בית המשפט פסק כי התביעות ההדדיות מבטלות אחת את השניה. להלן פסק דין בסוגיית תביעות הדדיות: פסק דין 1. בפניי שלוש תביעות שהדיון בהן אוחד: ת"א 13002/05 עופר יחיאלי, עו"ד, נגד אלי קורנפלד - (להלן- יחיאלי וקורנפלד בהתאמה) תביעת פיצויים בגין לשון הרע בסך 30,000 ₪ בגין דברי לשון הרע שנאמרו על ידי הנתבע לתובע במהלך שנת 2005 במסגרת מחלוקת בקשר לדירה השייכת לקורנפלד והושכרה ליחיאלי; ת"א 10804/05- תביעת לשון הרע נוספת (מתוקנת) על סך 70,000 ₪ בין אותם צדדים; ות"א 7975/05- תביעה שהגיש קורנפלד נגד יחיאלי על סך 50,000 ₪ בגין אי תשלום סכומים שהיה חייב בהם בקשר להשכרת דירה. 2. במסגרת ת"א 7975/05 הוגש גם כתב תביעה שכנגד (מתוקן) על סך 2,600 ₪ של יחיאלי נגד קורנפלד. 3. הצדדים הם קרובי משפחה כאשר קורנפלד הינו דודו של יחיאלי, אחי אמו. 4. במהלך ההליך ניסו הצדדים לפתור את המחלוקות ביניהם באמצעות גישור, אך הדבר לא הסתייע בידם. עמדת אלי קורנפלד 5. קורנפלד הגיש כאמור תביעה ביום 16.5.05 נגד יחיאלי בסכום של 50,000 ₪. לטענתו, יחיאלי הגיש נגדו את שתי תביעותיו בגין לשון הרע כתגובה לתביעתו שלו. מדובר לטענתו בתביעות קנטרניות וכוזבות שכל מטרתן נקמה ופגיעה בו ונסיון להמנע מתשלום חובו. 6. החל משנת 1996 השכיר קורנפלד דירה השייכת לו ולאחותו (אמו של יחיאלי) ליחיאלי. במהלך 2003 הוא הפך לבעלים היחיד בדירה, לאחר שאחותו מכרה לו את חלקה. בינו לבין יחיאלי נכרת חוזה שכירות ביום 19.5.04 לתקופת שכירות של עד ליום 1.6.04. התשלום בעבור שנת השכירות שולם בהמחאות. קורנפלד הסכים להאריך את חוזה השכירות לתקופה נוספת של חודש עבורו התקבל תשלום. לטענתו, מעולם לא הסכים להארכת חוזה השכירות מעבר ל- 1.7.04. יחיאלי היה אמור לעזוב את הדירה במועד זה אך הוא לא עשה כן למרות בקשותיו החוזרות של קורנפלד. על פי הטענה, החזיק יחיאלי את הנכס משך ארבע חודשים נוספים, עד לסוף אוקטובר 2004, עבורם לא קיבל קורנפלד שום תשלום. 7. לטענת קורנפלד, יחיאלי לא עזב את הנכס במועד שנקבע בחוזה כיוון שטען כי דירה שרכש אינה מוכנה והוא זקוק למספר ימים נוספים, אולם בפועל תקופה זו התארכה עד לארבעה חודשים. לטענת קורנפלד, "גיליתי סבלנות יתר כלפיו הואיל ומדובר בבן אחותי, אך הוא ניצל את טוב ליבי ומעל באמוני". 8. קורנפלד טען שהמסמך הקובע הינו נספח שהאריך את חוזה השכירות עד ליום 1.7.04 והוא דאג במפורש שהעניינים יהיו מסודרים, אולם יחיאלי התחמק מחתימה על המסמך. לטענתו, הוא לא קיבל, בניגוד לטענת יחיאלי, 1,000 דולר במזומן עבור דמי השכירות לתקופה של עד ל- 1.9.04. בנוסף טען קורנפלד כי לא קיבל, בניגוד לטענת יחיאלי, 1,500 דולר נוספים בגין השכירות עד ליום 1.12.04. קורנפלד חזר וטען שלא הסכים להארכת החוזה מעבר ל- 1.7.04 אלא פשוט הפציר ביחיאלי לעזוב את הדירה ומכיוון שמדובר בבן משפחה לא נקט נגדו הליכי פינוי והמתין עד לעזיבתו את הדירה. לטענתו דרך התשלום היחידה במהלך כל תקופת השכירות היתה באמצעות שיקים. 9. קורנפלד הוסיף וטען שיחיאלי לא עמד בהתחייבותו לשמור על מצב הדירה, ולהחזירה במצב כפי שקיבל אותה. בנוסף, טען שלא קיבל מעולם 500 דולר כתשלום בטחון. קורנפלד אישר שהדירה הושכרה לשוכרים חדשים החל מיום 1.11.04. יחיאלי עזב את הדירה רק בסוף אוקטובר 2004 ואילץ את קורנפלד לשכן את השוכרים החלופיים כשבועיים במלון בתשלום עד שהכין את הדירה. 10. באשר לתביעות לשון הרע הכחיש קורנפלד את האימרות. לטענתו, התביעות מהוות ניסיון להתיש אותו ולהניע אותו ממיצוי הדין בעניין תביעתו. לטענתו, חלק מהעדים הם מסוכסכים עמו עוד מקודם. בתצהירו הזכיר קורנפלד מספר פעמים כתב אישום שהוגש נגדו בעניין שאינו קשור לתביעות דנן, כאשר בסופו של עניין זוכה מכל אשמה מאותו אישום והוא טען שסכסוך עם התובע הכביד עליו גם בעניין זה. גירסת עופר יחיאלי 11. יחיאלי הגיש מספר תצהירים. בתצהיר העיקרי הוא טען שהתביעה של קורנפלד נולדה לצרכי נקמה על רקע רצונו של קורנפלד לנקום בו על רקע הסכסוך המשפחתי. יחיאלי טען כי אין כל יסוד לטענה לגבי חובות עבור שכר דירה וכי הבסיס להן הוא סירובו לממן שיפוץ הדירה שלא היה חייב בו. לטענתו, עד לאוקטובר 2004 שררו יחסים טובים בינו לבין קורנפלד. מ- 1996 ועד 2003 הוא שכר את הדירה בתשלום 250 דולר לחודש כיוון שמחצית היתה שייכת לאמו, וממועד 19.5.03 ועד ל- 1.6.04 ולאחר מכן עד לסיום התקופה, הוא שילם 500 דולר לחודש לקורנפלד בגין השכרת הדירה. לטענתו, טרם 1.7.04 הוא פנה לקורנפלד וביקש להמשיך ולהתגורר בדירתו משך מספר חודשים נוספים שמספרם לא היה ידוע מראש נוכח חוסר ודאות ביחס לשיפוץ דירה שהוא רכש. לטענת יחיאלי, קורנפלד הסכים לבקשה אולם התנה את המשך השכירות בתשלום חודשי מראש בכל פעם. לטענת יחיאלי, לא נערך ביניהם הסכם בכתב כיוון שמדובר בתקופת שכירות קצרה ולא ידועה ולנוכח העובדה ששילם לקורנפלד במזומן טרם התחלת התקופה הנוספת כיוון שנדרש ממנו תשלום מראש. יחיאלי הודה כי כעורך דין היה עליו לחשוב כי מוטב היה לו לערוך הסכם בכתב ולקבל אישורים בעניין התשלום, אולם הוא לא שיער שהיה עליו לעשות כן עם בן משפחה, בייחוד כיוון ששכר ממנו את הדירה משך שנים קודם לכן. 12. יחיאלי טען כי הוא מסר לקורנפלד ביום 1.9.04 תשלום בסך 1,000 דולר. במהלך אוגוסט 2004 הוא פנה לקורנפלד פעם נוספת וביקש להישאר בדירה עד ליום 1.11.04. לדבריו, קורנפלד הסכים, אך התנה את התשלום בקבלת תשלום נוסף של 500 דולר עבור נובמבר למקרה שלא יצליח למצוא שוכר חדש. יחיאלי הסכים ושילם סך נוסף של 1,500 דולר עבור התקופה של עד ליום 1.12.04. במהלך אוקטובר החל קורנפלד לשפץ את הדירה למרות אי הנוחות שנגרמה ליחיאלי. בשלב זה ביקש קורנפלד שיחיאלי ישתתף בשיפוץ הדירה, אך הוא סירב כיוון שלא היה לו חלק או חובה לעשות כן. ביום 29.10.04 הוא עזב את הדירה. 13. יחיאלי טען כי החזיר את הדירה במצב טוב וסביר. הוא ביקש לקבל את יתרת שכר הדירה בחזרה. לטענתו, הוא לא גרם לעיכוב בשיפוץ הדירה, אלא הפוכו של דבר כאשר הוא איפשר ביצוע עבודות עת שהתגורר בה. 14. לעניין דברי לשון הרע, טען יחיאלי כי קורנפלד התבטא כלפיו בנוכחות אנשים אחרים בצורה גסה ביותר במספר הזדמנויות. בתצהיר משלים הוא צירף פרטים אודות מקום התשלום, לדבריו במשרדו. בתצהיר משלים פרט יחיאלי דברי לשון הרע נוספים שנאמרו על ידי קורנפלד. 15. מטעם יחיאלי הוגשו עוד מספר תצהירים של שכנים המתגוררים באותו בית אשר שמעו את הדברים שנאמרו על ידי קורנפלד כלפיו בהזדמנויות שונות. תצהירה של אמו גיבה חלק מהטענות שלו בנוגע לשיפוץ, שנגע למצב הדירה וצורף תצהירה גם של חברתו באותה תקופה. קורנפלד צירף תצהירים של השוכרים החדשים שהעידו, בין היתר, על היחסים הטובים עמו. 16. למרות שהתנהלו חקירות יחסית ארוכות של כל העדים, לא מצאתי שהיה בהן כדי לסתור את תוכן תצהיריהם. 17. בסיכומיהם חזר כל צד על טענותיו. ממצאים ודיון 18. לאחר ששמעתי את הצדדים ועדיהם, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את כל אחת מהתביעות באופן חלקי. באשר לתביעת קורנפלד, יש מקום לקבל את תביעתו ביחס למרכיב שכר הדירה. במהלך כל השנים היו היחסים בין הצדדים טובים אולם הם הקפידו על עריכת הסכם בכתב. בעניין זה צדק יחיאלי כי כעורך דין היה מקום לצפות ממנו לדאוג לכך שגם הארכת התקופה צריכה היתה להיות מעוגנת במסמך בכתב, אולם גם אם היה הדיוט אותה תוצאה היתה חלה בנסיבות. לא מצאתי כי הסבריו היו בלתי הגיוניים או בלתי אפשריים, ברם על רקע התנהגות הצדדים בעבר אין בהם כדי לאזן את הצורך במסמך כאשר אחד הצדדים מתכחש לסיכום בעל-פה. לעומת זאת, לא מצאתי כי יש מקום לקבל את יתר מרכיבי התביעה של קורנפלד. לא שוכנעתי כי יחיאלי גרם נזקים לדירה שאינם נכללים במסגרת בלאי טבעי ששוכר אינו חב בהם ללא התחייבות ספציפית שלא מצאתי כי ניתנה או כי גרם לעיכוב הכנסת הדיירים החדשים. כתוצאה, נדחות גם יתר הדרישות לסעד כספי. מאותו נימוק נדחית התביעה שכנגד של יחיאלי נגד קורנפלד. 19. לגבי תביעותיו של יחיאלי נגד קורנפלד בגין דברי לשון הרע, בניגוד לטענת קורנפלד בתצהירו שוכנעתי כי הדברים המיוחסים לו בתצהירי יחיאלי והתצהירים של עדיו אכן נאמרו על ידו. מקובל עלי כי הם נאמרו באידנא דריתחא על רקע מתח גדול שקורנפלד היה בו בעקבות ההליך הפלילי שנאלץ לעבור והמתח ביחסים הפנים-משפחתיים באותה תקופה. אולם, כעס אינו הגנה מפני האיסור לבטא דברי לשון הרע והדברים מהווים לשון הרע על פי כל אמת-מידה. 20. מכל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי במקרה דנן התביעות ההדדיות מבטלות (במקובץ) אחת את השניה. בעניין זה איני מקבל את טענת קורנפלד כי תביעות לשון הרע הוגשו כאמצעי נגד לתביעתו, אלא כי יש בהן כדי לבטא את פגיעתו האמיתית של יחיאלי מהדברים שנאמרו כלפיו. חוק איסור לשון הרע מאפשר להעמיד תביעה על סכום של עד ל-50,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזק. במקרה דנן ועל רקע המחלוקת הנני רואה לנכון להעמיד את סכום התביעות על סכום זהה לזה שנפסק לטובת קורנפלד בתביעה בקשר לדירה. 21. בסיום, ולאחר ששמעתי את דברי הצדדים בפניי במהלך המשפט, לרבות תיאורים של תקופות בעבר בהן היו קרובים זה לזה והתקיימו ביניהם יחסים אוהבים של דוד ואחיינו, יש לקוות כי הזמן יאפשר להם לגשר על המחלוקות והכעסים שנפערו ביניהם. בנסיבות, ישא כל צד בהוצאותיו. זכות ערעור תוך 45 יום. תביעה הדדית