פסק דין הרקע לסכסוך 1. הבעלות בחלקה 3 שבגוש 15565 רשומה על שם הנתבעת (להלן נכנה אותה גם 'המועצה'). התובע טוען לבעלות ב-65 דונם מתוך חלקה זו. לטענתו באה לו זכותו בקרקע מאביו, שהחזיק בה לפניו. בטרם ניפנה לדון בראיות שהביא התובע על מנת להוכיח את זכותו בקרקע נפרוס את הרקע הצריך לדיון. ובכן, בקרקע המדוברת נעשה הסדר מקרקעין, שנסתיים בשנת 1946, שאז נרשמה חלקה 3 הנ"ל בבעלותו של הנציב העליון, ולצידה ההערה הבאה: 'for the time being on behalf of the village of Maghar El-Mansura' עם קום המדינה באה האחרונה בנעליו של הנציב העליון, ולכן נרשמה החלקה עתה בבעלותה בספרי רישום המקרקעין. 2. בין המדינה למועצה נתגלע סכסוך, כשהמועצה דורשת בעלות בקרקע, כשהיא נסמכת על אותה הערה שהבאנו עתה. היא פעלה, בדרישת בעלות זו, בשם יושבי הכפר שטענו לזכות בקרקע. סכסוך זה שבין המדינה למועצה נסתיים בהסכם שנכרת בין השתיים בשנת 1991, ועיקרו חלוקה של הקרקע ביניהן. 3. כברת הקרקע אותה מבקש התובע לעצמו מצויה בחלק שניתן למועצה בהסכם משנת 1991. על כן הוא פנה, לאחרונה, למועצה וביקש ממנה כי תיתן לו את זכותו בקרקע, אלא שזו לא נענתה לו. מכאן באה תביעתו שלפנינו, ובה הוא מבקש לחייב את המועצה ליתן בידו את הקרקע. מות התובע 4. לאחר שנסתיימה שמיעת המשפט והוגשו סיכומי הטענות הודיעני ב"כ הנתבעת, כי נודע לו שהתובע הלך לבית עולמו. הוא ביקש לתקן את התביעה בהתאם. 5. הודעתו/בקשתו הבהולה של ב"כ הנתבעת (שחזרה על עצמה מספר פעמים, משום מה) לא היה לה כל מקום. דומה, כי נעלמה מעיניו הוראת תקנה 36 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הקובעת לאמור: 36. אין תפוגה כשיש עילה או נגמר הדיון לא תפוג תובענה על שום שאחד מבעלי הדין מת או פשט את הרגל, ובלבד שעילת התובענה בעינה עומדת; ואם מת אחד מבעלי הדין בין גמר הדיון לבין פסק הדין, לא תפוג התובענה אף אם אין עילתה קיימת עוד אלא מותר ליתן פסק דין. (ההגדשה שלי - א.א.) אגב, ב"כ התובע לא הודיעני דבר אודות שמועה זו ששמע ב"כ הנתבע. מכל מקום, גם אם נכון שמע ב"כ הנתבעת, יש בידי ליתן פסק דין, מכוחה של תקנה 36 הנ"ל. התדיינות קודמת ביחס להסכם משנת 1991 6. בפתח הדיון חשוב כי נזכיר, כי קדמה לתביעה זו של התובע התדיינות בין טוען אחר לקרקע באותו איזור (ת.א. 1043/01) לבין המועצה, המדינה וקק"ל. באותו דיון עלתה שאלת משמעותו של ההסכם משנת 1991, ומשמעות מחויבותה של המועצה לחלוקת הקרקע בין התושבים הטוענים לה. בעניין זה יצאו מלפניי שני פסקי דין, באשר על פסק הדין הראשון הוגש ערעור לבית המשפט העליון, העניין חזר אליי על מנת ללבן סוגיה פלונית, ולאחר דיון הוצאתי פסק דין נוסף, לפי שהנחני בית המשפט העליון. בעלי הדין הסכימו, כי כל התיק בתובענה הנ"ל (1043/01) ישמש אותנו גם כאן. לפי הבנתי יש לראות את הסכמתם ככזו המבקשת, בין היתר, לאמץ ממצאים שקבעתי שם. את תמצית מסקנותיי בפסק הדין אביא עתה, ככל שהם חשובים לענייננו, קרי למשמעות מחויבותה של המועצה כלפי התושבים הטוענים לזכות בקרקע שניתנה לה בהסכם משנת 1991. 7. ובכן, מן הממצאים שקבעתי בת.א. 1043/01 עולה, כי סמוך לאחר כריתת ההסכם משנת 1991 הזמינה המועצה את שירותיו של המודד זינאדין אבו-גוש, על מנת שיסמן את גבולות החלקות שנתבעו בידי תושבי הכפר מתוך הקרקעות שקיבלה המועצה לידיה באותו הסכם משנת 1991, ואבו-גוש אמנם יצא לשטח, נפגש עם דורשי הקרקע, והכין תשריט בהתאם (נ/31 שם). תשריט זה אמור היה לשמש את המועצה, בהמשך הדרך, על מנת לעשות לחלוקה רסמית של הקרקע בין דורשיה. אלא שדבר לא נעשה לאחר שהוכנה תכנית זו, אלא בחלוף למעלה מעשור שנים, לאחר שהוגשה התביעה בת.א. 1043/01, שאז שכרה המועצה את שירותיו של המודד רפעת מוזלבט, פרסמה בכפר הזמנה לתושבים הדורשים זכות בקרקעות כי יבואו ויטענו את טענותיהם, והמודד מוזלבט אמנם נפגש עם תושבי הכפר בשטח, והכין תשריט בהתאם (נ/26 שם). 8. מסקנה חשובה אחרת שעלתה בפסק הדין בת.א. 1043/01 נגעה לאופן שבו על המועצה לפעול על מנת לחלק את האדמות שניתנו בידיה בהסכם משנת 1991. הדברים חשובים בשל כך, שקיימים תושבים בכפר, שהקרקע שהם טוענים לה נופלת בחלק שנפל למדינה בהסכם משנת 1991, והנה נוכחנו לדעת, כי המועצה מתכוונת לחלק את החלק שנפלה בחלקה שלה - לפי החזקתם של המחזיקים בפועל בקרקע. כך יֵצא, כי התושבים הטוענים לזכות בחלק שנפל בידי המדינה יוצאים וידיהם על ראשם, ותוצאה זו לא נראתה בעיניי. ההסכם משנת 1991 התכוון לכך, שהמועצה תקבל לידיה נתח קרקע, ותחלק אותה בין כל מחזיקי הקרקע, גם בחלק שניתן למדינה באותו הסכם משנת 1991. לפי תכליתו של ההסכם זה - על המועצה לקחת לידיה את כלל הקרקע המדוברת, ולחלקה בין כל הדורשים זכות בקרקע, גם אלה שהחזיקו בקרקע שנפלה למדינה בהסכם משנת 1991, באופן שכל אחד יקבל לפי חלקו היחסי בקרקע בכללה. 9. ועוד אציין, כי בסיפא לפסק הדין ציינתי, כי לא אוכל להורות למועצה - במסגרת אותה התדיינות - כיצד תחלק את הקרקע בין הטוענים לה, ויותר מהצהרה לתובע (שם) על זכותו לקבל בעלות על פיסת קרקע לא אוכל ליתן בידו, הואיל וכל קביעה אחרת עשויה להשפיע על זכויותיהם של כלל התושבים הטוענים לזכות בקרקע, ואלה הם רבים, ואף לא אחד מהם הוא בעל דין במשפט (באותה התדיינות). מסקנות ביניים 10. את הרקע שפרסתי עד כה הבאתי, על מנת לומר את הדברים הבאים: ראשית, התובע אינו יכול לקבל בתובענתו יותר מאשר הצהרה 'כללית' על בעלות בחלקה. אם יצלח בתובענתו ויקבל הצהרה שכזו, כי אז עליו לפנות למועצה, שלפי מחויבותה בהסכם משנת 1991 עליה לרכז את 'תביעותיהם' של כלל הטוענים לקרקע המדוברת, ולחלקה לפי חלקו היחסי של כל אחד בקרקע. שנית, התובע טוען לקרקע, שגם הוא יודע, כי אחרים טוענים לה, ובפועל מחזיקים בה משך שנים רבות, ועד היום. ואף שכך יָדַע, הוא בחר שלא לצרף אותם כנתבעים לתביעתו, על מנת שתהא להם שעת כושר להתגונן מפני טענתו לזכות בקרקע, שהם סבורים כי להם היא. הוא לא עשה כן גם לאחר שהופנתה תשומת ליבו לכך יותר מפעם אחת במהלך המשפט. תביעתו נועדה, איפוא, לכישלון מראש, משלא צורפו אליה הטוענים האחרים לאותה פיסת קרקע לה הוא טוען. זכות התובע בקרקע 11. למעלה מן הדרוש אזקק בכל זאת לגופה של טענה לזכות בקרקע, ואקדים את המאוחר ואציין, כי לא עלה בידו לשכנע כלשהו בזכות שיש לו בקרקע המדוברת. 12. ראשית טוען התובע, כי קיבל את הקרקע מאביו. יוצא, על מנת להצביע על זכות שלו בקרקע עליו לשכנע בקיומה של זכות לאביו, ואחר כך להוכיח את אופן העברתה של הזכות לידיו. נהפוך את הסדר הלוגי ונקדים את הקל לקשה ונאמר, כי התובע לא הראה בכל דרך שהיא כיצד הגיעה הקרקע מאביו אליו. הוא לא הראה כל צו ירושה , לפיו הוא קיבל את זכויות אביו (לבדו?) בקרקע. הוא לא טען, לא כל שכן הוכיח, את דבר קיומו של הסכם כלשהו שעשה עם אביו, ושעל פיו עברה הקרקע אליו. התובע לא הצביע על כל דרך אחרת שהביאה את זכויותיו (הנטענות) של אביו בקרקע - לידיו שלו. מכיוון שכך - דין תביעתו להידחות. 13. מכאן אנו באים להוכחת הזכות (של האב) גופה בקרקע. ובכן, התובע לא יכול היה להצביע על כל דרך שלפיה קיבל אביו זכות בקרקע. רישום הקרקע לא נעשה מעולם על שמו. כל שהוא סומך עליו - החזקה בקרקע, ולשם כך הוא העיד בעצמו, והביא עדים על מנת לתמוך בגירסתו, כי הוא ואביו עיבדו את הקרקע. לטעמי הוא נכשל בהוכחת הזכות בקרקע, ולכך אקדיש את יתרת פסק הדין. 14. את הראיות שהביא התובע להוכחת זכותו בקרקע יש לראות על רקע העובדה, עליה אין עוררין, כי ב-40 השנים האחרונות לא עשה התובע כל שימוש בקרקע. הוא אמנם ניסה לטעון, כי הוא מבקר בקרקע זו לרוב בעת האחרונה. עדות זו איננה נאמנה עליי, בין משום שעדותו של התובע בכללה לא הרשימה במהימנותה, ובין משום שלא השתכנעתי מדבריו, כי הוא אמנם מבקר בקרקע זו מידי יום ממש. מדוע יעשה כן, אם אנו יודעים, כי הקרקע נטושה הלכה למעשה, אין בה דבר, והאיש עצמו חולה מאוד (בעת שמיעת המשפט), ופשיטא שיתקשה להגיע למקום המדובר. על כך נוסיף, כי בנו של התובע, יליד 1963, מעולם לא עבד בקרקע (לפי עדותו שלו), ואני מסופק אם ראה אותה מימיו. הוא אישר, כי משך כל חייו לא עשו הוא או אֵחָיו או אביו-התובע כל שימוש בקרקע. 15. בלא שאזקק לטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת בהקשר זה אציין, כי התנהגותו זו של התובע מחלישה מאוד את גירסתו לזכות כלשהי בקרקע. הדברים מתחדדים נוכח העובדה, ואף היא אינה שנויה במחלוקת, כי התובע ידע, כי את 'אדמתו' תפסה משפחת עריידה, והוא בכל זאת לא עשה דבר נגד 'הפולשים'. ארבעים שנה ומעלה התובע איננו מתעניין במקום, איננו עושה בו כל שימוש, הוא יודע שאחרים מחזיקים בקרקע, והוא לא עושה דבר. כל אלה מחלישים מאוד את גירסתו לזכות כלשהי בקרקע. 16. על כך נוסיף, כי בשנת 1975 ערכה המועצה רשימה של כלל הטוענים לזכות בקרקע, והנה שמו של התובע איננו מופיע כאחד הטוענים (ממצא זה עולה מן החומר שהוגש בת.א. 1043/01). שמו לא מופיע גם ברשימות הטוענים לזכות בקרקע, שנערכו בעקבות כריתתו של ההסכם משנת 1991, בין על ידי המודד אבו גוש ובין על ידי המודד מוזלבט. אם כן, המועצה הזמינה את התושבים לטעון זכות בקרקע, והנה התובע לא מצא להתייצב ולדרוש זכות בקרקע. גם בכך יש כדי ללמד, כי הוא עצמו ידע, כי אין לו כל זכות בקרקע. 17. עובדה נוספת העומדת בעוכריו של התובע היא משפט כלשהו שהתנהל בינו לבין משפחת עריידה בנוגע לקרקע, משפט שנסתיים, כך נראה, כשידה של משפחת עריידה על העליונה. בהקשר זה נהג התובע באופן, שפגע במהימנות עדותו, והעמיד את כל תביעתו באור שלילי. בכתב התביעה הוא לא הזכיר ולו במילה את המשפט. גם בעדותו בחקירה ראשית לא בא זכר לדברים. הנושא עלה לראשונה בחקירה הנגדית, שאז אישר התובע את דבר קיומו של המשפט, אך סרב לאשר, כי המשפט נסתיים בכישלונו. אנו מדברים על משפט, שהתנהל בבית המשפט (ככל הנראה המחוזי) בנצרת בפני כב' השופט הוארי בשנות השישים של המאה החולפת. התובע יכול היה לאשר, בעדותו, פרטים רבים מן המשפט, ובכלל זה את שמות העדים שהופיעו מטעמו ומטעם משפחת עריידה, שמו של עורך הדין שייצג אותו, ומספר הישיבות שנתקיימו במשפט. אלא שכשהגיעה שעתו לאשר את תוכנו של פסק הדין הוא טען, כי איננו יודע עד היום מה עלה בגורל המשפט. כאן באה סידרה של תירוצים מתירוצים שונים מפי התובע, שביקשו להסביר את חוסר הידיעה שלו על תוצאות המשפט, ואלה העמידו את עדותו כולה באור שלילי, בלשון המעטה. 18. ובכן תחילה נזכיר, כי במכתב שהפנה התובע למועצה לפני כשלוש שנים (נ/1), ובו הוא דרש (לראשונה, אגב) זכות בקרקע, הוא סיפר על המשפט משנות השישים, עם שטען כי איננו יודע את תוצאותיו, כשהוא תולה את חוסר הידיעה במלחמת ששת הימים שפרצה בתקופה בה התנהל המשפט. מה למלחמה ולכך, שמשך כמעט ארבעים שנה שחלפו מאז לא יכול היה התובע לברר את תוצאות המשפט, זאת לא ידעתי. 19. מכל מקום, משנשאל התובע בחקירתו הנגדית על פסק הדין במשפט ההיסטורי הוא הסביר, כי היה צריך לפרנס 10 ילדים, ולכן לא היה לו פנאי לברר מה היה פסק הדין. תירוץ קלוש זה איננו מסביר דבר, ודאי לא לאחר ששמענו מפי העד-התובע, כי הוא שתבע את עריידה, וטרח לשכור שירותיו של עורך דין, כמו שירותים של מהנדס שליווה אותו במשפט, והביא עדים אחדים לתמוך בגירסתו. כשכך נוהג אדם בעת שהוא מפרנס 10 ילדים, מדוע כשבאה שעתו לברר אודות תוצאות הדיון - מפריעה לו פרנסת ילדיו? 20. על התירוץ הנוגע לפרנסת ילדיו הוסיף עוד התובע, כי הוא נורה בשעתו ונאלץ לעזוב את הכפר. גם דברים אלה אינם מסבירים מדוע אדם מזניח את העניין שכה טרח בגינו, הביא מהנדס ועדים ושכר את שירותיו של עורך הדין המוביל בתחום בשעתו (עו"ד נקארה), ואחרי המשפט הוא איננו מתעניין בתוצאותיו. 21. כאן אנו באים לתירוץ הבא, הנוגע לעו"ד נקארה המנוח. התובע טען, כי חזר ודרש מעו"ד נקארה את פסק הדין, אך לשוא. לאחר מותו של עורך הדין המשיך התובע ושאל את יורשיו מה עלה בגורל המשפט, ואלה לא מצאו - לטענתו - את התיק במשרד. וגם תירוץ זה איננו משכנע כלשהו. 22. לכל אלה נוכל להוסיף את העובדה, כי לאחר המשפט, משמע מסוף שנות השישים במאה שעברה ועד כחודשיים לפני הגשת תביעתו הנוכחית (כארבעים שנה, כאמור), הדיר התובע את רגליו מן הקרקע ולא בא אליה עוד, אף שראה את אנשי משפחת עריידה כשהם אוחזים בקרקע משך כל אותן שנים. יש בכך ללמד, כי הוא אמנם הפסיד במשפטו הנ"ל אצל כב' השופט הוארי למשפחת עריידה. 23. סיכומה של סוגיה, אינני מאמין לכל הדברים הללו עליהם העיד התובע, על שלל התירוצים, שנשתנו מאז משלוח המכתב נ/1 ועד לעדות בבית המשפט, הגם שבכל אחד מהם אין כדי להסביר מדוע לא ידע התובע את תוצאות משפטו, שכה טרח בו, שכר את שירותיו של עו"ד נקארה המנוח, שכר שירותים של מהנדס, הזמין עדים מטעמו, ורק כשהגיעה שעתו לדעת את פסק הדין הוא חדל להתעניין במשפט. נהיר בעיניי, כי התובע ידע היטב את תוצאות המשפט. הוא ידע, כי השופט הוארי המנוח פסק נגדו, משמע לטובת עריידה. 24. אשר למשפט ולתוצאותיו העיד כמאל עריידה, בנו של נימר עריידה הנ"ל, אותו תבע בשעתו התובע אצל השופט הוארי המנוח. מעדותו של עד זה יכולנו ללמוד על תוצאותיו של המשפט. מפי העד יכולנו ללמוד עוד דבר מה, אותו לא יכול היה התובע להסביר, משמע מה מקור זכותו של אביו בקרקע. מפי העד עריידה שמענו, כי הקרקע היתה מאז ומתמיד למשפחתו. אותה עת נהוגה היתה מסירת קרקע לחקלאי, על מנת שיכשיר ויעבד אותה, ואם יעשה כך, כי אז הוא מקבל זכות במחצית החלקה. וכך נעשה עם אבי התובע, על מנת שיכשיר ויעבד את הקרקע, אלא שהאחרון לא עיבד ולא הכשיר אותה כדבעי, ולכן נלקחה ממנו הקרקע בחזרה, והכל - לפני שנים הרבה. נראה, כי זה היה הרקע לכשלונו של התובע במשפט בפני כב' השופט הוארי, שלא ראה ליתן לו זכות בקרקע. 25. במאמר מוסגר אציין, כי הדברים שנשמעו מפיו של העד עריידה הם אמנם ברובם מפי השמועה. ובכל זאת הבאתי אותם, שלא על מנת לקבוע ממצא, כגון ביחס לאותו הסכם למסירת הקרקע לאבי התובע, כי אם על מנת לסבר את האוזן כיצד נקשר קשר כלשהו בין אבי התובע לבין הקרקע המדוברת, והרי - כשם שנראה בהמשך - קשר כלשהו היה לו לקרקע. מכל מקום, העד שמע על המשפט, שגם התובע אישר את קיומו, ושמע על תוצאותיו, תוצאות המתיישבות עם הנסיון של התובע להעלים את דבר המשפט כולו מפני בית המשפט, כמו שהן מתיישבות עם השלמת התובע עם המציאות שנוצרה בעקבות המשפט, ונטישתו את הקרקע מאז ועד היום. 26. רמזתי בפסקה קודמת לקשר כלשהו שהוכח בין התובע לבין הקרקע, ודברים אלה מכוונים היו לעדויות של מספר אנשים שהביא התובע להעיד במשפט, ואלה יכלו להעיד, כי לפני למעלה מארבעים שנה ראו את התובע ואת אביו עובדים בקרקע, או כי ידעו, משום ידיעה כללית, כי למשפחתו של התובע זכות בקרקע. אלא שבעדויות אלה אין כדי לסייע, באשר כל שיכלו העדים הללו לתאר - הובא עתה במספר מלים בודדות, קרי שהתובע ואביו עיבדו את הקרקע בפרקי זמן קצרים לפני ארבעים שנה, ומאז הם נטשו אותה לאנחות. לא היה בעדויות אלה כדי לבסס כלשהו את מקור הזכות להחזיק בקרקע. לא היה בהן כדי להסביר מדוע החזיק אבי התובע בקרקע כשם שהחזיק. לא היה בהן כדי לסתור את העדות שבאה מפיו של עריידה, כי אביו של התובע החזיק בה כעין אריס משך תקופה כלשהי, החזקה שגם אם היתה - לא הקנתה לאבי התובע זכות בקרקע. 27. נדבך אחרון אוסיף על כל שאמרתי עד כה, והוא נוגע לדברים שהשמיע התובע במכתבו נ/1 למועצה, אותו מכתב בו הוא דרש זכות בקרקע. ממכתב זה עלה, כי בידי התובע מסמכים שונים, כגון אישורי מסים, העשויים להוכיח את זכותו בקרקע. והנה מגיע המשפט, והתובע איננו מציג בפנינו כל מסמך בכתב, המלמד על זכותו. סוף דבר 28. מכל הדברים הללו אנו באים לכך, כי דין התביעה להידחות. בטרם חתימת פסק הדין אעיר לטענת ההתיישנות של המועצה, כי ראוי היה לה כי לא תיטען. המועצה קיבלה לידיה את הקרקע לפי אותו הסכם משנת 1991, על מנת לחלק אותה בין הטוענים לקרקע. עד היום היא לא חילקה את הקרקע. לאחרונה, בעקבות ההתדיינות בת.א. 1043/01, היא החלה (בשנית) לעסוק בדבר. דומה, כי את טענת הנתבעת להתיישנות (שבטיעוניה היא נשתלבה עם טענת 'שיהוי' ונזק ראייתי) יש לראות כטענה המכוונת למשקל שיש ליתן לראיות שהביא התובע לשם הוכחת תביעתו, וכמי שזנח את חלקתו משך למעלה מארבעים שנה ולא התעניין בה הוא העיד על עצמו, כי אין לו באמת זכות בקרקע, גם אם היה לו קשר כלשהו אליה בעבר, 'קשר' אמרנו, ולא זכות מכל סוג מוכר שהוא. 29. אשר על כן - התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪. בעלותסכסוך בעלותסכסוך