פסק דין העובדות: 1. המבקש הגיש למשיב השגה בתאריך 23/01/2002 באמצעות העו"ד שיצג אותו בהגשת השגה בכל הנוגע לקביעת שווי המקרקעין שהמשיב קבע כבסיס לחיוב המבקש במס שבח שקבל על עצמו לשלם ומס רכישה שהוא חייב על פי דין לשלם בעסקת המכר של המקרקעין חלקה מס' 20 בגוש 10286 מאדמות שפרעם, להלן המקרקעין. 2. בסעיף 8 להשגה המסומנת כנספח א' לבקשה להארכת מועד להגשת ערר, להלן הבקשה, נאמר כי המבקש מבקש להשמיע טענותיו בטרם יחליט המשיב בהשגה, אם החלטתו תהיה שלילית, כלשון המבקש. 3. לדברי המבקש, החלטת המשיב בוששה לבוא כך שנשכחה מלבו, עד שנודע לו כי ההחלטה ניתנה, מתוכן התביעה בסדר דין מקוצר שהוגשה נגדו על ידי אבו המוכרF, שמכר לו את המקרקעין, שיקרא להלן המוכר, הבין המבקש כי השגתו נדחתה עוד בתאריך 02/09/2002, כפי שנאמר בנספח ג' שצורף לבקשה. 4. מדברי המבקש ומהעדויות שהושמעו, לרבות סיכומיו, עולה כי המבקש לא הגיש ערר על החלטת המשיב, כיון שלא היתה, כטענתו, המצאה של ההחלטה אליו כמתחייב על פי דין, וכי המסירה שנעשתה לבא כוחו עורך דין , איננה מספקת, מה עוד והעו"ד לא מסר את החלטת המנהל למבקש. לפיכך לדעת המבקש ובא כוחו הנוכחי העו"ד א. ח'מאיסי לא היתה המצאה כדין. טענות בא כוח המבקש העו"ד ח'מאיסי: 5. לדברי המבקש ההחלטה על דחית ההשגה לא הגיעה לידיו ולידיעתו, אלא אחרי 02/03/2004, וגם ידיעה זו איננה מהווה המצאה כדין. 6. טענותיו של המבקש מתרכזות בעיקר בטענה שלא ניתנה למרשו ההזדמנות להשמיע דברו, כפי שביקש בהשגתו, ולכן מגיע העו"ד ח'מאיסי למסקנה באמרו: ... מכאן שהחלטת המשיב בטלה, (עיין סעיף 23) לסיכומיו, או כפי שתאר זאת בבקשה כפגם שיש בו כדי לאיין את החלטתה ולהביא לבטלותה. ומוסיף העו"ד ח'מאיסי שלמרשו יש טענה לגופו של ענין, במישור המהותי של שווי הקרקע. 7. טענתו הנוספת של בא כוח המבקש, נוגעת לשווי המקרקעין, שהיא נקודת המחלוקת העיקרית עם המשיב. בא כוח המשיב טוען כי למרות שחלף מועד הגשת הערר, נציגי המשיב המוסמכים לא עשו דבר כדי לאפשר למבקש להשמיע דברו בטרם ניתנה ההחלטה בהשגה, ובחקירתו הנגדית אמר העו"ד כי הוא אינו חושב שעיסא (נציג המשיב) תיאם איתו מועד. כך או כך נתקימה פגישה או ישיבה אצל המשיב והוא העיד כי: "באותה ישיבה דיברנו על האפשרות לסיים את השומה הזאת בפשרה... הגענו לסכום מס גלובלי." העו"ד הוסיף בעדותו ואמר: "אני אמרתי שאני אתן תשובה לעיסא והתשובה שלו לגבי ההשגה באה לפני תשובתי. לא היה מספיק זמן ליתן תשובה. זה היה בתקופת פגרה וספק אם הייתי בארץ." 8. בא כוח המבקש הסתמך על עדות העו"ד , ועל התרשומות נספח נ/3 שהעו"ד לא נתן תשובה, כיון שההחלטה בהשגה ניתנה בטרם היה שימוע למבקש, ולכן לא היה סיפק בידי העו"ד לתת את תשובת המבקש להצעה שגובשה, כיון שההחלטה בהשגה כבר ניתנה. טענות בא - כוח המשיב: 9. לעומת טענות בא כוח המבקש בכל הנוגע לחוקיות המסירה של ההחלטה, או אי חוקיותה טוען בא כוח המשיב, כי העו"ד יצג באותה עת את המבקש כעורך דינו. ועורך דין אישר בעדותו בבית המשפט כי הוא קיבל את ההחלטה לידו כחודש ימים אחרי מועד נתינתה וכי למרות הפגרה שעליה דבר היה בידו מספיק זמן להגיש ערר עליה. 10. מסיבות השמורות עם המבקש לא הגיש ערר למרות שההחלטה נשלחה בדואר רשום לעורך דינו בתאריך 04/09/02 כלומר יותר משבעה חדשים ומחצה מאז הגשת ההשגה, כך שלטענה כי לא היה לו מספיק זמן להשיב על הצעת הפשרה שסוכמה, אין בסיס עובדתי. 11. בא כוח המשיב דוחה את טענות בא כוח המבקש באמרו כי נתקים האלמנט של המסירה שהוא יסוד חשוב לפי תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 על ידי זה שהוכח כי ההחלטה נשלחה להעו"ד עורך - דינו של המבקש והוכח בהודאת פיו של עורך דין כי קבל את ההחלטה בהשגה. הדיון: 12. עם כל הכבוד, הרי הדברים שצוטטו לעיל, מפיו של עורך דין אינם עולים בקנה אחד עם הסיכום שהיה לו עם עיסא, ולא נאמר דבר אם הוא אמר או לא אמר למרשו - הוא המבקש, מה היו תוצאות אותם מגעים, כגון הסיכום לתשלום מס גלובלי. מכל מקום לא נראה כדבר המתקבל על הדעת ביחסים שבין עורך דין לבין שולחו, שישמור את הדברים אצלו ולא ידווח עליהם למרשו, כי הרי הוא אמר כי התחייב לתת תשובה, איך התכוון לתת תשובה מבלי לשאול את דעת מרשו. אלא שזה מביא אותנו על כרחנו לחשוב שהעו"ד אכן דווח למרשו על תוצאות הפגישה ואף קבל הנחיות איך לנהוג, אלא כדבריו, לא היה סיפק בידו לתת את התשובה כי כבר ניתנה ההחלטה בהשגה. האם יתכן כי גם על דבר זה לא אמר לשולחו שניתנה החלטה בהשגה וכי זו הסיבה מדוע לא נתן את התשובה לעיסא כפי שהבטיח לו. התשובות על תמיהות אלה ישארו תמוהות. משום מה לא נאמר במהלך הדיון אם אמנם הוא קבל הנחיות של מרשו בקשר לפשרה, אם לאו. 13. העדויות שהובאו בדיון שנתקיים בבקשה זו, מצד המבקש, הוכיחו כי המבקש היה מיוצג כדין על ידי עורך דין , וכי עורך הדין קיבל את החלטת המשיב בהשגה כחודש ימים אחרי נתינתה. על כל פנים הוא קבל אותה זמן מה אחרי פגישתו עם עיסא שנתקימה בתאריך 25/07/02 ובכל מקרה זמן קצר בין תאריך 01/08/02 לתאריך 09/02/02, הכל לפי הרישום שנעשה בנ/3, 2 ולא כדבריו שעל ההחלטה שניתנה ידע חודש ימים אחרי נתינתה בתאריך, או בסמך לתאריך 02/10/2002, דהיינו אחרי שקבל את התביעה בסדר דין מקוצר - נספח ב', שהוגשה נגדו על ידי אבו - חג'ול גאזי דהיינו המוכר. 14. ההסבר היחיד שניתן להסיק מהתנהגות המבקש ועורך דינו , הוא שכנראה הם סמכו על כך שהמשיב בסופו של מהלך, יסכים לשנות את החלטתו ויגיעו להסכם בלא צורך בערר, לכן לא הזדרזו להגיש את הערר בעתו. מכל מקום אין אנו מקבלים את ההסבר שניתן על ידי בא כוחו של המבקש העו"ד ח'מאיסי כי המבקש לא ידע על מתן ההחלטה עד כדי שיש לראותה בטלה. לא מקובל עלינו ואיננו מאמינים לנאמר בפנינו, כי המבקש לא ידע על מתן ההחלטה אלא לאחר שהגיעה לידו התביעה בסדר דין מקוצר. 15. מכל מקום בעניין זה, אנו סבורים כי צדק בא כוח המשיב, בצטטו את תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת בצורה מפורשת כי המצאת כתבי בית דין לעורך דינו של בעל דין כאשר עורך הדין משמש כנציגו החוקי היא המצאה כדין. לא מצאנו כל נימוק שיש בו כדי שנוכל לסטות מכלל זה. אנו תמימי דעים עם דברי כב' השופטת פרוקצ'ה ברע"א 1643/00 פנינת נגד פקיד השומה מסים ט"ו 3, ה- 5 שאמרה: "יש ליתן חשיבות רבה למועדים סט וטורייים שנקבעו בסדרי הדין לצורך עשית פעולות במסגרת ההליך השיפוט.... שאחרת לא ניתן לנהל מערכת שיפוט סדירה ותקינה." 16. המסקנה מן האמור שאנו דוחים את הטענה כי לא היתה המצאה כדין למבקש של החלטת המשיב. ועל כן אנו קובעים כי מסירת ההחלטה לעורך דינו כמוה כמסירה לבעל הדין עצמו והיא מסירה כדין לכל דבר, ואין למבקש להלין אלא על נציגו. 17. אנו סבורים כי אין להעמיד את המגעים שהיו בין הצדדים כסיבה המצדיקה אי הגשת ערר במועדו. השיחות או המשא ומתן שהיו באו ביוזמת הצדדים כל אחד לפי גרסתו, הן בפגישה והן בקשר טלפוני, ויכלו להוסיף ולהתנהל, ובמקביל היה על המבקש להגיש את הערר במועדו, כי משא ומתן אפשר להמשיך ולקימו גם אחרי הגשת הערר כדי לקרב ולהביא את הצדדים להסכמה שתניח את דעתם. אם סבר המבקש שיש סיכוי לפשרה, ואין צורך בערר היה עליו לבקש מהמשיב להסכים לדחית מועד הגשת הערר ולהמשיך במשא ומתן. 18. יחד עם זה אנו סבורים כי השיחות שהיו והקשר הטלפוני איננו יכול להיות במקום לאפשר למגיש ההשגה להשמיע דברו כבקשתו. אנו מסכימים עם בא כוח המבקש, שכללי הצדק הטבעי מחייבים מתן הזדמנות נאותה להשמעת טיעוניו של המבקש לגופו של עניין, בלא קשר למשא ומתן לפשרה. משלא ניתנה למגיש ההשגה את ההזדמנות להשמיע דברו, בפני הרשות נותנת ההחלטה, בין אם היא רשות שיפוטית ובין אם היא רשות מעין שיפוטית, קמה לו העילה לערור על החלטת המשיב. 19. משקמה העילה, כאמור, היה על המבקש לערור על ההחלטה שניתנה כפי שניתנה, לכך נועדו כללי הערעור בדיון בבית המשפט ובערר בבתי דין מנהליים, וכל שהיה על המבקש להגיש את הערר במועד הקבוע לכך בחוק ואז להשמיע את דברו ואת טיעוניו הן בשאלה נכבדה זו והן לגופו של עניין. 20. משהמבקש או בא כוחו שיצג אותו, החמיצו את המועד להגשת ערר במשך יותר משנתיים אין הם יכולים להבנות מהטענה שכבר נדחתה על ידנו בדבר העדר המצאת ההחלטה כדין. כפי שכבר קבענו היתה מסירה כדין וכי ניהול משא ומתן איננו תחליף להגשת ערר ומילוי אחרי ההליכים שנקבעו בחוק ובתקנות, כאמור המשא ומתן לפשרה שנראתה באופק יכול היה להמשך גם לאחר הגשת הערר. 21. עושי השומה הממונים על השומה פקידי המשיב, הסכימו לנהל משא ומתן עם המשיב או בא כוחו, לאחר שההשגה נדחתה מתוך הענות לבקשת המבקש. אין בהסכמה זו משום הצדקה לאי הגשת ערר במועד שנקבע לכך, ואין לראות בהסכמה לניהול משא ומתן גם אחרי שעבר מועד הגשת הערר כהסכמה מכללא או מפורשת לדחית מועד הגשת הערר. כידוע לבאי כוח הצדדים, כי אותו דין חל לגבי פסק דין שניתן בערעור על ידי ערכאת ערעור, כאשר הרואה את עצמו נפגע יכול לערער ברשות על פסק דין זה, כל שעליו לעשות להגיש בקשה מנומקת כדי לקבל את הרשות לערעור בפני ערכאת הערעור הבאה או האחרונה. אולם כדי שלא להחמיץ מועד הערעור, אם וכאשר תינתן למבקש הרשות לערער, על פסק הדין, עליו להגיש את הערעור במועדו, או ביחד עם הבקשה לערעור, כי הדיון בבקשה עלול להמשך מעבר ל- 45 הימים שעומדים לרשות הצד המבקש לערער ואז לא יוכל להגיש את הערעור על פי החוק והתקנות. 22. המבקש רשות להגיש ערר באיחור מסיבות שנראות לו מוצדקות, עליו לנמק בקשתו כך שלא תותיר מקום לספק בדבר הצידוק לאיחור, זאת בנוסף לצורך לטעון ולהראות שיש לו סיכוי לזכות בעררו. כאמור בקשה כזאת היתה נשקלת לחיוב לו היה האיחור נובע מסיבות מוצדקות וכי יש למבקש סיכוי טוב שעררו יתקבל. במקרה הנדון לא הובאה בפנינו כל ראיה או בדל ראיה שיש בהן כדי להצביע על סיכוי שבית הדין יקבע את השווי המוצהר על ידי המבקש. נהפוך הוא המשיב בהחלטתו בהשגה אמר כי שווי המכירה שנקבע על ידו הוא ע"פ המחירים בסביבה בין מוכר ברצון לקונה ברצון. 23. לא מצאנו ממש בנימוק הסיכוי להצליח בערר שיצדיק סטייה כל כך גדולה מהמועד להגשת הערר, אף על פי שהיו שיחות בין המבקש לבין נציגי המשיב על קביעת שווי מוסכם בהתחשב בנתוני המס שקבל המבקש על עצמו לשלמם במקום המוכר השווי, ולכן אם יוגש הערר לאחר הארכת מועד הגשתו ספק אם יוכל העורר להוכיח כי המשיב טעה בקובעו את השווי, המבוסס על השוואת מחירי מקרקעין בעסקות שנעשו בסביבת המקרקעין ובסמוך למועד של העסקה שבפנינו. 24. 24. לפיכך אני מציע לחברי לדחות הבקשה ולחייב את המבקש בהוצאות המשפט בסך 2550.00 ₪ בתוספת רבית חוקית עד לתשלום הסכום בפועל. אברהם הללי העו"ד - חבר וועדה כב' השופט ע.ר. זועבי - יו"ר אני מסכים. כב' השופט ע.ר. זועבי - יו"ר אליהו ענתבי - חבר וועדה אני מסכים. אליהו ענתבי - חבר וועדה פסק דין אנו מסכימים פה אחד לאמור בפסק דינו של חבר הועדה העו"ד אברהם הללי. מיסיםמס שבח