##(1) שוחד במשפט העברי - הקדמה:## לא רק הדין הישראלי העכשווי אלא גם המשפט העברי מימי המקרא ועד לדורנו אנו רואה בחומרה יתרה את נטילת השוחד. במסגרת פסה"ד בע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל (29.12.15) ייחד כב' השופט נ' הנדל פרק מקיף לגישת הדין העברי לעניין השוחד, תחת הכותרת "על השוחד ועל העיוורון". החקיקה במדינת ישראל בנושא השוחד מבוססת בחלקה על עקרונות המשפט העברי (ראו מ' אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, מהדורה שלישית, ירושלים תשמ"ח, כרך ג', עמ' 1376-1378). גישת בית המשפט היא כי הפניה למשפט העברי עשויה להפרות את הדיון. ##(2) שוחד במשפט העברי - האיסור בתורה:## בשני מקומות אסרה התורה על קבלת שוחד. נאמר בפרשת משפטים "ושׂחד לא תקח, כי השׂחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כג, ח) וכן נאמר בפרשת שופטים, כי "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שׂחד, כי השׂחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים טז, יט). יוער, כי האיסור נאמר לדיינים. אף שלא נאמר בתורה ובספרות חז"ל דבר באשר להחלת האיסור מלקבל שוחד על עובדי ציבור, הרי שהחל מהמאה הי' ואילך, מתחילה בספרות הפוסקים השוואה בין דין טובי העיר לדין הדיינים. הענקת מעמד של דיינים לטובי העיר ביססה את תוקפם המשפטי של פעולותיהם ותקנותיהם, ויחד עם זאת, הייתה גם התשתית להחלת נורמות התנהגות מחמירות עליהם ולהטלת המגבלות החלות על הדיינים גם על טובי העיר. השוואת מעמדם תכליתה, בין היתר, להבטיח את טוהר המינהל הציבורי, ובכלל זה, איסור קבלת שוחד: "ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד, אלא אפילו כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור, אף שאין דיניהם דין תורה. ואסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה, וכל שכן על ידי לקיחת שוחד". (ערוך השולחן, חו"מ, סימן ט, סעיף א. מצוטט מא' שוחטמן "כי השׂחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים"-טוהר השיפוט וטוהר המינהל הציבורי פרשת השבוע 135 הוצאת משרד המשפטים א' הכהן, מ' ויגודה עורכים (תשס"ג); א' שיינפלד, "נתינת שוחד לעובד ציבור", תחומין ה (תשד"ם) 332, 333). הלכה זו עולה בקנה אחד עם התפיסה המקובלת במשפט העברי ולפיה, נבחרי הציבור פועלים כשלוחי הציבור ומשכך, חלה עליהם חובת נאמנות כלפי הציבור ויש להקפיד עימם שלא ידבק בהם רבב. גישה זו חרשה תלמים בפסיקתו של בית משפט זה ומהווה אבן יסוד במשפט המנהלי הישראלי. "... הכתוב מצווה על נושאי המשרה: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמות כג, ח; השוו דברים טז, יט). זו אמת המידה הראויה עבור נבחרי הציבור ופקידי השלטון. למעשה, ניתן לראות באיסור על נטילת שוחד חלק מן הציווי הכללי ללכת בדרכי הבורא. הכתוב מעיד כי הבורא מנהיג את עולמו במידת המשפט והיושר, "לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דברים י, יז). אף יהושפט, ממלכי יהודה במאה ה-9 לפני הספירה, הכריז "כִּי אֵין עִם אֲדׂנָי אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד" (דברי הימים ב יט, ז). בהקשר זה נכון להזכיר את תפיסת המשפט העברי לפיה הליכה בדרכי הבורא – "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט) – היא הליכה בדרך היושר והצדק. כביכול כללים אלו אף מנחים את הבורא – "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד). ##(3) שוחד במשפט העברי - הזדהות בין נותן השוחד ובין מקבלו:## הקפדה יתירה היתה בעבירת השוחד עקב המשמעות המזיקה, מבחינה ציבורית, מוסרית וערכית שבקבלת מתת על ידי בעל סמכות מידי הנותן. והטעם לאיסור קבלת שוחד: "מאי שוחד?-שהוא חד [=אחד]" (כתובות קה, ע"ב), ופירש רש"י: "הנותן והמקבל נעשים לב אחד". רוצה לומר, כי נוצרת הזדהות בין נותן השוחד ובין מקבלו, עד שהם נעשים כגוף אחד "ואין אדם רואה חובה לעצמו" (כתובות קה, ע"ב ד"ה שהוא חד). לשון אחר; מקבל השוחד רואה עצמו שבוי בידי הנותן ומחויב כלפיו, עד שהוא מגיע לכלל זהות אינטרסים עמו ומאבד את אי התלות והענייניות בשיקוליו. האיסור בשוחד אינו רק כשמדובר בשוחד ממון. הכתם שבמעשה השוחד והסטייה מהשורה אינם דווקא במתת ממון אלא בכל דבר, אשר עלול להביא לתוצאה השלילית האמורה: "ת"ר: ושוחד לא תקח-אינו צריך לומר שוחד ממון, אלא אפילו שוחד דברים נמי אסור. מדלא כתיב בצע לא תקח" (כתובות קה, עב; ראו גם פרשת לוי, בעמ' 230). חובתו של אדם לנקות עצמו מחשד הבריות קיימת ביתר שאת אצל עובדי ציבור ולפיכך על עובד הציבור לנקות עצמו מכל חשד שמעשיו נעשו לשם הפקת רווח או טובת הנאה לעצמו או למקורביו ומשכך, נקבע על פי ההלכה, כי על הממונים על כספי ציבור ליתן דין וחשבון על מעשיהם (רמ"א, יורה דיעה, הלכות צדקה, סימן רנ"ז, ב). לאמור: "יהא כל אדם נזהר במלאכתו שלא להכניס עצמו בחשד הבריות אף במה שיודע בעצמו שהוא נקי בו" (מ' המאירי, בית הבחירה ליומא, לח, א). ##(4) עבירת שוחד במשפט העברי - סקירה היסטורית:## אכן, לאורך ההיסטוריה לא תמיד הקפידו מנהיגי הציבור לציית לאיסור הברור על שוחד. למשל, הכתוב מעיד שבניו של שמואל הנביא לא הלכו בדרכי אביהם, אלא לקחו שוחד והטו משפט (שמואל א ח, ג). הנביאים, אשר הזהירו את העם מפני התפשטותו של הריקבון המוסרי, הקדישו דברי תוכחה רבים כנגד נטילת שוחד. הנביא ישעיהו פונה אל ממלכת יהודה ומתרה בה כי "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו א, כג; ה, כב-כג). אף הנביא מיכה הוכיח את ממלכת יהודה על כך ש"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ" (מיכה ג, יא). ##(5) עבירת שוחד במשפט העברי - ההלכה:## ההלכה הכירה היטב את חולשת האדם בכל הקשור לקבלת שוחד, ובהתאם לכך החמירה בדין ודרשה הקפדה מלאה על איסור השוחד ועל ההרחקה ממנו. אין מקום לפשרות או אפילו ליצירת מקרי גבול מלאכותיים. הודגש כי אין להגביל את עבירת השוחד לכסף בלבד: "תנו רבנן ושוחד לא תקח, אינו צריך לומר שוחד ממון אלא אפילו שוחד דברים נמי אסור. מדלא כתיב בצע לא תקח" (בבלי, כתובות קה, ע"א). המונח "שוחד דברים", כפי שהסביר הרב שמשון רפאל הירש, "הוא לא רק בכסף, כי גם על ידי איזו טובת הנאה אחרת, כמו דיבור חן, חנופה וכדומה שזה גם כן עוון פלילי" (חורב, פרק יא – עדות ומשפט, סימן ב). על הדיין להתרחק אפילו מדברים שהם בבחינת "אבק שוחד". כך, למשל, מסופר בתלמוד על בעל דין שביקש לשחד את ר' ישמעאל בן ר' יוסי. ר' ישמעאל דחה את ההצעה, אך התלמוד מעיד כי הצעת השוחד – על אף שנדחתה – גרמה לר' ישמעאל להרהר שמא צודק בעל הדין בתביעתו. בשל כך הכריז ר' ישמעאל: "תיפח נפשם של מקבלי שוחד! ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי, כך מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה" (שם, ב). ממילא מובן מדוע נקבע בתלמוד שאין להצדיק את השוחד בטענה שהוא לא השפיע על התוצאה: "ושוחד לא תקח. מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי - הרי כבר נאמר (דברים טז, יט) לא תטה משפט, אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח" (בבלי, כתובות קה, ע"א). ##(6) שוחד במשפט העברי - שוחד דיין ועובדי ציבור:## המשפט העברי אסר לא רק על שוחד לדיין, אלא גם לעובדי הציבור ונבחריו. כפי שנקבע בהלכה על ידי הרב יחיאל אפשטיין בספרו ערוך השולחן, אשר פורסם בתחילת המאה הקודמת: "ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד, אלא אפילו כל הממונים בצורכי ציבור, אף שאין דיניהם דין תורה, ואסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה, וכל שכן על ידי לקיחת שוחד" (חושן משפט ט, א; וכן ראו דבריו של תרומת הדשן, מחכמי אשכנז במאה ה-15, בספרו פסקים וכתבים, סימן ריד). הנה כי כן – ההיסטוריה מלמדת אותנו לקח חשוב: לקיחת השוחד היא תרבות רעה וממאירה. היא נכרכת עם עוולות מוסריות נוספות - עיוות דין, הונאת הציבור, ופגיעה בבניה החלשים ביותר של החברה. התיקון לעתיד לבוא כולל מנהיג אשר "נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד" (ישעיהו לג, טו). זו גם דמותו האידיאלית של מי שיזכה לגור באוהלו של בורא עולם, אותו איש אשר "כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח" (תהילים טו, ה). חשוב להבין גם כי ריקבון השוחד, ככל ריקבון, איננו נעצר בקרב שכבת המנהיגות הבכירה. כפי שלמדונו חז"ל, "פני הדור כפני הכלב" (בבלי, סנהדרין צז, א). ובניסוח אחר: רמה מוסרית ירודה של קבוצת מנהיגי הציבור – משקפת ומעצימה את המצב המוסרי הקשה של האומה כולה. האמון בעובדי הציבור נפגם. וכפי שכתב בעל ה"חזון איש", ר' אברהם ישעיהו קרליץ (המאה ה-20): "אף אם יסכים האדם על גדלות חכמתו של החכם, לא יחייב את נפשו לשמוע אליו, אחרי שימצא לתלות את הוראתו באיזה נגיעה [...]. ועל ידי זה קם דור ששופט את שופטיו, וכל איש הישר בעיניו יעשה [...]. וכל אוירה של העיר, ולפעמים אוירה של כל הארץ, מתמלאה שוט לשון, קטטות ומריבות" (חזון איש, פרקי אמונה ובטחון, פרק ג, אות ל)". ##(7) שוחד במשפט העברי - סיכום:## בכוחו של השוחד לעוות את שיקול הדעת גם של הגדול בתורה ובמשפט: "כי השוחד יעור עיני חכמים - אפילו חכם גדול ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב, ויסלף דברי צדיקים - אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת" (שם). הייתי מוסיף כי זהו העיוורון שבעיוורון: מקבל השוחד לא תמיד מודע לכך שראייתו ושיקול דעתו נפגעו. הוא איננו רואה את אשר הוא מחויב לראות. רבא, מחכמי התלמוד, אמר כי נותן השוחד ומקבלו הופכים למעין גוף אחד, "ואין אדם רואה חובה לעצמו" (שם, ב). השוחד יוצר, אפוא, אחווה מסוכנת בין הנותן למקבל. "מהו שוחד? שהוא חד" (שם). ומפרש רש"י: "שהוא חד - הנותן והמקבל נעשים לב אחד". הדרישה מהמנהיג היא למלא אחר איסור השוחד אף בקיצוניות. בפרשת קורח, משה אומר לקב"ה בכעס – תוך שהוא מתייחס לבני ישראל: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טז, טו). מסביר רש"י: "אפילו כשהלכתי ממדיין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והיה לי ליטול אותו חמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי". ללמדנו שהמנהיג צריך להימנע מליטול מהציבור אפילו את מה שעל-פי כל אמת מידה הוא זכאי ליטול. באופן דומה לכך, שמואל אומר לעם (שמואל א, יב, ג): "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְהוָה וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי... וְאָשִׁיב לָכֶם". ומפרש רש"י: "כשהייתי הולך מעיר לעיר לשפוט אותם על עסקי צורכיהם הייתי הולך על החמור שלי והיה לי ליטול משלהם". התרופה נגד השוחד היא הרחקה ממנו. קבלת אבק שוחד או שוחד "קטן" מפלסת את הדרך לקראת קבלת שוחד "בינוני" ושוחד "גדול". העיוורון מחריף. היטיב להציג את הדברים הרב נתן בן צבי פינקל – הסבא מסלבודקה, מראשי תנועת המוסר ומייסד ישיבת "חברון", אשר נפטר לפני כ-90 שנה: "דבר זה מדברי חז"ל המובאים במאמרנו אנו למדים, שהרי כל אותם התנאים והאמוראים שפסלו את עצמם לדין מחמת הפחד של קבלת טובת הנאה פעוטה, לא עשו זאת אלא מפני החשש שהשוחד יטעה אותם ולא ירגישו בטעותם. וכל המסתכל הסתכלות נכונה במהלך כוחות נפש האדם, רואה את נפתולי המידות והדעות המשוחדות, כיצד הם טופלים שקר על שקר ויוצרים תלי תלים של רעיונות ודעות, מסולפים אף הם, כדי להחזיק את השקר הראשון" (אור הצפון, חלק ב) שוחדהמשפט העברי