החלטה לפניי דיון מאוחד בבקשת רשות ערעור על החלטת רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' זמיר) בבש"א 19687/08 (ה.פ. 724/08) מיום 22.7.2009, בה הורה על מחיקת תובענתם של המבקשים על הסף [רע"א 6836/09], ובבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד ס. נשיא ד"ר ד' פלפל) בבש"א 16446/09 (ה.פ. 1650/09) מיום 9.11.2009 במסגרתה נקבע כי אין להאריך את המועד להגשת בקשת ביטול פסק הבורר , ועל פסק דינו מיום 10.11.2009 במסגרתו אושר פסק הבורר ונדחתה הבקשה לביטולו [רע"א 9969/09]. עובדות והליכים קודמים 1. על פי הנטען בהמרצת הפתיחה שהונחה לפני כבוד הרשם, המבקש 2 והמשיב 2 היו בעלי מניות בחלקים שווים ומנהלים בקבוצת ממורקס טלקס (ישראל) בע"מ (להלן בהתאמה: המבקש, המשיב וחברת ממורקס), באמצעות המבקשת 1 והמשיבה 1 בהתאמה. בשלב מסוים התגלע סכסוך בין המבקש לבין המשיב שנדון לפני הבורר - עו"ד ערן פלס. בישיבת הבוררות מיום 18.10.2006 אמורה הייתה להתנהל התמחרות בין הצדדים שתכריע בדבר זהותו של הגורם שיקנה את חלקו של משנהו בחברת ממורקס. בהחלטתו מאותו מועד הורה הבורר על מתכונת מסוימת של התמחרות בין הצדדים (להלן: החלטת הבורר ), וכלשונו בעמוד 469 לפרוטוקול הבוררות: "לאחר ששמעתי את הצדדים מבלי להביע דעה על סיכויי התביעה או על תביעה עתידית, אני מחליט כי באם מר פלד [המבקש - י.ד.] יהיה המוכר, סך של 350 אלף שקל יופקד על ידו. באם מר קנדי [ המשיב - י.ד.] יפקיד בכל מקרה 700 אלף שקל, אם מר קנדי יהיה המוכר, יחולו הסכומים באותם תנאים. כלומר, מר קנדי יפקיד 700 אלף שקל ומר פלד יפקיד 350 אלף שקל. מדובר בהחלטה שיכולה להשתנות בהתאם לנסיבות, יש כמובן לאחר ההחלטה בבקשה, לתקן את כתבי הטענות... ובהתאם לנסיבות של התפתחויות שיחולו בגישור שיערך אצל רו"ח תאירי לעניין ההוצאות, כאשר רו"ח תאירי, ישמש הן כמגשר לעניין ההוצאות, והן כמומחה מטעם הבורר ...". בעקבות ההתמחרות נחתם בין המבקש לבין המשיב הסכם בנושא ההתחשבנות ביניהם וכן ניתן ביום 17.6.2008 פסק הבורר (להלן: פסק הבורר ). 2. במסגרת סעיף 33 לפסק הבורר צויין כי: "בנוסף טען קנדי כי מר פלד נטל כספים לכיסו. בין היתר אף רקח עסקת בארטר עם מלון "ישרוטל". במקום תשלום 10,000 ₪ לחברה התארח פלד באחד מבתי המלון של הרשת, יחד עם בני משפחתו, כאשר סך עסקאות הבארטר של מר פלד, עפ"י חוו"ד רו"ח טאירי מסתכם ב- 23,770 ₪. כן, טען קנדי כי פלד התארח עם אשתו במסיבת מילניום של קלאב-רויאל, וקיזז את עלות שני הכרטיסים בסך 500$ מהחוב של החברה לממורקס. מכרטסת הנהלת החשבונות בחברה, עולה לטענת קנדי כי יתרת ההוצאות הפרטיות של ברוך פלד מסתכמת ב- 304,884 ₪ ושלו עצמו מסתכמים ב-365,214 ₪. פער של 60,330 ₪. אזי, התשלום המגיע לתובעים [המבקשים - י.ד.] אינו יכול לעלות על מחצית מהפער הנ"ל. קרי, 30,165 ₪ בלבד". 3. המבקשים עתרו לבית המשפט המחוזי בבקשה לאשר את החלטת הבורר בטענה כי מדובר ב"פסק ביניים" וכן ביקשו לתקן את פסק הבורר בטענה כי על אף שהבורר התייחס בסעיף 33 הנ"ל לסכום של 365,214 ₪, הרי שבסופו של יום הבורר לא חִייב את המשיבים לשלם למבקשים סכום זה ומשכך יש לתקן את השמטת הבורר . מנגד, הגישו המשיבים בקשה לסילוק על הסף של תובענת המבקשים ולחלופין טענו כי יש לאשר רק את החלטת הבורר ולדחות את התובענה בכל הנוגע לתיקון פסק הבורר . 4. כבוד הרשם נעתר לבקשת המשיבים ומחק את עתירת המבקשים על הסף. ראשית, קבע כבוד הרשם כי לא ניתן לאשר את החלטת הבורר היות שמדובר בהחלטת ביניים בהליך בוררות ולא בפסק ביניים, שכן החלטה זו אינה משלימה את הדיון באף אחת מהמחלוקות שבין הצדדים ואף נקבע בה מפורשות כי היא עשויה להשתנות בהתאם לנסיבות. שנית, קבע כבוד הרשם כי בית המשפט המחוזי אינו מוסמך להורות על תיקון פסק הבורר "במתכונתה זו של המרצת הפתיחה". על החלטה זו של כבוד הרשם הוגשה הבקשה שלפניי בבר"ע 6836/09. 5. נוכח לשונה של החלטת כבוד הרשם בעניין היעדר הסמכות, סברו המבקשים כי תובענתם נמחקה על הסף אך בשל אופן ניסוחה ולפיכך ביקשו להגיש תחת הבקשה הקודמת לתיקון פסק הבורר בקשה חדשה והפעם לביטולו של פסק הבורר . ואולם, נוכח העובדה כי חלפו 45 הימים להגשת בקשת ביטול פסק בורר לפי סעיף 27(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד (להלן: בקשת הארכת המועד). 6. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בנימוק כי הארכת מועד כאמור טעונה טעמים מיוחדים כפי שמורה סעיף 27(א) הנ"ל וטעמים שכאלו לא הוצגו. המבקשים טענו לפני בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי אם בית משפט זה יקבל את בקשת רשות הערעור על החלטת כבוד הרשם יהיה בכך טעם מיוחד להארכת מועד. ואולם, בית המשפט המחוזי קבע כי בשלב זה טרם התקבלה החלטתו של בית משפט זה ולפיכך בידי המבקשים אין כל טעם מיוחד. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי הבקשה שהונחה לפניו נועדה "לעקוף" את החלטת כבוד הרשם וזאת אין לאפשר שכן תקיפת החלטת הרשם צריכה להיעשות באמצעות בקשת רשות ערעור לבית משפט זה אשר יכריע בעניין. לפיכך נדחתה ביום 9.11.2009 הבקשה להארכת מועד ובשל כך ניתן ביום 10.11.2009 פסק דינו של בית המשפט המחוזי לפיו אושר פסק הבורר ונדחתה הבקשה לבטלו. על החלטתו של בית המשפט המחוזי ופסק דינו הוגשה הבקשה שלפניי ברע"א 9969/09 ובד בבד עמה הוגשה מטעם המבקשים בקשה לאיחוד הדיון בשתי בקשות רשות הערעור. ביום 28.12.2009 הורה בית משפט זה (כבוד הרשמת ג' לוין) על איחוד הדיון בבקשות. מכאן הבקשות שלפניי. נימוקי הבקשות 7. במסגרת רע"א 6836/09 טוענים המבקשים - באמצעות בא כוחם, עו"ד בנימין חן - כי שגה כבוד הרשם משסבר כי החלטת הבורר אינה מהווה פסק ביניים. עוד טוענים המבקשים כי שגה כבוד הרשם משמחק את תובענתם על הסף רק מטעמים פרוצדוראליים, בשל אופן הניסוח של עתירתם, שכן זכות הגישה לערכאות שהינה זכות יסוד גוברת על טעמים שבסדרי דין. כמו כן, טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי היה מוסמך לערוך בפסק הבוררות את התיקונים המבוקשים על ידם ולכן טעה כבוד הרשם משבחר להורות על סעד קיצוני של מחיקה על הסף. כמו כן מעלים המבקשים טענות נוספות כנגד נימוקיו של כבוד הרשם למחיקת עתירתם על הסף, אולם נוכח התוצאה אליה הגעתי אין טעם לפרטן כמבואר להלן. 8. ברע"א 9969/09 טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי משלא האריך את המועד להגשת בקשת ביטול פסק הבורר שכן הלכה למעשה הבקשה המקורית הוגשה על ידם במועד אלא שהיא נמחקה מטעמים פרוצדוראליים על ידי כבוד הרשם. בהקשר זה מוסיפים המבקשים וטוענים כי אין זה ראוי למנוע מהם את יומם בבית המשפט אך בשל ליקוי שבסדרי דין, ודי היה בטעם זה כדי להאריך את המועד להגשת בקשת ביטול פסק הבורר . דיון והכרעה 9. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים. 10. פעמים רבות שב בית משפט זה וחזר על ההלכה לפיה אין ליתן רשות ערעור על החלטות שניתנו בענייני בוררות אלא במקרים חריגים, המעוררים שאלה עקרונית שהיא בעלת השלכות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605, 615 (2003); רע"א 10570/08 מצנר נ' פלינט (לא פורסם, 3.3.2009); רע"א 10256/08 שרבט נ' שרבט (לא פורסם, 10.3.2009); רע"א 10603/08 יצחק נ' חברת פסגת ההלכה בע"מ (לא פורסם, 10.3.2009)]. 11. לא שוכנעתי כי המקרה שלפניי מעורר שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או כי נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין, שכן כל הסוגיות המועלות על ידי המבקשים הוכרעו כבר בפסיקתו של בית משפט זה. מעבר לכך, בפסיקתו של בית המשפט המחוזי לא נפל כל פגם ואין בה כדי לגרום למבקשים עיוות דין. 12. למעלה מן הצורך, גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. בדין קבע כבוד הרשם כי החלטת הבורר אינה בגדר "פסק ביניים". השאלה מהו "פסק ביניים" לפי סעיף 1 לחוק הבוררות נדונה והוכרעה בפסק דינו של כבוד השופט י' טירקל בע"א 3253/02 שירותי בריאות כללית נ' עו"ד מייטלס, פ"ד נז(3) 405 (2003), עליו אף הסתמך כבוד הרשם. באותו עניין נפסק כי: "בסעיף 1 לחוק הבוררות מוגדר "'פסק בוררות' - פסק שניתן על ידי בורר, לרבות פסק ביניים". מקובל עלינו כי ההבחנה בין "החלטה אחרת" לבין "פסק-דין" של בית-משפט משמשת גם להבחנה בין "החלטה אחרת" לבין פסק בוררות או פסק ביניים (ראו: פסק-דיני ברע"א 1753/98 Bip Chemicals Ltd. נ' ג"ד כימיקלים בע"מ [3] והאסמכתאות הנזכרות שם; רע"א 2848/99 כרובי נ' בנייני מ.י. גינדי הנדסה ופיתוח בע"מ [4]; כמו כן ראו: אוטולנגי בספרה הנ"ל [6], בעמ' 339-334). החלטה של בית-המשפט היא בגדר "פסק חלקי", והחלטה של בורר היא בגדר פסק ביניים "רק כאשר ברור כי הדיון במחלוקת נושא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה" (דברי הנשיא שמגר ברע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ [5], בעמ' 510 והאסמכתאות הנזכרות שם [5], בעמ' 510-509)..." (שם, בעמוד 411). החלטת הבורר אינה מקיימת את המאפיינים של פסק ביניים כפי שניתן ללמוד מניסוחה ומהנימוקים שפורטו בהחלטתו של כבוד הרשם. לא מצאתי כל פסול בנימוקים אלו שכן החלטת הבורר אינה פותרת באופן סופי ולו מחלוקת אחת בין הצדדים אלא לכל היותר מתווה את הדרך להמשך בירור הסכסוך בין הצדדים ועל כן אינה באה בגדר "פסק ביניים" ולכל היותר ניתן לראות בה החלטת ביניים. נוסחה של ההחלטה הנ"ל מדגיש את הדינאמיות שבה ואת היעדר סופיותה נוכח הנסיבות המשתנות [עוד לעניין זה ראו: סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל ב 760-759 (2005) (להלן: אוטולנגי)]. 13. זאת ועוד, כפי שציינתי לעיל אין כל טעם לדון בטענות השונות שמעלים המבקשים כנגד הנמקותיו של כבוד הרשם אשר הביאו אותו למסקנה כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות לבצע את התיקונים האמורים בפסק הבורר , שכן די בכך כי קביעתו הסופית של כבוד הרשם בעניין היעדר הסמכות הינה קביעה אשר בדין יסודה כמבואר להלן. בניגוד לטענתם של המבקשים בנוגע לסעיף 33 לפסק הבורר , הרי שהבורר כלל לא קבע בסעיף זה כי המבקשים זכאים לסכום כלשהו, כפי שניתן ללמוד מנוסח הסעיף המצוטט לעיל. בסעיף זה תיאר הבורר את טענות הצדדים והתווה את גדר המחלוקת ביניהם ותו לא. משכך, אין מדובר בהשמטה של הבורר שנעשתה בהיסח הדעת ואין מדובר בפליטת קולמוס כפי שטוענים המבקשים. באמצעות בקשת תיקון פסק הבורר ניסו המבקשים הלכה למעשה לשנות באופן מהותי את פסק הבורר ולהשיג את אשר הבורר לא נתן להם. והרי כבר נפסק שבית המשפט אינו רשאי לתקן פסק בורר אלא אם כן מדובר בתיקון טכני שאינו כרוך בהפעלת שיקול דעת, כפי שנקבע בפסק דינה של השופטת א' חיות ברע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד נט(4) 529, 542 (2003) (להלן: עניין שועלי): "התנאי להפעלת סמכות התיקון המוקנית לבית-המשפט על-פי סעיף 22(ד) לחוק הבוררות הוא כי מדובר בליקוי מסוג הליקויים המפורטים בסעיפים 22(א)(1) ו-22(א)(2), על-כן מקום שאכן מדובר בו בטעות שבשיקול-דעת ולא בפליטת קולמוס או בטעות חישוב גרדא, נשללת סמכות התיקון בשל סוג הטעות שבה מדובר, ושאלת סמכותו של בית-המשפט להורות על התיקון אינה מתעוררת כלל..." (ההדגשה במקור - י.ד.) (שם, בעמוד 542). ובהמשך: "... מטרתו של מוסד הבוררות היא להוות "תחליף לבית-המשפט ולא מבוא אליו" (ראו ע"א 347/65 ניירות ערך והשקעות בע"מ נ' "ישנומט" בע"מ [2], בעמ' 474). אכן, גישתם העקבית של בתי-המשפט הייתה והינה כי ההתערבות בפסקי בוררות ראוי לה שתיעשה במשורה תוך מתן פירוש מצמצם ודווקני לעילות ההתערבות הקבועות בחוק. ביסוד גישה זו עומד הרצון לחזק את מעמדו של פסק הבוררות כהכרעה סופית ומחייבת ולעודד בכך את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות. אותה גישה עצמה היא שעמדה לנגד עיני המחוקק עת בחר שלא לכלול בחוק הבוררות את עילת הביטול בגין "טעות על פני הפסק", עילה שמצינו בפקודת הבוררות שקדמה לחוק (ראו ע"א 209/70 חביבאללה נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין ועבודות ציבוריות [3], בעמ' 111). על-פי גישה מצמצמת זו, מקפיד בית-המשפט לשמור על האוטונומיה של מוסד הבוררות ועל עצמאות קביעותיו. אין בית-המשפט שם עצמו כערכאת ערעור על פסקי בוררות, והעילות להתערבותו בהם מתאפיינות בבדיקת תקינות הליך הבוררות, ולא בבחינה מהותית של תוצאותיו (ראו רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ [4], בעמ' 518). ברוח זו על בית-המשפט להפעיל גם את הסמכות לתקן ליקויים המסורה לו על-פי סעיף 22 לחוק הבוררות, שאם לא כן, נימצא מכניסים בדלתו של סעיף 22 את העילה של "טעות על פני הפסק" אף שזו הוצאה מעילות ההתערבות שבסעיף 24 לחוק הבוררות. הילוכו של בית-המשפט בהפעילו את סמכות התיקון המסורה לו בסעיף 22 לחוק הבוררות צריך אפוא שיהא זהיר, מצומצם ומוקפד, ועליו להימנע מהפעילה אם לא השתכנע כי אכן מדובר בליקוי מן הסוג הטכני כגון טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה או טעות חישוב. סיכומם של דברים - הדגש לעניין תיקון ליקויים על-פי סעיף 22 לחוק הבוררות הוא על סיווג הטעות שאת תיקונה מבקשים... על בית-המשפט להקפיד מאוד בהפעילו את סמכות התיקון המסורה לו, כאמור בסעיף 22 לחוק הבוררות. עליו לצמצם עצמו אך ורק לתיקון של אותם ליקויים טכניים המנויים בסעיף, ואל לו לגלוש לתיקון טעויות שבמהות..." (עניין שועלי, בעמודים 543-542). בקשה לדיון נוסף על פסק הדין בעניין שועלי נדחתה [ראו: דנ"א 821/05 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד (לא פורסם, 5.5.2005)]. 14. אין לי אלא לסמוך ידיי על דבריה של השופטת חיות בעניין שועלי ולשוב ולהדגיש את המדיניות המשפטית הנוהגת והרצויה בדבר הצורך בחיזוק מעמדו העצמאי של מוסד הבוררות באופן שהתערבות שיפוטית בהחלטות בענייני בוררות תהיה מצומצמת למקרים חריגים בלבד. ריסון שיפוטי הינו מוצדק ואף מחויב ביחס לפסקי בוררות והחלטות שניתנו במסגרת הליכי הבוררות, זאת מאחר ומוסד הבוררות הינו מנגנון חילופי ליישוב סכסוכים השואב את עיקר כוחו מרצון הצדדים, כאשר הליכי הבוררות מגשימים רצון זה. אין להשלים אם מצב בו צד אשר פנה בהסכמה למוסד הבוררות, ינסה להביא לביטולו של פסק הבוררות - גם אם על דרך של הגשת בקשה ל"תיקונו" - רק בשל אי שביעות רצונו מהתוצאה אליה הגיע הבורר (ראו למשל: רע"א 1714/08 עזבון המנוח אריה נוי ז"ל נ' יחיאל חיימוביץ (לא פורסם, 1.5.2008), סעיף 18; רע"א 3268/09 אורן נ' רבינסקי (לא פורסם, 17.8.2009), סעיף 24; רע"א 4416/09 גבאי אדריכלות ובניין ערים בע"מ נ' א' רובין אדריכלים בע"מ (לא פורסם, 3.9.2009), סעיף 7). לעניין זה יפים הדברים שנכתבו בהקדמה למהדורה הראשונה לספרה של אוטלנגי, על ידי כבוד השופט י' זוסמן, לימים נשיא בית המשפט העליון : "הסכמה מרצון לבורר שנבחר על ידי הצדדים עצמם אין לה ערך של ממש, זולת אם היא מלוות רצון והסכמת כל אחד מן המתדיינים לקבל עליו את הדין כמו שייפסק על ידי הבורר . בהווי הישראלי הסכמה אחרונה זו היא לעיתים קרובות מידי הסכמה-על-תנאי בלבד, לאמור הסכמה להשלים עם הפסק הרצוי, אך אם לא פסק הבורר כמו שבעל דין רוצה, מפשפשים בחומר הבוררות כדי לגלות בו אמתלה לביטול הפסק ולחידוש המשפט במקום אחר" [דבריו אלו של כבוד השופט זוסמן הובאו גם במסגרת המהדורה הרביעית לספרה של אוטולנגי, ראו: אוטולנגי א, בעמוד כז]. לכן, סמכותו של בית המשפט לתקן פסק בורר צריכה להיות מצומצמת לאותם מקרים העונים לתנאים שנקבעו על ידי המחוקק בסעיפים 22(א)(1)-(2) לחוק הבוררות, שעניינם תיקון טכני שאינו מצריך הפעלת שיקול דעת על ידי בית המשפט. בקשת התיקון שנדונה לפני כבוד הרשם במקרה דנן אינה מקיימת קריטריונים אלו ולכן בדין קבע כבוד הרשם כי בית המשפט המחוזי אינו מוסמך לבצע את התיקונים המבוקשים. 15. יוצא אפוא, כי עתירתם המקורית של המבקשים נמחקה לא מטעמים פרוצדוראליים כפי שהמבקשים מנסים להציג זאת, כי אם מטעמים מהותיים ביותר - ליקויים שבתחום הסמכות השיפוטית היורדים לשורש העניין. משכך, נשמט הבסיס לטיעונם של המבקשים כי היה על בית המשפט המחוזי להיעתר לבקשתם להארכת מועד היות שעתירתם המקורית אכן הוגשה במועד ונמחקה אך בשל אופן ניסוחה. ככל שרצו המבקשים להעביר מעליהם את "רוע הגזירה" של פסק הבורר הרי שהיה עליהם מלכתחילה להגיש בקשה לביטולו (בהנחה שהתקיימה איזו מעילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות) ולא בקשה לתיקונו. משלא נהגו כך המבקשים אין להם אלא להלין על עצמם בעניין חלוף המועד. לא מדובר באיחור של מספר ימים או שבועות, אשר גם הוא אינו מצדיק מתן ארכה, אלא מדובר באיחור משמעותי בן שנה בהגשת הבקשה להארכת מועד, כפי שקבע בית המשפט המחוזי כממצא עובדתי. הארכת מועד להגשת בקשת ביטול פסק בורר לפי סעיף 27(א) לחוק הבוררות טעונה טעמים מיוחדים (בנוסף ראו: אוטולנגי, בעמוד 1137), אולם "טעמים" לא הוצגו לבית המשפט המחוזי ואף לא לפנינו, ולא כל שכן "טעמים מיוחדים". בהינתן איחור משמעותי בן שנה בהגשת הבקשה להארכת המועד ובהיעדר טעמים מיוחדים, באתי לכלל מסקנה כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להאריך את המועד. 16. אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות. הארכת מועדיישוב סכסוכיםבוררביטול פסק בוררות