להלן פסק דין בנושא המצאה לכתובת רשומה: פסק דין 1. לפני ערעור על הודעת שומה לפי מיטב השפיטה שהוציא המשיב בעקבות דחיית השגה. הערעור מתייחס גם להחלטה לחייב את המערער בקנס בגין אי-ניהול ספרים. המשיב הגיש בקשה לדחיית הערעור על הסף, ונשען על הטענה שהערעור הוגש באיחור של שלוש שנים, וזאת אף ללא בקשה להארכת מועד. 2. על פי גרסת המשיב, שנתמכה בתצהיר הגב' ליז גינצברג, שהיא ממונת פרויקטים ביקורת חשבונות אצל המשיב, השומות לגבי העסק שנרשם על ידי המשיב וההחלטה בהשגה, כמו ההחלטה בחיוב הקנס, נשלחו לכתובתו הידועה של המשיב. על פי התצהיר האמור, שתי ההחלטות האחרונות נשלחו לכתובתו הידועה של המשיב בחודש דצמבר 2001. הערעור הוגש כשלוש שנים אחר כך, ב-23.11.04. 3. המערער טוען כי לא קיבל את כלל ההחלטות שנשלחו, ולדבריו, גם את ההשגה הוא לא הגיש. מגרסת המערער עלה כי שותפו לעסק, מר יעקב אקסנקרוג, לא יידע אותו לגבי המצב, ולמעשה רימה אותו. ואולם, אין המערער מכחיש את העובדה שההחלטות נשלחו לכתובת האמורה שנמסרה על ידו. לדבריו: "אני חושב שהכתובת ששלחו אליה את כל הניירות זה תיבת הדואר של העסק" (פרו' מיום 4.7.05, עמ' 1). מחקירתו של המערער עלה כי פרטי כתובת העסק נמסרו בעת שהמערער ניגש עם שניים אחרים, וביניהם שותפו, לפתוח את התיק במע"מ (פרו', שם, עמ' 3-4). 4. משלא הוכחש המשלוח לכתובת העסק, קמה חזקת ההמצאה הקבועה בסעיף 141 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975: "(ב) נשלח מסמך בדואר, רואים אותו כאילו הומצא לנמען ביום החמישי לאחר שנשלח, אף אם סירב הנמען לקבלו. (ג) מסמך המיועד לשותפות ... והומצא לאחד השותפים, רואים אותו כאילו הומצא לכל השותפים". 5. בע"ש 5007/05, החברה הבינלאומית לשיווק מים בע"מ נ' מנהל מס ערף מוסף, דנתי בהוראת סעיף זה אל מול הוראות חוק דומות, והגעתי למסקנה "שהמחוקק יצר השתק של הנמען מלטעון כי דבר הדואר לא הגיע אליו כאשר דבר הדואר נשלח אל הכתובת אותה הוא מסר לשולח". באותו עניין הפניתי לבר"ע 10646/02, יוסף עדן נ' בית זית (תקדין), שבו נאמר בהקשר לתקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי: "אכן, ההיגיון של תקנה זו הוא היגיון של השתק. התקנה מבוססת על כך שמקום בו בעל דין מסר כתובת לשם המצאת כתבי בי-דין, הוא יהיה מושתק מלטעון כנגד המצאה שבוצעה לאותה כתובת ...". באותו עניין, לא ראיתי הצדקה להחיל דין שונה באשר לסעיף 141(ב), ובאשר לרציונאל של גישה זו לגבי הנישום כתבתי: "קביעת השתק של הנישום מלטעון כי לא קיבל את דבר הדואר כאשר הוא זה שמסר את הכתובת אליו הוא נשלח מתחייבת גם ממידת ההגיון, שכן ברי כי על הנישום האחריות לעדכן את כתובתו המצויה בידי מנהל מס ערך מוסף, ואין לדרוש מרשות המס כי תדאג בכל פעם לברר את כתובת הנישום". גישתי לא השתנתה. 6. כאמור, המערער לא שלל את האפשרות שהדואר נשלח לכתובת העסק כפי שנמסרה, אם כי הבהיר כי הוא לא דאג לקבלו בשל חוסר עניין: "ש. ותיבת דואר 50048 זו הכתובת שנמסרה על ידך במע"מ. ת. לא יודע. אני ממש לא יודע, לא נכנסתי עמוק בדברים. לא היה מעניין אותי כל כך לאן הדואר מגיע ומה כתובת העסק בכלל. כנראה יעקב רשם את הכתובת" (פרו', עמ' 4). במצב דברים זה, שבו המערער נמנע מקבלת הדואר מתוך חוסר התעניינות בנושא, מושתק המערער מלטעון כי לא קיבל את הדואר. 7. המסקנה העולה מהאמור לעיל היא שהערעור הוגש באיחור רב, ועל פי הכללים הנהוגים, דינו להימחק, מה גם שלא הוגשה בקשה להארכת מועד והמועד לא הוארך. 8. גם אילו ראיתי בערעור ככולל בקשה להארכת מועד, וזאת לפנים משורת הדין ובהתחשב בטענת המערער כי הוא עולה חדש ונוצל על ידי שותפו אוקסנקרוג, לא היה בידי להגיע לתוצאה שונה, לפי שגם טענות המערער לגופו של עניין אינן משכנעות. טענתו העיקרית של המערער היא שהוא אלא שותפו ביצע את המעשים שהם פסולים לשיטת רשויות המע"מ. המערער עלה לארץ בשנת 1994, ומגרסתו עלה כי לבקשת השותף, אותו פגש באקראי, הסכים לרשום את העסק על שמו, אך הותיר את השליטה והניהול בפועל בידי השותף, מבלי שעקב אחר פעולות השותף. באפריל 2001 הוזמן המערער לחקירה במשרדי מס ערך מוסף. בגדר חקירה זו הוצגו לו חשבוניות של העסק שנחשדו כפיקטיביות. המערער הכחיש כל קשר לחשבוניות אלו, וציין כי ניהול העסק מבוצע על ידי מר אקסנקרוג, ואין לו כל קשר לתיפעולו השוטף. המערער טוען כי בתום החקירה ניתן לו להבין כי הרשויות יפנו לקבלת הסברים ממר אקסנקרוג וכי כלפיו אין להם כל טענות. ברם, הבנה זו, גם אם היה לה יסוד, אין בה כדי לשחרר את המערער מבעיות העסק שנרשם על שמו. מבחינת דיני המס, העסק לא חדל להיות שלו, ואם חשב המערער שניהולו של אקסנקרוג לא יעמוד לו לרועץ כלפי רשויות המס בשום מקרה, הרי זו מחשבה בלתי מתקבלת על הדעת. החקירה במע"מ היה בה כדי ללמד את המערער כי יש לבדוק את מעשיו של אקסנקרוג. מעדותו של המערער עלה כי נושא ההתנהלות התקינה כלפי רשויות המס לא עניין אותו כלל. אוסיף כי, את טענותיו כלפי אקסנקרוג על המערער לעורר בהליך שינוהל כנגדו, ואין בידיו להישען עליהן כלפי רשויות המס. 9. לאור האמור, אני מוחקת את הערעור. בנסיבות העניין - שהותו הקצרה של המערער בארץ וקשייו להשתלב בה - איני רואה לנכון לעשות צו להוצאות. המצאת כתבי בי דין