פסק דין א. עיקר העובדות וטענות בעלי הדין 1. בפני תביעה לסילוק יד. אין חולק בפני כי התובעת, מדינת ישראל באמצעות מנהל מקרקעי ישראל, הינה הבעלים הרשום של הנכס הידוע כחלקה 52 בגוש 7063 ברח' בן צבי 73 בת"א-יפו (להלן: "החלקה") וזאת למיצער מאז יום 4.12.64. כנטען בכתב התביעה שהוגשה ביום 22.6.99, הנתבעים עושים שימוש בחלק מן החלקה ששטחו כ-4,200 ממ"ר עליו בנו הנתבעים מוסך המופעל על ידם (להלן: "הנכס"). 2. התובעת טוענת כי הנתבעים פלשו לנכס והם מחזיקים בו ללא כל זכות שבדין, ללא הסכמתה וללא רצונה. התובעת מוסיפה וטוענת כי ביום 12.7.70 ב-ת.א. 14043/69 בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, ניתן נגד הנתבע מס' 1 (להלן: "המנוח") פסק דין לסילוק יד בגדרו נדרש המנוח לסלק ידו מן הנכס להסיר סככה המצויה בו ולמסור את החזקה בנכס לידי התובעת (להלן: "פסה"ד לפינוי") אשר תדפיס ממנו צורף כנספח ג' לכתב התביעה. המנוח נפטר לבית עולמו בשנת 2002 ללא שפסה"ד לפינוי שניתן נגדו - בוצע. אין חולק בפני כי פסה"ד לפינוי התיישן באשר חלפו 25 שנה ומעלה בלא שהתובעת או חליפיה עשו פעולה כלשהיא לבצעו (סעיף 21 לחוק ההתיישנות). התובעת מוסיפה וטוענת כי ממועד מתן פסה"ד לפינוי ואף קודם לכן לא היו ולא ניתנו לנתבעים כל זכויות בנכס. 3. התובעת עתרה למתן פס"ד לסילוק ידם של הנתבעים ו/או מי מטעמם מן הנכס והחזרת החזקה בו כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ - לתובעת. הנתבעים הגישו כתב הגנה קצר ולקוני בגדרו הודו בבעלות התובעת על החלקה והנכס. הנתבעים טענו כי מאז מתן פסה"ד לפינוי ועד להגשת כתב התביעה, הם יושבים בנכס מנהלים עיסקם ומשלמים לעמידר דמ"ש. בנתון לכך כפרו הנתבעים בזכותה של התובעת לעתור לסילוק ידם. עד כאן עיקר טענות בעלי הדין. ב. המחלוקת האם זכאית התובעת לסעד סילוק היד הנתבע על ידה. בהנחה שהתובעת זכאית לקבלת סעד של סילוק יד - האם יש להתנותו בתנאים כלשהם. ג. דיון וממצאים 1. השתק פלוגתא ונטל הראיה 1.1 כאמור אין חולק על העובדה כי התובעת הינה הבעלים של המקרקעין ושל הנכס. יתר על כן פסה"ד לפינוי אשר אושר גם בהליכי ערעור ובגדרם חוייבו הנתבעים לסלק ידם מן הנכס ולהחזיר את החזקה בו לתובעת - מהווה מעשה בי"ד ויוצר השתק פלוגתא באשר לעובדה כי הנתבעים פלשו לנכס. קביעה זו מחייבת את הצדדים בכל התדיינות נוספת ובכלל זה ההתדיינות שבפני: השוו: רע"א 3416/02 לידו כינרת בע"מ נ. מקורות חברת מים (פד"י נ"ו(6) 631. 1.2 בנסיבות אלו נושאים הנתבעים בנטל הראיה להוכיח כי במועד כלשהוא שלאחר מתן פסה"ד לפינוי רכשו הם זכויות שיש בהן כדי להוות הגנה מפני תביעת סילוק יד. כאן המקום להטעים כי טענת הנתבעים לזכויות בנכס מכוח רכישתם מאחד בשם יחזקאל מקאדאס לא רק שלא הוכחה בפני כלל ועיקר אלא גם נדחתה במשתמע במסגרת פסה"ד לפינוי, ונבלעה בו, באופן שאין בידי לשעות אליה כלל ועיקר, בשל השתק פלוגתא. 2. השטח המוחזק על ידי הנתבעים 2.1 הנתבעים טוענים כי פסה"ד לפינוי התייחס רק לשטח של 2956 ממ"ר בעוד שלעת ההיא הם החזיקו בשטח נוסף (להלן: "השטח הנוסף") והשקיעו בו בתשתיות, גידור ובמערכות (להלן: "ההשקעות" או "ההשבחות") וזאת בידיעת ובהסכמת מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "ממ"י") (סעיף 9 לתצהיר ניסן קרן). 2.2 טענה זו לא הובהרה כדי צרכה; הגם שהתובעת אישרה כי הנכס אכן משתרע על שטח של כ-4200 מ"ר טען העד מטעמה מר אלי נבעה: "לשאלתך אם אני יודע שאחרי שנת 1969 נעשו בניות בנכס הוקמו סככות... לא ידוע לי... ראיתי אחרי שנת 92,93, ראיתי מוסך בניינים משרד... זה דבר שמשתרע על פני 4 דונם" (עדותו בעמ' 4,5 לפרוטוקול ישיבת יום 4.5.04). 3. הזכויות להם טוענים הנתבעים 3.1 בתשובה לשאלה מכוח אלו זכויות מחזיקים הנתבעים כיום בנכס השיב קרן: "מכוח זה שאנו יושבים מזה 54 שנה ומכוח זה שמנהל עמידר... הסביר לי ולאבי שאין לנו מה לדאוג, שנמשיך לשלם את מה שפסק השופט אלוף בזמנו ואם מישהו יצטרך את המקום ויצטרכו לפנות אותנו יפצו אותנו..." (עמ' 8 לפרוטוקול). 3.2 על יסוד גרסה זו (ועדותו של קרן בדבר התשלומים שביצעו הנתבעים לאורך השנים) טען ב"כ הנתבעים כי אלו קיבלו את רשותה של התובעת לחזקה ושימוש בחלקה וכי חזקתם הינה בלתי הדירה. 3.3 חומר הראיות שבפני מפרנס ממצא ברור לפיו, חרף פסק הדין לפינוי, המשיכו הנתבעים להחזיק בנכס בידיעתה הברורה של התובעת וללא שזו נקטה צעד כלשהוא לפינוי הנתבעים מן הנכס. יתר על כן מעדותו של נבעה עולה כי הנתבעים שילמו לתובעת (באמצעות עמידר) תשלומים שהוגדרו על ידי העד כדמי שימוש ראויים( עדות נבעה בעמ' 3,4 לפרוטוקול). נבעה הודה כי תשלומים אלו בוצעו (אם כי לא ברצף) לאורך התקופה שבין השנים 1998-1974. 3.4 מעדותו של קרן עולה כי התובעת גבתה מן הנתבעים סכומים מהותיים יותר שהסתכמו באלפי ₪ (עדותו בעמ' 10). מן הקבלות שהוצגו בפני עולה כי התובעת גבתה מן הנתבעים למיצער סכום של 15,000 ₪ עוד בשנת 2001 (עדות קרן בעמ' 11 לפרוטוקול). תשלומים אלו הוגדרו על ידי התובעת כתשלום על חשבון חוב דמ"ר (דמי שימוש ראויים). 3.5 אני פוסק איפוא כי התוצא המצטבר של הראיות שבפני לרבות שתיקתה ארוכת השנים של התובעת, חוסר המעש שגילתה בביצוע פסה"ד לפינוי וגביית כספים בסכומים בלתי מבוטלים משך תקופה ממושכת - מתיישבת עם טענת הנתבעים לפיה החזיקו בנכס בבחינת בר רשות בתמורה; ממצא זה, כמו גם עדותו של קרן בעמ' 8 לפרוטוקול, מגובה בעקיפין גם מעדותו של נבעה אשר בתשובה לשאלה מדוע לא מימשה עמידר את פסה"ד לפינוי השיב הם (עמידר) "רצו להשתמש בפסה"ד כמנוף להסדר. עמידר רצתה שהמנוח יגיע וישלם את מה שחייב לשלם עבור הקרקע שהוא תופס..." (עמ' 4 לפרוטוקול). אני פוסק איפוא כי עובר לאחר מתן פסה"ד לפינוי, החזיקו הנתבעים בנכס והשתמשו בו בבחינת בר רשות בתמורה. 4. שינוי חזית 4.1 בכתב תביעתה עתרה התובעת לסעד אחד בלבד והוא סילוק ידם של הנתבעים מן הנכס. בכתב הגנתם טענו הנתבעים כי הם משלמים לעמידר דמי שכירות (סעיף 6 לכתב ההגנה), זאת ותו לא. הנתבעים לא טענו כי הם זכאים לפיצויים בגין סילוק ידם וטענה זו הועלתה לראשונה במסגרת תצהיר עדותו של קרן. 4.2 טענתם של הנתבעים בדבר תשלום דמי שכירות לעמידר (להבדיל מדמי שימוש ראויים) לא בוססה כדבעי ואני רואה לדחותה. יתר על כן לא נטען על ידי הנתבעים ובוודאי שלא הוכח קיום יחסי שכירות בינם ובין התובעת. 4.3 על רקע החסר בכתב ההגנה של הנתבעים, טענה התובעת בסיכום טענותיה כי אין להעתר לדרישת הנתבעים ליתן להם 4 שנות עיכוב קודם לפינוי וכן אין להתנות את סילוק היד בפיצוי כספי לפי אחת החלופות שפורטו בחוו"ד מטעמם. ב"כ התובעת טען כי שומה היה על הנתבעים להעלות טענה זו בדרך של תביעה שכנגד אשר אין חולק כי לא הוגשה בפני. 4.4 שקלתי והפכתי בטענה כבדת משקל זו והחלטתי כי אין בידי לקבלה. כמושכל ראשון אטעים כי חרף העובדה שבתצהיר העדות הראשית של קרן נפרשה תשתית עובדתית מפורטת ומתועדת בדבר השקעות והשבחות שביצעו הנתבעים בנכס בידיעת התובעת (סעיפים 22-19 לתצהיר) וקרן אף עמד על כך בעדותו - לא העלה ב"כ התובעת טענה כלשהיא שיש בה כדי להשיג על הרחבת משרעת הפלוגתאות לכיוון זה. יתר על כן ב"כ התובעת חקר את קרן על גרסתו לעניין עיתוי ההשקעות (עמ' 14,15 לפרוטוקול) ואף לא התנגד להגשת חוו"ד של השמאי גיל הרצברג מיום 18.3.03 שהוגשה כראיה מטעם הנתבעים (עמ' 1 לפרוטוקול ישיבת יום 11.10.04). חוות דעת זו התייחסה בין היתר (ועל כך אעמוד להלן ביתר פירוט) גם לסוגיית שווי ההשבחות בנכס (עמ' 11 פיסקה 3(ד) לחוו"ד ועדות השמאי בעמ' 4 לפרוטוקול). 4.5 כבר נפסק כי הגישה לשאלה אם על בית המשפט להכריע על בסיס טענות שלא הועלו על ידי הצדדים אינה אחידה ובאותה פרשה נקבע כי העלאת הטענה במהלך הדיון ללא התנגדות יוצרת שינוי חזית אשר הותר שם (השוו: רע"א 6553/97 חגאי אפרים נ. חברת עבודי פד"י נ"ב(2) 345 וכן השוו: א. גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי עמ' 79) שם נאמר: "כאשר צד חורג ממסגרת הפלוגתאות ללא מחאה מטעם הצד שכנגד, חל הכלל בדבר שינוי חזית שלפיו רואים כאילו הוספו לדיון פלוגתאות או הורחבו הפלוגתאות". 4.6 לא זו אף זאת: טענת הנתבעים להתניית סילוק ידם מן הנכס בתנאים ובכלל זה תשלום בעבור ההשבחות הינה בעלת צביון משפטי בעיקרה לענין זה נפסק: "הכלל של שינוי חזית מופנה בעיקר כלפי טענות עובדתיות אך כלפי טענות משפטיות שיש בהן שינוי מהותי של חזית הטעון אולם כאשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת בגדרה של עילת התביעה והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים בפני בית המשפט והצד שכנגד, אין לנעול את הדלת בפניה" (ראו: ע.א. 9803/01 תחנת שרות ר"ג נ. סונול ישראל בע"מ (דינים עליון סו, 918). ב-רע"א 1156/02 חיר נ. לידאי (פד"י נ"ז(3) 949, שבו עלתה על המדוכה זכותו של בר רשות חינם לפיצוי, קבע בית המשפט בין היתר כי ניתן היה להתיר טענה לפיצויים שעה שטענה משפטית זו עולה מן התשתית העובדתית (שם בעמ' 957). 5. בר רשות בתמורה - נפקותה של הקביעה 5.1 כזכור טוענים הנתבעים כי אם ינתן נגדם פסק דין לסילוק יד אשר במהותו מציין ביטול הרשות - יש להתנות את סילוק היד בפיצוי בגין ההשבחות שביצעו בכנס. הנתבעים סומכים טענתם בין היתר על ההלכה שנפסקה ב-ע.א. 2836/90 בצר נ. צלבין (פד"י מ"ו(4) 184 לפיה אושר סילוק היד ונקבע כי מקבל הרישיון זכאי לפיצוי בשווי השבחת הקרקע. ברוח זו נפסק גם ב-ע.א. 93/91 רשות הפיתוח נ. אליהו מרדן (תק-מח 93(2) 478 וכן ב-רע"א 2701/95 תחסין מוחי אלדין נ. גזאוי (דינים עליון נ"ו 54). 5.2 להסרת ספק יובהר כי הזכות האמורה לפיצוי משתמרת גם שעה שאין התובעת יכולה להנות מפרות ההשבחה (השוו: ע.א. 32/77 טבולצקי נ. בית כנסת ובית מדרש החסידים פד"י ל"א(3) 210 וכן בפרשת מרדן הנ"ל. 5.3 בפרשת חיר שאוזכרה לעיל, קבע בית המשפט כי בנסיבות המקרה שנדון שם לא זכאים הנתבעים לפיצויים באשר הממצא העובדתי שנקבע בערכאה הדיונית הוא כי הם לא השביחו את הנכס (שם בעמ' 958) בענין בו עסקינן - שונים הם פני הדברים: בעדותו של קרן וביתר שאת בחוו"ד של השמאי הובא חישוב מפורט לפיצוי גם על בסיס שווי ההשקעות שהשקיע המחזיק בנכס וזאת על יסוד הגדרת זכותו כבר רשות (ראו סעיף 3(ד) בעמ' 11 לחוו"ד וסיכום החישוב בנספח חלופה ב'). אני פוסק איפוא כי התובעת זכאית לסעד לו עתרה דהיינו סילוק ידם של הנתבעים מן הנכס בעוד שהנתבעים זכאים לשווי ההשבחות שביצעו בנכס. 5.4 התשתית העובדתית לקביעותיו ולאומדניו של השמאי פורטה בפרק ב' לחוו"ד (עמ' 5-3) במסגרתם נסקרו בפירוט המבנים שהוקמו על הנכס שטחיהם תיאורם ושימושם ובעדותו הבהיר השמאי כי העריך את זכויותיו של המחזיק על בסיס שהיא פחותה מדיירות מוגנת (שם בעמ' 4 לפרוטוקול). 6. הערכת שווי ההשבחות 6.1 ב"כ התובעת היפנה בסיכומיו לעובדה כי קיים פער גרסאות באשר להיקף ההשבחות שבוצעו לאחר מתן פסה"ד לפינוי, בין גרסת המנוח כפי שנסקרה בפסק הדין לפינוי ובין זו שהובאה בסעיף 19 לתצהיר עדותו של קרן. 6.2 חרף הסתייגויותיהם של הנתבעים (בפיסקה 55 לסיכום טענותיהם) סבורני כי יש להבחין בין השקעות שבוצעו עובר לפני מתן פסה"ד לפינוי שאז הם נתפשים מכוח עקרון מעשה בי"ד ברשתו של פסה"ד הנ"ל שלפיו לא הותנה סילוק ידם של הנתבעים בפיצוי כלשהוא, ובין ההשקעות שבוצעו לאחר מתן פסק הדין לפינוי ואשר רק לגביהם תקף העקרון בדבר זכותם של הנתבעים לפיצוי בגין השבחותיהם. 6.3 לאחר שנתתי דעתי לגרסת קרן ולתוכן פסה"ד לפינוי אני פוסק כי הסככות שפורטו בפסקאות 12,17 בעמ' 4 לחוו"ד השמאי וכן הגדר - הוקמו קודם למתן פסה"ד לפינוי. אני פוסק איפוא כי יש לנכות את שווי ההשבחות של מבנים אלו (בסכום כולל של 9,745 דולר) וכן של הגדר (בסכום של 5,502 דולר) מסכומי ההשבחות כפי שנקבעו בנספח חלופה ב' לדו"ח השמאי. כמו כן איני רואה מקום לכלול במסגרת שומת ההשבחות את ההוצאות הנכללות בקטע האחרון של נספח חלופה ב' בסכום כולל של 162,194 דולר שעניינו הוצאות נלוות ומיוחדות לרבות אובדן הכנסות בתקופת הסתגלות. סכומים אלו כשמם - מקצתם הוצאות חד פעמיות ומקצתם אובדן הכנסה אינם מהווים השבחות במובן המקובל של המילה, מה גם שאין להתעלם מן העובדה כי משך שנים רבות עשו הנתבעים שימוש בנכס ללא ששילמו בעבורו דמי שימוש ראויים בגובה דמי שכירות ריאליים כפי שהוערכו על ידי השמאי מטעמם לסכום של למעלה מ-13,000 דולר לחודש (עמ' 3 לפרוטוקול). שיקולי צדק העומדים ביסוד פסיקת שווי ההשבחות לנתבעים מחייבים גם הגבלתם (השוו: פרשת חיר הנ"ל בעמ' 956,958). ד. סוף דבר אני מקבל את תביעת התובעת ומצווה על הנתבעים וכל הבא מכוחם לסלק את ידם מן הנכס ולפנותו מכל אדם וחפץ עד ליום 31.12.05. פסה"ד לסילוק יד לא יהיה ניתן להוצאה לפועל אלא אם כן תשלם התובעת לנתבעים את שווי ההשבחות בהם היכרתי בסכום של 166,701 דולר כערכם על פי השער היציג ליום הפינוי בפועל או ליום 31.12.05 לפי המוקדם. (השוו: רע"א 2701/95 אלדין כנען נ. עבד אלטיף גזאוי דינים עליון נ"ו 54). 3. לאור התוצאה אליה הגעתי אני מורה כי כל צד ישא בהוצאותיו. הודעה זכות הערעור. סילוק ידמוסך