החלטה לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו (ה.פ. 1552/06, כב' השופטת ד' פלפל) אשר דחה תובענה לתיקון או לביטול פסק בוררות שניתן על ידי כב' הבורר עו"ד יורם וסרצוג, ואשר קיבל, בכפוף לתנאים מסוימים, תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי במסגרת ה.פ. 799/03 (כב' השופטת ר' משל). הרקע העובדתי 1. בשנת 1995 התקשרה המבקשת, חבר לחייל בע"מ, בהסכם רב שנתי עם המשיבה, האגודה למען החייל, לעריכת מפעל הגרלות, שעד אז נוהל והופעל על ידי המשיבה, והיווה מקור הכנסה עבורה. במסגרת ההסכם הוחלט, כי המבקשת תנהל את מפעל ההגרלה, וחלק מהרווחים ממפעל זה יופנו למשיבה. לאחר שהמבקשת הפעילה את מפעל ההגרלה במשך מספר חודשים, התחוור לה כי מפעל ההגרלה אינו רווחי כלל, והיא נאלצה להתמודד עם הפסדים ניכרים שנגרמו לה עקב ניהולו. בעקבות זאת, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיבה ומנהלה (ת"א 1256/95). לאחר הגשת התביעה, נוהלו בין הצדדים מגעים שונים, ובסיומם, בחודש ינואר 1996, נחתם הסכם פשרה בין הצדדים (להלן: הסכם הפשרה). בהסכם נכלל, בין היתר, סעיף בוררות. במסגרת הסכם הפשרה, הוסכם בין הצדדים כי ניהול מפעל ההגרלה יוחזר לידי המשיבה, ובתמורה לכך תשלם המשיבה למבקשת סכום של 3.9 מיליון ש"ח מדי שנה, בתנאי ש"הכנסותיה של המשיבה מדי שנה בשנה קלנדארית ממפעל ההגרלה, לא יפחתו מ-7 מיליון ש"ח נטו לשנה" (סעיף 5.2 להסכם הפשרה). 2. כחצי שנה לאחר החתימה על הסכם הפשרה, בחודש יולי 1996, חודש מפעל ההגרלה במסגרת הסכם של המשיבה עם חב' טמפו, אשר זכתה בזיכיון מטעם המשיבה להפעילו. בחודש ספטמבר 1998, לאחר בקשות חוזרות ונשנות של המבקשת, הודיעה לה המשיבה, כי בשנת 1997 נתקבל אצלה בגין הפעלת מפעל ההגרלות סכום הנמוך מ-6 מיליון ₪. לכן, היא אינה נדרשת להעביר תשלום כלשהו למבקשת. בחודש ספטמבר 1998, הגיע לסיומו ההסכם בין המשיבה לבין חב' טמפו הנזכר לעיל. 3. עוד באותו חודש, כרתה המשיבה הסכם עם מפעל הפיס להפעלת מפעל ההגרלות (להלן: ההסכם הראשון עם מפעל הפיס). במסגרת הסכם זה, התחייבה המשיבה להימנע כליל מקיום הגרלה כלשהי למשך 5 שנים, ובתמורה, התחייב מפעל הפיס לשלם למשיבה תשלום שנתי בשיעור של 12 מליון ₪. לאור קשיים באישור הסכם זה על ידי הרשות להגבלים עסקיים, חזרו בהם הצדדים מההסכם. בחודש נובמבר 1999 נכרת בין המשיבה לבין מפעל הפיס הסכם המבטל את ההסכם הראשון, וגם במסגרתו התחייב מפעל הפיס לשלם למשיבה סכום כסף קבוע מידי שנה, העולה על שווי של 7 מיליון ₪ בשנה קלנדארית (להלן: ההסכם השני עם מפעל הפיס). בשלב זה, התעוררה מחלוקת בין הצדדים בענייננו, האם ההסכם השני בין המשיבה למפעל הפיס מחייב העברת סכום של 3.9 מליון ₪ למבקשת בהתאם להסכם הפשרה ביניהם. 4. המבקשת טענה כל העת, כי ההסכמים בין המשיבה למפעל הפיס מהווים את "הכנסותיה של המשיבה מידי שנה בשנה קלנדארית, ממפעל ההגרלה", כפי שהדבר הוגדר בהסכם הפשרה. בהתאם לפרשנות זו, היא דרשה מהמשיבה לשלם לה סכום של 3.9 מיליון ש"ח בשנה, כפי שסוכם בהסכם הפשרה. המשיבה, לעומת זאת, דחתה את דרישותיה של המבקשת, והעניקה פרשנות שונה להסכם השני עם מפעל הפיס. לפיכך, לצורך יישוב המחלוקת, הפעילה המבקשת את זכותה על פי סעיף 6 להסכם הפשרה, להעביר את הענין לבוררות. עו"ד יורם וסרצוג מונה לתפקיד זה על ידי הצדדים. המבקשת הגישה לבורר כתב תביעה, ובו טענה כי מכוח הסכם הפשרה היא זכאית לקבל מהמשיבה תשלום בגין ההסכם השני עם מפעל הפיס. 5. בחודש מרץ 2003, נתן הבורר פסק בורר חלקי במחלוקת בין הצדדים, ובו הוא קיבל באופן חלקי את תביעתה של המבקשת (להלן: פסק הבוררות החלקי). הבורר קבע כי במישור העקרוני, זכאית המבקשת לקבל את הסכומים המגיעים לה מהמשיבה בגין ההסכמים של המשיבה עם טמפו, וכן בגין ההסכם הראשון עם מפעל הפיס, וזאת ככל שהפדיון עלה על 7 מליון ₪. עם זאת, הוא קבע, כי המבקשת אינה זכאית לקבל כספים על פי ההסכם השני עם מפעל הפיס, שכן עניינו של אותו הסכם הוא במתן סיוע של מפעל הפיס לאגודה למען החייל, ולכן אינו עונה לתנאי המחייב את האגודה בתשלום למבקשת. לצורך מתן פסק הבורר המשלים, הורה הבורר למשיבה להגיש אישור רואה חשבון לגבי הכנסותיה בשנים 1996-2001, והודיע כי על סמך דו"חות אלה ייקבע הסכום המדויק שעליה לשלם למבקשת. המשיבה הגישה אישורים מטעם רואי חשבון, ומהם עלה כי ההכנסות נטו של המשיבה מההסכם עם טמפו ומההסכם הראשון עם מפעל הפיס בשנים הרלבנטיות היו נמוכות מן הרף עליו הוסכם בהסכם הפשרה. בחודש מאי 2003 הכריע הבורר בפסק סופי כי המבקשת אינה זכאית לכל תשלום שהוא מהכנסות מפעל ההגרלה, שכן הכנסות המשיבה בפועל ממפעל ההגרלה בשנים הרלבנטיות לא עלו על דרישת הסף של 7 מיליוני ש"ח לשנה קלנדארית, כפי שנקבעה בהסכם הפשרה. 6. המבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה לבטל את פסק הבוררות בעילה של חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, ואי מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות ולהביא ראיות בפני הבורר (להלן: הבקשה הראשונה לביטול פסק הבורר ). במסגרת הדיון, הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין בתאריך 5.7.2005. על פי ההסכם, הענין יוחזר לבורר לצורך דיון בפסק המשלים בלבד, וזאת כדי לאפשר למבקשת להעלות בפני הבורר טיעונים נוספים לגבי אופן ביצוע התחשיב החשבונאי בדבר הכנסות המשיבה. כן הוסכם במפורש כי "פסק דין זה ממצה את כל הטענות שהועלו על ידי מי מהצדדים האחד כלפי רעהו" (ה"פ 799/03, כב' השופטת ר' משל, להלן: ההסכם הדיוני). המבקשת נמנעה מחידוש הליכי הבוררות, ולא פנתה שוב לבורר בבקשה לבחון את אופן ביצוע התחשיב החשבונאי. 7. בחודש מאי 2006, לאחר חלוף קרוב לשנה מאז ניתן פסק הדין בבקשה הראשונה לביטול פסק הבורר , פנתה המבקשת למשיבה במכתב וטענה להסתרת מסמכים ולתרמית בהליך הבוררות, והודיעה כי אם לא תקבל את המגיע לה, תפנה לערכאות. פנייתה נדחתה על ידי המשיבה. 8. ביום 28.12.2006 פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבקשה נשוא הליך זה לתיקון פסק הבורר או לביטולו (להלן: הבקשה השנייה לביטול פסק הבורר ). בבקשתה, טענה המבקשת כי המסמכים שהסתירה המשיבה, המהווים פרוטוקולים של דיונים פנימיים שנערכו אצלה, עוסקים בשני ההסכמים שהיא היתה צד להם עם מפעל הפיס. פרוטוקולים אלה מעידים על כך שהמשיבה ביצעה תרמית כלפי המבקשת, המצדיקה התערבות בפסק הבוררות, ואף את ביטול הפסק מכוח הוראת סעיף 24(10) לחוק הבוררות, התשל"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). המבקשת ביקשה מבית המשפט לתקן את פסק הבורר החלקי באופן שייקבע בו כי המסמכים החדשים מעידים באופן ברור שההסכם השני עם מפעל הפיס ממשיך את ההסכם הראשון, ולכן מזכה אותה בתשלומים בהתאם להסכם הפשרה. 9. בית המשפט המחוזי דחה על הסף את התובענה משני טעמים: האחד - כי חלף המועד להגשת בקשת הביטול בהתאם לחוק הבוררות; השני - כי קיים מעשה בית דין, לאור הסכמת הצדדים, אשר קבלה תוקף של פסק דין, בהליך הביטול הראשון של פסק הבורר . בית המשפט קמא סילק על הסף את התובענה, בלא שנערך בירור של הטענות לגופן. מכאן בקשת רשות הערעור שלפני. טענות הצדדים 10. המבקשת טוענת, כי בקשת רשות ערעור זו מעלה שאלות יסודיות הנוגעות לביטול הליך מחמת תרמית, ובכלל זה שאלות של מדיניות משפטית ראויה בנסיבות בהן מתגלות עובדות מהותיות חדשות, המצביעות על כך שהושג פסק בורר בתרמית; טיב הידיעה הנדרשת לצורך מניין המועדים הקבועים בחוק הבוררות לענין הגשת בקשה לביטול פסק בוררות על פי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, ומהו המועד הנכון להגיש תביעה לביטול פסק הבוררות על פי אותה הוראה. 11. לגוף הענין, טוענת המבקשת כי אין לייחס למשיבה ציפייה לגיטימית לסופיות הליכי הדיון בבוררות מקום בו היא עצמה נקטה בדרכי תרמית והסתרה במהלך ניהול הליך הבוררות. לטענתה, שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה בית דין, ויש לבטל פסק דין כאשר מתגלות ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה בטרם מתן פסק הדין. אשר לקביעת בית המשפט קמא בדבר התיישנות, טוענת המבקשת כי הליך הבוררות טרם הסתיים, שכן בהסכם הדיוני שנחתם בין הצדדים בחודש יולי 2005 במסגרת הליך הביטול הראשון, הוסכם לבטל את פסק הבוררות הסופי לצורך מתן אפשרות תגובה למבקשת על טענות המשיבה בענין ההתחשבנות, וכן לשם חקירת המצהיר מטעם המבקשת ורואי החשבון שלה. אולם, פסק בוררות סופי בענין זה טרם ניתן עד עתה. כן טוענת המבקשת כי בכל מקרה, הידיעה הממשית שלה על המסמכים החדשים התגבשה רק ביום 19.11.2006, עת אישר בפניה החוקר הפרטי כי אכן מדובר במסמכים מקוריים של המשיבה, ולכן מרוץ הזמנים להגשת הבקשה לביטול פסק הבורר החל ממועד זה ואילך. לדברי המבקשת, הצדק מחייב דיון בבקשת רשות הערעור לגופה, ואין מדובר במקרה המצדיק סילוק על הסף, כפי שהוחלט על ידי הערכאה קמא. 12. מוסיפה המבקשת וטוענת, כי ההבנות בינה לבין המשיבה שהביאו להסדר הדיוני בחודש יולי 2005, הושגו רק לאחר שהמשיבה הכחישה בכל הזדמנות את קיומם של פרוטוקולים נוספים שלא הוצגו למבקשת. המבקשת טוענת, כי המסמכים החדשים עוסקים בהתקשרות המשיבה בשני ההסכמים עם מפעל הפיס, ולכן חובה היה על המשיבה לגלותם בהקדם האפשרי. לדבריה, המשיבה נמנעה מלהציג בפני הבורר ראיות מהותיות וחיוניות, ובכך מנעה ממנו להכריע במחלוקת על בסיס מלוא החומר הרלבנטי. אילו היו מסמכים אלה מוצגים בבוררות בשלב מוקדם יותר, ההכרעה בבוררות היתה שונה לחלוטין. לטענתה, המסמכים החדשים הוסתרו ממנה בכוונת מכוון, שכן תוכנם תומך באופן מובהק בעמדותיה כפי שהוצגו בבוררות, ושומט את הקרקע תחת עיקרי טענותיה של המשיבה. המסמכים החדשים מצביעים על כך שהמשיבה ראתה בשני ההסכמים עם מפעל הפיס חוליות באותה שרשרת, ולפיכך גם ההסכם השני מזכה את המבקשת בתשלום הסכום שנקבע לזכותה בהסכם הפשרה. לאור כל אלה, עותרת המבקשת כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו על פי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, ויורה על תיקון פסק הבוררות, או, לחילופין, על ביטולו, מחמת שהושג בתרמית. 13. המשיבה טוענת מנגד, כי אין מקרה זה מעלה שאלה המצדיקה התערבות בית משפט זה בהחלטת בית משפט קמא, ולא מתקיימים תנאי הסף למתן רשות ערעור בענין של בוררות. לא עולה בהקשר זה כל שאלה עקרונית כללית המצדיקה מתן רשות ערעור. בית המשפט קמא קבע במישור העובדתי כי לא נתגלו עובדות חדשות העשויות לשמש יסוד לבקשה לביטול פסק בורר, ובכל מקרה, לא נתגלו עובדות חדשות בתוך 45 יום עובר להגשת בקשת הביטול השניה. שנית, בית המשפט קמא קבע במישור העובדתי כי הטענות בגינן התבקש ביטול פסק הבורר כבר הועלו על ידי המבקשת, נדונו והוכרעו לגופן על ידי בית המשפט במסגרת בקשת הביטול הראשונה. לכן, למבקשת היה יומה בבית המשפט, ואין לאפשר לה לפתוח חזית מריבה חדשה. יש, אפוא, לראות את הכרעת בית המשפט קמא כהכרעה עובדתית ספציפית למקרה הנדון, שאינה מעלה כל שאלה עקרונית הראויה למתן רשות ערעור. מעבר לכך, טוענת המשיבה כי גם לגופם של דברים, אין בטיעוני המבקשת כל ממש. 14. לעצם הענין, נטען כי אין מדובר בהסתרה כלשהי של מסמכים מטעם המשיבה. הבורר דן בבקשות המבקשת לקבל לידיה פרוטוקולים של ישיבות פנימיות של המשיבה, ודחה בקשות אלה, תוך שהוא מציין במפורש כי עומדת למשיבה הזכות לנהל דיונים פנימיים באופן שדברי המשתתפים בהם לא יגיעו לגורמים חיצוניים מפאת סודיות עיסקית. תקיפת החלטה דיונית כגון זו, שנתקבלה על ידי בורר, אינה יכולה להמיר עצמה להאשמה בגין תרמית. לדברי המשיבה, המבקשת מושתקת מלהעלות טענה של אי גילוי מסמכים כעילה לביטול פסק הבורר , שכן הבורר דן בבקשת המבקשת לחשוף מסמכים פנימיים של המשיבה הנוגעים לאירועים שונים, והחליט ביחס לכל הבקשות האלה בשלילה. יתר על כן, כחצי שנה לפני הגשת התובענה נשוא הליך זה פנתה המבקשת למשיבה במכתב, וטענה לקיום תרמית בהליך הבוררות, תוך הפנייה למסמכים החדשים עצמם. ידיעתה הממשית אודות מסמכים אלה התגבשה, אפוא, לכל המאוחר בחודש יוני 2006, כך שהגשת התובענה לוקה בשיהוי חמור ביותר, וגם מטעם זה אין להיענות לה. 15. המשיבה טוענת עוד, כי המבקשת אינה יכולה להיתלות בכך שטרם ניתן פסק בורר סופי בעקבות ההסכם הדיוני, שהרי היא עצמה נמנעה מלחזור ולפנות לבורר לאחר קבלתו, ונראה כי היא זנחה מהלך זה על אף שדרשה את קיומו בהליך השיפוטי הראשון לביטול פסק הבורר . על רקע כל אלה, טוענת המשיבה כי אין כל עילה המצדיקה התערבות בהכרעת בית המשפט קמא, ויש לדחות את בקשת רשות הערעור. הכרעה 16. עיקרה של השאלה העולה בהליך זה הוא, האם יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, אשר דחה על הסף תובענה שהגישה המבקשת לביטולו או לתיקונו של פסק הבורר , בעילה על פי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, שעניינה תרמית שנתגלתה, ואשר בעטייה בית משפט היה מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד. 17. מושכלות יסוד הן, כי רשות ערעור על פסק דין בענין של בוררות אינה ניתנת דרך שגרה, והיא שמורה לעניינים בעלי אופי משפטי או עקרוני-כללי, החורגים מגדר עניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות שיפוטית משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (ראו: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605 (2003); רע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד, פ"ד נט(5) 1 (2005) (להלן: ענין גוירצמן); רע"א 3476/04 סימן טוב נ' גד (לא פורסמה, 1.6.2005); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל (לא פורסמה, 11.2.2008)). 18. עם זאת, כאשר עולה שאלה של ביטול פסק בורר מחמת תרמית שנתגלתה, שעשויה להיות לה השלכה על הדיון וההכרעה בבוררות, עשוי הדבר להצדיק מתן רשות ערעור, ולו משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. משכך, כאשר עולה טענה כי הליך בוררות היה נגוע בתרמית, וכי עקב כך יש לבטל פסק בורר, אשר אפשר והוא מתבסס על מעשה תרמית, יש לבחון את הטענה לגופה ולהעריך את משקלה, ובמקרים מתאימים אף להקל במתן רשות ערעור, כדי להעריך את הדברים לגופם, ולהסיר חשש לפגיעה בצדק. על עילת הביטול על פי סעיף 24(10) לחוק הבוררות כבר נאמר: "עילת הביטול שבסעיף 24(10) ... היא עילה עמומה, שקשה להתוות את גבולותיה. ניתן לומר, כי היא מיועדת למצבים נדירים למדי, כמו למשל, אם נפגעו עקרונות הצדק הטבעי, התגלו עובדות חדשות שלא היו ידועות למבקש בשעת הבוררות, ואשר חוסר גילויין בזמנו לא היה תלוי במבקש, התגלתה תרמית שהשפיעה על מתן פסק הבוררות (השוו ע"א 5717/91 מליבו נ' אזדזטרום בע"מ, פ"ד נ(2) 685, 699-700) או שלא היתה סמכות להיזקק לבוררות (אוטולנגי, בעמ' 465-468)" (ענין גוירצמן, בעמ' 14). אלא שלא כל טענה של תרמית, באשר היא, מצדיקה דיון לגופה של תובענה המוגשת לצורך ביטול פסק בורר, ולא כל דחייה של טענה כזו מצדיקה מתן רשות ערעור בבית משפט זה. יש לבחון האם עומדת לתובע זכות דיונית להגיש את התביעה ולהעלות את הטענה, והאם הטענה לגופה אוחזת מטען ומשקל של ממש. 19. בענייננו, צדק בית המשפט קמא במסקנתו כי דין התובענה לביטול פסק הבורר (בשנית) להידחות על הסף. הטעמים לכך הם, לדעתי, שניים: האחד - דיוני, והשני - מהותי. הטעם הדיוני 20. הטעם הדיוני עניינו בשיהוי ניכר בהגשת התובענה, זמן ניכר לאחר שהגיעו לידי המבקשת אותם "מסמכים מיוחדים" שהיא טוענת כי הם מצביעים על מרמה מצד המשיבה, ואשר תוכנם מקעקע בעיניה את בסיסו של פסק הבוררות (החלקי), הקובע את מסגרת האחריות של המשיבה כלפי המבקשת לתשלום כספים על פי הסכם הפשרה. סעיף 27(ב) לחוק הבוררות קובע: "המועד לבקשת ביטול (ב) היתה פנייה לבורר לפי סעיף 22, תתחיל התקופה של ארבעים וחמישה יום מהיום שהבורר החליט או צריך היה להחליט בפנייה; ובבקשת ביטול על פי העילה האמורה בסעיף 24(10) - מהיום שנתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה" (ההדגשה לא במקור). סעיף 27(ב) לחוק הבוררות מהווה חריג לכלל הדיוני שבסעיף 27(א) לחוק הבוררות, הקובע כי ניתן פרק זמן של 45 יום להגשת בקשת ביטול של פסק בורר ממועד נתינתו של הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שהומצא לו, אם ניתן שלא בפניו. החריג שבסעיף קטן (ב) מדבר, בין היתר, במקרה שבו נטענת עילת ביטול על פי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, ובכללה טענת תרמית, שאז יש להגיש את בקשת הביטול תוך 45 יום מיום "שנתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה". 21. בענייננו, "המסמכים החדשים" הגיעו לידי המבקשת כבר בחודש יוני 2006, ואילו התובענה הוגשה לבית המשפט קמא רק חצי שנה לאחר מכן, בסוף דצמבר 2006. מדובר באיחור ניכר, שלא ניתן לו כל הסבר או הצדק. טענת המבקשת, כי העמידה את המסמכים לבדיקת חוקר פרטי לצורך בירור האותנטיות שלהם, אינה משכנעת כלל ועיקר, ואינה יכולה להוות "טעם מיוחד", המצדיק הארכת מועד. די היה בטעם זה כדי לדחות על הסף את התובענה. הטעם המהותי 22. בית המשפט קמא קבע בפסק דינו, כי דין התובענה להידחות גם מטעמי מעשה בית דין, ובכך הוא מכוון להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בהליך הביטול הראשון. בפסק דין זה נקבע בין היתר, כי הסכמת הצדדים ממצה את כל טענותיהם, ויש להבין זאת כהסכמה המתייחסת לכל הטענות הנוגעות להיבט אחריות המשיבה לתשלום, להבדיל מאשר לענין גובה התשלום, ענין אשר נותר פתוח לאור החזרתו לדיון נוסף בפני הבורר . 23. בהקשר זה אעיר, כי כאשר נטענת עילת ביטול מחמת תרמית, המתבססת על עובדות חדשות שנתגלו באיחור, ואשר לא היו ידועות לטוען קודם לכן, ככלל נראה, כי עקרון מעשה בית דין יפנה מקומו בפני הצורך לבחון מחדש האם הכרעה שנתקבלה התבססה על מעשה תרמית, המצדיק את ביטולה או את שינוייה. מטעם זה, עילת ביטול מחמת תרמית על פי סעיף 24(10) לחוק הבוררות אינה כפופה לעיקרון הרחב כי דרך כלל, לא תישמע בקשה לביטול פסק לאחר שהוא אושר, עיקרון החל לגבי שאר עילות הביטול. כמו כן, עילת ביטול מחמת תרמית אינה חסומה על ידי פרק הזמן הרגיל הניתן לצורך הגשת בקשת ביטול בגין עילות ביטול אחרות. מנין הזמן לצורך הגשת בקשת ביטול פסק בשל טענת תרמית מתחיל מיום גילוי העובדות המשמשות יסוד לבקשה, גם אם הגילוי ארע זמן רב לאחר מתן הפסק. 24. אלא שבענייננו, עילת התרמית אינה אוצרת כח להקים עילת ביטול של הפסק, וזאת מהטעם שאין היא עילה חדשה בפי המבקשת, אשר עובדותיה נודעו לה באופן אמיתי זה מקרוב. עילה זו עלתה כבר בבקשתה הראשונה של המבקשת לביטול הפסק, והיא הוכרעה מכח הסכמת הצדדים בהסדר הדיוני, אשר על פיו, הם הסכימו לקבל על עצמם את הכרעת הבורר בענין אחריות המשיבה לתשלום כספים על פי הסכם הפשרה. גם הבורר עצמו נזקק לטענות חוזרות ונשנות של המבקשת בענין זכותה לקבל לידיה פרוטוקולים של דיונים פנימיים שנערכו אצל המשיבה בענין ההסכמים עם מפעל הפיס. הכרעתו העקרונית של הבורר בענין זה, והסכמת המבקשת עצמה לקבל על עצמה את הדין בענין זה במסגרת ההסדר הדיוני, חוסמת אותה מהעלאת הטענה מחדש במסגרת התובענה החדשה. 25. המסמכים החדשים הם פרוטוקולים של דיונים פנימיים אצל המשיבה, הנוגעים לשני ההסכמים שכרתה עם מפעל הפיס. באמצעותם, בקשה המבקשת להראות כי ההסכם השני היווה המשך ישיר להסכם הראשון, וכי עניינו של ההסכם השני נגע למפעל ההגרלה באופן שהצדיק תשלומים מצד המשיבה למבקשת, בהתאם להסכם הפשרה. אלא שנושא זה גופו עלה בפני הבורר במהלך דיוני הבוררות, ואף הוכרע על ידו לגופו בהחלטות ביניים שניתנו על ידו. בהחלטתו מיום 24.7.2002 סקר הבורר פרוטוקולים של המשיבה לצורך קבלת הכרעה אם להעבירם לעיונה של המבקשת. במסגרת החלטה זו, נערך מיון בין הפרוטוקולים, ואלה שבהם נערכו התייעצויות פנימיות לא הועברו למבקשת. ביום 7.8.2002 הבהיר הבורר בהחלטה נוספת כי פרוטוקולים שעסקו באישור ההסכם עם מפעל הפיס לא הוגשו לעיונו. והוא מוסיף לענין פרוטוקולים אלה שלא הוצגו: "ההסכמים עם מפעל הפיס מצויים בידי חבר לחייל בע"מ, והם גם מהווים חלק מחומר הראיות בבוררות זו. השיקולים אשר הינחו את אנשי האגודה למען החייל להתקשר עם מפעל הפיס הועלו על ידם, קרוב לודאי, בישיבות הנהלה שהתקיימו, ושם התבטאו המשתתפים באופן חופשי בידיעה כי החומר אינו יוצא החוצה, וזכותם כי הדעות שהם משמיעים, ישארו בתחומי הגוף אותו הם מייצגים. ... איני סבור כי יש להציג בפני חבר לחייל בע"מ פרוטוקולים בהם דנו בעניינים שכאלה מול מפעל הפיס, באשר אם קיימים כאלה, יכול ויהיה בהם כדי לפגוע באגודה למען החייל מול מפעל הפיס, בלי להועיל לחבר לחייל בע"מ". בהמשך, קובע הבורר כי על המשיבה להציג בפניו פרוטוקולים הקשורים בהסכמים עם מפעל הפיס לעיונו בלבד, לצורך החלטתו אם להציגם בפני המבקשת, אם לאו. ביום 14.8.2002 החליט הבורר שלא להתיר עיון בשני פרוטוקולים שהוצגו לו מטעם המשיבה. 26. מעבר לכך, בבקשת הביטול הראשונה של פסק הבורר טענה המבקשת להסתרה של מסמכים על ידי המשיבה, ולהקמת עילת ביטול מחמת תרמית מכח סעיף 24(10) לחוק הבוררות (פסקאות 51-70, 83-104 לבקשה הראשונה לביטול פסק הבורר ). היא טענה, כי דרשה הצגת פרוטוקולים הנוגעים להתקשרות בהסכמים (שם, פסקה 58) ועמדה על סירובה של המשיבה לעשות כן מטעמי חסיון (פסקה 59). המבקשת העלתה, אפוא, טענת תרמית כבר בהליך הביטול הראשון, וטענה את אותן טענות ממש שהיא מעלה כיום, קרי: כי הסכם מפעל הפיס השני נועד לשמר את הסכמות המשיבה עם מפעל הפיס על פי ההסכם הראשון, וכי סירובה של המשיבה להעביר לעיון המבקשת והבורר מסמכים שבכוחם לשפוך אור על נסיבות ההתקשרות בהסכם השני אינו ראוי (שם, פסקאות 83-88). היא טענה עוד, כי "בתום הבוררות, הסתבר למבקשת כי מסמכים נוספים הרלבנטיים להתקשרות בהסכם מפעל הפיס הוסתרו ממנה ומן הבורר , ולא גולו אף במסגרת גילוי המסמכים ההדדי" (שם, פסקאות 89, 92). היא טענה להטעיית הבורר , ולתחולתה של עילת ביטול מחמת תרמית על פי סעיף 24(10) לחוק הבוררות (שם, פסקאות 96-97). המבקשת סיימה פרק זה בבקשת הביטול הראשונה באומרה (שם, פסקה 104): "הנה כי כן, המשיבה הטעתה את המבקשת ואת הבורר , ומנעה מהם מידע ומסמכים שחשיבותם להכרעתו של הבורר - חיונית. בנסיבות אלה, יש לבטל את הפסק על פי העילה הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות". 27. המבקשת לא עמדה עוד על טענותיה אלה בדיון בבקשת הביטול הראשונה, והסכימה במסגרת ההסדר הדיוני להכרעת הבורר בענין אחריות המשיבה, ולהחזרת הדיון לבורר אך לצורך היבט החישוב הכספי-חשבונאי. בכך נסתתמו טענותיה בענין אי הצגת הפרוטוקולים של המשיבה הנוגעים להסכמי מפעל הפיס, ואין היא יכולה לחדשן כיום, לאחר שהתחייבה בהסדר דיוני, שקיבל תוקף של פסק דין, לקבל על עצמה את הכרעת הבורר הן בענין האחריות, והן בהיבט הספציפי הנוגע לקביעתו כי המשיבה אינה חייבת בהצגת הפרוטוקולים, המהווים דיונים פנימיים שאינם חייבים גילוי. 28. בהעלאת נושא זה מחדש בידי המבקשת יש לא רק משום עקיפת הכלל הדיוני בענין מועד הגשת ההליך, אלא גם, ובעיקר, משום פגיעה בהסכם שהמבקשת שותפה לו, בו קבלה על עצמה את דין פסק הבורר החלקי, תוך השתקת טענותיה בענין היבט האחריות של המשיבה, כפי שקבע הבורר , ובענין אי הצגת פרוטוקולים של ישיבות פנימיות ופעולות הכנה שקדמו להסכמי מפעל הפיס (ע"א 601/88 עזבון רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 443-444 (1993); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 331-332 (1991)). פסק דין בהסכמה כמוהו כפסק שבו הפלוגתאות נדונו והוכרעו. העובדה כי צדדים העדיפו להגיע להסדר מוסכם אינה גורעת מכלל ההשתק הדיוני, המבוסס על קיום "יומו בבית המשפט" של בעל דין, ומיצוי זכויותיו הדיוניות. 29. ניתן להוסיף, כי, מכל מקום, לא מתקיימת כאן עילת ביטול מחמת תרמית, שכן אין מדובר בגילוי ראיות חדשות או נסיבות חדשות שלא היו ידועות קודם לכן לבעל דין, ואשר בגינן ניתנה בידיו היכולת החריגה להביא לביטול פסק סופי שניתן, מקום שמסתבר כי החומר החדש מצביע על תרמית שהשפיעה על הליכי הבוררות ופסק הבוררות. בנסיבות אלה, טענת התרמית המועלית כיום כעילה לביטול פסק בורר אינה אוצרת כח להצדיק דיון לגופה של התובענה שהוגשה על ידי המבקשת. הותרת פסק הבורר על כנו אינה פוגעת בצדק ואינה גוררת עיוות דין (ע"א 79/76 מרציאנו נ' בן שושן, פ"ד ל(3) 729, 735 (1976); ע"א 275/83 עיריית נתניה נ' "סחף" חברה ישראלית לעבודות פתוח בע"מ, פ"ד מ(3) 235, 247 (1986); סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל 1164-1165 (2005)). בנסיבות אלה, צדקה הערכאה קמא כאשר הורתה על דחיית התובענה על הסף. 30. דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. המבקשת תשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. יישוב סכסוכיםבוררתרמיתביטול פסק בוררות