פסק - דין א. הערעור שבפנינו הוא על פסק דינה של וועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) שליד בית משפט שלום בחיפה בראשות כב' השופט (בדימוס) ר. חרסונסקי מיום 25.10.06 (ע.נ 306/03 ו - ע.נ 483/02). ב. המערער, יליד 1958, גוייס לשירות מילואים פעיל ביום 14.8.01, ובתאריך 22.8.01, במהלך שירות המילואים, משנסע מיחידת המילואים לכיוון בית החולים צפת לצורך בדיקת שמיעה, ארעה התנגשות בין המכונית בה נסע המערער לבין מכונית שבאה מולו. עקב תאונה זו הגיש המערער שתי תביעות: האחת, שנדונה בע.נ 306/03 לענין פגימה בגבו של המערער, כשלגבי תביעה זו קבעה הוועדה כי חלה החמרה בשיעור של 50%, והשניה שנדונה בע.נ 483/02, לגבי מחלת יתר לחץ דם, שממנו סובל המערער, לפי טענתו, עקב התאונה הנדונה. תביעה זו נדחתה על ידי קצין התגמולים, והוועדה דחתה את הערר שהגיש המערער על החלטת קצין התגמולים. ג. בערעור המונח בפנינו מלין המערער על החלטת הוועדה לדחות את עררו בכל הנוגע ליתר לחץ הדם, וכן מלין המערער על כך שהוועדה לא פסקה לזכותו הוצאות משפט באשר לעררו שנתקבל לענין הכרה בהחמרה בשיעור של 50% בכל הנוגע לפגימה בגב. ד. נדון תחילה בענין יתר לחץ הדם: בפני הוועדה הונחו, מחד גיסא, חוות הדעת של פרופ' ברוק מטעמו של המערער, אשר סבר כי יתר לחץ הדם שממנו סובל המערער קשור קשר סיבתי לתאונת הדרכים נשוא הדיון כאן, ומאידך גיסא, חוות הדעת של ד"ר מרקוזון מטעמו של המשיב אשר שולל קשר סיבתי בין תאונת הדרכים הנדונה לבין יתר לחץ הדם שממנו סובל המערער. ה. לאחר שהוועדה דנה בהרחבה בעמדותיהם המנומקות של שני הצדדים הגיעה הוועדה למסקנה כדלקמן: "אין אנו מוכנים לקבוע כי התאונה הבודדת לה טוען העורר, היתה הגורם למחלת יתר לחץ הדם ממנו הוא סובל, מדובר ב"לחץ דם ראשוני" שאינו נגרם על ידי גורם סביבתי - אין בפנינו אסכולה רפואית שכזאת לפי כל מבחן הגיוני ולכן יש להחיל במקרה זה את ההלכה שקבע כב' הנשיא שמגר בד"נ 38/84 ולכן התביעה בעניין לחץ הדם, נדחית". ו. המערער מלין על פסק דינה של הוועדה וטוען כי זו שגתה משערכה דיון מקיף בסוגיה האם קיימת אסכולה רפואית התומכת בקשר סיבתי בין פגימת יתר לחץ דם לבין לחץ נפשי בשעה שהמערער כלל לא טען שקיימת אסכולה כזו, ומאידך גיסא, נמנעה הוועדה מלדון בשאלה האם קיים קשר סיבתי קונקרטי במקרה הספציפי של המערער בין השירות הצבאי לבין הפגימה ממנה הוא סובל. כמו כן טוען המערער שהוועדה שגתה ביישום ההלכה המשפטית, דווקא משום שמדובר בפגימה בעלת אופי קונסטיטוציונלי, והמחלה פרצה לראשונה בזמן השירות. המערער הראה קשר סיבתי לשירות ולכן, כך לטענת ב"כ המערער, קמה חזקה לטובת מרשו כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות. עוד טען ב"כ המערער כי שגתה הוועדה בכך שנימקה את שלילת הקשר הסיבתי בהסתמך על כך שמדובר על אירוע טראומטי בודד. בנוסף טען המערער כי שגתה הוועדה משנמנעה מלפסוק הוצאות משפט לזכותו, חרף קביעתה כי קיים קשר סיבתי בין התאונה הנדונה לבין ההחמרה בשיעור של 50% בגין הפגימה בגב. ז. ב"כ המשיב הצביע לעומת זאת, על כך שכבר כשלושה חודשים לפני אירוע התאונה הנדונה (במאי 2001) נמדד אצל המערער לחץ דם ברמה גבוהה יחסית (140/90), וכי דווקא לאחר התאונה היתה מדידה בערכים נורמליים. לאחר מכן, היתה עליה בערכי לחץ הדם, ולכן, כך טוען ב"כ המשיב, מדובר במהלך טבעי של מחלת יתר לחץ הדם, ללא קשר לתאונת הדרכים הנדונה. עוד טען ב"כ המשיב שהוועדה בחנה את כל ההיבטים הרלוונטיים לענין הפגימה של יתר לחץ דם, ולא רק את השאלה האם קיימת אסכולה רפואית המבססת קשר סיבתי בין מצב של מתח לבין יתר לחץ הדם, ולכן סבור ב"כ המשיב שגם אין הצדקה להעתר להצעתו החלופית של ב"כ המערער בדבר החזרת התיק לוועדה לצורך דיון בשאלה האם הוכח קשר סיבתי קונקרטי, וזאת כאמור משום שלדעת המשיב גם שאלה זו נבחנה ונשקלה על ידי הוועדה. עוד ובנוסף הצביע ב"כ המשיב על כך שתאונת הדרכים הנדונה היתה תאונה קלה יחסית שלא חייבה את אשפוזו של המערער, וגם הפגימה אשר הוכרה בכל הנוגע לגב (החמרה בשיעור של 50%) היתה בגין "הגבלה מזערית בתנועות עמוד שדרה צווארי". ח. לאחר שעיינו בפסק דינה של הוועדה, בטיעוניהם המפורטים של באי כח שני הצדדים, ובתיקי המוצגים, סבורים אנו שדין הערעור להידחות. בפני הוועדה היו מונחות שתי חוות דעת רפואיות: של פרופ' ברוק מטעם המערער, ושל ד"ר מרקוזון מטעמו של המשיב. הוועדה ראתה לנכון לאמץ את חוות הדעת של ד"ר מרקוזון, וסבורים אנו שאין מקום להתערב בשיקול דעתה של הוועדה משהחליטה לאמץ חוות דעת זו. לענין זה מפנים אנו לע"א 550/70 זלץ נ' קצין התגמולים פ"ד כ"ה(1) 533: "כשישנם חילוקי דעות בין הרופאים, תפקידה של וועדת הערעורים, אשר בין חבריה שני רופאים, הוא להחליט איזו דעה רפואית נראית לה נכונה. משהעדיפה את הדעה כי במחלה הנדונה אין קשר בין הגלים ואין גל מאוחר מושפע מקודמו, הרי זו קביעה עובדתית מובהקת בשאלה רפואית, שאין דרכו של בית משפט זה להתערב בה". לכן, גם במקרה שבפנינו, אין מקום להתערב בהחלטתה של הוועדה, שראתה לנכון לקבל את עמדתו של המומחה הרפואי מטעמו של המשיב. ט. אכן, גם מקום בו לא הוכח קיומה של אסכולה רפואית (או מקום בו לא נטען לקיומה של אסכולה רפואית) לא ננעלת דרכו של המערער, ורשאי הוא כמובן לנסות ולהביא ראיות על מנת להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין פגימה ממנה הוא סובל לבין השירות הצבאי (ע.א 2027/94 קליג' נגד קצין התגמולים פ"ד נ'(1) 529). ב"כ המערער טוען כי הוועדה התמקדה בפסק דינה רק בשאלה האם הוכחה אסכולה רפואית, אם לאו, ונמנעה מלדון בשאלה האם עלה בידי המערער להוכיח קיומו של קשר סיבתי קונקרטי בין השירות הצבאי לבין יתר לחץ הדם. איננו סבורים כך. הוועדה נתנה דעתה על מלוא התשתית הראייתית כפי שהונחה בפניה, ודנה במלוא מסכת הטיעונים הרלוונטיים, והגיעה למסקנה שלא הוכח קשר סיבתי בין פגימת יתר לחץ הדם לבין השירות הצבאי, וזאת לא רק מפאת העדר אסכולה, אלא גם משום שהוועדה לא שוכנעה שהוכח הקשר הסיבתי הקונקרטי הנדרש בין הפגימה לבין השירות הצבאי. משלא שוכנעה הוועדה כי תאונת הדרכים נשוא הדיון היתה הגורם למחלת יתר לחץ הדם ממנה סובל המערער, אין הצדקה להתערבותנו בקביעתה ובמסקנתה זו של הוועדה. י. כמו כן, איננו סבורים שיש מקום להתערב בכך שהוועדה לא ראתה לנכון לפסוק הוצאות לזכות המערער בגין ההכרה בהחמרה של 50% אחוז עקב הפגימה בגבו, שהרי באותה מידה נמנעה הוועדה מלחייב את המערער בהוצאות משנדחתה טענתו בכל הנוגע למחלת יתר לחץ הדם. על יסוד כל האמור לעיל, אנו דוחים את ערעורו של המערער. אין צו להוצאות. צבאתאונת דרכיםמילואים