שלא בהתאם לדין על פי סעיף 24(7) לחוק מוחלות בצמצום, ומוחרגות מהן שאלות הנוגעות לדרך פרשנות של הדין המהותי, ואופן יישומו. רק כאשר הבורר התעלם מהדין במכוון, אף שהיה חייב להחילו על-פי הסכם הבוררות, ניתן להחיל עילות ביטול אלה" (שם, סעיף 39). 24. מעבר לכך, לא מצאתי כל ממש בטענתה של העירייה כי הבורר התעלם מהדין המהותי בכך שהכיר בנספח ו' לעניין העברת הבעלות ברכבים כחלק בלתי נפרד מההסכם. הבורר מוסמך היה לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך הראיות המובאות לפניו ועל סמך התרשמותו מהעדים המופיעים לפני, וכך אכן נהג הבורר בנסיבות העניין. אדרבא, מרגע שנספח ו' הוכר כחלק מההסכם הרי שברי כי הבורר נהג לפי הדין משקבע את חבות העירייה לפצות את המשיבה בעניין הפרת התחייבותה להעברת הבעלות ברכבים. 25. משכך, יש לקבוע כי אין כל ממש בטענתה של המבקשת המתבססת על עילת הביטול המעוגנת בסעיף 24(7) לחוק הבוררות. חריגה מסמכות - האמנם? 26. טענה קרובה לטענת הביטול מכוח סעיף 24(7) לחוק הבוררות היא טענת העירייה, לפיה הבורר חרג מסמכותו בשל התעלמותו מהדין, וביתר דיוק התעלמותו לכאורה מההסכם, מהנספח ומסעיף 203 לפקודת העיריות. ואולם, אין לי אלא להסכים בסוגיה זו עם קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין מדובר בפסיקת בורר שניתנה תוך התעלמות מהדין, כי אם לכל היותר טעות ביישום הדין המהותי. המדיניות המשפטית הנוהגת גורסת כי טעות מסוג זה אינה עולה כדי חריגה מסמכות. על מדיניות זו עמדה השופטת פרוקצ'יה בעניין עיריית חיפה: "בתחום הבוררות, תופעות של חריגה מסמכות בורר, או פעולת בורר ללא סמכות אינן כוללות בחובן טעות בפסק הבורר , בין טעות עובדתית, ובין טעות משפטית. המחוקק נמנע, במודע ובמכוון, מלכלול את עילת הטעות על פני הפסק בין עילות הביטול הסטטוטוריות, וסטה בכך ממצב הדברים שהיה קיים בעבר, טרם כניסתו לתוקף של החוק (דברי הסבר להצעת חוק הבוררות, תשכ"ז-1967, הצ"ח 717 (תשכ"ז) 64, 70; עניין חביבאללה, שם). לאורך שנים, בלם בית המשפט בעקביות את הניסיון להפיח רוח חיים בטענת "הטעות על פני פסק הבוררות" כעילה לביטולו, שהועלתה חדשות לבקרים, בין במישרין ובין בעקיפין. ניסיונות כאלה נעשו, בין היתר, באמצעות שימוש בעילת הביטול בגין חריגה מסמכות עקב טעות, ולא עלו יפה (רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ, פד"י מה(5) 511 (1991) ..." (שם, סעיף 37). ובהמשך: "טעות בפירוש הדין המהותי וביישומו הלכה למעשה אינה מקימה עילה לביטול הפסק גם כאשר הבורר חייב על-פי הסכם הבוררות לפסוק על-פי הדין המהותי. טעות כאמור אינה מהווה חריגה מסמכות אף לצורך עילת ביטול הפסק על-פי סעיף 24(3) לחוק, ואין היא שקולה גם כהימנעות מפסיקה על-פי הדין בניגוד לתנאי בהסכם הבוררות לצורך העילה שבסעיף 24(7) לחוק. עילות ביטול אלה מבחינות בין מצב שבו הוטל על הבורר על-פי הסכם הבוררות לפסוק על-פי הדין המהותי, והוא מתעלם ממנו לחלוטין ופוסק במנותק ממנו, לבין מצב בו הבורר החיל את הדין, ונטען כלפיו כי טעה בפירושו או ביישומו. במקרה הראשון, עשוי הדבר להיחשב לפעולה שלא בסמכות או לחריגה מסמכות, או להכרעה שלא בהתאם לדין. במקרה השני, עילות הביטול הסטטוטוריות האמורות לא תחולנה, והביקורת השיפוטית תיטה שלא לבחון האם טעה הבורר בהחלת הדין. בזה שונה הביקורת השיפוטית על הבוררות מביקורת ערעורית, שבחינתה מתפרשת גם על בדיקת נכונותה של ההחלטה נשוא הערעור, והדברים מעוגנים עמוק בדין ובהלכה הפסוקה (ע"א 347/65 ניירות ערך והשקעות בע"מ נ' "ישנומט" החברה הישראלית לנומיסטיקה, עתיקות ואמנות בע"מ, פד"י יט(4) 468, 474 (1965))" (שם, סעיף 38). משכך, אין לי אלא לדחות גם את טענתה של העירייה בדבר חריגת הבורר מסמכותו. האם פסק הבוררות פוגע בתקנת הציבור - עילת הביטול לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות? 27. בעניין כרמל הדגיש בית משפט זה את הצמצום שיש לנהוג בביטול פסק בוררות בשל עילה זו, בהדגישו כי: "בהתחשב בטיבו של המונח "תקנת הציבור" בשילוב עם הגישה המצמצמת לפרשנותן של עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, הרי שבית המשפט יבטל פסק בוררות אשר תוכנו נוגד את תקנת הציבור מקום שיש בתוכנו של פסק הבוררות "כדי לפגוע באינטרסים, בעקרונות ובערכים שחברתנו מבקשת לקיים ולשמר" [ראו: דנ"א 9563/03 כדורי נ' כליף (לא פורסם, 1.4.2004) (להלן: דנ"א כדורי); רע"א 3971/04 ד"ר רם מודן נ' מכבי שירותי בריאות (לא פורסם, 22.5.2005); רע"א 10582/03 גינזבורסקי נ' גבעת המוזיאון רחובות בע"מ (לא פורסם, 12.4.2005) (להלן: עניין גינזבורסקי)]. פרופ' אוטולנגי ז"ל הביעה בספרה את העמדה שלפיה "לפסוק בניגוד לתקנת הציבור משמעו לפסוק דבר בלתי מוסרי, בלתי מקובל על הציבור, דבר שאינו עולה על הדעת" (אוטולנגי, כרך ב, עמ' 1101)" (שם, סעיף 58 לחוות דעתי). 28. על מושכלות ראשונים אלה חזר בית משפט זה והדגישם אך לאחרונה בפסק דינו ברע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי (לא פורסם, 5.5.2010). בדבר מדיניות עקרונית זו הסכימו כל חברי ההרכב, אלא שבנסיבותיו המיוחדות והמורכבות של עניין חי, סברתי כי זהו אחד מאותם מקרים נדירים המצדיקים ביטול של פסק בוררות מחמת היותו נוגד את תקנת הציבור. יש אפוא לשוב ולהדגיש כי המקרים בהם יבוטל פסק בוררות מכוח עילת הביטול המעוגנת בסעיף 24(9) לחוק הבוררות הינם חריגים שבחריגים בהם מתקיימות נסיבות מורכבות, אולי אף יש לומר קיצוניות, המצדיקות את ביטולו. ואולם, במקרה דנן לא מתקיימות אותן נסיבות חריגות המצדיקות ביטול פסק בוררות מכוח תקנת הציבור. 29. בכל הכבוד הראוי איני סבור כי חיובה הכספי של העירייה, יהא מצבה הכלכלי אשר יהא, הוא בלתי מוסרי ובלתי עולה על הדעת. על העירייה לשלם את אשר היא חבה לנושיה, וכעולה מהממצאים העובדתיים שקבע הבורר , העירייה חבה כספים רבים למשיבה. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי היתלותה של העירייה בסעיף 203 לפקודת העיריות הינה מלאכותית, שכן ממילא העירייה התחייבה במסגרת מסמכי המכרז וההסכם לשלם את חובותיה למשיבה, ומשכך אין כל צורך באישור נוסף וחדש לפי סעיף 203 הנ"ל לשם החזר חובותיה למשיבה. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, סבור אני כי בהנמקה זו יש טעם רב. דברים אלו מקבלים משנה חשיבות נוכח מדיניותו של בית משפט זה בהפעילו את עילת הביטול המעוגנת בסעיף 24(9) לחוק הבוררות: "עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות מאפשרת לבית המשפט לבטל פסק בוררות, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר בשל כך ש"תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור". לדידי, ביטול פסק בוררות בעילה זו וכן תיקונו או השלמתו ראוי להם כי יתייחדו למקרים נדירים שבנדירים בהם יש בתוכנו של הפסק "כדי לפגוע באינטרסים, בעקרונות ובערכים שחברתנו מבקשת לקיים ולשמר" ... (ראו: חוות דעתה של השופטת א' חיות בעניין כרמל). 30. זאת ועוד, על פי ההלכה הנוהגת בנוגע לעילת ביטול זו, בית המשפט רשאי לפסול פסק בוררות רק אם תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור, להבדיל מתוצאתו [אוטולנגי, ב 1091, 1093; רע"א 10567/08 הוברמן נ' בורוכוב (לא פורסם, 15.5.2009)]. עוד נפסק, כי סכום כסף גבוה שנפסק במסגרת פסק הבוררות אינו הופך את הפסק לנוגד את תקנת הציבור. הסכום כשלעצמו, גבוה ככל שיהיה, אינו עילה לביטול החיוב מכוח פגיעה בתקנת הציבור (אוטולנגי, ב 1092; דנ"א כדורי). נימוק זה מחליש אף יותר את טענתה של העירייה כי מימוש פסק הבוררות יפגע באינטרס הציבורי. 31. צדו השני של האינטרס הציבורי הוא שנושים יוכלו להיפרע את חובותיהם מהחייבים. העובדה כי העירייה היא רשות ציבורית אינה מקנה לה חסינות מפני השבת חובותיה או זכות יתר על פני חייבים אחרים, ודווקא תקנת הציבור בדמות קיום שלטון החוק על דרך של תשלום חובותיה של העירייה למי שסיפק לה שירותים, מטה את הכף לעבר אישור פסק הבוררות. וכפי שבית משפט זה הדגיש בעניין אחר: "שיקולי צדק שיקולים רחבי-פרישה הם. ניתן וראוי להזרים דרכם שיקולים לבר-משפטיים ובוודאי שיקולי משפט מתחומי משפט שונים. ואמנם, ביחסי הרשות והיחיד שונים טיבם ואופיים של שיקולי הצדק מאופיים ומטיבם של שיקולי הצדק החלים ביחסיהם של היחידים, ביניהם-לבין עצמם. בתחומי עשייתה של רשות הציבור יבלטו מאליהם שיקולים הנגזרים מאופייה של הרשות, ולעניין ה"צדק" יושם ממילא דגש על עקרונות שלטון החוק, הפרדת הרשויות וביזור הסמכויות, חוקיות המינהל ועוד כיוצא באלה שיקולים שמתחום המשפט הציבורי. יחסי היחיד והרשות אינם יחסים "פרטיים"; יחסים הם שנודעת להם השלכה רחבה על יחידים רבים אחרים, ובריחוק מה - גם על אופיו של המשטר. נובע מכאן כי בהכרעה אם עומדת לה לרשות "הגנת התקציב", ראוי לנו שנשקול בין שאר שיקולים את עוצמת הפגיעה שפגעה הרשות בשלטון החוק. הכרה עַל-הֶחָלָק בהגנה של "פגיעה חמורה בתקציב הרשות" יש בה, לכאורה, כדי לחסר מעקרון שלטון החוק" [דבריו של המשנה לנשיא מ' חשין בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס(4) 545, 588 (2006)]. 32. אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות. 33. נוכח ההכרעה בבקשת רשות הערעור גופה, מתייתר הצורך לדון בבקשתה של העירייה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 5.10.2005, בה הוריתי על דחיית בקשתה לעיכוב ביצוע ולמתן סעד ארעי. יישוב סכסוכיםבוררות