פסק - דין השופט ישעיהו שנלר - אב"ד: 1. בפנינו ערעור על החלטת ועדת ערערים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן - החוק) מיום 18.1.07 (להלן - הוועדה). החלטת הועדה וההליכים בערעור: 2. המערערת ילידת 1930, טענה כי בחודש מרץ 1943, בשעות הלילה, הגיעו שוטרים לבית משפחתה, דפקו על הדלת וציוו עליה ועל בני משפחתה לאסוף חפצים ולהגיע לתחנת המשטרה וכי השוטרים ליוו אותם בדרכם לתחנה, ומשאיות המתינו בכניסה לתחנת המשטרה. השוטרים הפרידו את היהודים לנשים, גברים וילדים. המערערת, הופרדה מהוריה ונלקחה לחדר עם ילדים נוספים, חדר עליו שמר שוטר. בשעות הצהרים נשלחו חזרה לביתם. הוועדה ציינה כי אירוע הריכוז האמור, הוכר כשלילת חופש, אולם הואיל ולא כל יהודי המקום רוכזו באותו יום, נדרשה הוועדה לבחון האם המערערת הייתה בין המרוכזים. הוועדה ציינה כי המערערת מסרה בעבר שתי גרסאות שונות. בפנייתה הראשונה אל המשיבה ביום 23.8.99 הצהירה כי בכל תקופת המלחמה שהתה בעיר שומן, בתנאים של שלילת חופש. בגירסתה השניה ב-12.2.06, הצהירה כי שהתה בתחנת המשטרה במטרה להשלח למחנות בפולין. לאחר שהוועדה שמעה את המערערת וכן עדה מטעמה, בת דודתה שהוכרה על ידי הוועדה בעיקר עקב עדות של עד נוסף, לא שוכנעה הועדה מגירסתן. הוועדה נימקה החלטתה, בכך שבגירסה הראשונה לא מסרה המערערת אודות אירוע הריכוז, תוך דחיית הטענה כי בעלה ייעץ לה שלא לציינו. זאת ועוד, העדה ציינה בתחילה כי המערערת שהתה בתחנת המשטרה בגפה, ורק נוכח הערת המערערת הוסיפה, כי אחיותיה גם היו עמה. בנוסף, טענתה כי משאיות המתינו בפתח התחנה, אינה תואמת את העדויות הרבות אשר שמעה הוועדה. 3. המערערת טענה בערעורה, כי היא תובעת בגין אירוע הריכוז בתחנת המשטרה וכי "הנני בטוחה וסמוכה כי גירסתי היא גירסת אמת..." ועל כן מבקשת היא לערער, ולהשמיע גרסתה בפני בית המשפט. 4. בדיון שהתקיים ביום 10.5.07, בפני כב' השופטת גרסטל-ס"נ (כתוארה דאז), טענה המערערת כי התקיימו שתי ישיבות בעניינה, וכי בישיבה הראשונה לא נתנו לה לדבר ודיברו רק עם מרים אלעזר וראובן פרחי, אשר לטענתה, כולם מאותה הכיתה. בישיבה השניה העידה המערערת וכן בת דודתה, הגב' אורה לוי. בהתאם הציע בית המשפט, כי ב"כ המשיבה תבדוק את פרוטוקול תיק הועדה ותבחן אם היתה ישיבה קודמת. ככל שלא היתה שכזו, תבוטל החלטת הועדה מיום 18.1.07, והצדדים יחזרו לועדה, על מנת לאפשר למערערת לזמן את ראובן פרחי ואת מרים אלעזר, שוב לעדות. בהחלטה צויין כי הצדדים נתנו הסכמתם למוצע, תוך שהוסף שב"כ המשיבה תבדוק אם ייתכן שנפלה אי הבנה כאשר המערערת זומנה להעיד בתיקה של גב' אלעזר וסברה שמדובר בתיקה שלה. 5. רק ביום 26.11.07, ולאחר פניות מצד בית המשפט, מצאה לנכון המשיבה לגלות את אוזני בית המשפט, בהתאם להחלטת כב' השופטת גרסטל. בהתייחסות נטען, כי המערערת ועדה מטעמה, הגב' אורה לוי, העידו בפני הועדה ביום 8.11.06, כי המערערת הייתה מיוצגת על-ידי עו"ד, ולאחר עדותן, הצהיר בא כוחה של המערערת: "אלו עדיי". בנוסף, אכן, הוגש תצהיר שנערך על-ידי המערערת, אולם זאת בעניינה של חברתה, הגב' אלעזר מרים, וככל הנראה, בדיון בעניינה של חברתה, המערערת לא העידה, ומכאן אי ההבנה. בלשון אחרת, המשיבה מציינת כי למערערת ניתן יומה בבית המשפט, כולל שמיעת העדה מטעמה. עם זאת צויין, כי ככל שמדובר על עד נוסף, הרי רשאית המערערת לפעול לפי סעיף 18 לחוק, ובאופן שהמשיבה תבחן את טיב הראיה, ואם היא עומדת בקריטריונים של סעיף 18 לחוק. המערערת ביקשה כי העניין יוחזר לועדה, על מנת שזו תשמע את העד, ותחליט לעניין סעיף 18 לחוק. המשיבה התנגדה לכך, הואיל ופנייה לפי סעיף 18 לחוק, אמורה להיערך ישירות למשיבה, תוך שהחלטתה נתונה לערר בפני הועדה. בהתחשב במכלול הנסיבות, המשיבה נאותה לקבל את הצעת בית המשפט, ולראות את בקשתה של המערערת כפניה לפי סעיף 18 לחוק, אולם בהתאם להודעת ב"כ המשיבה, המשיבה מצאה כי עדותו של העד הנוסף אינה עומדת בקריטריונים של סעיף 18 לחוק. בהמשך הסביר ב"כ המשיבה, כי בהתאם לסעיף 18 לחוק, מדובר על ראיה שלא ניתן היה לגלותה במאמץ סביר קודם לכן. עם זאת ציין, כי החלטת המשיבה ניתנת לערעור. 6. הנה כי כן, חרף הניסיון לקצר את ההליכים, לרבות בהתחשב בגילה של המערערת, ובגיל העדים השונים, מסתבר שהדבר לא צלח. דיון: 7. המערערת ביקשה, ובצדק, לסיים את הדיון בעניינה, וללא צורך בהליכים נוספים. המשיבה אף היא טענה טענותיה, ובעיקר כי ניתן למערערת יומה, ומדובר בערעור שהינו ערעור עובדתי בלבד, על כל המשתמע מכך. 8. אכן, על פני הדברים, נראה כי מדובר בערעור עובדתי, אשר לכאורה היה מקום לדחותו. אולם, לא ניתן להתעלם מהסכמת הצדדים בפני כב' השופטת גרסטל-ס"נ (כתוארה אז). בהצעת בית המשפט שם, שקיבלה תוקף של החלטה, צויין מפורשות, כי ייבדק תיק הועדה, וב"כ המשיבה תבחן אם הייתה ישיבה קודמת, כמובן בעניינה של המערערת, וכי "אם לא היתה ישיבה קודמת, תבוטל ההחלטה מיום 18.1.07, הצדדים יחזרו לועדה, יתאפשר למערערת לזמן את ראובן פרחי ואת מרים אלעזר שוב לעדות, ולאחר מכן ישלימו הצדדים טיעונים ותינתן החלטה". כאמור, בהחלטה שנתנה תוקף להסכמת הצדדים, הוסף כי ב"כ המשיבה אכן תבדוק "אם יתכן שנפלה אי הבנה, כאשר המערערת זומנה להעיד בתיקה של גב' אלעזר וסברה שמדובר בתיקה שלה". 9. מתשובת המשיבה מיום 26.11.07 עולה, כי אכן נפלה אותה טעות אשר צויינה בהחלטת כב' השופטת גרסטל, וכי בעניינה של המערערת, התקיים דיון אחד בלבד, והופעתה בפני הועדה במועד מוקדם, היה בעניינה של חברתה. 10. אמנם המשיבה טענה בתשובה האמורה, כי ניתן למערערת יומה בפני הועדה, וכי אין מקום להסכמה כי החלטת הועדה תבוטל. עם זאת, הסכמת הצדדים ניתנה גם ניתנה בפני כב' השופטת גרסטל בדיון, ומשכך, המשיבה אינה יכולה כעת לחזור בה מהסכמתה האמורה שם. 11. גם אם סובר כיום ב"כ המשיבה כי לא היה מקום להסכמה האמורה, הרי מעת שזו ניתנה, יש בכך לחייב את הצדדים. כאמור, ניסה בית המשפט לקצר את ההליך, אולם דומה כי כיום, נוכח עמדת המשיבה, אין מנוס מלפעול לפי ההסכמה. 12. ודוק, אין אנו מחווים דעתנו לגופם של דברים, בכל הקשור לקביעות העובדתיות של הועדה, כפי שאין אנו סוברים כאילו לא נתנה הועדה למערערת את יומה בפניה. כל שאנו קובעים, כי לאור ההסכמה שבין הצדדים, החלטת הועדה מיום 18.1.07 תבוטל, ועניינה של המערערת יובא בשנית בפני הועדה, ובהתאם לאשר פורט בהצעתה ובהחלטתה של כב' השופטת גרסטל, מיום 10.5.07. 13. בנסיבות העניין, לרבות בהתחשב בגיל המעורבים, מתבקשת הועדה לדון בעניינה של המערערת במועד מוקדם ככל האפשר. 14. בנסיבות העניין, לרבות נוכח ההסכמה שניתנה בזמנו על-ידי המשיבה, וכן בהתחשב בכך שמדובר למעשה בטעות של המערערת, אין צו להוצאות. ישעיהו שנלר, שופט אב"ד השופט ד"ר קובי ורדי: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת רות לבהר שרון: אני מסכימה. רות לבהר שרון, שופטת הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט שנלר, אב"ד. ניצולי שואהעררועדת ערר