סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל קובע לעניין עיכוב יציאה מן הארץ כי אם היה לראש ההוצאה לפועל יסוד להניח שהחייב עומד לצאת את הארץ בלי לפרוע את החוב או להבטיח את פרעונו, רשאי הוא לצוות על עיכוב יציאתו מן הארץ ועל הפקדת דרכונו או תעודת המסע שלו; ואולם אם נתן ראש ההוצאה לפועל צו תשלומים לפי סעיפים 7א, 69(ב) או 69א והחייב מקיים את הוראות הצו, לא יצווה ראש ההוצאה לפועל על עיכוב יציאתו של החייב, אלא אם כן שוכנע כי יציאתו של החייב מן הארץ עלולה לסכל את ביצוע פסק הדין. מנוסח הסעיף ולשון החוק, יורה ראש ההוצל"פ (ההוצאה לפועל) על עיכוב יציאת חייב מהארץ כאשר הונחו בפניו ראיות שיש בהן כדי ליצור יסוד להניח כי החייב עומד לצאת את הארץ מבלי לפרוע את החוב או להבטיח את פרעונו. בית המשפט פסק כי נדרש לאזן בין הזכויות המתנגשות בין זכותו של הזוכה לזכותו של החייב בהוצאה לפועל וכי מטבע הדברים איזון זה ייתן משקל נכבד לזכויות של הזוכה, ולאינטרסים של הזוכה ושל הציבור, שהרי ההתדיינות המשפטית נסתיימה. זכותו של הזוכה מעוגנת בפסק דין סופי. על החייב לקיים את פסק הדין. זו נקודת המוצא. מטבע הדברים, האיזון בין הזכויות והאינטרסים של הזוכה לבין הזכויות והאינטרסים של החייב, יפגע בדרך כלל בצורה קשה יותר בחייב מאשר בנושה. כמו כן צוין בפסיקה כי הכלל הבסיסי הוא שאין להורות על עיכוב היציאה, אלא אם כן, שוכנע ראש ההוצל"פ כי יציאתו של החייב מהארץ עלולה לסכל את ביצוע פסק הדין. הוצאה לפועל