החלטה המבקש וחברה שבבעלותו (להלן: החברה) הועמדו לדין בבית משפט השלום בנצרת (פ 5078/03) בגין 24 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד, לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף), בקשר עם סעיף 67(א) לחוק מס ערך מוסף וביחד עם תקנה 20 לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976, כאשר המבקש הואשם גם מכוח סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף. לפי הנטען בכתב האישום, המבקש היה במועדים הרלוונטיים מנהלה של החברה, ולא הגיש כנדרש את הדו"חות התקופתיים למנהל המכס ומס ערך מוסף, בשנים 2000-2002. ביום 26.4.2007 הרשיע בית משפט השלום בנצרת (כבוד סגן הנשיא ג'' אזולאי) את המבקש, על פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו, וגזר עליו עונש של ארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים; וקנס של 3,000 ש"ח או 90 ימי מאסר תמורתו. על החברה גזר בית המשפט קנס בסך 10,000 ש"ח. על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת (ע"פ 1167/07), כשלטענתו הודאתו במסגרת הסדר הטיעון נבעה מלחציו של בא כוח המשיבה, וכי בכתב האישום נפל פגם מהותי בדמות שגגה בשמה של החברה. עוד טען כי היה על בית משפט השלום להימנע מלהרשיעו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ז' הווארי, א' הלמן וש' אטרש) דחה את הערעור, בקבעו כי אין כל אינדיקציה לכך שהמערער הודה בעובדות כתב האישום מתוך מצוקה או מתוך אי הבנת משמעותה או השלכותיה של הודאתו. ביחס לפגם בכתב האישום קבע בית המשפט כי אין מדובר בפגם מהותי היורד לשורש ההליך. עוד ציין כי במסגרת הסדר הטיעון בין הצדדים לא הייתה כל הסכמה לגבי אי הרשעת המבקש. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בגדרה שב המבקש וטוען כי הטעות שבשמה של החברה בכתב האישום מהווה פגם מהותי היורד לשורש העניין, וכי הודאתו בכתב האישום נבעה ממצב המצוקה בה היה שרוי. לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה. הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על כל עילה שהיא, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות. מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. הלכה פסוקה היא, כי ככלל, יותר לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט רק בנסיבות חריגות (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 579 (1987)); בין היתר, כאשר נופל פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את משמעות הודייתו. במקרה שלפנינו לא הונחה תשתית עובדתית המראה שכך הוא הדבר. יתרה מכך, המבקש, אשר היה מיוצג בפני בית המשפט על ידי עורך דין, הצהיר בפני בית המשפט כי בא כוחו הסביר לו את תוכן כתב האישום ואת משמעות הודאתו. משכך, אין כל מקום לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. גם בנוגע לטענתו של המבקש ביחס לפגם בכתב האישום אין ממש. בצד שמה של החברה מציין כתב האישום את מספרה, כפי שזה מופיע במרשם החברות. ניסיונו של המבקש להיבנות מהטעות השולית בניסוח כתב האישום ולטעון כי הדבר גרם לו לעיוות דין מהווה היתממות, ולא ניתן לקבלה. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משפט פלילימיסיםהסדר טיעון (עסקת טיעון)אי הגשת דוח