התובעים טוענו כי השוכר לא שילם את כל התשלומים המוטלים עליו על פי הסכם השכירות, וכי נותר חייב תשלומים שונים: בעבור ארנונה סך של 639.95 ₪. בעבור מים סך של 140.70 ₪. בעבור גז סך של 292.85 ₪. וועד בית בסך של 1,400 ₪. להלן פסק דין בסוגיית שוכר דירה שלא משלם חשבונות: פסק דין בפניי תביעה כספית לתשלום סכום של 15,184 ₪, ולאחר הפקדה שאין מחלוקת שבוצעה על ידי הנתבע, נותרה התביעה על הסך של 13,264 ₪. התביעה החלה דרכה כתביעה לפינוי הנתבע, אין מחלוקת כי הנתבע פינה את הדירה לאחר הגשת התביעה, וכי התביעה תוקנה כך שכעת בפני ביהמ"ש רק תובענה כספית. מטעם התובעים העידו הגב' יוליה שלום, הגב' לימור סעדתי, והתובעת מס' 1 בעצמה. מטעם הנתבע העידו עו"ד מופשוביץ רן, והנתבע בעצמו. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב ופסק דיני זה ניתן לאחר קבלת סיכומי הצדדים. טענות התובעים: התובעים טוענים כי הנתבע שכר דירה ברחוב יצחק שדה 58 בתל אביב, וזאת על פי הסכם שכירות מיום 27.9.04, וזאת מהמנוחה, הגב' מצרי גולט ז"ל, אשר התובעים הינם יורשיה החוקיים. התובעים טוענים כי מועד סיום תקופת השכירות היה 9.10.05, וכי הנתבע למרות שנדרש לא פינה את הדירה במועד הנקוב בהסכם השכירות, אלא רק ביום 2.11.05. התובעים טוענים כי הנתבע לא שילם את כל התשלומים המוטלים עליו על פי הסכם השכירות, וכי נותר חייב תשלומים שונים: בעבור ארנונה סך של 639.95 ₪. בעבור מים סך של 140.70 ₪. בעבור גז סך של 292.85 ₪. וועד בית בסך של 1,400 ₪. כמו כן נטען כי הנתבע חייב בתשלום סך של 5,313 ₪, עבור כל יום איחור בפינוי הדירה. עוד עתרו התובעים לחייב את הנתבע בתשלום סך של 7,398 ₪ בגין תיקון חורים צבע וכד', ליקויים שהיו בדירה. התובעים טוענים כי הנתבע סרב לפנות את הדירה וכי למרות שהיה מודע לחשיבות מועד הפינוי, עוד נטען כלפי הנתבע כי אילץ את התובעים להוציא הוצאות רבות וניכרות על שליחים, והוכחת טענות שמן הראוי שכלל לא תעלנה ולכן עותרים התובעים כי ביהמ"ש יפסוק לתובעים את מלוא הוצאותיהם. טענות הנתבע: הנתבע טען כי הגב' הניה נגו היא הייתה נציגת הבעלים וכי הסכימה עימו על הארכת תקופת השכירות בעל פה. עוד נטען כי הגב' נגו נתנה לנתבע התחייבות מפורשת כי לא תהיה כל מניעה להאריך את תקופת השכירות, וכי כאשר ביקש לקצר את תקופת השכירות הודיעה לו כי לא תהיה כל בעיה עם ארכה בת שבוע שבועיים בכל פעם כפי שיידרש עד שימצא דירה אחרת. הנתבע טוען כי חוזה השכירות תוקן, על מנת להטעות אותו שכן הסעיף העוסק בדמי וועד הבית תוקן על ידו לאור הטעיה שהוטעה על ידי בעלת הדירה, שכן סבר לאור דבריה כי דמי וועד בית הינם בסכום של 300 ₪ והסתבר לו כי דמי וועד בית הינם בסכום של 200 ₪, וההפרש נועד לשם תיקונים שוטפים שאינו חייב לשאת בהם כדייר. ביחס לארנונה נטען כי לא הייתה כל אפשרות לדעת מהי יתרת החוב בגין הארנונה והמים וכי ככל שנותרת יתרת חוב הרי אין כל מניעה לשלמו. עוד נטען כי ביצע את כל התשלומים השוטפים. ביחס לגז, נטען כי בדירה לא היה גז, ולכן לא מוטלת עליו כל חובה לשלם בעבור חשבון גז שלא צרך. וכי הואיל והדירה לא הייתה מחוברת לגז במשך כל תקופת השכירות הרי אין להשית עליו את החיוב. ביחס לתיקונים נטען כי התובעים לא הוכיחו את נזקיהם הנטענים. דיון: מועד הפינוי; אין מחלוקת כי על פי האמור בהסכם היה על הנתבע לפנות את הדירה ביום 9.10.05. אין מחלוקת כי הנתבע פינה את הדירה רק לאחר הגשת התביעה ביום 2.11.05. הנתבע טוען כי הגב' הניה נגו הסכימה להארכת תקופת השכירות בעל פה. הנתבע הקליט את הגב' הניה נגו, וביהמ"ש על אף שלא שמע את הקלטות, בחן את התמליל שערך הנתבע. מתוך התמליל שהוגש על ידי הנתבע בעצמו עולה תמונה שונה מזו שצוירה על ידי הנתבע. מהתמליל עולה כי הגב' הניה נגו הבהירה לנתבע כי היא אחת היורשות, וכי מבחינתה אין כל מניעה שהוא ימשיך לשכור את הדירה אלא שעליה לקבל את הסכמת היורשים הנוספים, וכי הם אינם מסכימים. הגב' נגו העידה כך בפני, ואף הנתבע למעשה אישר טענתה זו, אלא שהוא טען כי הגב' נגו נתפסת על אמירתה שאם תהיה בעיה יוכל להישאר בדירה מספר שבועות נוסף. דומני כי הנתבע נתפס לכלל טעות. יתכן והגב' נגו מסרה לנתבע, בעת שהציגה עצמה כאחת מיורשות המנוחה, המשכירה, כי מבחינתה אין כל מניעה שימשיך לשכור את הדירה, אלא שהגב' נגו ולא רק היא, התובעים כולם פנו לנתבע עוד בטרם שהסכם השכירות הסתיים, וביקשו מהנתבע לפנות את הדירה במועד ההסכם. וכך נרשם במכתבים שנשלחו לנתבע, נספחים ד'1 עד ד'3, לתצהירה של הגב' נגו: מכתב מיום 11.9.05, הנתבע מתבקש לפנות את הדירה עד ליום 9.10.05. מכתב מיום 6.10.05 נמסר לנתבע כי הדירה מוצעת למכירה. מכתב מיום 5.10.05 מתבקש הנתבע לתאם את מסירת המפתח. הנתבע אינו שועה לכל המכתבים, וברור כי הנתבע מקבל לא רק מכתבים בפקס אלא גם פניות טלפוניות, בהם מנסים התובעים לגרום לנתבע לפנות את הדירה במועד. כיצד מעלה הנתבע על דעתו כי הוא רשאי להישאר בדירה לאחר תום תקופת השכירות? "ש: ידעת בספטמבר שהיא לא הנציגה שלהם, בזמן ההקלטה היה לך ברור שיש בעיה? ת: למצוא דירה בגוש דן זה כמה חודשים, ישבתי על הטלפון. נכנסנו לתקופת החגים ואמרה שהיא מבינה ותהיה לי הארכה. יש שם מרגל כזה ששולח לי את ההודעות לטלפון והייתי רץ ורואה דירות, ואז יש תקופה של החגים ואף אחד לא עונה לך והבנתי שיש בעיה. מצד אחד דיברה איתי אז והכניסה אותי למצב שזה לא ב- 10.10 ויש לי כמה שבועות, אחרי זה קיבלתי פקסים מ- 08 מולצר, שאמר לי בשיחות טלפון להראות את הדירה לקונים וישלם לי 600 דולר על זה, ואמרתי שאני לא מוכן לאבד את הפרטיות שלי, אמרתי אתה רוצה פעם או פעמיים בשבוע אהלן וסהלן, אבל לא יום יום. " (פרוטוקול מיום 1.11.07 עמוד 29 שורות 1-11). אין מקום לצטט את כל האמור בחקירה. מהחקירה עולה באופן ברור כי התובעת הייתה מוכנה בזמן מסוים כי הנתבע יישאר בדירה, אלא שהבהירה לנתבע כי אינה הבעלים היחידי של הדירה, ויש לקבל את הסכמת הבעלים הנוספים. התובעת מס' 1 הבהירה לנתבע כי היורשים האחרים שהינם הבעלים הנוספים של הדירה אינם מעוניינים בהמשך תקופת השכירות, וכי עליו לפנות את הדירה במועד. אני סבורה כי לא ניתנה כל התחייבות מטעם התובעת מס' 1. הצדדים לא הגיעו לכלל הסכם מחייב כי הנתבע ימשיך להישאר בדירה, אלא שמתוך הראיות, ובמיוחד מהקלטות עולה בבירור כי הנתבע סירב לפנות את הדירה במועד, התנהגותו הינה בלתי מובנת ובלתי סבירה, והטעם לה הינו פשוט. הנתבע לא הצליח למצוא דירה אחרת, ולכן סבר כי התובעת מס' 1 שאמרה שאין בעיה תסכים להאריך לו את תקופת השכירות עד שימצא, כאשר נוכח לדעת שאין אלה פני הדברים נתמלא חמה, וסירב לעזוב תוך שהוא נאחז בדבריה של התובע, שלא הוכח כי נאמרו באופן שבו טוען הנתבע, אך גם אם כך נאמרו על ידה אינם מהווים הסכם חדש, משום שאין בהם את גמירות הדעת הנחוצה לשם כריתת הסכם להארכת תקופת שכירות. זאת ועוד, הנתבע הינו עורך דין. לכתב התביעה ולתצהיר הגב' נגו צורף הסכם שכירות שעבר עשרות תיקונים בכתב ידו של הנתבע, דומני כי הדבר בעוכריו משום שלו אכן הצדדים הגיעו לכלל הסכמה מחייבת, ולא הבעת רצון טוב, ככל שהנסיבות יאפשרו, הרי הדברים היו מועלים על הכתב. כל זאת ביהמ"ש אומר מעבר לדרוש. אני סבורה כי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי מי מטעם התובעים הבטיח לו הבטחה מחייבת כי יוכל להישאר בדירה. ניתן למצוא זאת בטענתו לעניין תשלום דמי השכירות. לפתע פתאום, בניגוד להסכם, ובלא שהדבר קוים קודם לכן, טוען הנתבע כי שילם דמי שכירות בכל שבוע לשבוע הבא, מדוע? אם הייתה הסכמה, מדוע לא שילם דמי שכירות לחודש מראש, כפי האמור בהסכם השכירות? אין זאת אלא שהנתבע נקלע למצוקה עקב מיעוטן של דירות להשכרה באזור תל אביב ועד שלא הצליח למצוא דירה להשכרה לא פינה את הדירה נשוא דיוננו, כך בפשטות. לפיכך, אני דוחה את טענותיו בעניין זה וקובעת כי התובעים זכאים לקבל את מלוא הפיצוי המוסכם. הארנונה; אין מחלוקת ביחס לארנונה. על הנתבע לשלם את החוב בגין הארנונה המים. גז; הנתבע טוען כי הדירה לא הייתה מחוברת לגז, ואכן הדירה לא הייתה מחוברת לגז. אין על כך מחלוקת, התשלומים בעבור גז נדרשים רק בעבור דמי אחזקה שוטפים. הנתבע ביקש לחקור את העדה שנתנה תעודת עובד ציבור בדבר דרישת דמי אחזקה שוטפים למרות שאין כלל שימוש בגז. בהסכם בין הצדדים נאמר כי על הנתבע לשלם את תשלומי הגז. הנתבע טוען כי עקב מחדלה של חברת הגז לא חובר אליהם. לא ברורה לי טענת הנתבע וכיצד הטענה קשורה לתובעים. הנתבע התחייב לשלם בעבור צריכת הגז. הנתבע פנה לחברת הגז בבקשה לחברו לרשת הגז, (ראה סעיף 55 לסיכומיו). הנתבע מאשר כי תואם ביקור אך לטענתו נציג חברת הגז לא הגיע והוא בחר שלא לזמנו שוב. כלומר, על פי טענת הנתבע, התובע מסרה לו דירה כאשר קיימת אפשרות חיבור לגז וכי הנתבע משיקוליו בחר שלא לחבר את הדירה לגז. מדוע הוא סבור שבניגוד להסכם אין עליו לשלם את דמי האחזקה השוטפים המשולמים לחברת הגז, בין שיש צריכה ובין שאין? אני קובעת כי על הנתבע לשלם את החוב לחברת הגז. וועד בית; בעניין זה הנתבע הגדיל לעשות. הנתבע מאשר בסיכומיו כי חתם על הסכם שכירות ובו נאמר במפורש כי ישלם דמי וועד בית עד לסכום של 300 ₪, וכי התיקון לסעיף זה נעשה על ידו ובכתב ידו. מדוע אם כן סבור הנתבע שאין עליו לשלם את מלוא החוב לוועד הבית? לדעת הנתבע, תיקון זה נעשה על ידו כתוצאה מהטעייה מכוונת של נציגת הבעלים גב' נגו. אני דוחה לחלוטין את הטענות בדבר הטעיית הנתבע. הנתבע ערך עשרות תיקונים בהסכם השכירות, הנתבע הוא עורך הדין אשר בקיא ומנוסה בעריכת הסכמים ולא התובעת מס' 1. לדעתי מה שקרה הינו, כי לאחר שהנתבע גילה כי בבניין זה יש פרוצדורה מיוחדת, וועד הבית מכין חשבון בכל שנה ומפריד בין החיובים השוטפים לבין החיובים הדרושים בשל תיקון נזקים או ליקויים שונים בבניין, חשב כי שעשה טעות בסעיף כפי שתיקנו. כך מעידה הגב' יוליה שלום נציגת וועד הבית: "ש. אני מפנה לס' 2 לתצהירך - את בדקת עם שוכרי הדירות שחלק מהם עושים התחשבנות עם בעל הבית ? ת. אני כל סוף שנה נותנת איזה שהוא תשלום קיזוז על השנה שעברה. אני רושמת הוצאות חריגות כמו גינון מיוחד שלא קשור להוצאות שוטפות, זה לא קשור למחיר של חשמל או גינון. אם זה חידוש חלקים במעלית. כל שנה יש לי סכום של כ- 7,000 ₪ הוצאות, ואז אני מחלקת את זה למס' הדירות ואני נותנת מסמך שבו אני מצהירה שלכל דירה יש סכום כלשהו בהשבחת הדירה. זהו הסכום שהשוכר בא לבעל הבניין ומתקזז איתו." (שם, עמוד 16 שורות 4-10). כאשר נוכח הנתבע כי כך פועלים בבניין של התובעים עמד ודרש בניגוד להסכם כי התובעים יקזזו את הסכומים המתייחסים להוצאות החריגות שאינן ההוצאות השוטפות. בעניין זה, אף אם התנהלותו של הנתבע אינה מוצדקת הרי אין מקום לחייבו בתשלום בעבור הוצאות וועד בית שאינן ההוצאות השוטפות. העדה הגב' שלום לא העידה כי ההוצאות השוטפות הסתכמו רק ב-100 ₪ לחודש לדירה. הסכום היחידי שהעדה מסרה הוא כי דיירים שהתחשבנו עם בעלי הדירות קיזזו סכומים בשיעור של כ- 500 ₪. סכום זה יש להפחית מסכום דמי וועד הבית הנתבעים, כלומר, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים את הסך של 900 ₪ בעבור דמי וועד בית. נזקים; התובעים טענו לנזקים, והנתבע טען כי נזקים אלו לא הוכחו. התובעים צרפו להוכחת טענותיהם בעניין זה הצעת מחיר בסכום של 7,398 ש"ח, נספח ו' לתצהיר הגב' נגו. עוד טוענת הגב' נגו, כי בפועל התיקונים בוצעו בדרך אחרת, ולכן התובעים משאירים את גובה הפיצוי בגין רכיב זה בידי ביהמ"ש. אינני סבורה כי התובעים הוכיחו רכיב זה של תביעתם. התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי שילמו איזה תשלום בעבור תיקונים או שיפוצים שנדרשו לבצע עם עזיבתו של הנתבע את הנכס. לפיכך, אני דוחה טענותיהם בעניין רכיב זה. סיכום: חייבתי את הנתבע בתשלום פיצוי מוסכם בעבור אי פינוי הדירה במועד. חייבתי את הנתבע בתשלום בעבור ארנונה, מים וגז, וחלק מוועד בית. ובסה"כ חייבתי את הנתבע בתשלום הסכום של 7,286 ₪. דחיתי את התביעה בעבור נזקים. סכום התביעה אינו משקף את היקף המאמצים שנדרשו לשם הוכחת הטענות מה גם שהוכח כי הנתבע הפר את חוזה השכירות ולא פינה את הנכס במועד. ולפיכך, התובעים זכאים לקבלת הוצאותיהם. למעשה לאור תוצאת פסק דיני הייתה הצדקה להגשת התביעה לפינוי, וטרם נפסקו בה הוצאות. לפיכך, ולאור סכום התביעה שנפסק בפועל, ולאור העובדה כי רק לאחר הגשת התביעה פונתה הדירה, אני קובעת כי הנתבע ישא במלוא ההוצאות, היינו, שכר טרחת העדים, ואגרות ששולמו בתיק ובנוסף ישא הנתבע בתשלום שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪ + מע"מ. מקרקעיןשכירות