פסק דין כללי: 1. זהו דיון בשאלה אם היה בתנאי שרותו של העורר שהינו איש משטרה, גורם או גורמים, אשר הביאו לאירוע לבבי ממנו סבל. המחלוקת: 2. אם עבודתו של העורר ביום שקדם לאירוע הלבבי, היתה חלק מעבודתו הרגילה היומיומית, או שאכן ביום 13.6.02, יום שקדם לאירוע הלבבי, היו נתוני עבודתו של העורר קשים במיוחד והיחשפותו של העורר לתנאי עבודה קשים אלה, הביאו בסופו של דבר לאירוע הלבבי בו לקה. העורר סיפר בתצהירו מיום 22.10.02 כי: ביום ו' 14.6.02, בשעות הצהריים, חש מחושים עזים בידיים ובגב, תחושת שריפה מבפנים ובכל הגוף וזאת לאחר 24 שעות בהן טיפל באירוע רצח, שיחזור בתנאים פיזיים קשים. אנו מפנים לתיאור שמסר העורר בתצהיר בסעיפי 4,5 ותיאור עומס החום שהיה באותו יום לרבות תיאור עבודתו בזירת הרצח בסמוך לשער העמקים. לפי התצהיר - העורר עבד שעות מרובות באותו יום פרט למעט מיום ששתה (ראה סעיפים 10,11,12). אין העורר מסתיר כי טופל במחלת הסכרת. נדגיש כי יתר לחץ הדם ממנו סבל והסכרת היו נתונים שהוו משקל ליצירת האוטם - אולם האוטם נגרם בעת השרות ועקב הלחץ שבו היה העורר נתון ודי בכך זו כדי לקבוע קשר בין השרות ובין האוטם הלבבי. דיון: 3. ד"ר עמיקם מומחה מטעם המדינה סבור שהסיבה לאירוע הלב של העורר נעוצה בגורמי הסיכון שלהם היה נתון עוד לפני האירוע וללא קשר לתנאים אליהם נחשף ביממה שקדמה לאירוע. ד"ר שניידר: מטעמו של העורר טוען כי יש להתחשב בכך כי ביום שקדם לאירוע הלבבי עסק העורר בעבודה קשה במיוחד, שעות ארוכות בשמש ללא צל ולכל אלה חברו מצבו הגופני אשר יחדיו יצרו מצב של סטרס התייבשות וצמיגות יתר של הדם שהובילה לאוטם בשריר הלב. אין מחלוקת בין שני המומחים כי אכן היו בעורר גורמים גופניים שיכלו להביא לאוטם בכלי הדם, אולם בניגוד לד"ר עמיקם, קובע ד"ר שניידר כי; אילו לא היה נחשף העורר לתנאי סטרס כפי שנחשף, לא היה אירוע הלב מתרחש כפי הנראה. מסכימים אנו לציטוט והתמצות שנעשו ע"י ב"כ העורר כדלקמן: "בחוות דעתו של ד"ר עמיקם נטען כאילו האחריות לאוטם מוטלת על "גורמי הסיכון" בהם לקה העורר. קבלת טענה כזו המטילה אחריות לאוטם על גורמי הסיכון תשלול באופן גורף כל אפשרות להכיר באירוע של אוטם כמשני לגורמים חיצוניים. להוציא מקרים נדירים, לכל החולים הלוקים באוטם מצע טרשתי בכלי הדם אשר נוצר כתוצאה מפעילות גורמי סיכון, ובלעדיו לא יתרחש האוטם, אלא שמצע זה נשאר בד"כ יציב לאורך שנים רבות (ואף עשרות שנים), מבלי להיקרע, להפעיל את מערכת הקרישה ולגרום לאוטם. האפשרות כי נתונים סביבתיים כמו סטרס גופני ונפשי יפעלו על מצע טרשתי זה וייגרמו לאוטם הפכה זה מכבר לקלאסיקה בקרדיולוגיה ובהלכות המשפט. במקרה זה אנו עוסקים בחולה נתון, אשר וודאי כי היו לו רבדים טרשתיים בכלי הדם טרם אירוע האוטם. החולה נחשף לסטרס גופני קשה בשל התייבשות עקב חוסר שתייה, ובפרט בהיותו סכרתי...ובמקביל חשיפה לתנאים אקלימיים קשים בשל עבודה בשמש ביום קיץ. הצום גרם לעורר לסטרס פיסיולוגי נוסף. לדעתי מניעת הסטרס הפיסיולוגי אליו נחשף היתה מונעת את האוטם שהתרחש בסמיכות כה קרובה לאירוע". ברור לנו כי היו בעורר גורמים תחלואיים אשר הביאו ליצירת האוטם, אולם גורמים אלה לא נתנו אותות לפני גיוסו, אלא היו במצב לטנטי - המצב המניפסטי נגרם עקב תנאי השירות הקשים להם נחשף יום קודם לאירוע. מאמצים אנו את הנאמר בסיכומי העורר כדלקמן: "ובעניין זה יפים ומתאימים הם הדברים שנאמרו בדב"ע לא/0-17 המוסד נ' ישראל הרשקוביץ (פד"ע ב 180,177) בו מובאת דוגמא הלקוחה מבית המשפט במדינת אריזונה - ארה"ב, להבדל בין המושג המשפטי לבין המושג הרפואי של סיבתיות לקרות האוטם, וכך אומר זקן השופטים של מדינת אריזונה בפסק הדין .PROVINCIAL HOMES DONALD TATMAN V. (6-575 P.26 382): "ניקח אדם בן 50 שכל חייו הלך על-פי התהום. הוא הלך סמוך לשוליים אך שמר על צעדיו. בא אדם הדוחף אותו דחיפה קלה, אך דחיפה שיש בה כדי להוציאו משיווי המשקל ולהפילו לתהום. יתכן שהדחיפה לא היתה מספיק חזקה כדי לגרום לכך שאדם אחר יאבד את שיווי משקלו. סיבתיות רפואית היתה מודדת את כוח הדחיפה וקובעת שהסיבה העיקרית לנפילה היתה בכך שאותו אדם היה קרוב מדי לפי התהום. לסיבתיות משפטית מספיק להראות שלולא הדחיפה יכול היה אותו אדם להמשיך ללכת לפחות צעד אחד נוסף". "עומס חריג ופתאומי נפשי ו/או גופני עלולים לקעקע את יציבות הרובד הטרשתי ולהופכו לבלתי יציב. כמו כן, הפרשות יתר של אדרנלין ונוראדרנטין גורמים לקצב לב מהיר, עליה בלחץ דם, עווית של כלי הדם החולה וקרישיות יתר של הדם מלווה בקרע ברובד הטרשתי אשר יכול להסתיים באוטם. זה המנגנון שפעל במקרה הנוכחי של התובע. קיימת כאן סמיכות זמנים בין האירועים בעבודה של 72-48 שעות, מרווח זמנים אשר סביר במהלך שלבי פרוץ האוטם, בנסיבות אלה". (ראה השופטת קציר בבית הדין לעבודה 1635/01) נוסף כי מדע הרפואה ותורת המשפט, אינם צועדים תמיד זה לצד זה, למדע המשפט אספקטים רפואיים טהורים ותורת המשפט מביאה בחשבון גורמים נוספים כגון - היבטים סוציאליים ואחרים. ובשאלה מה הגורם הסיבתי - יש הבדל בין תורת הרפואה לבין תורת המשפט - ראה ע"א 137/64 בפד"י יח' חלק שני 519 להלן הציטוט: "גם בשאלה המסובכת יותר אימתי נחשבת מחלה כמחלה שבאה עקב השירות לא מפי הרופאים אנו חיים.השאלה איננה שאלה רפואית, כי אם שאלה משפטית או שאלה מעורבת של חוק ועובדה, ולאו דוקא המבחנים הרפואיים הנקוטים בידי רופאים לקביעת האפשרות של קשר סיבתי בין השירות והמחלה הם הקובעים. המבחנים המשפטים שלפיהם נקבע הקשר הסיבתי קבועים ועומדים מזמן וכדי למנוע ספק או טעות אולי מוטב לחזור עליהם בקצרה, כפי שהם נתונים בכמה פסקי דין אנגליים ומקומיים, הן של בית משפט זה והן בבתי הדין לביטוח לאומי בקשר עם תאונות בעבודה שגם בהן תלויה האחריות בכף שתקרינה "תוך כדי העבודה ועקב העבודה". על ההבדל בין הקשר המשפטי לבין הרפואי ועל מבנה הסיבתיות, ראה גם ב"ל (באר-שבע) 3023/04 - ברוקאל יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי . תק-עב 2005(4), 1582 ,עמ' 1584. (דב"ע נה/79-0 קלמן סעדה נ' המל"ל, פורסם בעבודה ארצי, כח(2) 205. "על פי ההלכה הנוהגת קביעתו של קיום קשר סיבתי בין הפגימה לבין הפגיעה הנטענת בעבודה או שלילת קיומו של קשר כאמור, הינה קביעה בעלת פן משפטי המושתת על חומר הראיות - אלא שבקביעה זו ניתן משקל מיוחד לחוות הדעת של המומחה-יועץ רפואי שנתמנה על ידי בית הדין לסייע בתחום הרפואי. (ראה: לעניין זה דב"ע לו/8-0 סימון דוידוביץ - המוסד לביטוח לאומי פד"ע ז 374, דב"ע נה/246-0 גיגי סוליקה - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)). 17. ההבדל בין המושג המשפטי לבין המושג הרפואי של "סיבתיות" נובע מהשוני הבולט שבבעיות אשר בפניהם עומדים שני המקצועות ומהשוני שבדרישות אשר מוצבות בפניהם בהקשר לסיבתיות. בשל הכשרתו, חושב הרופא במושגים של סיבה יחידה וודאית למצב מסויים. המשפטן, מאידך, משתדל להגיע למסקנה, שיש בה מידה סבירה של וודאות רפואית ממאורע מסויים או משורת מאורעות, ומכיר הוא ביותר מסיבה אחת לתוצאה פגיעתית מסויימת (דב"ע נה/200-0 עמיחי קרביצקי נ. המוסד (לא פורסם). כללי הקשר הסיבתי המשפטי אינם מיועדים להסביר ארועים, כי אם לקבוע איזהו המעשה (או המחדל) הגורר אחריו אחריות" (ע"א 71/704 זכריה אגבריה נ. דוד המאירי ואח', פד"י כו (1) 743). מסקנה: 4. נחה דעתנו כי , העורר היה נתון ללחץ כבד ביותר, הן נפשי והן פיזי ביום שלפני האירוע הלבבי, לחץ זה בצירוף מצבו הרפואי, דהיינו סכרת ולחץ דם, היה הטריגר שגרם לאוטם כפי שהוסבר לעיל. על כן, אנו רואים בכך קשר של גרימה. המשיב ישא בהוצאות ושכ"ט בסך 3,000 ₪. משטרההתקף לב / אוטם שריר הלבשוטר