פסק-דין הערעור 1. השאלה העולה לדיון בערעור זה, מתמקדת בשאלת סמכותו והיקף שיקול דעתו של בית-משפט במתן צו הריסה, שלא בגדרה של הרשעה בהליך פלילי, זאת לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. לפניי ערעור על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ע' זינגר), בתיק ב"ש 140/06, שניתנה ביום 13.7.06, לפיה נדחתה בקשת המערערת להורות על מתן צו הריסה, ללא הרשעה, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן - החוק). הצו נתבקש בעניין עבודות בנייה בהיקף של למעלה מ-600 מ"ר, שבוצעו ללא היתר בנייה בבית מגורים בשכונת ג'בל מוכבר בירושלים, בקומות 5, 6 ו-7 שהוקמו מעל לבניין קיים בן ארבע קומות. ההליכים בבית משפט קמא והרקע להגשתם 2. בנכס הנדון הוקמו, ללא היתר בנייה, שלוש קומות נוספות מעל לבניין בן ארבע קומות, כדלהלן: בקומות 5 ו-6 - שתי קומות למגורים בשטח של 237 מ"ר בכל קומה, וכן ארבע מרפסות מקורות בשטח כולל של 30 מ"ר בכל קומה; ובקומה השביעית - קומה למגורים בשטח של 95 מ"ר, מרפסת פתוחה בשטח של 160 מ"ר ומרפסת מקורה בשטח של 6 מ"ר. 3. בגין עבודות הבנייה האמורות הגישה המדינה כתב-אישום נגד המשיב, הבעלים של המקרקעין, בת"פ 7363/04. בהכרעת-דין שניתנה ביום 30.6.05 על-ידי בית-משפט קמא (כב' השופט מ' בן-עטר), לאחר שמיעת ראיות, נקבע כי מתעורר ספק סביר לעניין מועד ביצוע עבודות הבנייה, וכי המשיב זכאי ליהנות מספק זה ביחס לטענתו כי עבודות הבנייה בוצעו על-ידו בשנים 1992-1993. משכך, החליט בית-משפט קמא לבטל את האישום נגדו מחמת התיישנות עבירות הבנייה. 4. המדינה ערערה על הכרעת-הדין האמורה לבית-משפט זה בגדרו של ע"פ 9631/05 וערעורה נדחה ביום 30.10.05. בשולי פסק-הדין בערעור הוער כדלהלן: "ערים אנו להיקפה הניכר של הבנייה ולפגיעתה הקשה במרקם התכנוני. ואולם, חרף ביטול האישום, פתוחות לפני רשויות אכיפת החוק הדרכים לעתור להריסת תוספת הבנייה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, ולהגיש כתב-אישום נגד מי שישלים את בנייתה או יאכלסה". 5. בעקבות החלטת בית-משפט זה בע"פ 9631/05 הגישה המערערת לבית-משפט קמא ביום 15.1.06 בקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 212(5) לחוק, זאת בהתייחס לכל השטח המבונה שנדון בשעתו בת"פ 7363/04. סעיף זה מורה, כי אם "נעברה עבירה בבניין... ואילו הורשע עליה אדם היה בית-המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה: ... (5) מי שביצע את העבירה מת או אינו בר עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות פעולתו חוקית". לבקשה שהוגשה לבית-משפט קמא, למתן צו לפי סעיף 212(5) לחוק, צורף תצהירו של מפקח הבנייה, מר פיני ויקסלבוים. בתצהיר תיאר המפקח את כל עבודות הבנייה הנדונות, שבוצעו על-פי הנטען ללא היתר כדין, במקרקעין שיעודם שטח ציבורי פתוח לפי תוכנית המתאר לירושלים עמ/9. בדיון שהתקיים בבית-משפט קמא העיד מפקח הבנייה ויקסלבוים שנחקר על תצהירו. הוא ציין בין-השאר, כי בביקורו הראשון בנכס, ביום 2.6.04, הבנייה בשלוש הקומות הנדונות הייתה במצב שלד בלבד, ובביקור ביום 28.7.05 חלה אמנם התקדמות בבנייה, אך זו לא הושלמה והקומות הללו טרם אוכלסו. כמו כן העיד מטעם המדינה מר מנחם גרשוני, ממחלקת המידע התכנוני של עיריית ירושלים, אשר ציין כי על-פי תוכנית המתאר התקפה, תוכנית עמ/9 משנת 1977, מיועדת הקרקע הנדונה לשמש כשטח ציבורי פתוח. החלטת בית-משפט קמא 6. בהחלטתו ציין בית-משפט קמא, כי סמכותו של בית-משפט למתן צו הריסה ללא הרשעה, לפי סעיף 212(5), מותנית בחלופות שנקבעו בסעיף, כי לבית-המשפט שיקול-דעת אם ליתן צו כאמור, אם לאו, ועל המדינה להוכיח שבנסיבות העניין קיימת הצדקה ליתן צו כאמור, מטעמים של אינטרס ציבורי. הערכאה הדיונית מנתה בהחלטתה את השיקולים השונים שעל בית-המשפט להביא בחשבון בבואו להחליט בבקשה לפי סעיף 212 לחוק, וביניהם: מיקומה של הבנייה, היקפה, נסיבות ביצוע העבירה, הפגיעה הנשקפת מהבנייה לאינטרס הציבורי בהיבטים של פגיעה במרקם התכנוני, מטרדים או מכשול לציבור, וכן מניעיו של מבקש הצו. בית-משפט קמא החליט להקדים את הדיון וההכרעה בשאלת שיקול-הדעת שבהוצאת הצו, לדיון בשאלת סמכותו ליתן את הצו. משהגיע לכלל מסקנה, כי לא הוכח במקרה דנן קיומו של אינטרס ציבורי מספק להוצאת הצו, לא נדרש בית-משפט קמא לשאלות שהועלו בשאלת סמכותו של בית-משפט ליתן את הצו. בית-משפט קמא קבע, כי לא הוכח באופן מספק קיומו של אינטרס ציבורי במתן הצו. בהקשר זה ציין בית-משפט קמא, כי גם לאחר הריסת תוספת הבנייה, תיוותרנה במקום ארבע קומות, ולא הוכח שמדובר במקום בעל חשיבות מיוחדות לשמירה על קו הרקיע, או כי עסקינן במקום שבו הבנייה הנדונה חריגה לאופיים של יתר המבנים. עוד ציין בית-משפט קמא, כי לא הובאו לפניו נתונים מספיקים, מטעם גורם מוסמך במחלקת מהנדס העיר, בדבר המטרות העתידיות של האיזור מבחינה תיכנונית, ייחודו של השטח הכלול בתוכנית עמ/9 והשפעת היקף הבנייה הנדונה למימוש המטרות. בית-משפט קמא הדגיש, כי למעט הטענה בדבר היקף הבנייה וביצועה על שטח ציבורי פתוח, לא הוצג לפניו כל אינטרס ציבורי לביצוע ההריסה; והוסיף והעיר, כי "עולה החשש שהטעם היחיד שעמד מאחורי הבקשה, הנו רצון המבקשת למצות את הדין עם המבקש, לאחר שכתב האישום שהוגש נגדו בוטל, מחמת התיישנות ולא אינטרס ציבורי שהתעורר, לעת הזאת" (סעיף 19 להחלטה). מטעם זה, המתמקד בשיקול-הדעת שבהוצאת הצו, סבר בית-המשפט כי ניתן לדחות את הבקשה, ולו בשל היעדר אינטרס ציבורי לביצוע ההריסה. עם זאת, הוסיף והתייחס בית-משפט קמא, למעלה מן הנדרש, לשיטתו, לטענה נוספת שהעלה המשיב בעניין הסמכות להוציא את הצו, לפי סעיף 212(5). בעניין הסמכות טען המשיב, כי לא מתקיים התנאי לפיו "מי שביצע את העבירה... אינו בר עונשין", זאת משני טעמים: האחד - הואיל ובגדרו של מונח זה לא נכלל המקרה של מחיקת אישום מחמת התיישנות; והשני - היות שניתן להאשים את המשיב בעבירה של שימוש במבנה שהוקם ללא היתר. באשר לטעם הראשון - קבע בית-משפט קמא, על-יסוד החוק והפסיקה, כי אין מניעה ליתן צו לפי סעיף 212(5), גם כאשר הוגש בעבר כתב-אישום וזה בוטל מחמת התיישנות. באשר לטעם השני - דחה בית-המשפט את טענת הנאשם בהיבט העובדתי, בציינו "מכל מקום, אין אני רואה שניתן, בעת הזאת, להרשיע מאן דהוא בעבירה של שימוש, וכן אין אני רואה כי ניתן להרשיע בעבירה זו את 'מי שביצע את העבירה'" (ההדגשה במקור; סעיף 27 להחלטה). בהקשר זה, הוסיף וציין בית-המשפט: "בהתאם לעדות שנשמעה - הרי שעד היום לא אותר כל שימוש, בקומות נשוא הבקשה. בביקור האחרון התגלתה רק כוונה לאכלס את אחת מאותן קומות, אך אף קומה זו טרם אוכלסה. גם לשתאוכלסנה הקומות (אשר יוזכר כי שטחן הכולל עולה על 600 מ"ר), ניתן להניח שלא בכל שטחן יתגורר מבצע עבירת הבניה, אם בכלל יתגורר בקומות אלה" (סעיף 28 להחלטה). כאמור, בית-משפט קמא לא מצא מקום להיעתר לבקשה, בציינו כי היקף הבנייה, כמו גם ביצועה באיזור שיועד על-פי תכנית נושנה יחסית לשטח ציבורי פתוח, כשלעצמם, אינם מקימים אינטרס ציבורי מספק למתן הצו. עיקר טיעוני הצדדים 7. המדינה טוענת, כי שגה בית-משפט קמא במסקנתו לפיה לא קיים אינטרס ציבורי המצדיק את מתן הצו. לגרסתה, היקף הבנייה לבדו, קרי - למעלה מ-600 מ"ר על פני שלוש קומות, מהווה טעם מספיק לביסוסו של אינטרס ציבורי המצדיק את הריסת המבנה. עוד מטעימה היא, כי די היה במידע התכנוני שנמסר לבית-משפט קמא כדי לבסס עניין ציבורי להריסת הבנייה, וזאת בשל היקף הבנייה, ועל אחת כמה וכמה, משהוצג מידע תכנוני המלמד שהבנייה נעשתה בשטח ציבורי. בנסיבות אלו, גורסת המדינה, לא היה מקום לדרוש ממנה להציג מידע תכנוני נוסף. כמו כן, מלינה המדינה על הערכתו של בית-משפט קמא בדבר המניעים להגשת הבקשה לפי סעיף 212 לחוק. בהקשר זה טענה, כי הבקשה לא הוגשה בגין "רדיפת" המשיב, אלא משיקולים עניינים של הסרת מפגע תכנוני בהיקף כה ניכר של מאות מטרים רבועים, ובפרט כאשר בית-המשפט המחוזי, בגדרו של ע"פ 9631/05, קבע כי פתוחה לפניה הדרך לנקוט בהליך זה. בכל הנוגע לסמכות להוצאת הצו, טוענת המדינה כי די בביטול כתב-האישום מחמת התיישנות עבירת הבנייה, כדי להקים עילה למתן צו לפי סעיף 212 (5) לחוק, והתביעה לא צריכה לבחון אם יש נאשם שניתן להגיש נגדו כתב-אישום בגין שימוש בנכס; אך מכל מקום מבהירה היא, כי לא היו ראיות להגשת כתב-אישום בגין איכלוס תוספות הבנייה. 8. ב"כ המשיב גורס, כי צדק בית-משפט קמא במסקנתו, לפיה לא הונחה תשתית המצביעה על אינטרס ציבורי בביצוע ההריסה, וכי על המדינה להקפיד להמציא תשתית הולמת בנושא זה, בפרט כאשר מדובר בסנקציה כה חמורה של הריסת דירות מגורים בהיקף כה נרחב. בהקשר להיבט התכנוני, ציין ב"כ המשיב כי אמנם המבנה נמצא במקום שעל-פי תכנית עמ/9 מיועד לשמש כשטח ציבורי פתוח, ואולם מדובר בתכנית שאושרה בשנת 1977, דהיינו לפני כשלושים שנה, ועם חלוף הזמן נזנחו, ככל הנראה, מטרותיה, וזאת לנוכח הבנייה הנרחבת שבוצעה במקום על-ידי התושבים, שלא על-פי התכנית. עוד טען הוא, כי במקרה דנן ניתן היה להעמיד לדין את המשיב בגין עבירת שימוש בנכס, אך מנגד, לא היה מוכן לאשר כי יש ראיות לכך (מעבר להצעה שהעלה ביוזמתו לצורך הגעה להסדר במסגרת הערעור). לחלופין, אם יתקבל הערעור, ביקש ב"כ המשיב כי בית-המשפט לא יסמיך את הוועדה לתכנון ולבנייה לבצע את ההריסה, אלא יטיל את חובת ביצוע ההריסה על המשיב עצמו, ואף יתן לו ארכה של כשלוש שנים לצורך הכשרת הבנייה בדרך של תיקון תוכנית מתאר. דיון המסגרת הנורמטיבית 9. סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, אשר כותרתו "הריסה ללא הרשעה", מסמיך בית-משפט ליתן צווים, כאמור בסעיף 205 לחוק, אף ללא הרשעה, זאת בנסיבות המפורטות בסעיף, וביניהן סעיף (5) הרלבנטי לעניננו, לפיו מי שביצע את העבירה אינו בר-עונשין. להלן לשון הסעיף, על כל חלופותיו: "נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית-המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה: (1) אין למצוא את האדם שביצע את העבירה; (2) אי-אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין; (3) מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד; (4) אין להוכיח מי ביצע את העבירה; (5) מי שביצע את העבירה מת או אינו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית". סעיף 205 לחוק מקנה לבית-המשפט סמכות ליתן, במסגרת גזר-דין, הוראות נוספות שתכליתן להתאים את המבנה הבלתי חוקי למצב התכנוני. בין-היתר קובע הסעיף, כי משהורשע אדם על עבירה לפי סעיף 204 לחוק, רשאי בית-המשפט בשעת גזר-הדין "לצוות שהבניין או אותו חלק ממנו שנבנו ללא היתר או בסטייה מהיתר או מתכנית ייהרס, יפורק או יסולק ע"י הנשפט או ע"י הוועדה המקומית, אם ביקשו על כך הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע". 10. תכליתם של הצווים מכח סעיף 205 לחוק, נושאת אופי תכנוני בעיקרו, ואין מדובר למעשה בסנקציה עונשית נוספת. הצווים נועדו - בין על-ידי הריסה ובין באמצעות התאמת הבנייה לתכנית המתאר ולהיתר הבנייה - להסיר את המפגע שהסבה הבנייה למרקם התכנוני, להחזיר את המצב לקדמותו ושלא לאפשר לנאשם להשתמש בפרי עוונו ולהנות ממנו. ייחודו של סעיף 212 לחוק הנו באפשרות ליתן את הצווים אף שלא במסגרת גזר-דין, זאת כאשר אין אדם בר-עונשין בגין ביצוע העבירה, כמפורט בסעיפי המשנה שבסעיף 212. תכליתו של צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק, דומה לתכלית שביסוד הצווים לפי סעיף 205 לחוק, קרי - סילוק המפגע התכנוני, התאמת הבנייה לתכנית המתאר ומניעת הפקת הנאה מבנייה שבוצעה תוך הפרת החוק. ואולם, הפסיקה הבחינה בין השיקולים להורות על הריסה לפי סעיף 205 לחוק, בעקבות הרשעה באחריות לביצועה של עבירה, לבין הסמכות הנתונה לבית-המשפט לפי סעיף 212 לחוק להורות על הריסת מבנה שהוקם ללא היתר, וזאת ללא קשר להרשעה בדין. בהקשר זה נפסק, כי בצו לפי סעיף 205 לחוק, המופנה כנגד העבריין שהורשע בדין, "חלה נקודת המוצא ולפיה בדרך כלל מבנה שנבנה ללא היתר דינו להיהרס", זאת לשם החזרת המצב לקדמותו, הגשמת מטרתם של דיני התכנון והבנייה ומניעת ניצול העבריין את פרי מעשהו (רע"פ 10730/03 אילן יצחק נ' מדינת ישראל (לא פורסם); וכן ראו: ר"ע 302/84 סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 445). באשר לצו לפי סעיף 212 לחוק, נפסק כי תכליתו הנה "שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי...", וכי בגדר השיקולים למתן הצו על המדינה להוכיח "כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של 'עניין ציבורי' חשוב" (ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, פ"ד נב(1), 136, 141-142; וכן ראו: רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 151; רע"פ 10730/03 אילן יצחק נ' מדינת ישראל, לעיל). הצדקה למתן צו לפי סעיף 212 לחוק, מחמת עניין ציבורי חשוב, נבחנת על-יסוד איזון בין שיקולים "ציבוריים", כמו מקרים שבהם הותרת המבנה הבלתי חוקי תעמוד "בניגוד זועק 'לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר'", או כאשר הצו מתחייב ל"מניעת 'אנדרלמוסיה' שיוצרת בנייה ללא היתר", או כאשר "תימצא הצדקה למתן הצו ב'מטרד' שיוצר המבנה". אל מול שיקולים ציבוריים אלו ייבחנו "השיקולים ה'אישיים' של המתנגד להריסה" (ע"פ 3490/97 בעניין יצחק, לעיל; וכן ראו: רע"פ 3407/03 ירושלמי נ' מדינת ישראל, לא פורסם). מן הכלל אל הפרט 11. סבורני, כי ערעור המדינה בדין יסודו. בנסיבות המקרה דנן קמה סמכות לבית-המשפט להורות על הריסת תוספות הבנייה מכוח סעיף 212(5) לחוק, וקיימת הצדקה של ממש להורות כאמור מטעמים של עניין ציבורי חשוב. תחילה אתייחס לעניין האינטרס הציבורי שבמתן צו ההריסה, ובהמשך אדון בטענות שהעלה ב"כ המשיב בעניין סמכותו של בית-המשפט למתן הצו. לבית-משפט קמא הוצגו די נתונים לפיהם יש עניין ציבורי חשוב במתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק. ראשית לכל, היקף הבנייה, כשלעצמו, הן מבחינת השטח - למעלה מ-600 מ"ר, והן מבחינת מהות המבנה - תוספת של שלוש קומות למגורים מעל לבניין בן ארבע קומות, מקים עניין ציבורי רב-חשיבות, כי בנייה זו תותאם לתוכניות ולהיתרי בנייה בדרך של הריסה או התאמה. העניין הציבורי שבהריסת הנכס הנו מוגבר, זאת אף לנוכח הקמת התוספת במקום, שמיועד על-פי תוכנית המתאר התקפה לשמש כשטח ציבורי פתוח. היקף הבנייה הניכר וביצוע העבודות בניגוד לתוכנית המתאר, מגלמים במקרה שלפנינו פגיעה משמעותית וחמורה באינטרס הציבורי, ומתן צו הריסה הנו חיוני לסילוק המפגע התכנוני. הימנעות ממתן צו במקרה דנן תנציח מפגע תכנוני קשה של הותרת מבנה שלא כדין, בהיקף מאות מטרים רבועים, על כנו, תתרום לאנדרלמוסיה תכנונית, ותאפשר למשיב ליהנות מפרי עוונו. הימנעות ממתן הצו אף עלולה להביא בעקיפין להטמעת מסר שגוי לציבור הרחב, לפיו ניתן להפר את דיני התכנון והבנייה ולהתעלם מהם, גם כאשר מדובר בהפרות בוטות; ובכך אף לפגוע במעמדו של החוק בחברה ולערער את אמון הציבור בגורמי אכיפת החוק. לא מצאתי, כי המדינה הייתה צריכה להביא נתונים נוספים על המצב התכנוני, ודי בכך שהמבנה הוקם ללא היתר ובניגוד לתוכנית המתאר התקפה. על-כן, קיים אינטרס ציבורי חשוב למתן צו הריסה לפי סעיף 212(5) לחוק. 12. באשר לעצם הפעלת הסמכות לפי סעיף 212 לחוק, הרי שאין ממש בטענת ב"כ המשיב, לפיה עניינו של מרשו לא נכלל בגדרו של סעיף 212(5)לחוק. ב"כ המשיב טען, כי מחיקת האישום בעבר, מחמת התיישנות, אינה באה בגדרה של החלופה "מי שביצע את העבירה... איננו בר-עונשין". אין מאום בטענה זו, ובדין היא נדחתה על-ידי בית-משפט קמא, שכן כבר נפסק, כי "אדם שאינו בר-עונשין הוא אדם שאין להענישו כעת מסיבה כלשהי... ולא רק מי שמעולם לא ניתן היה להענישו בגין אותה עבירה". וכי "גם מי שאין להענישו בגין החנינה או ההתיישנות בא במניין מי שאינם ברי-עונשין במובן סעיף 212(5) הנ"ל" (ע"פ 874/78 סואעד נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הגליל המרכזי, פ"ד לה(1) 678, 683-684). 13. ומכאן לטענת ב"כ המשיב, לפיה לא קמה סמכות למתן הצו, הואיל וניתן לשיטתו להעמיד לדין את המשיב בעבירת שימוש במבנה ללא היתר. כאמור, טענה זו נדחתה על-ידי בית-משפט קמא בהיבט העובדתי, עת קבע כי במועד הגשת הבקשה טרם אוכלס המבנה ולא ניתן היה להעמיד לדין איש בגין עבירת שימוש בתוספות הבנייה. על-רקע זה לא מצא בית-משפט קמא צורך להכריע בשאלה המשפטית, האם העובדה שניתן להעמיד מאן-דהוא לדין בגין עבירת שימוש בנכס, חוסמת את סמכותו של בית-המשפט ליתן צו לפי סעיף 212 לחוק. דין טענתו של ב"כ המשיב בנושא זה להידחות, זאת ראשית לכל נוכח קביעתו העובדתית של בית-משפט קמא, לפיה במועד הגשת הבקשה טרם אוכלסה תוספת הבנייה. כלל הוא, כי בית-משפט שלערעור לא ייטה בדרך-כלל להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643; ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 108). על-כן, משנקבע כי התוספת לא אוכלסה, נשמט הבסיס העובדתי לטיעונו של ב"כ המשיב. למעלה מן הנדרש אוסיף, כי דין טענתו של ב"כ המשיב להידחות אף בהיבט המשפטי. בכל הנוגע לסמכות להוצאת צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, להבדיל משאלת שיקול-הדעת שבהוצאתו (שנסקרה לעיל), הרי שזו מותנית הן בקיומו של התנאי הבסיסי - לפיו "נעברה עבירה בבניין" שבעניינה רשאי בית-המשפט ליתן צו לפי סעיף 205 לחוק, והן בהתקיימות אחת מחמש החלופות שנמנו בסעיפי המשנה, אשר מביאה להשתכללות הסמכות. בענייננו, משנעברה עבירת בניית מבנה ללא היתר כדין, התקיים התנאי הראשון למתן הצו, והסמכות להוצאתו השתכללה במועד שבו התיישנה עבירת הבנייה. העובדה שניתן להגיש, אם ניתן, כתב-אישום נגד המשיב או נגד אדם פלוני בגין שימוש שנעשה בנכס במועד זה או אחר, אינה שוללת את סמכותו של בית-משפט למתן צו לפי סעיף 212(5) לחוק. התביעה הכללית רשאית, לפי שיקול דעתה, לעתור בנסיבות כאמור או למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק, או להגיש כתב-אישום בגין עבירת שימוש במבנה. יודגש, כי הליך לפי סעיף 212 לחוק, של מתן צו הריסה ללא הרשעה, יינקט כאמור רק כאשר קיים עניין ציבורי חשוב במתן הצו, ופגיעתו בבעל הנכס הנה פחותה מפגיעה של הרשעה בפלילים והטלת עונש הכולל, בין-השאר, צו הריסה לפי סעיף 205 לחוק במסגרת הליך פלילי הנפתח בהגשת כתב-אישום. הטענה שהעלה ב"כ המשיב, לפיה צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק מחמיר יותר עם נאשם ביחס לצו הריסה לפי סעיף 205 לחוק, נוכח העובדה שהצו האחרון מוטל בדרך כלל על הנאשם, ואילו הראשון - על ועדת התכנון, אינה רלבנטית לסוגיה המשפטית שבמחלוקת. את ביצועם של שני הצווים ניתן להטיל הן על המשיב והן על הוועדה (כאשר זו מבקשת להסמיכה לבצע את הצו), ובמקרה הצורך - כאשר יש סיכוי להכשרת המבנה - ניתן להגיש בקשה להארכת המועד לביצוע הצו. מן המקובץ לעיל עולה, כי במקרה דנן השתכללו התנאים המקימים לבית-משפט סמכות ליתן צו הריסה, ללא הרשעה, לפי סעיף 212(5), וכי קיים עניין ציבורי חשוב במתן הצו. אינני סבור, כי יש ליתן למשיב ארכה של שלוש שנים לביצוע הצו לשם הכשרת הבנייה באמצעות תיקון תכנית המתאר, כפי שביקש בא-כוחו. משעשה המשיב דין עצמי בהקמת תוספת בנייה של שלוש קומות בהיקף של כ-600 מ"ר, ומשלא הכשיר את הבנייה מאז הקמתה לפני למעלה מחמש עשרה שנה, אין הצדקה להאריך את המועד לביצוע הצו לשנים נוספות, ובפרט כאשר לא הוצגו נתונים על הסיכויים להכשרת המבנה. התוצאה 12. על-יסוד האמור לעיל, מתקבל ערעור המדינה, וניתן אפוא צו לפי סעיף 212(5) לחוק התכנון והבנייה, להריסת עבודות הבנייה המתוארות בבקשה. הצו יבוצע על-ידי המשיב, ולתכלית של התארגנות תינתן לו ארכה עד ליום 30.11.07. אם לא יבוצע הצו במועד, תהיה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים מוסמכת לבצעו ולגבות את ההוצאות כאמור בסעיף 213 לחוק. משפט פליליהריסת מבנהצו הריסה ללא הרשעההרשעהצו הריסהצווים