להלן החלטה בית המשפט בסוגיית בקשה לאסור פינוי עפר: החלטה א. מבוא 1. בפני בקשה למתן סעד זמני, ולפיו יאסר על המשיבות, ועל כל מי שפועל מטעמן, לפנות עודפי העפר, שנערמו בעקבות חפירת מנהרות במסגרת פרויקט דרך 60, בקטע איכסאל נצרת, אשר הוזמן על ידי המשיבה מס' 1, ומבוצע על ידי המשיבה מס' 2. 2. בזמנים הרלבנטיים לעניינים הנדונים לפני, התקשרה המשיבה מס' 1 עם המשיבה מס' 2 בחוזה לביצוע עבודות בניה שונות, במסגרת פרויקט המבוצע בדרך מס' 60, מהישוב איכסאל לעיר נצרת. בתאריך 17.1.2003 נכרת חוזה בין השתיים (נספח ב' לבקשה). בעיקרם של דברים, המבקשת אמורה הייתה לבצע עבודות עפר ובטון בפתחי המנהרות המהוות חלק מהפרויקט, בעלות של כ- 13.5 מיליון ₪. 3. בסעיף 2 לחוזה נקבע, כי המבקשת תסלק מהאתר את עודפי החומר החפור מכריית המנהרות, על אחריותה ועל חשבונה, בהתאם ללוח הזמנים של המשיבה מס' 2, ובהתאם להסכם, ועוד נקבע, כי על המבקשת לספק למשיבה מס' 2 כמות של 20,000 מ"ק מצע גרוס, ללא תמורה. ההסכם שנכרת בין המבקשת והמשיבה מס' 2 הפנה להסכם, שנכרת בין המשיבות בחודש אוקטובר 2002 (נספח א' לבקשה). פרק 14 להסכם זה עוסק ב"עבודת עפר", ובין היתר מצוי בו סעיף שעניינו "קניית ומכירת עפר - תשלום למינהל מקרקעי ישראל" (עמ' 66 להסכם). בסעיף זה מופנית תשומת לב "הקבלן" (ולמעשה מדובר במשיבה מס' 2 שהסבה האמור בסעיף זה למבקשת), לחובתו לקבל היתר ממינהל מקרקעי ישראל לפנות את עודפי העפר מהמקום, ולשלם למינהל מקרקעי ישראל תגמולים עבור פינוי עודפי העפר, וכן על הקבלן לתאם את "מיקום ומועד סילוק העפר" עם מינהל מקרקעי ישראל. ב.טענות המבקשת 4. בתביעתה טוענת המבקשת, כי משהחלו להערם באתר העבודה ערמות העפר, ולמעשה - עודפי החומר שהופק בעת כריית המנהרות, פנתה המבקשת למינהל מקרקעי ישראל על מנת לקבל היתר להתחיל בסילוק העפר, שכן למבקשת הייתה כוונה להשתמש בעפר זה באתרים אחרים שהיא עובדת בהם. המבקשת טוענת, כי קיבלה היתר לפינוי כמות מזערית של עפר (450 מ"ק), אך פינוי יתר עודפי העפר נתקל בקשיים "בעקבות התרשלותם ו/או אדישותם ו/או איחור ועיכוב בטיפול ו/או טיפול לקוי או בלתי מספיק ו/או היעדר תיאום מתאים עם המינהל מצדן של הנתבעות". לטענת המבקשת (בסעיף 16 לכתב התביעה), כאשר פקע תוקף ההרשאה הזמנית שקיבלה מהמינהל לפינוי הכמות המזערית של עודפי העפר (בחודש אפריל 2004), והמבקשת פנתה בבקשה להתיר לה פינוי כמות נוספת מעודפי העפר, סרב המינהל להיעתר לבקשתה "מהטעמים המפורטים בהוראות חוק חובת מכרזים ונוהלי המינהל" (וראה תשובת המינהל בנספח ה(2) לכתב התביעה, מתאריך 6.9.2004). המבקשת מוסיפה וטוענת בכתב תביעתה, כי הזמינה את נציגי המינהל לאתר העבודה ופעלה אצל המשיבה מס' 2, על מנת שזו תפעל אצל המשיבה מס' 1, כדי שתתאם עם המינהל הוצאת עודפי העפר מהאתר, ולטענת המבקשת, "המינהל סרב לטפל בבקשות התובעת לפינוי עודפי העפר מאחר ומע"צ [לא] ערכה, כאמור, פניה מסודרת אליו בכל הקשור לפרויקט דרך 60 לרבות פינוי עודפי העפר" (סעיף 19 (א) לכתב התביעה). 5. עוד מוסיפה המבקשת וטוענת בכתב התביעה, כי רק בתאריך 20.10.2004 "נזכרה" המשיבה מס' 1 לפנות למינהל ולתאם את הוצאת עודפי העפר מהאתר, אלא שעתה, לאחר שניתן היתר המינהל לפנות כמות מסוימת מעודפי העפר, נמסרה העבודה לקבלן אחר. בכתב התביעה טוענת המבקשת, כי המשיבה מס' 2 הפרה עמה את החוזה, ולא שילמה לה את המגיע לה עבור עבודות שבוצעו על ידה, משום שהמשיבה מס' 2 נקלעה לקשיים כספיים. לאחר מכן, נרכשה המשיבה מס' 2 על ידי חברה אחרת, ואז נמסרו עבודות בפורטל המערבי של המנהרות לקבלן אחר. נראה, שקיימת מחלוקת בין הצדדים, האם העבודות שנמסרו לקבלן האחר הן עבודות שמלכתחילה נמסרו למבקשת או שהן עבודות אחרות, שביצוען לא נמסר למבקשת. מכל מקום, המבקשת מציינת בתביעתה, כי בין הצדדים התקיימה פגישה בחודש דצמבר 2005, ואחריה נותק למעשה הקשר בין הצדדים, והעבודות בפורטל המערבי מבוצעות על ידי קבלן אחר. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי לאחר ניתוק הקשר בין הצדדים "עודפי העפר נשארו מאוחסנים באתר העבודה והתובעת המתינה לקבלת הודעה מצד הקבלן הראשי (המשיבה מס' 2 - י"כ) בדבר קבלת ההרשאה מהמינהל לשם פינוי עודפי העפר". 6. המבקשת טוענת בתביעתה, כי כל אחת מהמשיבות הפרה התחייבויותיה כלפיה. כנגד המשיבה מס' 2, עמה למעשה כרתה המבקשת את החוזה, טוענת המבקשת כי משיבה זו נותרה חייבת לה סכומי כסף נכבדים, בסך 3,533,064 ₪, ואף גרמה למבקשת נזקים כבדים עקב כך שמסרה עבודות שונות לקבלן אחר ומנעה מהמבקשת לפנות את עודפי העפר. עם זאת, מזכירה המבקשת, כי המשיבה מס' 2 הקדימה והגישה נגדה תובענה כספית לבית משפט השלום בחדרה, בטענה כי המבקשת חייבת לה סכום כסף. 7. כנגד המשיבה מס' 1 טוענת המבקשת, טענת "גרם הפרת חוזה". טענה זאת נסמכת על דברים שנכתבו בתביעה שהגישה המשיבה מס' 2 כנגד התובעת בבית משפט השלום בחדרה, מהם עולה, כי בשלב מסוים התנגדה המשיבה מס' 1 לכך שהמשיבה מס' 2 תוסיף להעסיק את המבקשת בפרויקט. 8. על כן, נוכח טענותיה של המבקשת בכתב התביעה, עותרת המבקשת לכך שיינתן לה סעד הצהרתי, לפיו יוצהר "כי עודפי העפר מכריית המנהרות שייכים לתובעת והיא בעלת הזכות לפעול בהתאם להוראות פרק 14 למפרט המיוחד", היינו - לפעול לסילוק עודפי העפר. כמו כן עותרת המבקשת בתביעתה, לכך שהמשיבות תחויבנה לשלם לה סך 5,000,000 ₪, כערכם ליום הגשת התביעה. 9. בבקשתה לסעד זמני חוזרת המבקשת על טענותיה שבכתב התביעה, ומכיוון שלגישתה עודפי העפר שהופקו במהלך כריית המנהרות שייכים לה, כי אז עותרת היא בבקשתה, לכך שיינתן צו האוסר על המשיבות, ועל כל אדם אחר הפועל מטעמן, לפנות עודפי עפר אלה. ג. טענות המשיבה מס' 1 10. המשיבות עדיין לא הגישו כתב הגנה, אך על עמדתן ניתן ללמוד מתוך התגובות לבקשה שהוגשו מטעמן, ותחילה לעמדתה של המשיבה מס' 1. המשיבה מס' 1 טוענת, כי בינה ובין המבקשת כלל לא נקשר חוזה, ועל כן אין היא חבה בחבות חוזית כלשהי כלפי המבקשת. לטענת המשיבה מס' 1, החובה לסלק את עודפי העפר שנערמו בעקבות חציבת המנהרות היא עניין למשיבה מס' 2, המשמשת כקבלן ראשי באתר, או לקבלני המשנה שלה, ועל המשיבה ו/או על קבלני המשנה שלה, לקבל את אישור מינהל מקרקעי ישראל לפינוי עודפי העפר, שכן עודפי העפר הם למעשה בבעלותו. המשיבה מס' 1 טוענת, כי המבקשת לא פעלה מול מינהל מקרקעי ישראל כנדרש ולא קיבלה ממנו היתר לסילוק עודפי העפר "כפי הנראה מתוך צפייה לקבל את היתר השימוש המיוחל מהמינהל בלא חיוב כספי". דא עקא, שבמהלך הזמן עודפי העפר הפריעו למהלכן התקין של העבודות, ועל כן התריעה המשיבה מס' 1 בפני המשיבה מס' 2, כי עליה לפעול לסילוק עודפי העפר. בנוסף לעניין סילוק עודפי העפר טוענת המשיבה מס' 1, כי איכות העבודות שבוצעו על ידי המבקשת לא הניחה את הדעת, ואף קצב ביצוע העבודה לא היה מספק, ואף על כך התריעה בפני המשיבה מס' 2 מספר פעמים. מכל מקום, לטענת המשיבה מס' 1, המבקשת סיימה עבודתה באתר עוד בשלהי שנת 2005, ומאז עזבה המבקשת את האתר ועד היום לא פעלה המבקשת לקבל היתר מהמינהל לסילוק עודפי העפר. לטענת המשיבה מס' 1, למבקשת אין זכות לכאורה בעודפי העפר, המבקשת הגישה תביעתה בשיהוי ניכר, ורק עתה, לאחר תקופה ארוכה, עתרה למתן צו מניעה זמני, שמשמעותו, אם יינתן, היא גרימת עיכוב בביצוע העבודות, שהגיעו עתה לשלב המחייב סילוק עודפי העפר. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי מאזן הנוחות פועל לטובתה וכי בכל מקרה, אם יתברר שיש אמת בטענות המבקשת, ניתן יהיה לפצותה בכסף על עודפי העפר שנמנעו ממנה. ד. טענות המשיבה מס' 2 11. המשיבה מס' 2 גורסת בתגובתה, כי תביעת המבקשת הוגשה בחוסר תום לב ובשיהוי ניכר, ורק כתגובה לתביעה שהמשיבה מס' 2 הגישה נגד המבקשת לבית משפט השלום בחדרה, שם היא עותרת לכך שהמבקשת תחויב לשלם לה סך 666,365 ₪ שהמבקשת חייבת לה מפרויקט אחר. המשיבה מס' 2 מציינת, כי בבית משפט השלום בחדרה, הודיעה כי בכוונתה להגיש תביעה נוספת נגד המבקשת, בסכום של כ- 2 מיליון ₪. אף המשיבה מס' 2 טוענת, כי הפרויקט מבוצע על אדמת מינהל מקרקעי ישראל, ועל כן עודפי העפר שהופקו במהלך כריית המנהרות הן בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, ועל כן המינהל הוא זה העורך הסכמים בדבר פינוי עודפי העפר. עם זאת מציינת המשיבה מס' 2, כי בחודש פברואר 2007 כרתה המשיבה מס' 2 הסכם עם המינהל והותר לה לפנות מהאתר 35,000 מ"ק מעודפי העפר, תמורת הסך 178,678 ₪ שהמשיבה שילמה למינהל. לטענת המשיבה מס' 2, המבקשת בבקשתה לסעד זמני לא פרטה את הפניות הרבות, שהמשיבה מס' 2 פנתה אליה, בדרישה כי תפעל אצל מינהל מקרקעי ישראל לקבלת היתר לפינוי עודפי העפר. לטענת המשיבה מס' 2, רוב רובו של החומר אינו מאיכות טובה, ומתוך החומר בעל האיכות הטובה, על המבקשת ממילא לגרוס כמות של 20,000 מ"ק ולהשיבה לאתר, כפי שהתחייבה. כמו המשיבה מס' 1, אף המשיבה מס' 2 טוענת, כי מתן צו מניעה זמני יגרום לנזקים כבדים, המוערכים על ידה בסכום של כ- 4 מיליון ₪, וזאת עקב עיכוב בביצוע העבודות שונות הקשורות לפרויקט. המשיבה מס' 2 מוסיפה, כי על פי החוזה שנכרת בין הצדדים "על המבקשת הוטלה האחריות המלאה והבלעדית לפנות מבעוד מועד ולקבל את אישורי המינהל לפינוי ערימות העפר משטח הפרויקט", אך המבקשת לא פעלה כראוי לשם קבלת ההיתרים הדרושים מהמינהל. לגרסת המשיבה מס' 2, המבקשת התנהלה לאיטה "כאשר היא מנסה בכל דרך להוציא את מערומי העפר מבלי לשלם למינהל מקרקעי ישראל את התגמולים, כמתחייב על פי ההסכם, ותוך ניסיונות סרק מיותרים לבוא בפתחו של החריג, המאפשר הוצאת העפר לשימוש בפרויקטים אחרים של מע"צ ללא אישור מינהל מקרקעי ישראל, ולמרות שבקשותיה בעניין נדחו על ידי מע"צ". בהקשר זה מפנה המשיבה מס' 2 לסיכום פגישה עם נציג המבקשת, עוד בתאריך 17.6.2003, שם סוכם כי המבקשת תסדיר את כל האישורים להוצאת החומר או אחסונו עד לתאריך 23.6.2003. לטענת המשיבה מס' 2, אילו המבקשת הייתה פועלת באופן רציני ומקצועי, כפי שהמשיבה מס' 2 עצמה פעלה, והייתה דואגת להמציא למינהל הדו"חות הגיאולוגיים לשם קביעת סכום התגמולים שהמינהל דורש עבור הוצאת עודפי העפר, כי אז לא הייתה כל מניעה שהמבקשת הייתה מקבלת את ההיתר הדרוש, ממש כשם שהמשיבה מס' 2 עצמה קיבלה אותו. 12. מתוך המסמכים שצורפו לתגובת המשיבה מס' 2 עולה, כי מלבד סיכום הפגישה מיום 17.6.2003, שאז התחייב מנהל המבקשת לדאוג לקבלת כל האישורים הנדרשים להוצאת עודפי העפר עד לתאריך 22.6.2003, המשיבה מס' 1 שלחה למבקשת מספר מכתבים בעניין זה. כך למשל בתאריך 8.1.2004, ביקשה המשיבה מהמבקשת לטפל בדחיפות בהוצאת ההיתר לסילוק עודפי העפר, ועל בקשה זו חזרה המשיבה מס' 2 במכתבה מתאריך 15.4.2004. אף בתאריך 28.4.2004 נשלח מכתב מאת המשיבה מס' 2 למבקשת, בו התבקשה המבקשת לטפל בדחיפות בקבלת היתר להוצאת עודפי העפר, ומכתבים נוספים נשלחו בתאריכים 8.8.2004, 12.9.2004 ו- 1.11.2004. מלבד ההתכתבויות בנושא פינוי עודפי העפר, צרפה המשיבה מס' 2 לתגובתה התכתבויות למכביר, על התרעות ששלחה למבקשת, על כך שעבודותיה אינן מתקדמות בקצב הדרוש, והדבר גורם לעיכוב בעבודתם של קבלני אחרים, ובעבודת חברת סולל בונה, אשר קיבלה על עצמה לבנות גשר בצידה המערבי של המנהרה, והופרעה על ידי עודפי העפר שאוחסנו שם ולא פונו. בסופו של דבר, בתאריך 6.11.2005 שלחה המשיבה מס' 2 הודעה למבקשת, ולפיה "המזמין (המשיבה מס' 1 - י"כ), החליט לא להמתין יותר ולבצע את יתרת העבודות הנדרשות על דעתו באמצעות קבלן אחר". נראה, כי מעת שנשלח מכתב זה, נותק למעשה הקשר בין המבקשת והמשיבה מס' 2, וקבלן אחר נשכר על מנת לבצע ולהשלים העבודות שהמשיבה התחייבה לבצען. ה. ניסיון להסדר 13. משהתברר, שמינהל מקרקעי ישראל נתן היתר להוצאת 35,000 מ"ק מעודפי העפר למשיבה מס' 2, ניסו הצדדים לנהל מו"מ בקשר לאפשרות שהמבקשת תהיה רשאית להוציא את הכמות האמורה מהאתר, תמורת תשלום למשיבה מס' 2 ומתן בטחונות שיבטיחו הוצאת החומר באופן שלא יגרום לעיכוב בביצוע העבודות בפורטל המערבי של המנהרות. ואולם, לצערי, הצדדים לא הגיעו לפשרה בעניין זה, וניראה עתה כי אין מנוס אלא להכריע בבקשה לסעד זמני. ו. זכות לכאורה 14. בתחילה בא אני לבחון, האם למשיבה מס' 1 זכות לכאורה לקבל הסעד שהיא עותרת לו בתביעתה העיקרית, אותה סקרתי לעיל, שהרי מכך נגזרת אף זכותה הלכאורית לקבל את הסעד הזמני. ברור הדבר, שלא זו השעה ולא זה המקום לבחון את המחלוקות הקיימות בין הצדדים לפני ולפנים, ובוודאי שאין מקום לבחון שאלות שעניינן מהימנות האנשים שתצהיריהם מונחים לפני. עם זאת, נראה לי שהקביעות הבאות אינן יכולות להיות שנויות במחלוקת בין הצדדים: (א) עודפי העפר שהופקו במהלך כריית המנהרות הם עודפי עפר השייכים למעשה למינהל מקרקעי ישראל, ועל כן ספק את ניתן יהיה לקבל את עתירת המבקשת בתביעתה, לקבוע כי "עודפי העפר מכריית המנהרות שייכים לתובעת והיא בעלת הזכות לפעול בהתאם להוראות פרק 14 במפרט המיוחד". קשה במיוחד יהיה להיעתר לעתירת התובעת, כאשר מינהל מקרקעי ישראל עצמו, לא צורף כצד לכתב התביעה, וממילא לא צורף כצד לבקשה לסעד זמני. (ב) למעשה, בחוזה שנכרת בין המבקשת והמשיבה מס' 2, המבקשת לא קיבלה זכות לפנות את עודפי העפר, אלא קיבלה על עצמה התחייבות לפנות את עודפי העפר, ועל המבקשת הוטל "לתאם את מיקום ומועד סילוק העפר עם מינהל מקרקעי ישראל", ונראה לכאורה, כי אין בסיס לטענותיה בדבר מחדלים שונים הרובצים לפתחה של המשיבה מס' 2, שהרי התיאום בנוגע לסילוק עודפי העפר, כמו גם תשלום התגמולים שדרש המינהל, היו מוטלים עליה. זאת ועוד, בסעיף 2(ה) להסכם שנכרת בין המבקשת והמשיבה מס' 2, התחייבה המבקשת לפנות "את החומר החפור מכריית המנהרה על חשבונו ועל אחריותו ובהתאם ללו"ז רויכמן ובהתאם להסכם", ונראה לכאורה, שהייתה זו דווקא המשיבה מס' 2 שהאיצה לאורך זמן במבקשת לקבל את ההיתר הדרוש ממינהל מקרקעי ישראל ולפעול לסילוק עודפי העפר. אם הייתה למבקשת זכות בחומר החפור, כי אז הייתה זו זכות לפנות למינהל ולקבל ממנו היתר לסילוק החומר. ברור הדבר, שההסכם שנכרת בין המבקשת ובין המשיבה מס' 2 אינו יכול לחייב את המינהל, ואם הודיע המינהל, כי על פינוי החומר החפור חלות הוראות חוק חובת מכרזים (וראה סעיף 16 לכתב התביעה ונספח ה'2 לכתב התביעה), כי אז אין להלין על המינהל שלא התיר למבקשת לפנות את עודפי העפר רק משום החוזה שהמבקשת כרתה עם המשיבה מס' 2. 15. לבד מזאת, יש ליתן הדעת לכך, שפינוי עודפי העפר שנחפרו בעת כריית המנהרות היא חלק מהחוזה שנכרת בין המבקשת והמשיבה מס' 2. ואולם, גם אם אניח שהמשיבה מס' 2 לא ביטלה באופן פורמלי את החוזה שנכרת, ועוד אוסיף להניח, שהודעתה - שהמזמין אינו מסכים להמשך העסקת המבקשת באתר בשל כך שקצב ביצוע העבודות לא היה ראוי - אינה הודעת ביטול, הרי שבסופו של דבר, ניתוק הקשר בין המבקשת והמשיבה מס' 2 מאז חודש נובמבר 2005 ועד עתה, עלול להוביל למסקנה, שהחוזה בין השתיים בוטל בהתנהגותן, ומשבוטל החוזה, גם אם הדבר נעשה על דרך ההתנהגות, מוביל הדבר לביטול הזכות שניתנה למבקשת בנוגע לפינוי עודפי העפר שנחפרו. 16. על כן, ספק בעיני אם בידי המבקשת קיימת בשלב זה זכות לכאורה, שיש מקום להגן עליה באמצעות צו מניעה זמני. ז. שיהוי 17. מהמסמכים שצורפו לתגובת המשיבה מס' 2 עולה, כי כבר בחודש יוני 2003 דרשה המשיבה מס' 2 מאת המבקשת, להסדיר את קבלת האישור לפינוי עודפי העפר ממינהל מקרקעי ישראל. למעשה עד היום לא עלה בידי המבקשת לקבל היתר כאמור, והחל מחודש נובמבר 2005 נותק הקשר בין הצדדים, והמבקשת לא פעלה לקבלת היתר לסילוק החומר ואף לא פנתה לבית המשפט בבקשה לסעד זמני. פנייתה של המבקשת עתה, לוקה איפוא בשיהוי ניכר. 18. צו המניעה הוא סעד שמקורו בדיני היושר, ודיני היושר מחייבים, כי מי שמבקש סעד שביושר חייב לפעול במהירות ולא לשקוט על שמריו. יתרה מזאת, השיהוי הרב בפניית המבקשת לבית המשפט עלולה לגרום לתקלה חמורה ביותר בהתקדמות הפרויקט, דבר שיפגע בקבלנים אחרים ובציבור בכללותו, כפי שיובהר בהמשך הדברים. 19. על כן הנני מקבל טענת המשיבות, כי אין להעניק למבקשת הסעד הזמני בשל השיהוי בהגשת תביעתה. ח. מאזן הנוחות 20. מהחומר שלפני עולה, כי הפרויקט הגיע בשלב זה למצב, בו קיים צורך דחוף לפינוי עודפי העפר שנערמו בפורטל המערבי, מהטעם, שערמות העפר מפריעות להתקדמות הפרויקט. מתן צו מניעה זמני, אשר ימנע את פינוי עודפי החפירה, עלול לגרום לעצירת העבודות ולעיכוב ניכר בהתקדמות הפרויקט, ובכך ייגרמו נזקים כבדים גם לקבלנים אחרים, כמו סולל בונה, שהעבודות שעליהם לבצע תתעכבנה. כמו כן יש לזכור, כי הפרויקט מבוצע לתועלתו של הציבור, ולרווחתו, ובנסיבות העניין אין מקום ליתן צו שיעכב השלמת הפרויקט, הממומן מכספי הציבור לטובתו של הציבור. ט. סעד כספי 21. עודפי העפר דרושים למבקשת לשם שימוש בפרויקטים אחרים המבוצעים על ידה או למכירה לקבלנים אחרים הזקוקים לעודפי עפר אלה. ברור הדבר שעניינה העיקרי של המבקשת בעודפי העפר הוא בערכם הכספי, שהרי אם לא תוכל להשתמש בהם למטרותיה, בפרויקטים המבוצעים על ידה, כי אז יהיה עליה לרכוש חומרי גלם מגורמים אחרים ולשלם עבורם. כמו כן, אם ימנע ממנה למכור את עודפי העפר לקבלנים אחרים, תפסיד המבקשת הכנסות. מכל מקום, ניתן לתרגם את עודפי העפר שייגרעו מאת המבקשת לשווי כספי, ובמידה ויתברר כי היתה זכאית לפנות עודפי עפר אלה, ניתן יהיה לפצותה בכסף על נזקיה, לרבות הפסד רווחיה. 22. מקום בו ניתן לפצות את התובע בסכום כסף, נחלשת הנטיה ליתן צו מניעה זמני. מטרת צו המניעה הזמני היא לשמור על המצב הקיים, אך מקום בו ניתן לפצות בכסף על שינוי המצב הקיים, אין מקום ליתן צו מניעה זמני. בנסיבות המקרה שלפני, לאור הספק בדבר זכותה הלכאורית של המבקשת, השיהוי הניכר בהגשת התביעה והבקשה לסעד זמני, ולאור הנזק העלול להיגרם לצדדים שלישיים ולציבור הרחב, הנני סבור כי ניתן לנהל את התביעה כתביעה כספית, ואין לדעתי מקום ליתן למבקשת צו מניעה זמני. י. סיכום 23. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני דוחה את הבקשה. (ב) הוצאות הבקשה תהיינה חלק מהוצאות המשפט בהליך העיקרי. סעד זמניפינוי