מה התנאים לאישור תביעה ייצוגית ? השימוש במכשיר התובענה הייצוגית, ככלי אכיפה פרטי על בעל מונופולין, מוסדר בפרק ו' 1 לחוק ההגבלים העסקיים, המאפשר להגיש תובענות ייצוגיות שעילתן בחוק הגבלים עסקיים, אשר עילתן נוצרה לאחר יום תחילת החוק, דהיינו 10 במאי 1996. סעיף 46 ב' לחוק ההגבלים העסקיים קובע שהגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור של בית המשפט. וכך קובע הסעיף: "הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט או בית הדין, לפי הענין (בפרק זה - בית המשפט), והוא לא יאשרה אלא אם כן שוכנע שנתקיימו התנאים האלה: (1) גודלה של הקבוצה מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית; (2) קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה יוכרעו בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה; (3) הגשת התובענה הייצוגית היא דרך עדיפה על הגשת תביעות אישיות, מוצדקת והוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (4) קיים יסוד סביר להניח כי התובע מייצג בדרך הולמת את עניינם של כל הנמנים עם הקבוצה". במידה וישתכנע בית המשפט כי נתמלאו כל ארבעת התנאים הנ"ל, יקבע כי התובענה אשר הונחה על שולחנו אכן ראויה להתברר כתובענה ייצוגית, ויפתח את שערי היכל התובענות הייצוגיות, לצורך המשך בירורן. להלן החלטה בבקשת אישור תביעה ייצוגית: החלטה א. מהות הבקשה זו בקשה להכיר בתביעה שהוגשה כתובענה ייצוגית לפי סעיף 46 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח - 1988 (להלן: "חוק ההגבלים העסקיים"). ב. ההליכים ביום 20.4.99 הגישו המבקשים תביעה אישית כנגד 4 חברות הכבלים ובקשה לאשר את התביעה כייצוגית (בש"א 36128/99). בענייננו אוחדו חמישה תיקים, שבהם שאלות משותפות של עובדה ומשפט. בהחלטה מיום ה-26.11.03 נקבע סדר הדיון ביחס לאותם תיקים. בתיק 1575/99 - יש צו הקפאת הליכים; בתיק 1343/99 הצדדים מסכימים לעכב את הדיון שם, עד סיום הדיון בהליכים שאוחדו; שלושת התיקים 1574, 1576, 1577 יידונו בנפרד. הוחלט שהתיק הראשון שיידון הוא 1574/99 אברהמי נ' מת"ב ואח'. לפיכך ההחלטה שלהלן נוגעת אך ורק לבש"א בתיק 1574/99. בתאריך 8.3.2000 הגישו התובעים בתיק העיקרי בקשה לתיקון בקשותיהם לאישור תביעתם כתביעה ייצוגית (בש"א 6075/00). במצורף לבקשה לתיקון הבקשה לאישור התביעה כייצוגיות, צורפו הבקשות המתוקנות עצמן. הדיון בבקשה לתיקון נערך ביום 27.6.2000 בפני השופט קלינג. באותו דיון הסכימו חברות הכבלים לבקשת התיקון של אישור תובענות כייצוגיות. משכך אנו דנים בבקשה המתוקנת לאישור התובענה הייצוגית. חברות הכבלים העלו שתי טענות סף לפיהן עומדת להם הגנה מכח סעיף 6 לפקודת הנזיקין בהחלטה מיום 21 באוגוסט 2003, וכי יש להסתמך על פסק דינו של בית הדין להגבלים עסקיים בה"ע 466/95 עידן חברה לכבלים בע"מ ואח' נ' הממונה על ההגבלים העסקיים, קובץ החלטות של הממונה על ההגבלים העסקיים, כרך ג' ע' 147 (להלן: "פרשת עידן"). בהחלטה מיום 21 באוגוסט 2003 דחה השופט קלינג את שתי טענות הסף האמורות. ג. עובדות רלבנטיות המשיבה הינה חברה ציבוריות העוסקת בשידור למנויים של טלוויזיה רב ערוצית בכבלים. על פי סעיף 16 לחוק הבזק התשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק הבזק"), ניתן למשיבה זיכיון, כמשמעותו בחוק הבזק. על פי תנאי הזיכיון ניתנה למשיבה הזכות הבלעדית להעניק שירות טלוויזיה רב ערוצית באמצעות מערכת כבלים למנויים בתשלום (להלן: "השירות") באזורים שונים: בת-ים, חולון, חדרה, נתניה, חיפה, גולן, קריית שמונה, צפת וכינרת (להלן: "האזור"). המבקש הינו לקוח ומנוי של המשיבה והוא מקבל מהמשיבה את השירות באזור. עפ"י סעיף 29 לחוק ההגבלים העסקיים, אסור לבעל המונופולין לקבוע "מחיר קניה או מכירה בלתי הוגנים של הנכס או של השירות שבמונופולין". המבקש טוען כי המשיבה, שהינה בעלת מונופולין (סטטוטורי) באזור, מנצלת לרעה את מעמדה בשוק באופן הפוגע או העלול לפגוע בצרכנים, בין השאר, על ידי כך שקבעה וגבתה ביודעין מחירים מופקעים העולים בעשרות אחוזים מעל מחיר שוק תחרותי הוגן בעבור השירות שאותו היא נתנה ללקוחות בתקופת הזמן שתחילתה ביום 10.5.96 וסופה ביום הגשת התביעה 20.4.99. (להלן: "התקופה הרלבנטית"). בכל התקופה הרלבנטית קבעה המשיבה ללקוחותיה את המחיר בעבור השירות וגבתה מהם תשלומים בעבור השירות (להלן: "מחיר המשיבה"). על פי תקנה 21(א) לתקנות הבזק (זיכיונות), התשמ"ח - 1987 (להלן: "תקנות הבזק"). התשלומים בעד שירותי המשיבה נקבעו בזיכיון. המחיר שנקבע למשיבה לעניין תקנה 21(א) הוא מחיר מקסימלי. על פי תקנה 26א לתקנות הבזק, המשיבה כבעלת זיכיון, רשאית להפחית את המחירים שנקבעו בזיכיון. בהתאם לתקנות הבזק (מכרזים), במסגרת ההצעה שהגישה המשיבה במכרז למתן הזיכיון היא צירפה תוכנית עסקית המפרטת את תוכניותיה, את היקף ההשקעה אותו היא מתכננת, סוגי השירותים שאותם היא מתכוונת להציע ללקוחותיה, עלותם והמחיר שיידרש בעבורם (להלן: "התוכנית העסקית"). על בסיס התוכנית העסקית של המשיבה נקבע לה, בין השאר, גם המחיר המקסימלי אותו היא זכאית לגבות. בדיעבד הסתבר, לטענת המבקש, כי לא קיים כל קשר בין מצגי המשיבה בתוכנית העסקית לבין השירות שניתן בפועל לצרכנים. זה עולה בין השאר, גם מדין וחשבון הוועדה להרחבה וארגון מחדש של מערך השידורים לציבור בישראל (להלן: "דו"ח פלד") שהוגש לשרת התקשורת, הגב' לימור לבנות (המהדורה השניה, נובמבר 1997). בפרק בו סוקרת הוועדה את מערך השידורים המוצע כיום לציבור בישראל, נקבע: "מקור המימון - דמי מנוי חודשיים בסך 125 ₪ (נכון למאי 97), הצמודים ב-100% למדד (38 דולר לפי שער של 3.40 ₪ לדולר). זהו השיעור הגבוה ביותר בעולם שמשלם מנוי כבלים עבור שירות, הכולל חבילה אחת של שירותים, הניתנת לו בנוסח 'קח או זנח', בלא אפשרות לבחור את ערוצי השידור, לפי העדפותיו ובמחיר מדורג, לפי שיטת ה-Tiering המקובלת בעולם". לטענת המבקש, המחיר ההוגן לשירות שבמונופולין, כמשמעו בסעיף 29א לחוק ההגבלים העסקיים, הוא המחיר שהיה קיים בשוק לו הייתה מתקיימת בו תחרות אפקטיבית (להלן - "מחיר השוק"). עוד טוען המבקש, שבענייננו מתקיים סעיף 29 א(ב)(1) לחוק ההגבלים העסקיים, לפיו יש חזקה על פיה, ייראו בעל מונופולין כמנצל לרעה מעמדו בשוק באופן המפחית את התחרות בעסקים או פוגע בציבור במקרה בו מתבצעת "קביעה של רמת מחירי קניה או מכירה בלתי הוגנים של הנכס או של השירות שבמונופולין". נושא התעריפים של דמי המנוי נדון בבית הדין להגבלים עסקיים, במסגרת אשור שניתן להסדר כובל בין חברות הכבלים. בית הדין להגבלים עסקיים אישר בפרשת עידן הסדר, שבמסגרתו יעלו דמי המנוי מדי שנה, עליה ריאלית בשיעור של 1.9%. במסגרת התייחסותו לדמי המנוי דחה בית הדין טענה, כאילו יש בהעלאתם (בגבול המקסימום הקבוע בזיכיון), משום ניצול לרעה של הכח המונופוליסטי. ד. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי טענות הצדדים עולות הפלוגתאות הבאות: - האם קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה יוכרעו לטובתה? - מהו מחיר "בלתי הוגן"? - האם נגבו מחירים בלתי הוגנים? בסעיף 1 לסיכומי המשיבה נאמר, שהיא מוכנה להניח לצורכי הדיון הנוכחי שהמבקש עמד בנטל הנדרש ממנו להוכיח את היות המשיבה בעלת מונופולין. לפיכך לא נדון בשאלה זו להלן. ה. המסגרת הנורמטיבית - תנאים לאישורה של תובענה כייצוגית השימוש במכשיר התובענה הייצוגית, ככלי אכיפה פרטי על בעל מונופולין, מוסדר בפרק ו' 1 לחוק ההגבלים העסקיים, המאפשר להגיש תובענות ייצוגיות שעילתן בחוק הגבלים עסקיים, אשר עילתן נוצרה לאחר יום תחילת החוק, דהיינו 10 במאי 1996. סעיף 46 ב' לחוק ההגבלים העסקיים קובע שהגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור של בית המשפט. וכך קובע הסעיף: "הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט או בית הדין, לפי הענין (בפרק זה - בית המשפט), והוא לא יאשרה אלא אם כן שוכנע שנתקיימו התנאים האלה: (1) גודלה של הקבוצה מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית; (2) קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה יוכרעו בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה; (3) הגשת התובענה הייצוגית היא דרך עדיפה על הגשת תביעות אישיות, מוצדקת והוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (4) קיים יסוד סביר להניח כי התובע מייצג בדרך הולמת את עניינם של כל הנמנים עם הקבוצה". במידה וישתכנע בית המשפט כי נתמלאו כל ארבעת התנאים הנ"ל, יקבע כי התובענה אשר הונחה על שולחנו אכן ראויה להתברר כתובענה ייצוגית, ויפתח את שערי היכל התובענות הייצוגיות, לצורך המשך בירורן. המשיבה מבקשת לקבוע, כי התובענה הייצוגית אינן עומדות בתנאי סעיף 46 ב', ובעיקר אינה עומדת בתנאי סעיף קטן (2), הקובע כי תנאי לאישור תובענה כייצוגית הינו כי "קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה יוכרעו בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה". לגירסתה, סיכויי התובענה להתברר לטובת הקבוצה שבשמה מוגשת התובענה הינם אפסיים לכאורה, בכך שהתובענה אינה עונה על תנאי סעיף 46 ב' (2) לחוק. מלבד טענה זו, נטענו גם טענות אחדות בדבר התקיימותם של התנאים הנוספים לאישור תובענה ייצוגית. אך בסיכומים זנחה המשיבה טענות אלו והתמקדה בשאלת העמידה בתנאי סעיף 46 ב' (2), ובכך מתרכז עיקר דיוננו. דיון ו. האם קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה יוכרעו לטובתה? כאמור, טענתה המרכזית של המשיבה היא, שאין לכאורה כל סיכוי סביר שהתובענה תצלח בסופו של יום, ועל כן טוענת המשיבה, כי דין הבקשה לאישור התובענה כייצוגית - להידחות, שכן אין היא עומדת בתנאי סעיף 46 ב' (2) לחוק ההגבלים העסקיים. בראשית הדברים נתייחס לשאלה המקדמית, השנויה במחלוקת הצדדים שבפנינו: מהו נטל השכנוע הנדרש להוכחת התקיימות תנאי סעיף 46 ב' (2) לחוק ההגבלים העסקיים? לשון הסעיף נוקטת במילים "קיימת אפשרות סבירה", מכאן כי אין התובע צריך להוכיח בוודאות את טענותיו העובדתיות והמשפטיות, אלא ברמת שכנוע פחותה מזו. ומהי אותה רמת שכנוע פחותה? המבקש טוען כי אין להחמיר מדי עם התובע בשלב אישור תובענתו כייצוגית, וכל שעל בית המשפט לעשות בשלב זה, הוא להשתכנע במידה והן נכונות, מגלות הטענות והראיות, על פניהן, עילה סבירה להצלחת התובענה. תובענה ייצוגית היא עניין רציני השונה באופן מהותי מתביעה אישית. הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית בסכומים של מאות מיליוני ₪, כמו במקרה שבפנינו, גורמת נזקים אדירים לנתבע בעצם הגשתה. שלב הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית דומה מבחינת טיבו לדיון בסילוקה של תביעה על הסף, אלא שדיני התובענה הייצוגית מכתיבים בדיקה אחרת לחלוטין של תובענה המבקשת להיקרא "ייצוגית". כך קובע בית המשפט העליון בע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ (דינים-עליון, כרך נא, 87 (להלן: "עניין טמפו")): "ההבדלים בין סילוק תביעה רגילה על הסף לבין בקשה למתן רשות להגיש תובענה ייצוגית, מהותיים ועקרוניים הם. יסוד מוסד הוא בשיטתנו כי כל אדם זכאי לפנות לבית המשפט, לשטוח עצומותיו בפניו וראוי הוא ליומו בבית המשפט. לכל תובע נגישות לבית משפט ללא הגבלה מראש. בתביעה רגילה, אם סבור הנתבע כי אין היא מגלה עילה, עליו לפנות לבית המשפט בבקשה לסלקה על הסף. הנטל רובץ על מבקש הסילוק להראות לבית המשפט שגם אם התובע יוכיח את כל העובדות שבכתב תביעתו, לא יזכה הוא בסעד המבוקש. סילוק על הסף נעשה במשורה וביד קמוצה כדי לא לפגוע בזכות הבסיסית של כל אדם המבקש מבית המשפט סעד בגין פגיעה בו. בתובענה הייצוגית התהפכו היוצרות. אין לאיש זכות להגיש תובענה כזו, אלא עליו לקבל רשות מבית המשפט לעשות כן... בקשה כזו צריכה - על פי תקנות סדר הדין האזרחי - להיתמך בתצהיר והעובדות שבתצהיר ובחקירה עליו משמשות תשתית לבית המשפט בקבלת החלטתו". (הדגשות שלי - ד.פ.) אף טעמו של ההבדל בין סילוק תביעה רגילה על הסף לבין בקשה למתן רשות להגיש תובענה ייצוגית מוסבר באותו פסק דין: "תכלית החוק מחייבת עמידת תובע בתובענה ייצוגית בסטנדרט גבוה יותר מעמידתו של תובע בתביעה רגילה בפני סילוק התביעה על הסף... הטעם לדרישת סטנדרט גבוה זה, הוא מעמד התובע הייצוגי המייצג תובעים פוטנציאליים בלתי מזוהים, במספר בלתי ידוע, שאינם נמצאים בפני בית המשפט ושלא הסמיכו את התובע לייצגם. הם נקשרים לתביעתו לטוב ולרע מבלי ליטול חלק במשפט. בית המשפט הוא להם לפה. הוא בוחן כליות ולב ומוודא שהתובענה המוגשת ראויה להתברר כייצוגית הן מבחינת התובעים הן מבחינת הנתבעים והן מבחינת הציבור. פסק הדין הניתן בתביעה כזו נגד הנתבעים מחייב את הנתבעים כלפי ציבור רחב, בחיובים שגודלם והיקפם אינם ידועים כלל והם עשויים להטיל נטל כבד ביותר לא רק על הנתבעים אלא גם על הציבור בכללו". על מנת להכריע בשאלה האם קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה יוכרעו לטובתה נדון להלן בנפרד בשאלה המשפטית ובשאלה העובדתית, ונבחן מהם הסיכויים הסבירים (שהינם מעבר לסיכויים לכאורה) שהשאלות הללו תוכרענה לטובת הקבוצה. ז. השאלה מהו "מחיר בלתי הוגן" כמשמעו בסעיף 29א(ב)(1) לחוק ההגבלים? השאלה המשפטית המרכזית הינה, מהי הפרשנות הנכונה למונח "מחירי קניה או מכירה בלתי הוגנים של הנכס או של השירות במונופולין", הקבוע בסע' 29א(ב)(1) לחוק ההגבלים העסקיים. טוען המבקש כי הפרשנות הנכונה למונח זה - ולכל הפחות, אפשרות סבירה לפרשנות - הינה כי "מחיר בלתי הוגן" הינו מחיר הגבוה מהמחיר שהיה נקבע על ידי "כוחות השוק" בתחרות משוכללת. לעומת זאת, טוענת המשיבה כי "מחיר הוגן" אינו יכול בשום אופן להתפרש כ"מחיר השוק"; וזאת בשל העובדה שאף לפי חוות דעת המומחה הלוי מטעם המבקש (עמ' 13) "לטלוויזיה בכבלים יש את המאפיינים העיקריים של מה שכלכלנים מכנים "מונופול טבעי". במצב של מונופול טבעי, שבו פועל "שחקן" אחד בלבד, אין משמעות למונח "מחיר שוק", שכן מונופול טבעי, נוצר על רקע עלויות השקעה. לטענת המשיבה אין, ולא יכול להתקיים מצב בו מונופול טבעי מתמחר את מוצריו במחיר של תחרות משוכללת. אם המחיר שנקבע ע"י המונופול הטבעי יהא זהה למחיר שבתחרות משוכללת, ייעדר אלמנט הפיצוי על הסיכון הגבוה הטמון בהשקעה כה אדירה ומסוכנת והפירמה לא תכסה את העלות הממוצעת למנוי. במצב זה, לא יימצא גורם כלשהו שיסכים להשקיע במיזם. לפיכך, לעולם המונופול הטבעי יתמחר מוצריו ברמה הגבוהה מרמת המחיר בשוק משוכלל. לענייננו, אין אנו נזקקים להכריע באופן סופי מהי הפרשנות הנכונה, אלא עלינו לבחון האם הפרשנות המוצעת בידי המבקש הינה פרשנות סבירה לכאורה, והאם יש סיכויים טובים שבית המשפט יכריע בפרשנות זו. בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון ברע"א 2616/03 ישראכרט בע"מ נ' רייס ואח' תק-על 2005(1), 3195 (להלן: פרשת ישראכרט) נידונה פרשנות הוראת סעיף 29א(ב)(1) לחוק ההגבלים. בפרשת ישראכרט בית המשפט העליון נמנע מהציג מבחן מוגדר ל"מחיר הוגן", אך קבע כי הדרך להוכחת אי-ההגינות הנטענת כרוכה בהצגת מבנה שלם של עלויות, ובלשון בית המשפט: "לא אכחד כי מי שמבקש להגיש תובענה ייצוגית המבוססת על מחיר לא הוגן נוטל על עצמו, לעיתים, משימה שאינה פשוטה כלל ועיקר. הנסיון האירופאי, כפי שסוקרת גל במאמרה - יוכיח. עם זאת, תובע ייצוגי המבקש ליטול על עצמו משימה מאוד בלתי פשוטה שכזאת יכול למשל להגיש חוות דעת כלכלית היפוטתית בשאלות כמו מה העלויות של הקמת חברת כרטיסי אשראי, מה הסיכונים ומה הרווחים וכל כיוצא באלה וכפועל יוצא מכך מדוע המחיר המונופוליסטי איננו, לכאורה, מחיר הוגן". נשים לב לאזהרתו של בית המשפט העליון, לפיה הנטל להוכיח קיומו של מחיר בלתי הוגן הוא משימה שאינה פשוטה כלל ועיקר, ולעניין זה יש להגיש תחשיב עלויות כלכלי מפורט. בהקשר זה מציין בית המשפט כי על התחשיב הכלכלי להסביר באופן ספציפי ומפורט מדוע המחירים שגבה המשיב ייחשבו ל"בלתי הוגנים", וטענת אי-ידיעת חלק מהעובדות הנצרכות לעריכת התחשיב לא תשמע מפיו של המבקש. אף לאחר שהמבקש יציג תמחור של ראוי של עלויות הייצור עליו להוסיף ולהוכיח מאיזו נקודה מעל לעלויות המתומחרות ייחשב המחיר להיות בלתי הוגן. עמד על הדברים בית המשפט בעניין ישראכרט: "שני המבחנים שנזכרו (ואחרים) אינם מתוים קו ברור לענין 'מחיר הוגן' או לענין גובה הנזק, שהרי נותרות השאלות מהו גובה הרווח ה'מותר' למונופולין? ומהו ההפרש בין מחירים של חברות דומות, מעליו נחשב המחיר ל'בלתי הוגן'?" לנוכח קשיי ההוכחה האלה מציין בית המשפט העליון, כי אין להתפלא על כך, שאפילו באירופה, מכורתה של טענת המחיר הבלתי-הוגן, לא הצטברה אלא פסיקה דלה בלבד על הסעיף הנדון. בהקשר זה ראוי להזכיר כי בית הדין האירופי קבע בפסיקתו שגם מחיר הגבוה ב-100% מרף הייחוס אינו מהווה מחיר בלתי הוגן (אסמכתא 43 לאסמכתאות המשיבה). להלן נבחן האם עמד המבקש נטל המוטל עליו להוכיח מחיר בלתי הוגן מן ההיבט המשפטי, דהיינו האם המבחן שאימץ להגדרת "מחיר בלתי הוגן" הינו המבחן הראוי. לשון החיקוק נקודת המוצא בפרשנות דבר חקיקה היא לשון החיקוק. בהקשר זה קבע נשיא בית המשפט העליון בע"א 162/82 קיבוץ חצור נ' פקיד השומה רחובות (פ"ד לט(2) 70, 74): "כיצד תיקבע המשמעות "הנכונה" של דיבור בחוק? נקודת המוצא היא הלשון שנקט המחוקק. אין לך משמעות "נכונה" של דיבור, אם אין לה עיגון לשוני ולו מינימאלי בתורת הלשון. חייבת להיות נקודת אחיזה ארכימדית לפירוש הנכון בלשון החוק... אלא אם כן כל משמעות המעוגנת בלשון מביאה לאבסורד. בהעדר "אבסורד", חייבת המשמעות ה"נכונה" להיות אחת מהאפשרויות המעוגנות בלשונה של ההוראה". לשון חוק ההגבלים העסקיים נוקטת במונח "מחירי קניה או מכירה בלתי הוגנים". אין בידי לקבל את טענת המשיבה, שהפרשנות לפיה מחיר הוגן הינו מחיר השוק מביאה לאבסורד. אין ספק כי השימוש במונח "הגינות" יכול להלום - עד כמה שהדבר נוגע לבחינה הלשונית בלבד - את המשמעות של "מחיר השוק"; שהרי, ניתן לקבל טענה לפיה ההגינות הייתה מחייבת לכאורה כי יתקיים שוק חופשי ובו תחרות חופשית משוכללת, והמחיר שישלם הצרכן יהיה מחיר השוק ההוגן, ולפיכך בהעדר תחרות בשל קיום המונופול יש להעמיד את הצרכן במקום שהיה עומד ללא קיום המונופול, קרי לשלם את "מחיר השוק" בלבד. עם זאת, אין בידי לקבל את טענתו הגורפת של המבקש (בסעיפים 8.19-8.18 לבקשה), ש"אין ספק כי השימוש במונח 'הגינות' מכוון, אפילו מבחינה לשונית, למשמעות של 'מחיר שוק'". אין כל קשר הכרחי מבחינה לשונית בין "הגינות" לבין "מחיר שוק", ומדובר במונחים שונים מבחינה לשונית. תכלית החיקוק תכלית חוק ההגבלים העסקיים הינה למנוע את ההשלכות הבלתי רצויות של היעדר תחרות בענף מסוים (אם על ידי פיקוח על הסדרים כובלים או על ידי הגבלת כוחו של המונופול). החוק אינו אוסר על קיומו של מונופולין, אך עם זאת הוא שואף להביא למצב בו השוק יתנהל כאילו הוא מצוי בתחרות משוכללת, ובכך תושג יעילות כלכלית מקסימלית. על פי סעיף 29א(ב)(1)לחוק ההגבלים העסקיים, "ייראו בעל מונופולין כמנצל לרעה את מעמדו בשוק באופן העלול להפחית את התחרות בעסקים או לפגוע בציבור", במקרה בו מתבצעת "קביעה של רמת מחירי קניה או מכירה בלתי הוגנים של הנכס או של השירות שבמונופולין". לא בכדי מציין המחוקק את הפגיעה בציבור ואת הפחתת התחרות, כביטוי לתוצאות השליליות של מונופול המנצל מעמדו לרעה בקביעת מחירים. זאת, מאחר ששתי השלכות אלה, מהוות שני היבטים שונים לניצול כוחו של בעל המונופולין לרעה, בהקשר של מחיר הנכס או השירות. היבט הפגיעה בציבור יתממש, לטענת המבקש, כאשר המונופול יגבה מחיר הגבוה ממחיר השוק, באופן הפוגע בכיסו של הציבור; ואילו היבט הפגיעה בתחרות יתממש, כאשר המונופולין יינצל את כוחו וייגבה מחיר הנמוך ממחיר השוק באופן שיחסל כל מתחרה פוטנציאלי. לתפיסת המבקש, שני היבטים שליליים אלה של המונופולין המנצל כוחו לרעה, תוך גביית מחיר הגבוה ממחיר השוק או הנמוך ממנו לפי העניין, פוגעים בתכלית החקיקתית שראה המחוקק לנגד עיניו, ודווקא את התקלה המתבטאת בהשלכות אלה בא המחוקק להסיר. החובה הנורמטיבית המוטלת, אפוא, על בעל מונופולין היא, לטעמו של המבקש, לגבות מחיר הוגן, הוא מחיר השוק - לא למעלה ממנו אף לא למטה ממנו. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, אני נוטה לסבור כי הסיכויים, שבית המשפט יכריע לטובת פרשנות המזהה בין "מחיר הוגן" לבין "מחיר שוק" אינם גבוהים. המבקש תולה יהבו בתחרות כאלמנט המרכזי העומד בתכליתו של חוק ההגבלים. אך התחרות אינה חזות הכל. חוק ההגבלים מכיר בקיומם של שיקולים אחרים היכולים לפעול לטובת הכלל, אף אם הם אינם מתיישבים עם תחרות חופשית. עמד על כך בית המשפט העליון בקובעו: "חוק ההגבלים העסקיים אינו רואה את התחרות החופשית כגורם הבלעדי, שעל פיו תקבע טובת הכלל ובהחלט מאפשר הוא שקילת גורמים אחרים, המשפיעים על טובת הכלל במובנו הרחב". (בג"ץ 588/84 ק.ש.ר. סחר אזבסט בע"מ נ' יו"ר המועצה לפיקוח על ההגבלים העסקיים, פ"ד מ(1) 29, 38)". מחוק ההגבלים עצמו ניתן ללמוד בבירור כי יש לשקול גם שיקולים לבר-תחרותיים ולבר-כלכליים כשבוחנים את טובת הציבור וטובתו של השוק; שיקולים כגון: שיפור מאזן התשלומים של המדינה, מניעה פגיעה חמורה בענף החשוב למשק המדינה ועוד (ר' י' יגור, דיני ההגבלים העסקיים, תל-אביב תשנ"ז, 37). השיקולים הלבר-תחרותיים נלמדים אף מלשון החוק הנוקטת לא רק במונחים של "להפחית את התחרות בעסקים" אלא אף במונחים של "לפגוע בציבור". אף בענייננו ניתן להצביע על שיקולים לבר-תחרותיים רבים: הרצון להעלות את שידורי הכבלים במהירות האפשרית, תרומה להפקות המקור בישראל ועוד. אין ספק, שהשיקול הלבר-תחרותי המרכזי הרלוונטי בענייננו הוא להבטיח את קיומו ואספקתו של המוצר הזה לציבור. יש להניח כי לולא מתן הבלעדיות האזורית לזכיינים, ולולא קביעת המחיר בתקנות, שיתחשב בסיכון העצום שנוטלות הזכייניות, לא היה בנמצא אדם שיקח על עצמו להקים ולתפעל את אספקת המוצר של טלוויזיה בכבלים. האם לא היה האינטרס הציבורי נפגע כתוצאה מכך? ומעתה צא ואמור, שצמצום תכלית החוק לתחרות בלבד - וממילא גם גזירת המסקנה כי מחיר הוגן הינו מחיר השוק - יש בה ראיה צרה וחלקית של המצב לאשורו. יתירה מזו: פרשנות הוראות חוק ההגבלים צריכה להיזקק גם באופן טבעי לחקיקה המפורטת הנוגעת לטלוויזיה בכבלים. תחום שידורי הטלוויזיה בכבלים הוסדר על ידי המחוקק ותקנותיו, ומכוחם גם בזכיונות שקיבלו חברות הכבלים לאחר מכרז פומבי שנערך מכוח החוק. הסדר זה שהתווה המחוקק הינו הסדר פרטני, שהוא פועל יוצא של התערבותם של המחוקק ושל הרשויות בפרטי הפרטים הנוגעים להפעלת השירות הנידון: אמצעי היצור של בעלות הזכיון, התכנים של השירות המסופק והמחירים שניתן לגבות תמורת שירות זה. המחוקק החליט על מתן זכיונות אזוריים בלעדיים לחברות, לשם אספקת שידורי טלוויזיה בכבלים, ויש להניח שהדבר נעשה בהתחשב בכך ששירות זה כרוך בהשקעה ראשונית עצומה ורחבת היקף. המחוקק גילה אפוא דעתו, כי אין הוא חפץ בתחרות ישירה בתחום של שידורי הטלוויזיה בכבלים, ככל שהדבר נוגע לכמה חברות כבלים באותו איזור; וזאת מסיבות הנוגעות לשיקולים כלכליים כמו גם לשיקולים לבר-כלכליים (כגון: האינטרס הציבורי ברישות אזורים שמבחינת השיקול הכלכלי לא היתה אף חברת כבלים מרשתת אותם). בהקשר זה אף קבע בית הדין להגבלים עסקיים בפרשת עידן, שיש לאשר הוראה שהטיל הממונה על חברות הכבלים - שלא להעלות את דמי המנוי בשיעור העולה על 1.9% לשנה. וכך נאמר באותו פסק דין (מתוך דעת הרוב בפרק 11 לפסק הדין): "אנו סבורים שלא ניתן להתעלם מכל מה שאירע בעבר, לרבות המכרזים והזיכיונות שהוצאו מכוחם. לדעתנו, תוצאה כזו יהא בה משום התעלמות מזכויות שהוקנו לזכיניות כדין. מה גם שאלה השקיעו בגין רכישתן של זכויות אה סכומי עתק, המוערכים במאות מיליוני דולרים, ונטלו עליהן סיכונים כלכליים לא מבוטלים. הקפאת המחיר כמוצע מניחה שהעלאת המחיר מעבר לעליית המדד (אך לא יותר מ-1.9% לשנה) יש בה משום שימוש לרעה בהסדר, היינו, ניצול כוח מונופוליסטי שלא היה בידי הזכייניות אלמלא ההסדר. אין לפנינו ראיה כזו. להיפך. עובדה היא כי דמי המנוי שנקבעו בזיכיונות וגם אלה האחרונים גבוהים מדמי המנוי שגובות כיום הזכייניות בפועל". הנה כי כן, בית הדין להגבלים עסקיים שלל את ההצעה להקפיא או להפחית מדמי המנוי שנגבו ע"י חברות הכבלים, ונימק זאת, בין היתר, בסיכונים הכלכליים ובהשקעות העבר שנטלו על עצמן. בית הדין להגבלים עסקיים אף ראה בעובדה שחברות הכבלים גבו מלקוחותיהן מחירים הנופלים מן המותר בזיכיונותיהן ראיה לאי קיומו של ניצול לרעה של כוח מונופוליסטי. המבקש טוען כי לאור החלטתו של השופט קלינג מיום 21.8.03 אין באפשרותה של המשיבה להסתייע בפסק הדין בעניין עידן. אין בידי לקבל טענה זו. בהחלטתו האמורה דחה השופט קלינג את ההסתמכות על פסק הדין רק לעניין טענות הסף המקדמיות בעניין ההגנה מכוחו של חיקוק ומכוח פסק דין, אך בשום אופן לא שלל השופט קלינג את ההסתייעות מאותו פסק דין לעניין עצם השאלה העקרונית האם חברות הכבלים ניצלו לרעה כוח מונופוליסטי. אדרבה: בהחלטתו מצא לנכון השופט קלינג לייחס משקל מיוחד להחלטת בית-הדין להגבלים עסקיים בפרשת עידן, וכך הוא קבע (עמ' 11 להחלטה): "אין ספק שבית המשפט שבפניו תובא החלטת בית הדין יתן לה את המשקל הראוי, בהתחשב במומחיותו של בית הדין בתחום ההגבלים העסקיים". ההיסטוריה החקיקתית המבקש רוצה להבנות מחוק ההגבלים העסקיים, תשי"ט - 1959, הוא החוק אשר קדם לחוק הקיים היום, אשר קבע בסעיף 31 כהאי לישנא: "ראה הממונה שקיים מונופולין לגבי הספק מצרך פלוני או שירות פלוני, וכי אלמלא המונופולין היתה רמת המחירים של אותו מצרך או שירות נמוכה מן הקיימת, או שהאיכות, דרכי הייצור או השיווק של אותו מצרך או שירות היו שפירים יותר, או שהכמות המסופקת של המצרך או השירות היתה גדולה יותר, רשאי הוא, באישור המועצה, להציע לשר התעשיה והמסחר לקבוע, בצו, הוראות בדבר מחירים מקסימליים, איכות, דרכי ייצור או הספקה של אותו מצרך או שירות, והשר רשאי לצוות כאמור". מלשון החוק הקודם עולה, לדעת המבקש, כי כוונתו של המחוקק הינה למנוע מן המונופול לגבות מחירים הגבוהים מן המחירים שהיו שוררים בשוק אלמלא המונופול, קרי המחירים בתנאי תחרות משוכללת המהווים "מחיר שוק". הקשר בין "אלמלא המונופולין" לבין "מחיר השוק", עליו מתבסס המבקש, אינו עולה כלל מלשון הסעיף. סעיף 31 הנ"ל בחן האם אלמלא המונופול היה מחיר המצרך או השירות יותר נמוך, ותו לו; ואין מקום להסתייע ממנו לעניין הפרשנות המעלה על נס את "מחיר השוק". אף ההיקש מהדין הזר אינו יכול לתרום רבות לענייננו, שכן אין מבחן ברור וחד-משמעי, אלא מצויות תפיסות שונות בדין האירופי ובארה"ב, כפי שהודגש בפסק הדין בעניין ישראכרט (להלן). לאור האמור לעיל אני קובעת כי פרשנות המבקשים אינה עולה לכאורה מתכלית החקיקה, ואף ההיסטוריה החקיקתית או ההיקש מהדין הזר אינו תומך בפרשנותה. עוד יצויין כי מבחן השוק המשוכלל לא נזכר גם בפסק הדין שבפרשת ישראכרט, ואפילו לא כמבחן אפשרי אחד מיני כמה. נהפוך הוא: הדרך שמציע בית המשפט העליון לבחינת הגינותו של מחיר היא על ידי תמחור עלויות, ולא השוואה לשוק משוכלל ספקולטיבי. סיכום הדברים עד כה: בבואנו לפרש את הוראת סעיף 29 א' לחוק ההגבלים ראוי לילך בדרך המלך הפרשנית שתתחשב בתכליותיו של החוק, באיזון שהוא נוקט בין התחרות החופשית לבין שיקולים לבר-תחרותיים, כמו גם בחקיקה המסדירה את תחום שדורי הטלוויזיה בכבלים, תוך חתירה לפרשנות תכליתית היוצרת הרמוניה תחיקתית בין הוראות הדין השונות. הליכה בדרך המלך האמורה תביאנו לידי מסקנה, לכאורה, שתכלית חוק ההגבלים אינה מצומצמת רק לקידום התחרות, אלא מכוונת אף לשיקולים לבר-תחרותיים לטובת הציבור. שיקולים רבים כאלו מצויים בענייננו, כאמור, והם פוגעים במידה ניכרת בסיכויי אימוץ הפרשנות המצומצמת שמציע המבקש, לפיה מחיר הוגן פירושו הוא מחיר השוק בלבד - לא פחות ולא יותר. ח. האם נגבו מחירים "בלתי הוגנים"? בפרשת ישראכרט פסק בית המשפט העליון, כאמור, שהנטל הראשוני המוטל על הטוען לגביית מחירים בלתי הוגנים כרוך בעריכת: "חוות דעת כלכלית היפותטית בשאלות כמו מה העלויות של הקמת חברת כרטיסי אשראי, מה הסיכונים ומה הרווחים וכל כיוצא באלה וכפועל יוצא מכך מדוע המחיר המונופוליסטי איננו, לכאורה, מחיר הוגן". (ההדגשה שלי ד.פ.). אכן, כפי שהדגיש בית המשפט בפרשת ישראכרט, "מי שמבקש להגיש תובענה ייצוגית המבוססת על מחיר לא הוגן נוטל על עצמו, לעיתים, משימה שאינה פשוטה כל ועיקר". האם עמד המבקש בנטל הדרוש להוכחת גביית מחיר שאינו הוגן? סבורני שהתשובה לכך היא שלילית; המבקש לא הצליח להוכיח - בהתאם לנדרש בפרשת ישראכרט - כי המשיבה אכן גבתה מחירים בלתי הוגנים ממנוייה. אמנם, צודק המבקש כי בהקשר זה אין ליתן משקל רב מידי לפסק הדין בפרשת עידן, שכן לא הוצגו כל ראיות וכל תחשיב בדבר הוגנות מחיר דמי המנוי, ובית הדין בעניין עידן הדגיש כי קביעתו אינה מאשרת שתעריפי דמי המנוי משקפים מחירים הוגנים. צודק גם המבקש באומרו שאין להביא ראיה להוגנות המחירים מעצם העובדה שהרשויות המנהליות לא הפחיתו את מחירי המשיבה, שכן סעיף 29 א' מטיל את האחריות להימנע מהפקעת מחירים על בעל המונופולין עצמו, ולא על הרשויות המנהליות; וזאת, בין השאר, נוכח החשש שהופעלו לחצים על רשויות הפיקוח המנהליות מצד בעלי חברות הכבלים. עם זאת המבקש לא הצליח להוכיח כי נגבו מחירים בלתי הוגנים מטעמים אחרים. כל חוות הדעת שהוגשו מטעם המבקש אינן עומדות בדרישות שנקבעו בפרשת ישראכרט, שכן חוות הדעת הללו אינן משכללות את נתוני העלויות של הקמת חברת הכבלים, כמו גם הסיכונים והרווחים. חוות הדעת הכלכלית של הלוי מחודש 4/99 (להלן: "חוו"ד הלוי"), שהינה חוות הדעת המרכזית עליה נשען המבקש והמקור היחיד לחישוב הנזק הנטען (ר' סעיף 80 לסיכומי המבקש), מתעלמת מהשקעות המשיבה בציוד ותשתיות. יודגש, כי לא מדובר בסכומים של מה בכך. כפי שעולה מסעיף 2.1 לתצהירו של לוין מיום 11.10.00 (הצמוד לתשובת המשיבה לבקשה המתוקנת לאישור התביעה כייצוגית), נכון לשנת 1999 השקיעה המשיבה השקעות בגובה של 1,147,000,000 ₪; ובין השנים 1999-2003 השקיעה המשיבה כמיליארד ₪ נוספים עם המעבר לשידור דיגיטאלי (סעיף 26 לתצהיר לוין מיום 23.6.04). בסך הכל השקיעה המשיבה עד שנת 2003 כשני מילארד ₪ בתשתית וציוד קבוע. לכך יש להוסיף אף את הפחת העצום על השקעות אלו (ר' עמ' 8-7 לחוו"ד מילר, ועמ' 42 לחוו"ד הלוי). למעשה חוות הדעת הלוי מתעלמת לחלוטין מסכומים אדירים אלו!! חוו"ד הלוי בחרה, כמדד העיקרי בו נבחן ניצול הכוח המונופוליסטי לרעה, במדד החשבונאי EBITDA (רווחים לפני ריבית, מיסים, פחת ובלאי). מדד זה אינו מתחשב בהוצאות על ציוד קבוע ותשתית, ואף לא בפחת עליהם (ר' חוות דעת פרופ' מילר מיום 10.10.99). מיותר לציין כי הוצאות תשתית וציוד קבוע אינן שונות מכל הוצאה אחרת, ואף אותן צריך המשקיע להחזיר. אין גם ספק שבשוק חדש, וחברות הכבלים נכנסו לשוק רק בראשית שנות ה-90, נדרשות הוצאות כבירות בתחילת הדרך. קל להבין כי התעלמות גורפת מהשקעה עצומה בסך שני מיליארד ₪ מעוותת את המסקנות של חוו"ד הלוי. ומה השיב על כך מר הלוי? בפסקה 2. א' לחוות דעתו של מר הלוי מיום 23.1.00 במענה לחוו"ד מילר, נאמר כי "אין להתחשב בהשקעה העצומה בתשתית, משום ש"שווי ההשקעות בתשתית ימומש על ידי זכייניות הכבלים בכל מקרה. אם תוארך תקופת הזיכיון - תמשיך החברה בפעילותה ללא צורך בהשקעה חדשה, ואם לא תוארך תקופת הזיכיון - תמכור החברה את תשתית הכבלים". כיוצא בכך טוען המבקש בסעיף 29 לסיכומי התשובה שלו, שחברות הכבלים, לרבות מת"ב, החזירו את השקעותיהן כבר בשנים 1997-1996. איני מקבלת טענה זו. אין בדברים הללו הסבר מספק להתעלמות מן ההשקעה בתשתית, שכן הוא מתעלם מן העובדה הפשוטה שגם עלויות תשתית וציוד קבוע מהוות חלק מתמחור המוצר. לא זו אף זו - מר הלוי עצמו הודה שלהוצאות תשתית חשיבות עצומה בתמחור המוצר עד כדי כך שרק חברה שההוצאות התשתית הנמוכות ביותר תוכל לגבות את המחירים הנמוכים ביותר ולשרוד בשוק (ר' עמ' 13 לחוו"ד הלוי). מר הלוי אף לא הניח כל תשתית ראייתית המוכיחה את טענתו, שהיות ומרבית חברות הכבלים עושות שימוש בתשתית - אין לעובדה שהמשיבה השקיעה בתשתית השפעה על הניתוח. המעיין בעמ' 41 לחוו"ד הלוי יווכח כי אין לו צל של מושג בדבר היקפי ההשקעה הנדרשים לתשתיות, וכי דבריו נסמכים על הנחות ואינטואיציות, כמוכח מלשונו שם: "בהנחה כי ההשקעות בתשתיות של חברות הכבלים הישראליות אינן גבוהות מהמקובל במקומות אחרים... על פי מיטב ידיעתנו אין סיבה להניח שעלויות אלו תהיינה גבוהות יותר בישראל מאשר במקוות אחרים". הדגשות שלי - ד.פ. אך מהי התשתית שעל בסיסה נקבעה אותה הנחה ו/או ידיעה? על כך אין כל התייחסות בחוו"ד הלוי. פגם נוסף, שיש בו לאיין את חוו"ד הלוי בכללותה מצוי בכך, שהיא מתעלמת כליל מן הסיכון שחברות הכבלים, והמשיבה בתוכן, עמדו בפניו, שעה ששקלו האם להתמודד במכרז לאספקת שירותי טלוויזיה בכבלים בישראל. כזכור, בית המשפט העליון קבע בפרשת ישראכרט כי יש לתמחר את הסיכון הכלכלי, וכך קבע גם בית הדין להגבלים עסקיים בעניינה של המשיבה עצמה. אף ההשוואה הכלכלית, אשר המבקש עורך בחוות הדעת הכלכלית שהגיש (חוו"ד הלוי), בין מחירי המשיבה לבין מחירי חברות כבלים מעבר לים אשר נבחרו על ידי המבקשים באופן אקראי, נטולה ערך כלכלי-השוואתי ממשי, ועל הכשלים השונים עמד פרופ' מילר בחוות דעתו. כך למשל, מתעלמת חוות הדעת לחלוטין משורה ארוכה של הבדלים מהותיים ויסודיים בין משקים בכלל, ובין המשק הישראלי למשקי החוץ אליהם היא בוחרת להשוות בפרט ומהשפעתם של הבדלים אלו על עצם הלגיטימיות של ההשוואה ועל תוצאותיה. הבדל מרכזי, שאינו בא לידי ביטוי בחוו"ד הלוי, הוא שבניגוד לישראל, שבה ניתן לחברות הכבלים זיכיון לתקופת זמן מוגבלת (ר' תקנה 2 לתקנות הבזק (זכיונות), תשמ"ח-1987, המגבילה את תקופת הזכיון הבסיסית ל-15-12 שנים, ומגבילה את הארכתה ל-4 שנים נוספות), הרי שבארה"ב לא מוגבל הרישיון בזמן (ר' פסקה 3.1 לתצהיר לוין מיום 11.10.00). אין צורך לסיים לימודי כלכלה כדי להבין עד כמה משפיע נתון זה על הצורך להחזיר את ההשקעה כולה בפרק הזמן שקצב הזיכיון, וממילא הדבר משפיע על המחיר. הבדל נוסף, שחוו"ד הלוי מתעלמת ממנו, הוא שבניגוד לארה"ב, חברות הכבלים הישראליות צריכות להתמודד על עלויות הכרוכות בהתאמת תכנים זרים לקהל הישראלי (תרגום תכניות זרות שרכשה המשיבה). כפי שהראתה המשיבה בסיכומיה, פגמים דומים נפלו אף בחוות הדעת האחרות שהובאו מטעם המבקש (חוות הדעת של דוויק נסמכת גם היא על מחקר עם הלוי שלמה, התבססה על השוואה לארה"ב ולאירופה, התמקדה בתעריף לערוץ בודד, כשאינה לוקחת בחשבון הכנסות לפני מיסוי, ריבית, פחת ובלאי. חוה"ד של רונד - התבססה על חו"ד הלוי ואח' (ר' סעיף 2) וכן על נתוני מחקר נכון לשנת 7-1996 בארה"ב ובאירופה, תוך השוואה לארה"ב. בין היתר, בחו"ד זו יש הערכות לא מספריות של מיזוג בין שלוש חברות הכבלים, שיביא להקטנת עלויות שיווק בשנת 2004, שאינה השנה הנבדקת הכא). ייתכן אמנם שיש גם פגמים בחוות דעתו של פרופ' מילר, המסתמך על מדד ה-ROU (ר' טענות המבקש לעניין זה בפרק ה' לסיכומי התשובה), אך נטל השכנוע להוכיח כי המחירים הם בלתי הוגנים מוטל על המבקש, והוא לא עמד בנטל זה כאמור. ט. סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מגיעה לכלל מסקנה כי המבקש לא הצליח להראות במידת השכנוע הנדרשת כי קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה יוכרעו בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה. זאת, בשל הכשלים שנפלו בעילת המבקש: המבקש לא הצליח לשכנע במידה הראויה כי "המחיר ההוגן" כמשמעו בסעיף 29א לחוק ההגבלים פירושו "מחיר השוק", והמבקש לא הצליח להוכיח מבחינה עובדתית כי אכן נגבו מחירים לא הוגנים. אשר על כן אני דוחה את הבקשה לאשר את התובענה כייצוגית. המבקש ישא בשכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪. תביעה ייצוגית