להלן פסק דין בסוגיית שכירות בבני ברק: פסק דין רקע בין התובעת לנתבעת 1 נחתם חוזה שכירות ביום 1.4.02 לפיו השכירה התובעת לנתבעת דירה ברחוב הגפן 11 בני ברק, (להלן "הדירה"). תקופת השכירות על פי ההסכם הינה מיום 2.4.02 ועד ליום 1.4.03. (להלן "ההסכם"). דמי השכירות החודשיים שנקבעו ב"הסכם" היו בסך 430 דולר אמריקאי בשווים לשקלים ובנוסף נקבעו דמי אחזקה חודשיים בסך 400 ₪. התובעת עוסקת בניהול והשכרת דירות למגורים ומטעמה פעלה מול נתבעת 1, כמו עם שוכרים אחרים, עובדת שלה בשם איריס טל (להלן "איריס"). בהתאם לסעיף 8 בהסכם ולהבטחת ההתחייבויות והתשלומים של נתבעת 1, היה עליה להפקיד פיקדון כספי בסך 2,000 ₪ ושטר ביטחון ללא סכום, חתום על ידי שני ערבים טובים לשביעות רצון המשכיר. נתבעת 2, אמה של נתבעת 1, חתמה כערבה לשטר החוב ללא סכום, וכן על שיק. בפועל, נתבעת 1 החזיקה בדירה מעבר לתקופת השכירות. שטר הביטחון אשר נחתם על ידי נתבעת 2, הוגש על ידי התובעת לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בתיק 4-74-18492-01, לאחר מילוי סכום החוב המעודכן בהתאם להוראות סעיף 8 לחוזה. נתבעת 2 הגישה התנגדות לביצוע השטר, קיבלה רשות לכך. ההתנגדות של נתבעת 1, טרם נדונה במועד דיון ההוכחות והדיון שבפניי התנהל רק בין התובעת לנתבעת 2. טענות התובעת משתמה תקופת השכירות על פי ההסכם, בקשה נתבעת 1 ביום 8.4.03 מאיריס, להאריך את הסכם השכירות לשנה נוספת. איריס מסרה בקשה זו למנהל התובעת תוך שהודיעה לו שהדירה במצב מאוד ירוד של הזנחה ושהדיירת, נתבעת 1, מכורה ככל הנראה לסמים. לגרסת מנהל התובעת והעד מטעמה, מר רמי לוטרמן, הוא קיים בשלב זה שיחה טלפונית עם נתבעת 2, אשר הסכימה, כאמה של נתבעת 1, להיות ערבה לתקופת השכירות הנוספת ואמרה מפורשות שהיא נתנה את השקים לתשלום דמי השכירות ואת שטר הביטחון. לגרסתו, באם נתבעת 2 לא הייתה מסכימה להיות ערבה להמשך החוזה בדבריה "ואיך אני לא אהיה ערבה", לא היה מסכים להארכת תקופת השכירות עם נתבעת 1 ולהישארותה בדירה. נתבעת 1 עזבה את הדירה, על דעת עצמה ביום 16.11.03 או בסמוך לכך, מבלי לשלם את חובותיה וכאשר הדירה במצב של הזנחה חמורה. לגרסתו, למרות שדמי השכירות לא שולמו מחודש ינואר 2003, התובעת ניסתה להידבר עמה ולא מהרה לפנותה מהדירה. לגרסת מר לוטרמן, איריס אישרה לו שזה היה מצב הדירה בעת סיום תקופת השכירות הראשונה. עלות תיקוני הדירה הייתה 5,873 ₪. תיקונים אלה, לגרסת מר לוטרמן, נדרשו כבר בתום תקופת השכירות הראשונה. מר לוטרמן צירף לתצהירו את כרטיס החוב של נתבעת 1, הכולל את חובה עד תום תקופת החוזה המוארך, דהיינו לכל שנת השכירות השנייה. לגרסתו, עד לתום תקופת השכירות המוארכת, הדירה לא הושכרה לאחרים. לטענת התובעת, כתב הערבות של נתבעת 2 אינו מוגבל בזמן, הוא תקף לכל אורך תקופת השכירות והיא אישרה את ערבותה לשנת השכירות השנייה. לחילופין, אם אין הסכם בין התובעת לנתבעת 1, החוב גדול בהרבה, כיוון שעל נתבעת 1 היה לשלם עבור כל יום אחור בפינוי סך של 500 ₪. טענות נתבעת 2 נתבעת 2 מכחישה שבתה, נתבעת 1 מסוממת. לאחר חתימת החוזה בין התובעת לנתבעת 1, הגיעה איריס לביתה של נתבעת 2 כדי שתחתום על שטר ערבות. מכיוון שלא היה לה שטר בטחון, בקשה איריס שנתבעת 2 תחתום על שיק ביטחון, אשר יוחזר לנתבעת 2, עם מסירת שטר הערבות לאיריס. נתבעת 2 מסרה לאיריס שיק ביטחון על סך 28,758 ₪, סכום אותו נקבה איריס, לתאריך פירעון עתידי וסוכם שהשיק יוחזר לה כאשר ייחתם שטר הערבות. במעמד זה, מסרה נתבעת 2 סך של 2,000 ₪ במזומן, אשר לא הוחזר לה. בהמשך, חתמה נתבעת 2 על שטר הערבות אך שיק הביטחון לא הוחזר לה. נתבעת 2, היא ששלמה את דמי השכירות לאיריס וכן כספים להוצאות נילוות . לגרסת נתבעת 2, היא בקרה את בתה בדירה מדי פעם והדירה הייתה במצב סביר, מה עוד שאיריס, מעולם לא העירה לה על מצב הדירה. בתום תקופת השכירות על פי החוזה, ובהסכמת התובעת באמצעות איריס, נשארה נתבעת 1 חודשיים וחצי נוספים ודמי השכירות שולמו על ידי נתבעת 2. באמצע חודש יוני סולקה נתבעת 1, מהדירה תחת איומיה של איריס ואדם נוסף ומנעול הדירה הוחלף. חלק מחפציה של נתבעת 1 , לא הושבו לה עד היום. נתבעת 2 שילמה בחודש יוני, את חובות נתבעת 1 לאיריס שהסתכמו ב- 6,000 ₪, ומסרה לה את מפתחות הדירה. נתבעת 2 אישרה שלא פנתה אל התובעת לבקש לבטל את ערבותה לתקופת השכירות הנוספת. לגרסת נתבעת 2, היא ידעה שהיא ערבה לתקופת השכירות הראשונה בלבד שהייתה לשנה, ומבחינתה אין כלל תקופת שכירות שנייה, אלא שנתבעת 1 החזיקה בדירה מכוח הרשאתה של התובעת. (עמוד 9 שורה 7 לפרוטוקול ועמוד 12 שורה 4 לפרוטוקול). לגרסתה, כדי להיות ערבה להתחייבויות נתבעת 1 בשנת השכירות השנייה, היה עליה לחתום על כך. (עמוד 10 שורה 21 לפרוטוקול). נתבעת 2 מכחישה את דברי לוטרמן, לפיהם הוא שוחח עמה טלפונית ולא נמסרו לה קבלות לגבי תיקון הדירה. ידוע לה שהדירה שופצה על ידי התובעת כך שהפכה מדירת חדר לדירת שני חדרים. דיון ההסכם נשוא תביעה זו קובע כי תקופת השכירות הינה החל מיום 2.4.02 ועד ליום 1.4.03. ההסכם אינו מציין כלל שלשוכרת, נתבעת 1, הזכות לנצל תקופת אופציה כל שהיא. מכאן שנתבעת 2 לא יכולה הייתה לדעת, בעת חתימתה כערבה על שטר הביטחון להתחייבויותיה של נתבעת 1, שקיימת לנתבעת 1 אופציה לתקופת שכירות נוספת ומכאן שלא הייתה יכולה לדעת שקיימת אפשרות שתהיה ערבה גם לשנת האופציה. מש/1, הוא "פתק" מיום 3.4.03, אשר לטענת התובעת נחתם על ידי נתבעת 1 וזו לא הובאה לאשר זאת בפני. כאן המקום לציין כי על גבי מסמך זה מופיע כעושה המסמך השם "לימור נהרי הגפן 3". נתבעת 1 הינה לימור הקרי והדירה, נשוא תביעה זו, הינה ברחוב הגפן 11. לטענת התובעת, המסמך, אשר נכתב בידי איריס, נחתם על ידי נתבעת 1 ובו היא מבקשת להאריך השכירות לפי תנאי החוזה המקורי. נתבעת 1 ו/או איריס טל לא הובאו להעיד ולאשר בפני כי מש/1 נכתב על ידי איריס ונחתם על ידי נתבעת 1. וכבר נקבע כי "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד" וכן "... אבכן, ככלל, אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ראה: ע"א 641/87) קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245. ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. נ' צ'רבוס ניהול, תק-של 2002 (2) 650, עמ' 655. ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח'. פד"י מה (4), 651, 654) ודי לי בדברים אלו. אין חולק כי נתבעת 2 לא נתבקשה ולא חתמה כערבה לגבי תקופת השכירות שמעבר להסכם המקורי. גם אם נתבעת 1 האריכה את תקופת השכירות בדירה, מעבר לתקופת ההסכם, נתבעת 2 לא חתמה כערבה להתחייבויותיה לתקופת שכירות נוספת לא התבקשה ולא חתמה על הסכמתה להאריך את ערבותה המקורית. טענת התובעת, לפיה, העובדה שנתבעת 2 לא ביקשה את הערבות חזרה, מוכיחה שהסכימה להיות ערבה לתקופת שכירות נוספת של נתבעת 1, אין בה ממש, כל עוד לא נתבעת 2 לא חתמה כערבה ו/או לא הסכימה להארכת תקופת היותה ערבה. להזכירנו, לטענת נתבעת 2, שלא נסתרה, היא ידעה שנתבעת 1 ביקשה להאריך את תוקף ההסכם, רק בדיעבד (עמוד 10שורות 8 ,16 לפרוטוקול). גם העובדה שנתבעת 2 היא ששלמה את דמי השכירות בשקים שנמשכו על ידה, עדיין לא עושה אותה להיות ערבה להתחייבויות נתבעת 1. בת.א 12877/04 זבולון גולדמן נגד מפעלי אומן אדן בכר (1990) בע"מ ואח' (אתר נבו), נקבע כי כאשר השוכרת חתמה על הסכם שכירות נוסף, לאחר החוזה המקורי, מנהלה אשר חתם על חוזה השכירות הנוסף, אינו ערב לחוזה הנוסף. ובת.א. 30996/06 קנטי נגד רוזנברג הדסה (אתר נבו) קבעתי כי ערבות לחוזה המקורי אשר תקופתו תמה, אינה חלה על תקופה נוספת, שלגביה הערב לא חתם שוב כערב וכי על המשכיר היה לידע את הערב ולקבל את הסכמתו להיותו ערב גם בתקופת השכירות הנוספת. תקופת השכירות מעבר לחוזה השכירות המקורי, בין אם הייתה בעל פה או בכתב, בין התובעת לנתבעת 1, הינה מעבר לתקופת השכירות לה ערבה נתבעת 2. הסכם השכירות הנוסף אם היה כזה בעל פה ו/או אם הייתה הרשאה שניתנה לנתבעת 1 להמשיך להתגורר בדירה, הם עצמאיים ומחוץ לערבותה של נתבעת 2 (לעניין זה ת.א 3511/05 המרכז להדרכה ולהכשרה מקצועית ד.ג.ר בע"מ נ שני א.ד.א 1994 בע"מ ). התובעת לא הציגה כל אסמכתא לכך שיידעה את נתבעת 2 בטרם הסתיים החוזה המקורי, על הארכת תקופת השכירות ומשכך אין להסיק שנתבעת 2 הייתה מסכימה להמשיך ולערוב להסכם שכירות מאוחר. החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא היתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גירסת הצד שכנגד. "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". עא 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד(4) 595) התובעת לא העידה את איריס, אשר בקרה לטענתה בדירה, בתום תקופת השכירות על פי ההסכם, כדי שתעיד שהתיקונים שנעשו על ידי התובעת בדירה והתשלום עבורם, הנדרש בתביעה שבפני, נדרשו כבר בתום תקופת השכירות על פי האמור בסעיפים 16 ו-18 להסכם, לו ערבה נתבעת 2. דברי לעניין אי הבאת עד יפים גם לכאן. לא ניתן לקבוע שהנזקים נגרמו לדירה בתקופת השכירות, לה ערבה נתבעת 2. כאן המקום לציין שהתובעת לא הציגה כל קבלה לגבי התיקונים שנעשו בדירה. טענתה החלופית של התובעת, לפיה אם טענת נתבעת 2 היא שלא קיים חוזה לגבי שנת השכירות השנייה, החוב גדול בהרבה, כיוון שעל נתבעת 1 לשלם, על פי החוזה, עבור כל יום אחור בפינוי סך של 500 ₪, עדיף היה שלא תיטען כלל. עד התובעת אישר בפני, כי התובעת, באמצעות איריס, קיבלה את בקשתה של נתבעת 1 להמשך תקופת השכירות. בקשת נתבעת 1 נעשתה, על פי עדותו, אמנם בכתב, אך קבלת ההצעה על ידי התובעת הייתה בעל פה. משכך קיים בין הצדדים, למצער, חוזה בעל פה, כהודאת התובעת עצמה. (עמוד 3 שורות 20 - 25). לגרסת מר לוטרמן, אין צורך בחוזה להארכת תקופת השכירות, כיוון שיש חוזה מקורי, נתבעת 1 ביקשה להאריכו והתובעת אפשרה לה. (עמוד 3 שורות 24-25 לפרוטוקול). לגרסת התובעת, מש/1 הוא מסמך שבו מבקשת נתבעת 1 להמשיך את השכירות לשנה נוספת, נכתב בידי איריס. (עדותו של מר לוטרמן בעמוד 9 שורות 2-4 לפרוטוקול). עיון במסמך מעלה מספר תהיות. רשום שם שכתובתה של הנתבעת היא ברחוב הגפן 3 בעוד שהדירה נמצאת ברחוב הגפן 11. בנוסף, רשום במסמך זה שמה של נתבעת 1 בתוספת שם משפחה נוסף "נהרי" שזהו אינו שמה של נתבעת 1. עוד תמוהה העובדה, שמר לוטרמן בחר שלא לבקר בדירה ולבדוק את מצבה, לאור העובדה שאיריס הודיע לו שהדירה במצב גרוע. (עמוד 3 שורה 1-10 לפרוטוקול). תהיות בהתנהגות התובעת, נובעות מהעובדה, שלמרות שלא שולמו דמי שכירות כבר מחודש אוגוסט 2003, לא הוצגה בפני כל דרישה או פנייה של התובעת לנתבעת 1 ו/או 2 הדרישה לתשלום דמי השכירות, מה שתומך בגרסת נתבעת 2, שנתבעת 1 עזבה את המושכר כבר בחודש יוני, ולא כגרסת התובעת שהחזיקה במושכר עד חודש נובמבר. אם אכן לא נדרש מנתבעת 1 לשלם את דמי השכירות, אין זה הגיוני שהיא בחרה לעזוב את הדירה. לאור המקובץ בפסק דיני זה, אני קובעת כי נתבעת 2 לא חתמה כערבה לעניין שכירות הדירה מעבר לתקופת ההסכם המקורי והתובע לא הוכיחה שהתיקונים להם היא טוענת, נדרשו כבר בתום תקופת השכירות המקורית. אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעת 2 הוצאות בסך 2,000 ₪. שכירות