מהו שימוש בקרקע חקלאית ? מהי הגדרת שימוש בקרקע חקלאית ? סעיף 156(א) לחוק התכנון והבניה קובע כי לא ישתמש אדם בקרקע חקלאית אלא בהתאם לאמור בתוספת הראשונה" לחוק. סעיף 7 של התוספת הראשונה של החוק אומר, כדלקמן: "7. (א) לא יינתן על ידי מוסד תכנון היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה הדרישות של סעיף 6 או אם הסכימה לכך הועדה. (ב) 'מטרה לא חקלאית', בסעיף זה - בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים. (ג) שימוש חורג בקרקע חקלאית טעון אישור הועדה ואישור הועדה המחוזית." פירושו של ס' 7 לתוספת הראשונה של החוק נבחן כבר כמה וכמה פעמים על ידי הפסיקה בבתי המשפט בישראל: בר"ע 30/86 פ.א.ב. שרותים בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י מ(1) 249 נדונה השאלה אם ניהול עסק של איחסון חומרי הדברה לחקלאות ולביצוע הדברה בשדותיהם של בעלי העסק ובשדות חקלאים אחרים בארץ הוא בגדר שימוש בקרקע הדרוש במישרין לייצור חקלאי. נפסק מפי כב' הנשיא שמגר כי "מה שדרוש לחקלאות ולייצור החקלאי זוהי ההדברה עצמה, אך לא ניהול עסק של הדברה. בדומה, מה שדרוש לחקלאות ולייצור החקלאי זהו החריש והדיסקוס והזריעה והקציר, אך מכאן אין ללמוד כי ניהול עסק של מכירת טרקטורים או מכונות חקלאיות הוא שימוש הדרוש במישרין לייצור חקלאי". עוד עולה מן האמור שם, כי המונח בו השתמש המחוקק "דרושים במישרין", מצביע על הצמצום בהיקף הפעולות שניתן לכלול אותן בגדרה של המטרה החקלאית. הפעולה צריכה להיות או חקלאית על פי אופיה או קשורה במישרין ודרושה, לייצור החקלאי. בעניין שנדון ברע"פ 252/04 רון שדות ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה לודים, תקדין עליון 2004(2) 2148 דנה כב' השופטת חיות בענינו של נאשם שהפעיל עסק לאיחסון מזון לבעלי חיים וכן משרדים של מפעילת העסק, על קרקע חקלאית. בית המשפט המחוזי קבע כי "בנסיבות המקרה מהווה השימוש במבנים כמקום אחסון מזון לבעלי חיים חריגה מהשימוש למטרות חקלאיות שהותר בהיתר הבנייה", והערעור על כך נדחה תוך שנפסק כי את הטענה "לפיה אחסון מזון לבעלי חיים מהווה שימוש חקלאי" יש לדחות "משהוכח כי מדובר באחסון למטרות מסחריות כחלק מעסק המתנהל במקום." ברע"פ 4594/04 עופר ברא"ז נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2004(4) 1190 נדון ענינו של מי שהפעיל עסק של רכיבה על סוסים בקרקע חקלאית. נפסק מפי כב' השופט טירקל כי "ההבחנה שעשה בית המשפט המחוזי (בחיפה - בתיק ע"פ 3051/03) בין גידול סוסים כשימוש חקלאי לבין עסק של רכיבה עליהם שאיננו כזה, היא נכונה. זאת ועוד, עסק של רכיבה על סוסים וניהול חוות רכיבה אינם שימושים מותרים בקרקע חקלאית שכן 'אינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים' כהגדרת סעיף 7(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965." באותו ערעור הנזכר לעיל (ע"פ 3051/03) ציין כב' השופט כהן כי "גידול הירקות כשלעצמו אינו שימוש החורג מיעודה החקלאי של הקרקע, ואולם, אם אותו אדם יקים במקום חנות או מתקנים לשם מכירת התוצרת לציבור, כי אז פעילות זאת חורגת מיעוד הקרקע והוא בגדר שימוש חורג הטעון היתר כחוק." בע"פ (מחוזי חיפה) 2811/02 מדינת ישראל נ' עבד כאמל חטיב (לא פורסם) דן בית המשפט בענינו של נאשם שעסק בשריפת עצים לשם הכנת פחמים. נטען כי שימושו זה בקרקע חקלאית בא בגדר ייצור חקלאי. טענה זו נדחתה, ומפי כב' השופט רזי (בהסכמת כב' השופטים ס. הנשיא פיזם והגב' שטמר) נפסק כי אין "אפשרות לומר כי ייצור הפחמים על ידי שריפה איטית של ענפי עץ האלון קשורה במישרין לייצור חקלאי או לעיבוד הקרקע." כב' השופט רזי סבר, כמו כן, כי "אין כל חשיבות למטרה המסחרית שביסוד השימוש, שהרי עלינו לבחון את השימוש לפי טבעו ולפי אופיו, ללא כל קשר לאלמנט המסחרי שבו". חקלאות מוגדרת במילון אבן שושן כ"עבודת האדמה לענפיה השונים לשם קבלת יבול: גדול תבואות, ירקות, עצים וכן טפול בבעלי-חיים מבויתים שונים". לב לבה של החקלאות הוא עיבוד האדמה לשם קבלת יבול וכן גידול וטיפול בבעלי חיים. לשם הפקת היבול מעיבוד האדמה ומן הטיפול בבעלי החיים נדרשות פעולות שונות, לעתים הן ממוכנות או בעלות גוון תעשייתי, אותן ניתן לכלול במונח "ייצור חקלאי". לא כל פעולת ייצור שהחקלאי יכול או רוצה או מועיל לו לעשותה במשקו, היא "ייצור חקלאי" כמשמעות מונח זה בס' 7 הנ"ל. הייצור הוא חקלאי כאשר הוא נעשה בתור שכזה, היינו לצורך עבודת האדמה והטיפול בבעלי החיים ולשם הפקת היבול מהם. לכך מצטרפות פעולות לוואי הכרחיות, ובהן איחסון היבול, שמירתו וכד'. לעומת זאת, עיבודו של התוצר החקלאי, לאחר שהתקבל, לצורך יצירת מוצר אחר, אינו בא בגדר ייצור חקלאי בהקשר להגדרה שבס' 7 לתוספת. התוצרת החקלאית הבאה לעולם מעיבוד אדמתו של המשיב וממטעי הזיתים שלו, הם הזיתים. המוצר החקלאי המוגמר המופק מגידול בעלי חיים הוא בדרך כלל בעל החיים עצמו, להבדיל מן המוצר התעשייתי אותו ניתן להפיק מהם, בעל החיים השחוט ובשרו. המוצר החקלאי מעיבוד האדמה הוא פרי העץ, למשל הזיתים, להבדיל מן המוצר התעשייתי אותו ניתן להפיק מן הזית, השמן. את הזית ניתן להפיק מקרקע חקלאית. את השמן ניתן להפיק במפעל או בבית בד הממוקם על קרקע המיועדת לכך. ייצור השמן מן הזיתים אינו "ייצור חקלאי", והוא גם לא נדרש במישרין לשם הייצור החקלאי של הזית, בו ניתן לכלול לא רק את עיבוד האדמה אלא גם את מסיק הזיתים, איסופם, איחסונם, הובלתם, וכיוצא בזה. מטרת המחוקק, בהכריזו על אדמה כקרקע חקלאית, לפי סעיף 11 לתוספת היא "שמירה על הייעוד של הקרקע החקלאית, ניצולה החקלאי ושמירה על שטחים פתוחים". יש לשמור על יעוד זה של הקרקע החקלאית לבל תיבלע "ללא מחשבה וללא צורך חיוני על-ידי הממותה העירונית השולחת את זרועותיה לכל עבר והופכת חבלים שלמים ליער של בניינים ושיכונים" לשימוש זה מתלווים שימושים חקלאיים נדרשים שאינם בגדר עיבוד האדמה וגידול בעלי חיים, אך הם עדיין חקלאיים לפי אופיים. שימוש במקרקעיןחקלאותקרקע חקלאית