פסק דין ביום 27/11/95 נחתם הסכם בין התובעים לבין הנתבעת ולפיו רכשו התובעים זכויות בדירה שסומנה במספר זמני 3 , שהינה בת 5 חדרים בקומת קרקע + א', שנבנתה ע"י הנתבעת במסגרת פרויקט בנייה בשכונה ג/3 בשדרות ( להלן:"הדירה"). אין חולק כי הדירה שנרכשה היא זו המצויה כיום ברח' החלוץ 3 בשדרות. במהלך חודש 2/97 קיבלו התובעים החזקה בדירה. לטענת התובעים בסמוך לאחר קבלת החזקה, התגלו בדירה ליקויים רבים שכללו בין היתר, רטיבויות, נזילות מים, ליקויי בצוע בעבודות הרצוף, החיפוי, טיח וכיו"צ. התובעים טענו כי הביאו לידיעת הנתבעת דרך קיומם של ליקויים וזו אכן פעלה לשגר צוותי עבודה, אלא שלא היה בתיקונים שבוצעו משום פתרון מלא וראוי של הליקויים שנמצאו. התובעים פנו למהנדס מטעמם על מנת שיבדוק הדירה וזה בחוות דעתו מיום 16.4.02, קבע קיומם של ליקויים רבים שעלות תיקונם הוערכה על ידו בסך של 77,966 ש"ח. בתאריך 25.3.03, הוגשה התובענה, כשלטענת התובעים, נוכחו הם לדעת כי הנתבעת התעלמה, הלכה למעשה, מפניותיהם וכל חפצה היה לדחות הקץ. מטעם הנתבעת הוגשה חוו"ד של אינג' רפאל חמו אשר מעיון בה עולה כי ביקר בדירת התובעים ב - 8.7.03. אכן יש להרהר בקול, מדוע מצאו לנכון התובעים להגיש תביעתם אך ב - 3/03 דהיינו בחלוף 6 שנים ממועד קבלת החזקה בדירה ואולם, אינני סבורה ששיהוי זה מאיין על הסף אפשרות התובעים להישמע בטענותיהם, במיוחד משמומחה ביהמ"ש מצא וקבע קיומם של ליקויים שאינם תוצאה של שמוש ובלאי טבעי ולכך אתייחס להלן. בנוסף, לא ניתן להתעלם מכך שהנספחים שצורפו לכתב ההגנה אכן מעידים כי גם לאחר תום תקופת הבדק הוזעקו עובדי הנתבעת לטפל בבעיות שונות, שנתגלו בדירה. כך למשל ב - 6/10/99 התלוננו התובעים על קיומה של רטיבות בחלקי הבית השונים, קיומם של סדקים ואף בעיות ניקוז. טענות דומות מוצאות ביטויין בתלונות בכתב של התובעים מיום 3/9/00, 23/1/01, 26/3/01, 27/5/01 וכן מ - 21/6/02. כשאלו הם פני הדברים, מתקשה ביהמ"ש לקבל טענת הנתבעת כי לא חלה עליה כל אחריות בנדון מאחר ולא נתקבלה הודעה בכתב מטעם התובעים אודות קיומם של ליקויים ואי התאמות. נדמה כי אף הנתבעת לא תוכל להכחיש כי בדירתם של התובעים, נמצאו ליקויים אשר הצריכו תיקונים חוזרים. העיכוב שחל בהגשת התובענה והתמהמהות התובעים בהבאת תביעתם לביהמ"ש, החורגת מהסביר ומהמקובל, מן הראוי כי יובאו בחשבון בעת שיידרש ביהמ"ש לקבוע בשאלת זכותם של התובעים לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני. מעבר לדרוש, יתכן כי העיכוב שחל בהגשת התובענה מלמד דווקא על תום ליבם של התובעים ונקיון כפיהם על כי לא הזדרזו להגיש תביעות לביהמ"ש בטרם באו לכלל מסקנה, כי "הגיעו מים עד נפש" וכי הנתבעת "אטמה אוזניה" משמוע. ביהמ"ש עת נדרש לתובענה, הורה על מינויו של המהנדס יעקב דובדבני כמומחה מטעמו (להלן:"המומחה") וזה בחוות דעתו מיום 18/3/04 קבע קיומם של ליקויים שעלות תיקונם הוערכה על ידו בסכום של 13,200 ₪ (כולל פ. הנדסי וללא מע"מ). מעיון בחוות הדעת עולה כי אף המומחה בבקורו בדירה ב - 29/2/05 התרשם מקיומה של רטיבות רבה בקירות חדר המדרגות אשר מקורה האפשרי הינו ברצפת המרפסת ו/או מנזילות בצנרת המים ו/או הדלוחין. עוד מצא המומחה ליקויים בעבודת הטיח, בריצוף וחיפוי הקירות בחדרי השרותים. במסגרת חוות דעתו מצא לנכון, המומחה להותיר להכרעת ביהמ"ש מספר סעיפים ליקוי אשר בעיקרם הינם: סעיף 0.01630 רוחב חדר הממ"ד. סעיף 3.40100 העדר סורגים בחלונות הדירה שבקומת הקרקע וסעיף 26.00100 העדר מרזבים ומזחלות בגג רעפים. בדיון אשר התקיים בפני ביום 18/5/04, הסכימו התובעים ליתן בידי הנתבעת הזדמנות קצובה בזמן, לתקן הליקויים שקבעם מומחה ביהמ"ש. בעקבות בצועה תקונים, נתבקש המומחה לשוב ולבקר בדירה וליתן חוו"ד משלימה ביחס לתקונים שבוצעו. בחוות דעתו המשלימה מיום 14/10/04 קבע המומחה כי אכן בוצעו תיקונים בדירה אלא שנמצא מספר סעיפי ליקוי אשר לא תוקן בכלל או שתוקנו חלקית ובאופן לא ראוי. במסגרת חוו"ד המשלימה קבע המומחה כי התיקונים שנותרו לביצוע (בין אם משום שלא תוקנו ובין אם משום שבוצעו חלקית או באופן לא ראוי), עלותן מסתכמת ב- 4,920 ש"ח (לא כולל מע"מ). בדיון מיום 7.12.04 הודיעו הצדדים כי הם מסמיכים את ביהמ"ש לפסוק בסוגיות הטעונות הכרעה, בפסק הדין על דרך הפשרה. להלן אתייחס לסוגיות השונות הטעונות הכרעה. באשר לליקויים שקבעם המומחה על פי חוו"ד המשלימה - לגבי דידי אין ולא יכולה להיות מחלוקת בדבר אחריותה וחובתה של הנתבעת לפצות התובעים בגין ליקויים אלו במיוחד משמיצתה הנתבעת זכותה לתקן הליקויים. לא מצאתי כי המדובר בליקויים הנובעים משמוש או מבלאי טבעי או מתחזוקה לקויה ועצם המצאותם של ליקויי ביצוע, 6 שנים ויותר לאחר קבלת החזקה בדירה, אך מעצימה את אוזלת ידה של הנתבעת והתנערותה מחיוביה כלפי התובעים - רוכשי הדירה. לפיכך, באתי לכלל דיעה כי זכאים התובעים כי יפסק לזכותם פיצוי כספי בשעורים המתחייבים מחוו"ד המשלימה ובסך הכל 4,920 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן חוו"ד המקורית (18.3.04), ועד לתשלום הלא בפועל ובצירוף מע"מ בשעור החל. באשר לסעיף הליקוי שהמומחה בחר להותירם להכרעת בית המשפט: 0.01630 רוחב חדר הממ"ד - עלפי מפרט המכר וההסכם, נמכרה לתובעים דירה בת 5 חדרים, כך שניתן להסיק שהממ"ד הינו חדר לכל דבר וענין. מהנדס התובעים בדק ומצא שרוחב חדר הממ"ד נופל מ- 2.60 מ' וכי עקב כך אין הוא יכול להחשב כ"חדר" על פי תקנות התכנון והבניה. מומחה בית המשפט מצא כי טענה זו נכונה הואיל, ועל פי תקנה 2.04 , "חדר" יחשב - זה אשר שטחו אינו נופל מ- 8 מ"ר ורוחבו המינימאלי הינו 2.60 מ'. יחד עם זאת, מתברר כי תיאור הדירה במפרט אינו התיאור היחידי, שכן בתוכנית המכר, שאף היא צורפה כנספח להסכם, צויין מפורשות כי שטח הממ"ד הינו 7 מ"ר כפי שאכן קיים בפועל. לפנינו, איפוא, סתירה בין הוראות המפרט לבין הקבוע בתוכנית המכר ובמקרה כאמור מצאו לנכון הצדדים לקבוע באופן ברור ומפורש בהסכם שנחתם, כי להוראות המפרט תינתן עדיפות (ראה הוראת סעיף 2.4 להסכם). משבחרה הנתבעת לקבוע בהסכם המכר כי למפרט עדיפות על פני תוכניות המכר, קשורה היא בהצהרתה זו ומשנמצא כי אחד החדרים בבית, קרי, הממ"ד אינו עונה להגדרת "חדר", חרף היותו בשטח הנקוב בתוכנית המכר (כ- 7 מ"ר), קיימת בנדון סטיה והפרה ברורה שבגינם זכאים התובעים לפיצוי. יודגש כי התובעים אינם טוענים לחוסר "בשטח" הבית, אלא לטענתם לנוכח הסתירה שבין הוראות המפרט לבין תוכנית המכר ומשקבעו והסכימו הצדדים, כי להוראות המפרט תינתן עדיפות, כי אז העובדה שחדר הממ"ד איננו בבחינת "חדר", יש בה משום פגיעה באינטרס ההסתמכות שלהם. מעיון בסיכומי ב"כ הנתבעת עולה, לפחות מבין השורות ולו באופן משתמע, כי הנתבעת ערה לקיומו של פגם ואף היא אינה מבקשת להשמע בטענה כי אין להעדיף את הוראות המפרט על פני תוכניות המכר. בהעדר טענה מצד הנתבעת כנגד תקפותו של סעיף 2.4 להסכם ולנוכח חובתו של ביהמ"ש ליתן מעמד בכיר ועודף להסכמות הצדדים, באתי לכלל דיעה כי משנמצא שאחד מחדרי הבית (הממ"ד), לאו חדר הוא (בשל גודלו), ובאין חדר אחר אשר יכול להחשב כחדר נוסף תחתיו זולת הקיים, כי אז אין מנוס מקביעה כי הנתבעת כשלה והפרה ההסכם בכך שהבית שנמכר לתובעים, אינו כולל 5 חדרים, כמוסכם. למעלה מן הצורך אציין, כי ההלכות שנקבעו בבית המשפט העליון לעניין חישוב שטח הדירה וכוונתי לע"א 10944/02 שיכון ופתוח נגד אוחנה ואח', דינים עליון, כרך סז', 82 וכן ע"א 8913/02 מלכה יוסף נגד שכון עובדים בע"מ, דינים עליון, כרך סו', 398, אינן ישימות בענייננו מאחר וכנזכר לעיל, התובעים אינם טוענים לחוסר בשטח הדירה אלא לאי התאמתה של הדירה לקבוע במפרט. יחד עם זאת, והגם שלא ניתן להקל ראש במשמעותה ובהשלכותיה של אותה אי התאמה, אין להתעלם מכך כי גודלו של הממ"ד, תואם לחלוטין את גודל החדר כפי שצויין בתוכניות המכר, שלא לדבר על כך, כי אין טענה שגודלו בפועל של הממ"ד, מונע אפשרות שימוש בו כ"חדר", לכל דבר ועניין. משנמצא כי קיים "חדר" חמישי שאך מפאת שטחו ורוחבו המינימלי אינו עונה להגדרת "חדר מגורים", סברתי כי זהו המקרה שבו צריך לפסוק לתובעים פיצוי, על דרך האמדן, בגין הפגיעה באינטרס ההסתמכות ולכך עתרו התובעים. בנותני דעתי לכך שהממ"ד הינו לפחות בבחינת "חצי חדר", ובנוסף העדר טענה כי בשל שטחו של החדר נפגמה האפשרות לעשות בו שימוש כ"חדר מגורים", באתי לכלל דיעה ומסקנה כי הפיצוי שצודק וסביר לפוסקו בנסיבות אלו הינו בסך של 15,000 ₪ וכך אנוכי מחליטה. באשר לסעיף 3.4100 - העדר סורגים בחלונות שבקומת הקרקע - ממצא זה נבדק ונמצא נכון, אלא שמומחה בית המשפט סבור כי הסתמכותו של מהנדס התובעים על תקנה 2.93 הדנה במיגון, אינה נכונה ובלתי רלוונטית במקרה דנן, מאחר ותקנות הדנות במיגון קובעת מפורשות קיומו של פטור למיגון בבתים דו משפחתיים (תקנה 2.95). המומחה סבור, כי דירת התובעים כעולה מתוכניות המכר ועל פי הביצוע בפועל, נופלת להגדרת "בית דו משפחתי", אלא שהספק מתעורר משום שבמפרט חוק המכר, שצורף כנספח להסכם המכר, הדירה מוגדרת כ"בית טורי",שלא לדבר על כך, כי הנתבעת בנתה הדירות שבפרוייקט כך שבין דירת התובעים לדירה הסמוכה לה, קיימת קורה המקשרת בין הבניינים. המומחה מציין כי קיימת אפשרות שאותה קורה בוצעה לצרכי מיסוי או לצרכים אדריכליים. מאחר וכפי שפירטתי לעיל, הסכם המכר שבין הצדדים בסעיף 2.4 קבע עדיפותן של הוראות המפרט על פני תוכניות המכר, והואיל ומשיטת הביצוע והבניה בפועל לא ניתן לדייק כי אכן המדובר בבית דו משפחתי וכי למעשה קיומה של אותה קורה מקשרת מחזקת דווקא ההתרשמות, כי המדובר בבתים טוריים, באתי לכלל דעה כי זכאים התובעים כי יפסק לזכותם פיצוי המשקף עלות התקנת סורגים בחלונות שבקומת הקרקע, המתחייבת בבתים טוריים. מאחר והמומחה העריך כי התקנת סורגים והתאמת הפתחים לדרישות תקנה 2.93 עלותן מסתכמת כ- 1,000 ₪, סברתי כי זהו הסכום שיש לפוסקו לזכות התובעים. על כן, הנני מחייבת הנתבעת לשלם לתובעים בגין סעיף ליקוי זה פיצוי בסך של 1,000 ₪, בצירוף מע"מ בשיעור החל. באשר לסעיף 26.00100 - מהנדס התובעים ציין כי אין מרזבים ומזחלות לגג הרעפים. בדיקת מומחה בית המשפט אישרה קיומו של ליקוי זה. עוד מציין המומחה, כי על פי תקנות הל"ת והתקנים הישראלים שהיו בתוקף בזמן בנית הדירה, אכן צריך היה לנקז גגות רעפים באמצעות מזחלות וגשמות. ההתלבטות של המומחה מקורה בכך שבשנת תשנ"ט מצא לנכון המחוקק לתקן את תקנות הל"ת,כך שכיום אין עוד חובה ודרישה להתקין מערכת ניקוז מיוחדת לגגות רעפים משופעים. המומחה מוסיף ומציין, כי התקנות המעודכנות התירו ניקוז גג משופע ע"י שפיכה חופשית בהתקיים 4 תנאים. לדעתו של מומחה בית המשפט כל התנאים מתקיימים בדירת התובעים, כך שהבנין עומד בדרישות הל"ת המעודכנות, אלא שכאמור תקנות אלו עודכנו לאחר שנבנה ביתם של התובעים, וכאשר אין מחלוקת כי בתקופה בה נחתם הסכם המכר ונבנה הבית, מחוייבת היתה הנתבעת על פי ההוראות שהיו בתוקף באותה תקופה, להתקין בגג הבית מערכת ניקוז מיוחדת. הנתבעת אכן צודקת בטענתה, כי מטרת מתן פיצוי לרוכשי דירה בגין ליקויים או אי התאמות אינה על מנת להעניש את הקבלן, אלא לצורך מתן אפשרות לתובעים לתקן בעצמם אותם ליקוים או אי התאמות שנתגלו. יחד עם זאת, צפייתו הטבעית והסבירה של רוכש דירה שבנייתה טרם הושלמה, כי זו תיבנה על פי הכללים המקובלים וכי הקבלן יקפיד על קיום קפדני ודווקני של הוראות חוק התכנון והבניה והתקנות שהותקנו על פיו. העובדה כי הנתבעת לא התקינה בגג ביתם של התובעים מערכת ניקוז מיוחדת, חרף היותה מחוייבת לעשות כן, ולו על פי הכללים שחלו בזמן בניית הבית, יש בה משום פגיעה באינטרס ההסתמכות של התובעים ובגין כך זכאים הם לפיצוי. אולם, אין מחלוקת כי כיום התובעים אינם נדרשים להתקין גשמות ומרזבים על מנת שביתם יתאים לדרישות החוק. שלא לדבר על כך, כי אין טענה בפי התובעים שבשל העדר גשמות ומרזבים, נגרם להם נזק או מטרד. מטעמים אלו סברתי, כי אמנם אין לפטור כליל הנתבעת מאחריותה בשל אותה אי התאמה, ואולם אין גם מקום להעמיד הפיצוי בסכום המשקף עלות הוספת מזחלות וגשמות. לאחר שנתתי דעתי לעולה מטעוני ב"כ הצדדים ולהתייחסותו של מומחה בית המשפט, באתי לכלל דעה, כי באשר לסעיף ליקוי זה על הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי בסך של 2,000 ₪, וכך אנוכי מחליטה. התובעים בסיכומיהם טענו כי יש לפצותם בגין סעיפים ליקוי נוספים שנזכרו בחוות דעת המהנדס מטעמם, חרף העובדה כי מומחה בית המשפט לא הכיר בקיומם של ליקוים אלה. התובעים מייחדים טענותיהם לסעיפי הליקוי 0.00130, 6.00610 ו- 8.00240. באשר לסעיף 0.00130 - נכון אמנם כי מומחה בית המשפט בדק ואישר שחלון המטבח גובהו העליון הינו 1.88 מ"ר, במקום 2 מ', אלא שלטעמו של המומחה, אין המדובר בליקוי, במיוחד לנוכח העובדה שהמטבח מאוורר דיו, שלא לדבר על כך, כי דווקא קיומו של משקוף בגובה הקיים איפשר לתובעים התקנת ארון עליון מעל אותו חלון. כשאלו הם פני הדברים, לא מצאתי הצדקה כלשהי לפסוק לתובעים פיצוי בגין ליקוי זה, במיוחד שהתכלית החקיקתית העומדת ביסוד חוקי המכר אינה הענשת המוכר - קבלן הבניה. טענות התובעים באשר לסעיף זה - נדחות. באשר לסעיפים 6.00610 ו- 8.00240 - סעיפים אלו מסיבים עצמם לליקויים שנמצאו לטענת התובעים בשיש המטבח וכן, לרטיבות שנמצאה בארונות המטבח. המומחה בחוות דעתו מציין, כי מאחר והשיש שנטען לגביו כי היה סדוק הוחלף, אין ליקוי שלגביו מתבקשת התייחסותו של המומחה. כך גם ציין בשינויים המתחייבים, בעניין רטיבות נטענת בארונות המטבח זאת, הואיל והארונות הוחלפו. נכון אמנם, שבשאלות הבהרה שהציג ב"כ התובעים למומחה, התבקש המומחה לבחון מחדש עמדתו לנוכח תמונות ששוגרו אליו, אלא שהמומחה ובצדק רב, לעניות דעתי, נזהר מלקבוע מסמרות, שכן אין כלל ודאות שהתמונות שהועברו למומחה משקפות מצב המטבח בבית התובעים קודם להחלפת השיש והארונות. מה גם, שיתכן ואותו סדק שנתגלה בשיש המקורי (שהותקן ע"י הנתבעת), מקורו בשימוש בלתי סביר מצד התובעים. אינני סבורה כי עלה בידי התובעים להניח בפניי תשתית ראייתית ולו לכאורית המחייבת את המסקנה, כי אכן החלפת השיש והארונות במטבח, מקורה ועילתה בליקויים שנמצאו בעבודת הנתבעת - דווקא. על כן טענות התובעים בסעיפי הליקוי הנזכרים, דינן להידחות וכך אנוכי מחליטה. באשר לנזק הלא ממוני אכן גם בחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש שביקר בדירה כ- 6 שנים ויותר לאחר קבלת החזקה, התרשם הוא מקיומם של ליקויים שאינם זניחים ואף לא חסרי משמעות, שלא לדבר על כך שבחלקים שונים של הדירה נמצאה רטיבות שטרם זכתה לבוא על פתרונה, חרף ניסיונות חוזרים ונשנים של הנתבעת להתמודד עם בעיה זו. עוד לא ניתן להתעלם מכך שממצאי המומחה מאשרים קיומם של לפחות 12 סעיפי ליקוי, מלבד אלו שנותרו להכרעתי. כשאלו הם פני הדברים, ניתן להניח ולו באופן לכאורי, כי יכולתם של התובעים להנות מפרי עמלם נפגמה ונפגעה ואף צפייתם הסבירה לעשות שימוש מלא ונטול הפרעות בנכס אותו רכשו בכספים מרובים, אף היא התנפצה. עוד יש לציין בהקשר זה, כי התובעים ניסו ואולי אף יתר על המידה, להסדיר מחלוקת זו ללא צורך בהגשתו של הליך משפטי, אך תקוותם זו נכזבה. מנגד, אין להתעלם מכך שהנתבעת אכן עשתה מאמץ לפתור הבעיות עליהן התלוננו התובעים, גם אם ללא הצלחה יתרה. שלא לדבר על השיהוי שחל בהגשת התובענה לבית המשפט. משכך, סבורתני שנכון וצודק לפצות התובעים בגין אי הנוחות, הטרדה ועוגמת הנפש, שהיו מנת חלקם מאז נמסרה הדירה לחזקתם ובנסיבות הענין צריך להעמיד הפיצוי על סך 4,000 ₪. באשר להוצאות משפט אין ספק בעיניי, כי תביעת התובעים בדין יסודה וכי לא היה בהגשתה משום הטרדה שלא לצורך של הנתבעת. יחד עם זאת, אין להתעלם מהפער המשמעותי שנמצא בין הערכות המהנדס מטעם התובעים באשר להיקפם של הליקויים, לבין ממצאיו של מומחה ביהמ"ש (13,200 ש"ח לעומת 77.966 ש"ח). על כן סברתי, כי אין מקום לזכות התובעים בהחזר מלוא שכרו של המומחה מטעמם, בה בעת שיש לשפותם בגין התשלום ששילמו למומחה ביהמ"ש. עוד יש להביא בחשבון, את החיוב באגרה ולו בשיעור יחסי לסך הליקויים שקבע מומחה ביהמ"ש. לפיכך פוסקת לתובעים הוצאות משפט בסך של 4,500 ש"ח. כל הסכומים שנפסקו לזכות התובעים ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, ככל שלא הוריתי אחרת בפסק-הדין. בנוסף לסכומים הנ"ל, תישא הנתבעת בתשלום שכ"ט עו"ד התובעים בסך של 6,000 ₪, בצירוף מע"מ בשיעור החל. בניהליקויי בניה